Skip to main content

Full text of "Sefer Osṭrovtsah le-zikaron ule-edut"

See other formats


DAVID  AND  SYLVIA  STEINER  YIZKOR  BOOK  COLLECTION 


STEVEN  SPIELBERG  DIGITAL  YIDDISH  LIBRARY 

NO.  13918 


s 

Ostrowiec  Swiqtokrzyski  Memorial  Book 

Sefer  Ostrovtsah 


THE  NEW  YORK  PUBLIC  LIBRARY  -  NATIONAL  YIDDISH  BOOK  CENTER 

YIZKOR  BOOK  PROJECT 


NEW  YORK,  NEW  YORK  AND  AMHERST,  MASSACHUSETTS 


ספר ‎ אוסטוובצה‎ 

דזבחין ‎ רדעחית‎ 


אסטדאװצע‎ 


א  דענקנואל‎ 

אויח ‎ די ‎ חורבות ‎ פון ‎ א  פאוניבטעטע ‎ ײריעזע ‎ קהילה‎ 


ארױסגעגעבן ‎ דורך ‎ "ארגון ‎ מצאי ‎ אוסטרובצה ‎ בישראל"‎ 

מיט ‎ דער ‎ הילף ‎ פון ‎ די ‎ אטטראמצער ‎ לאנדסלײט ‎ אין ‎ נױ-יארק ‎ אין ‎ טאראנטע‎ 


ספר‎ 

אוססדובצדז‎ 


לזברון ‎ ולעדות‎ 


ועדת ‎ המערכת‎ : 

עו״ד ‎ יחזקאל ‎ אראלי, ‎ מאיר ‎ בלנקמן, ‎ שלמה ‎ הורביץ,‎ 
ירחמיאל ‎ הלשטוק, ‎ אריה ‎ ז׳בנר ‎ ויהודה ‎ רוזנברג*‎ 


איסוף ‎ החומר ‎ וריכוזו‎ ; 

מ. ‎ ש. ‎ גשורי‎ 


עריכה ‎ ותיכנון‎ 

גרשון ‎ זילברביג‎ 


נדפס ‎ בדפוס ‎ דבר ‎ בע״מ, ‎ תל־־אביב‎ 
הדפסת ‎ אופסט ‎ :  בבי״ס ‎ תיכון ‎ לדפוס ‎ "עמל", ‎ תל־אביב‎ 


בהוצאת ‎ "ארגון ‎ יוצאי ‎ אוסטרובצה ‎ בישראל"‎ 
בסיוע ‎ ארגוני ‎ יוצאי ‎ אוסטרובצה ‎ בניו־יורק ‎ ובטורונטו‎ 


ישיבת ‎ "ועדת ‎ הספד׳‎ 


מימין ‎ לשמאל‎ :  יהודה ‎ רוזנברג, ‎ משה ‎ גולדפינגר, ‎ <  חזקאל ‎ ׳אראלי, ‎ שלמה ‎ הורביץ, ‎ שמחה ‎ מינצברג,‎ 
ירחמיאל ‎ הלשטוק ‎ ואריה ‎ ז׳בנר♦ ‎ לועדה ‎ שייכים ‎ עוד‎ :  נחום ‎ ולרשטיין, ‎ פלה ‎ מאיירצ׳יק, ‎ מרים ‎ פלדמן, ‎ חיים‎ 
לנגר, ‎ שמואל ‎ ווגנר ‎ ויפח ‎ רוזנברג ‎ ז״ל• ‎ ועדת ‎ הטפר ‎ מורכבת ‎ מכל ‎ חברי ‎ הועד ‎ של ‎ "ארגון ‎ יוצאי ‎ אוסטרובצה""‎ 


״יזכור־בוך״ ‎ קאמיטעט ‎ אין ‎ נױ־יארק‎ 

זיצן ‎ פון ‎ רעכטס ‎ אויף ‎ לינקס‎ :  דזשאנעט ‎ שטרייטמאן, ‎ רחל ‎ גיטהאלץ־קעמפינסקי, ‎ פארזיצער ‎ שמואל‎ 
שטרייטמאן, ‎ וויצע״פארזיצער ‎ בערנארד ‎ באמשטיין, ‎ קאסירער ‎ דאדא ‎ באמשטיין, ‎ גוטא ‎ גוטוויל־בראון,‎ 
יוסף ‎ גלאט• ‎ שטייען‎ :  שמעון ‎ קעמפינסקי, ‎ טשארלס ‎ גראסמאן, ‎ י* ‎ מ♦ ‎ בירנצווייג, ‎ ש• ‎ בימצווייג, ‎ בערנארד‎ 
גלאט, ‎ מרדכי ‎ טאפעל, ‎ דו1 ‎ ווינטשעסטער, ‎ משה ‎ פיש♦‎ 


דער ‎ טאראנטער ‎ קאמיטעט ‎ פון ‎ אסטדאװצער ‎ ״יזכור׳־בוך״‎ 

זיצן ‎ פון ‎ לינקס ‎ צו ‎ רעכטס‎ :  שלמה ‎ שטימהארט, ‎ קאסירער ‎ פלטיאל ‎ בריקמאן, ‎ פינאנס־טעקרעטאר‎ 
מרדכי ‎ גרינשפאן, ‎ פראט״־סעק ‎ :  אדװ♦ ‎ לייביש ‎ צוקער, ‎ פארזיצער ‎ ישעיה ‎ צווייגמאן, ‎ װיצע־פארזיצער‎ : 
יחזקאל ‎ מאנדעל, ‎ סעקרעטאר ‎ עבער ‎ ביינערמאן• ‎ שטייען‎ :  הערי ‎ פישער, ‎ ישראל ‎ גארפינקעל, ‎ מאיר‎ 
ראזענבערג, ‎ שמואל ‎ פרידמאן, ‎ יחיאל ‎ אלטער ‎ ראטשימארע, ‎ אברהם ‎ שטארקמאן♦‎ 


pm  העניינים‎ 


אינהאלט‎ 


יחזקאל ‎ אראלי ‎ /  הקדמה ‎ 13 

יחזקאל ‎ אראלי ‎ /  פארווארט ‎ 15 

תולדות ‎ העיר ‎ והקהילה ‎ היהודית‎ 

מ. ‎ ש. ‎ גשורי ‎ /  על ‎ נהרות ‎ אוסטרובצה ‎ 17 

מ. ‎ ש. ‎ גשורי ‎ /  אויף ‎ די ‎ טייכן ‎ פון ‎ אסטראווצע ‎ 37 

מ. ‎ ש. ‎ גשורי ‎ /  רבנים ‎ ואדמו״רים ‎ באוסטרובצה ‎ 59 

הרב ‎ והאדמו״ר ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ האלשטוק‎ 

הרב ‎ יצחק ‎ ידידיה ‎ פרנקל ‎ /  רבי ‎ יחיאל ‎ מאיר ‎ הלײ ‎ 70 

יהושע ‎ אלטמאן ‎ /  אדמו״ר ‎ של ‎ עניים ‎ ותקיף ‎ כלפי ‎ תקיפים ‎ 1ד‎ 

יהודה ‎ לייב ‎ צוקר ‎ /  חסידים ‎ מספרים ‎ על ‎ הרבי ‎ 72 

יוסקה ‎ אפטר ‎ /  אוהב ‎ האדם ‎ 74 

יעקב ‎ הוכרמן ‎ /  האיש ‎ שהפך ‎ לאגדה ‎ 79 

א. ‎ הלוי ‎ /  פגישות ‎ עם ‎ הרבי ‎ 80 

יהושע ‎ אלטמן ‎ /  דין ‎ תורה ‎ אצל ‎ הגאון ‎ מאוסטרובצה ‎ 81 

הרב ‎ איסר ‎ פרנקל ‎ /  שיטת ‎ אוסטרובצה ‎ בלימוד ‎ 83 

יחזקאל ‎ אראלי ‎ (ארליך) ‎ /  גדולתו ‎ של ‎ האדמו״ר ‎ 85 

א. ‎ נ. ‎ שטענצעל ‎ /  דער ‎ אסטראווצער ‎ 86 

לייזער ‎ קופערמאן ‎ /  דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ און ‎ זיין ‎ סביבה ‎ 87 
י. ‎ אפאטאשו ‎ /  דער ‎ אסטראווצער ‎ 93 

ד״ר ‎ חיים ‎ שאשקעס ‎ /  דער ‎ אסטראווצער ‎ זעט ‎ פארוים ‎ דעם ‎ חורבן ‎ 95 
ש. ‎ פיעטרושקא ‎ /  דער ‎ אסטראווצער ‎ גאון ‎ 97 

ר׳ ‎ בן־ציון ‎ ראטלער ‎ /  גוטע ‎ ווערטער ‎ פון ‎ רבין ‎ 98 

הלל ‎ צייטלין ‎ /  דער ‎ גרויסער ‎ קדוש ‎ פין ‎ אספראווצע ‎ 100 

ש. ‎ פלמוני ‎ /  א  פערציק־יאריקער ‎ קאמף ‎ קעגן ‎ גוף ‎ 102 

י. ‎ בראנשטיין ‎ /  די ‎ לעצטע ‎ מינוטן ‎ פון ‎ אסטראווצער ‎ גאון ‎ 103 

מ. ‎ ש. ‎ גשורי ‎ /  ביבליוגרפיה ‎ על ‎ הגאון ‎ מאוסטרובצה ‎ 106 


הרב ‎ האדמו״ר ‎ רבי ‎ יחזקאל׳ה, ‎ הי״ד‎ 


חיים ‎ ש. ‎ פלמון ‎ /  אחרון ‎ רבני ‎ אוסטרובצה ‎ 108 

א. ‎ ר. ‎ /  רבי ‎ יחזקאל ‎ בימי ‎ הזעם ‎ והשואה ‎ 110 

משה ‎ פרידנזון ‎ /  השעות ‎ האחרונות ‎ לפני ‎ הוצאתו ‎ להורג ‎ 112 
ש. ‎ אלמוני ‎ /  קינה ‎ על ‎ הרב ‎ רבי ‎ יחזקאל ‎ 113 

אהרן ‎ צייטלין ‎ /  דער ‎ קידוש ‎ השם ‎ פון ‎ לעצטן ‎ אסטראווצער ‎ רבץ ‎ 116 
מות ‎ הקדושים ‎ של ‎ האדמו״ר ‎ האחרון ‎ מאוסטרובצה ‎ 118 


היה ‎ היתה ‎ עיר ‎ יהודית...‎ 

שמחה ‎ מינצברג ‎ /  אוסטרובצה ‎ העיר ‎ בה ‎ גדלתי ‎ 112 

יוסף ‎ וישנגרד ‎ /  אוסטרובצה ‎ בעיני ‎ אורח ‎ 127 


יעקב ‎ גולדרייך ‎ /  שני ‎ עולמות ‎ בעיר ‎ אחת ‎ 128 

יהושע ‎ אלטמאן ‎ /  מיין ‎ אסטראווצע ‎ 130 

אליעזר ‎ קופערמאן ‎ /  א  שטאט ‎ צווישן ‎ צוויי ‎ טייבן ‎ 133 

יחיאל ‎ מגיד־רוזנבערג ‎ ז״ל ‎ /  די ‎ יידישע ‎ יוגנט ‎ פארוויילט ‎ זיך ‎ 141 

מאקס ‎ גראסמאן ‎ /  די ‎ שטאט ‎ פון ‎ מיינע ‎ קינדער־יארן ‎ 143 

אפרים ‎ וואטמאן/דער ‎ שול־הויף‎ —  דערצענטרפון ‎ יידישן ‎ לעבן ‎ 145 

מרים ‎ וואטמאן־ראזענבערג ‎ /  א  פארגאנגענע ‎ וועלט ‎ 146 

שמואל ‎ שטרייטמאן ‎ /  גאסן ‎ און ‎ מענטשן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ 148 

אהרן ‎ אורבאס ‎ /  פון ‎ מיינע ‎ קינדער ‎ יארן ‎ 149 

יהושע ‎ אלטמאן ‎ /  א  מעשה ‎ 152 


שבת־יומטובדיקע ‎ יידן...‎ 


פנחס ‎ סורוקה ‎ /  יהודים ‎ שורשיים ‎ בעלי ‎ הווי ‎ חיים ‎ מקורי ‎ 155 
ת  בירנצוייג ‎ /  תקרית ‎ בגלל ‎ ״ברכת ‎ המזון׳, ‎ 156 

פייגוש ‎ וויינטרויב־פערציק ‎ /  שבת ‎ ביי ‎ מיין ‎ פאטער ‎ אין ‎ שטוב ‎ 158 
אהרן ‎ אורבאס ‎ /  מיין ‎ פאטער ‎ אין ‎ שבת ‎ 158 

חיים ‎ גאלדזאץ ‎ /  א  שטוב ‎ געבעט ‎ 159 

מענדל ‎ הארטשטיין ‎ /  ימים ‎ נוראים ‎ אין ‎ שטאט ‎ 163 

יחיאל ‎ מגיד־ראזענבערג ‎ /  שבת ‎ און ‎ יום־טוב ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ 165 
חיים ‎ גאלדזאץ ‎ /  כל ‎ נדרי ‎ 169 

יחיאל ‎ מגיד־ראזענבערג ‎ /  ״עמך״ ‎ פירט ‎ א  ספר ‎ אין ‎ שול ‎ אריץ ‎ 170 
חיים ‎ גאלדזאץ ‎ /  מיין ‎ באבעס ‎ תפילה ‎ 174 


דמויות ‎ וטיפוסים‎ 


אריה ‎ ליבמאן ‎ /  רז ‎ מאיר ‎ אהרליך ‎ הי״ ‎ ד  175 

יחזקאל ‎ או״אלי ‎ /  לדמותו ‎ של ‎ העסקן ‎ הציבורי ‎ משה ‎ לדרמן ‎ ז״ל ‎ 176 
אריה ‎ דאבנר ‎ /  ר׳ ‎ חיים ‎ אהרן ‎ זילברברג ‎ 177 

פנחס ‎ סורוקה ‎ /  ר׳ ‎ אייזיק ‎ מנדל ‎ שוחט ‎ 178 

פנחס ‎ סורוקה ‎ /  ר׳ ‎ מרדכי* ‎ שמעונוביץ ‎ 179 

הרב ‎ דב ‎ זייד ‎ מזוויהל ‎ (ברל ‎ זווילר) ‎ /  ר׳ ‎ מרדכי ‎ שמעונוביץ ‎ 179 
משה ‎ רוזנברג ‎ /  אסתר ‎ האלמנה ‎ הצנועה ‎ 180 

הרב ‎ ר׳ ‎ אברהם ‎ גולדשמידט ‎ /  הרב ‎ ר׳ ‎ יחיאל ‎ בלאנקמאן ‎ הי״ד ‎ 181 
יה ‎ ידה ‎ לייב ‎ צוקר ‎ /  ר, ‎ אברהמ׳לע ‎ בריפטרעגער ‎ 182 

נפתלי ‎ אלתר ‎ /  ר׳ ‎ מרדכי ‎ אלתר ‎ 183 

ר׳ ‎ יהושע ‎ ריבא ‎ 183 

שפרינצה ‎ מטל ‎ בלומנפלד ‎ /  ר׳ ‎ לייבוש ‎ פסח ‎ וחיה ‎ פוקס ‎ 184 
הלנה ‎ וסקו ‎ /  ליאון ‎ בייגלמאן ‎ 185 

ר׳ ‎ חיים ‎ יעקב ‎ יוסף ‎ נגל ‎ ז״ל ‎ 186 

י. ‎ בירנצווייג ‎ /  הענעך ‎ הלפרן ‎ 186 

הנה ‎ הורביץ ‎ /  חברותי ‎ 186 


געשטאלטן ‎ און ‎ טיפן‎ 


*הושע ‎ אלטמאן ‎ ;  יוחננס ‎ ייחוד ‎ שטיבל ‎ 187 

איסר ‎ בוימפעלד ‎ /  ר׳ ‎ לייבוש ‎ האלשטאק ‎ ז״ל ‎ 188 

יהודה ‎ און ‎ מרדכי ‎ ראזענבערג ‎ /  ראובן ‎ און ‎ חיה׳לע ‎ שפילמאן ‎ ז״ל ‎ 189 
יהודה ‎ און ‎ מרדכי ‎ ראזענבערג ‎ /  ר׳ ‎ ישראל ‎ ראזענבערג ‎ 190 

משה ‎ זאלצמאן ‎ /  דער ‎ אויפשטייג ‎ און ‎ אומקום ‎ פון ‎ א  משפחה ‎ 192 
מאיר ‎ בלאנקמאן ‎ /  אסטראווצער ‎ פעלדשערס ‎ 196 

אייזיק ‎ ביינערמאן ‎ /  פאלקס־טיפן ‎ פון ‎ אמאליקער ‎ אסטראווצע ‎ 198 
מאיר ‎ בלאנקמאן ‎ /  אסטראווצער ‎ פאלקם־טיפן ‎ 203 

חיים ‎ גאלדזאץ ‎ /  ס׳וועט ‎ נישט ‎ גיין ‎ פארלוירן ‎ 205 

מאיר ‎ בלאנקמאן ‎ /  אסטראווצער ‎ װאסערטרעגערם ‎ 207 

מאיר ‎ בלאנקמאן ‎ /  אסטראווצער ‎ משוגעים ‎ 209 

יהושע ‎ אורבאס/אין ‎ קאן ‎ דיך; ‎ מאמע, ‎ נישט ‎ פארגעסן ‎ י  212 


חדרים ‎ און ‎ ישיבות‎ 

מאיר ‎ בלאנקמאן ‎ /  אסטראווצער ‎ מלמדים ‎ 214 

יחיאל ‎ מגיד־ראזענבערג ‎ /  א  שטאט ‎ פדן ‎ בהי ‎ מדרשים ‎ און ‎ חדרים ‎ 218 
יחיאל ‎ רוזנברג ‎ /  ישיבה ‎ המוסרניתים ‎ *ביתײוטף״ ‎ 220 

אסטראווצע ‎ ווערט ‎ ײעיטלעך‎ 


איסר ‎ בוימפעלד ‎ /  רעי׳ ‎ א־״סח!־ם ‎ פון ‎ מאדערנעם ‎ שול־וועזן ‎ 224 

פלטיאל ‎ בריקמאן ‎ /  יײרײעטיקע ‎ אינסטיטוציעס ‎ אץ ‎ שטאט ‎ 227 

ח. ‎ פליישמאן ‎ /  ״חביא ‎ קדישא״ ‎ פארלאנגט ‎ א  פרײז ‎ 229 

אליעזר ‎ קופערמאן ‎ /  פארם ‎ ייעל ‎ אץ ‎ דבריה ‎ אין ‎ ששאט ‎ סי.‎ 2 

אייזיק ‎ ביינערמאן ‎ /  די ‎ סאצ־־אליסטישעי ‎ יאויעגינג ‎ יי ‎ ל 

איסר ‎ בוימפעלד ‎ י  ס׳בלאזן ‎ נײע ‎ וױננײ ‎ 113 

מ. ‎ פילצמאכער ‎ /  אכטי־אױצע ‎ יוערט ‎ װעלטלעך ‎ 235 

עבער ‎ בײנערמאן ‎ ,  דאס ‎ ײיישע ‎ איבעטער ‎ '1עבי ‎ 36  2 

מ. ‎ פילצמאכער ‎ /  געזעלשאפמלעכע ‎ שטרעמונגען ‎ אץ ‎ שמאט ‎ 39  2 
משה ‎ ראזענבערג ‎ /  דער ‎ ״החלוץ״ ‎ באהערשט ‎ די ‎ ייגנט ‎ ל 24 

א. ‎ ד ,לוי ‎ /  מפעולית ‎ בני ‎ הניער ‎ בעירנו ‎ 246 

משה ‎ בלייברג ‎ /  .;הנוער ‎ הציוני״ ‎ מעורר ‎ את ‎ היהודים ‎ לעליה ‎ 248 
פייבל ‎ קערשנבלאט ‎ /  דער ‎ ״השומר ‎ הלאומי״ ‎ 252 

י. ‎ בירנצוייג ‎ /  התנועה ‎ הרביזיוניסטית ‎ באוסטרובצה ‎ 252 

ה״מזרחי״ ‎ ו״צעירי ‎ המזרחי״ ‎ בראי ‎ העתונות ‎ 253 

״אגודת ‎ ישראל״ ‎ בראי ‎ העתונות ‎ 257 


שואה ‎ וחורבן‎ 


יעקב ‎ בהריר ‎ /  אלי ‎ אוסטרובייץ ‎ 258 

שלמה ‎ הארוויץ ‎ /  מיינע ‎ איבערלעבונגען ‎ אין ‎ נאצי־גיהינום ‎ 261 
יהושע ‎ אורבאס ‎ /  דער ‎ אגפאנג ‎ 1־2‎ 

אייזיק ‎ בייגערמאן ‎ /  כעלוניא ‎ 276 

לייבוש ‎ מילשטייי ‎ /  די ‎ ליקווידאציע ‎ פון ‎ אסטראווצער ‎ געטא ‎ 277 
פרידמאן ‎ /  די ‎ ברידער ‎ זאכטשיבסקי ‎ 294 

י. ‎ בארנשטיין ‎ /  דער ‎ מארטירער־טויט ‎ פון ‎ שעברעשינער ‎ רב ‎ 295 
חנה ‎ ויטנברג־גוטהולץ ‎ /  הטמנת ‎ מפרי ‎ תורה ‎ בימי ‎ האימים ‎ 296 
בינה ‎ וויינטרויב-שפירא ‎ /  א  הספד ‎ פון ‎ א  מאמע ‎ 297 

יהושע ‎ אורבאס ‎ /  חורבן ‎ אסטראווצע ‎ 298 


מאכטשע ‎ זילבערבערג־זשאבנער ‎ /  אונדזער ‎ בוידעם ‎ 305 

אייזיק ‎ ביינערמאן ‎ /  הזכרת ‎ נשמות ‎ 309 

לייבל ‎ זשאבנער ‎ /  מיין ‎ פעטער ‎ ר, ‎ חיים ‎ אהרן ‎ זילבערבערג ‎ 311 
שמחה ‎ און ‎ איטשע־מאיר ‎ בירנצורייג ‎ /  פאטאגראפיעס ‎ פון ‎ געטא ‎ 313 
לייבל ‎ זשאבגער ‎ /  דער ‎ טויט ‎ פון ‎ ר׳ ‎ מרדכי ‎ שימאנאוויטש ‎ 315 
לייבל ‎ זשאבבער ‎ /  מיין ‎ מאמע ‎ גייט ‎ ארויס ‎ אין ‎ מארק ‎ 318 

מרדכי ‎ ראזענבערג ‎ /  אסטראווצע ‎ מיין ‎ היים ‎ 320 

מאכטשע ‎ זשאבנער־זילבערבערג ‎ /  די ‎ שחיטה ‎ פרן ‎ 28־טן ‎ אפריל ‎ 321 
יחיאל ‎ מגיד־ראזענבערג ‎ /  די ‎ עקזעקוציע ‎ נאכט ‎ 322 

ישראל ‎ פרידענטאל ‎ /  די ‎ גרוילעכע ‎ בארטאלאמיי ‎ נאכט ‎ 323 

יחיאל ‎ מגיד־ראזענבערג ‎ /  מיין ‎ פאטערם ‎ יארצייט ‎ 326 

אהרן ‎ אורבאס ‎ און ‎ יהודה ‎ ראזענבערג ‎ /  דער ‎ ליפסקער ‎ צדיק ‎ 327 
יחזקאל ‎ אראלי ‎ /  לעילוי ‎ נשמת ‎ משה ‎ לדרמן ‎ ז״ל ‎ 328 

מרדכי ‎ זאב ‎ טאפעל ‎ /  ר׳ ‎ משה ‎ יעקב ‎ טאפעל ‎ ברענגט ‎ צו ‎ קבר ‎ ישראל ‎ 329 
יחזקאל ‎ מאנדל ‎ /  א  קינדערהיים ‎ אין ‎ געטא ‎ 330 

איסר ‎ גרבר ‎ /  איך ‎ דערמאן ‎ זיך ‎ 335 

יהירה ‎ ראזענכערג ‎ /  די ‎ יעטערס ‎ 340 

יחל ‎ בוטהאלץ־קעמפינסקי ‎ /  דער ‎ בינקער ‎ 342 

אםטלאײצעי ‎ ױגנט ‎ ק  ע  טפט ‎ אין ‎ ױארשעױעי ‎ געטא ‎ 345 

בלה ‎ שייבנה ‎ /  לקירות ‎ או ‎ סט ‎ ר  יבצר ‎ בימי ‎ השראה ‎ 346 

:ירכה ‎ אפלבײם ‎ ׳. ‎ אסטיאױצע, ‎ איך ‎ ־יעל ‎ דיך ‎ נישט ‎ פארגעסן ‎ 351 
מ. ‎ גיאסמאל ‎ /  געבליבן ‎ בלױז ‎ חורבות ‎ 354 

א. ‎ אי־מוד ‎ /  פײלישע ‎ מערדער... ‎ 355 

נחמיר. ‎ וורמן ‎ !  אוסטיובצה ‎ בשנית ‎ השואה ‎ 356 

אײײק ‎ בײנערמאן ‎ /  די ‎ יינגע ‎ מוטער ‎ פון ‎ קעמפ ‎ באדזיכאױ ‎ 362 

מיימק ‎ כי־מברג ‎ /  מות ‎ הגבייה ‎ שי' ‎ גיטהייץ ‎ 365 

י  יסף ‎ יאזענבערג ‎ /  דעם ‎ אפעל ‎ נישט ‎ דערגענצט ‎ 366 

בעריש ‎ בייקמאן ‎ /  דעי ‎ מאכער ‎ פין ‎ ארישע ‎ פאפירן ‎ 368 

דעדעגא ‎ פייקאייסחא ‎ ,  אייף ‎ צויאנגס ‎ ארבעט ‎ אין ‎ דייטשלאבד ‎ 369 

שמאי ‎ תודייביץ ‎ /  א  בריף ‎ צי ‎ מיין ‎ שיועסטער ‎ 370 

העלעגא ‎ קאלעצקא ‎ ־  צװישז ‎ קריסטן ‎ אין ‎ יוארשע ‎ 376 

אמני• ‎ אייזנשטאדט ‎ /  לידעי ‎ און ‎ אימפראוויזאציעס ‎ אין ‎ געטא ‎ 388 
מרדכי* ‎ יאזענבעיי ‎ /  קאצעמלער ‎ געבעט ‎ 390 

ירחמיאל ‎ יואלדמאן ‎ /  איבערגעלעבט ‎ רעם ‎ נאצי’‎ גיהינום ‎ אין ‎ א  גריב ‎ 391 
מרדכי ‎ ראזענבערג ‎ /  איי ‎ יוי ‎ שלעכט ‎ איז ‎ מיר ‎ 394 


שמראי1 ‎ נידלמאן ‎ /  דעי־ ‎ איינציק ‎ לעבךגעבליבענער ‎ פון ‎ קינערי ‎ 396 

אויסראטובגס־לאגערן‎ 


פלטיאל ‎ בריקמאן ‎ /  אסטראיוצער ‎ יידן ‎ אין ‎ טויטן־לאגער ‎ 401 

מרים ‎ גרטהאלץ־פעלדמאן ‎ /  אין ‎ טרעבלינקע ‎ בין ‎ איך ‎ יא ‎ געווען ‎ 403 

אייזיק ‎ ביינערמאן ‎ ׳* ‎ ״עוד ‎ לא ‎ אבדה ‎ תקוותנו״ ‎ 412 

עזריאל ‎ אורבאם ‎ /  דורגעמאכט ‎ דעם ‎ נאצי־גיהי־נום ‎ 415 

מנשה ‎ אינגער ‎ /  ארויס ‎ פון ‎ גאדאויוון ‎ אץ ‎ אראפ ‎ פון ‎ דער ‎ תליה ‎ 419 
מאיר ‎ בלאנקמאן ‎ /  אויף ‎ קבר ‎ אבות ‎ אין ‎ מאידאנעק ‎ 422 

מאיר ‎ בלאנקמאן ‎ /  א  באזיר ‎ אין ‎ אוישוויץ ‎ 425 

ישראל ‎ גארפיגקל ‎ /  קברים ‎ 430 

װאלף ‎ פײנשטאק ‎ /  אסטראווצער ‎ פארטיזאנעי ‎ 433 

קבוצת ‎ פארטיזאנים ‎ מאוסטרובצה ‎ 435 

שלמה ‎ צווייגמאן ‎ /  מעשי ‎ הרצח ‎ של ‎ הפארטיזאנים ‎ הפולנים ‎ 436 

הועדה ‎ ההיסטורית ‎ לגביית ‎ עדות ‎ /  דין ‎ וחשבון ‎ ממחנה ‎ עבודה ‎ 440 

אפיציעלע ‎ דאקומענטן ‎ וועגן ‎ דער ‎ אויסראטונג ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ 443 
אריאלה ‎ ראובני ‎ /  צדיק ‎ אחד ‎ בסדום ‎ —  הנוצריה ‎ אווה ‎ שמינסקה ‎ 446 


אסטראווצע ‎ אן ‎ יידן‎ 


י. ‎ באהאריער ‎ /  דער ‎ ערשטער ‎ אזכרה־טאג ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ 449 
ביים ‎ קבר ‎ פון ‎ די ‎ יידישע ‎ פארטיזאנער ‎ 452 

די ‎ שרעקלעכע ‎ אנטוישוגג ‎ פון ‎ די ‎ ״באפרײטע״ ‎ יידן ‎ 455 

ד״ר ‎ חיים ‎ שאשקעס ‎ /  אסטראווצע ‎ אן ‎ יידן ‎ 457 

אמנון ‎ אייזנשטאדט ‎ /  א  באזוך ‎ אין ‎ דער ‎ חרוב־געווארענער ‎ היים ‎ 459 
מאיר ‎ בלאנקמאן ‎ /  די ‎ געשענדעטע ‎ יידישע ‎ בתי ‎ עלמין ‎ אין ‎ פוילין ‎ 470 
מרדכי ‎ ראזענבערג ‎ /  מיין ‎ טרייסט ‎ 472 

דו״ח ‎ מפשעי ‎ הנאצים ‎ באוסטרובצה ‎ 474 

דער ‎ געיעג ‎ נאף ‎ די ‎ פארברעכער ‎ 478 

ד״ר ‎ יעקב ‎ שאצקין ‎ /  ריוועלע ‎ שפילמאנס ‎ פידעלע ‎ 480 

אליעזר ‎ קופערמאן ‎ /  א  דמיון ‎ 481 

ישראל ‎ גארפינקל ‎ /  א  שטיין ‎ 482 


שארית ‎ הפליטה ‎ —  צעזייט ‎ און ‎ צעשפרייט‎ 

ישראל‎ 

יחזקאל ‎ אראלי ‎ /  ״ארגון ‎ יוצאי ‎ אוסטרובצה" ‎ מרחיב ‎ פעולותיו ‎ 487 


יחזקאל ‎ אראלי ‎ /  ״ארגון ‎ יוצאי ‎ אוסטרובצה" ‎ אין ‎ ישראל ‎ 493 

אספה ‎ סוערת ‎ שנסתיימה ‎ בחיזוק ‎ הארגון ‎ ובחידוש ‎ פעולותיו ‎ 500 
יחזקאל ‎ אראלי ‎ /  זכור ‎ ואל ‎ תשכח ‎ !  502 

יחזקאל ‎ אראלי ‎ /  הכורת ‎ עלה ‎ על ‎ עירנו ‎ —  טבח ‎ ולא ‎ חמל ‎ 504 
יחזקאל ‎ אראלי ‎ /  דם ‎ מיטב ‎ בנינו ‎ קידש ‎ את ‎ אדמת ‎ הארץ ‎ הזאת ‎ 506 
בני ‎ אוסטרובצה ‎ שנפלו ‎ במלחמות ‎ ישראל ‎ וקידשו ‎ אדמתה ‎ 508 

בני ‎ עיר ‎ שנפטרו ‎ בארץ‎ : 

שושנה ‎ טופל־ישראלי ‎ /  ר׳ ‎ דוד ‎ טופל ‎ ז״ל ‎ ן!5‎ 

ש. ‎ חורש ‎ /  חנה ‎ בוגייסקי ‎ ז״ל ‎ 513 

משה ‎ רוזנברג ‎ /  יפה ‎ רוזנברג ‎ ז״ל ‎ 513 

שאול ‎ גולדמן ‎ /  גניה ‎ לוי ‎ ז״ל ‎ —  דמות ‎ אצילה ‎ ולוחמת ‎ 514 

א. ‎ ה. ‎ /  האחות ‎ היקרה ‎ 516 

הלוי ‎ /  יחיאל ‎ מאיר ‎ לוי ‎ ז״ל ‎ 517 


צפורה ‎ /  בנימין ‎ מאיר ‎ אייזנמן ‎ ז״ל ‎ 518 

יחזקאל ‎ אראלי ‎ /  לזכרו ‎ של ‎ ידיד ‎ וחבר, ‎ שמואל ‎ נפרסטיק ‎ 519 
אברהם ‎ פרידנטל ‎ /  עו״ד ‎ היב ‎ ישראל ‎ אהרן ‎ פרידנטל ‎ ז״ל ‎ 520 
אריה ‎ ז׳בנר ‎ /  שמחה ‎ מרדכי ‎ ז׳בנר ‎ ז״ל ‎ 522 

ידידות ‎ בשלשלת ‎ הדורות ‎ 522 

טאראנטע‎ 

ד״ר ‎ חיים ‎ שאשקעס ‎ /  אסטראווצע ‎ א״ן ‎ טאראנטע ‎ 523 

פריינטשאפט ‎ פון ‎ דרי־י ‎ דורות ‎ 524 

א, ‎ ווילענסקי ‎ /  קאמיטעט ‎ פון ‎ אסטראווצער ‎ לאנדסלייט ‎ 525 

אסטראווצער ‎ אין ‎ טאראנטע ‎ שטעלן ‎ אר־ף ‎ א  דענקמאל‎ 

פאר ‎ די ‎ קדושים ‎ 526 

עבער ‎ בײנערמאן ‎ /  פייערלעכע ‎ אנטהילונג ‎ פון‎ 

אסטראווצער ‎ דענקמאל ‎ 526 

שעיר. ‎ צווייגמאן ‎ /  סימבאלישער ‎ קבר ‎ פון ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ קדושים ‎ 528 
עבער ‎ ביינערמאן ‎ /  א  וויידיקער ‎ דענקמאל ‎ 529 

טאראנטער ‎ לאנדסלייט ‎ שטעלן ‎ זיך ‎ צום ‎ דינסט ‎ פון ‎ ״יזכור ‎ ברך״ ‎ 532 
אסטראווצער ‎ שול ‎ אין ‎ טאראנטע ‎ 533 


ניהיארק‎ 


אלי ‎ י־אסבערג ‎ /  דע ‎ ר  איינזאמער ‎ לאנדסמאן ‎ 542 

אויפרוף ‎ צו ‎ די ‎ גיו־יארקער ‎ לאנדסלייט ‎ 543 

אליעזר ‎ קיפעימאן ‎ /  ר׳ ‎ זאב־יואלף ‎ דיים ‎ ז״ל ‎ 544 

כיאזיל‎ 

א  בוימפעלד ‎ /  מיר ‎ טארן ‎ נישט ‎ פארגעסן ‎ 547 

עבער ‎ ביינערמאן ‎ /  מיר ‎ זענען ‎ נישט ‎ מוחל ‎ 553 


א1 ‎ גע‎ סטי‘[ ‎ ע 

י- ‎ בראנדן ‎ 7  ארגענטינער ‎ אסטראווצער ‎ פאראייביקן ‎ די ‎ קדושים ‎ 555 


ספד ‎ זה,‎ 

שנכתב ‎ בדם ‎ ובדמעות, ‎ משמש‎ 

בלצבה‎ 

עד ‎ קברם ‎ האלמוני‎ 
שד ‎ שבעה ‎ עשר ‎ אדף ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה,‎ 

שהושמדו ‎ בגיטו,‎ 

במחנה ‎ העבודה,‎ 

במחנה ‎ הפרטיזנים,‎ 

במחנות ‎ ההשמדה‎ 
ובפודין ‎ המשוחדרח,‎ 

עד ‎ ידי ‎ הרוצחים ‎ הנאצים‎ 
והפורעים ‎ הפולנים,‎ 

אשר ‎ השלימו ‎ את ‎ מדאבת ‎ הנאציב•‎ 


יאט ‎ מד,‎ 

יואט ‎ איז ‎ געשייבז ‎ מיט ‎ בלוט ‎ און ‎ טדעדן, ‎ איז‎ 

א  מצבה‎ 

אויה ‎ די ‎ אומבאקאנטע ‎ קברים‎ 
פון ‎ זיבצז ‎ טומנם ‎ אסטראווצעד ‎ יידן,‎ 

רואם ‎ זענען ‎ פאדניבטעט ‎ געווארן‎ 
אין ‎ געטא,‎ 

אין ‎ אדבעטס־לאגער.‎ 

ביי ‎ די ‎ פארטיזאנעד,‎ 

אין ‎ די ‎ פארניבטונגס־דאגעדן‎ 
און ‎ אין ‎ באפדייטן ‎ פוילן‎ 
דודך ‎ די ‎ נאצישע ‎ בעסטיאדע ‎ דוצחים‎ 
און ‎ פוילישע ‎ מערדעדס,‎ 

וואס ‎ האבן ‎ דעדגענצט‎ 
די ‎ נאצישע ‎ מלאכה.‎ 


רעיון ‎ עזהפך־ ‎ למציאות‎ 


כמעט ‎ שתי ‎ עשרות ‎ שנים ‎ חלפו ‎ מאז ‎ צץ ‎ אצלנו ‎ הרעיון ‎ על ‎ הנצחת ‎ עירנו ‎ מעל ‎ דפי‎ 
ספר ‎ זכרון, ‎ שיספר ‎ לדורות ‎ הבאים ‎ את ‎ קורות ‎ עיר ‎ ואם ‎ בישראל ‎ שהיתה ‎ ואיננה ‎ עוד.‎ 

משברים ‎ קשים ‎ שהיו ‎ נחלת ‎ קורות ‎ "ספר ‎ אוסטרובצה", ‎ הביאו ‎ אותנו ‎ לא‎ 
אחת ‎ על ‎ סף ‎ היאוש ‎ וכמעט ‎ אפסה ‎ התקוה, ‎ שרעיון ‎ הוצאת ‎ הספר ‎ יקרום ‎ אי״פעם‎ 
בשר ‎ וגידים ‎ ויהיה ‎ לעובדה ‎ קיימת.‎ 

יוזמי ‎ הרעיון, ‎ שהבולט ‎ ביניהם ‎ היה ‎ הח׳ ‎ משה ‎ צפרירי ‎ (מורגנלנדר), ‎ נחלו‎ 
אכזבות ‎ קשות ‎ בשל ‎ אדישות ‎ בני ‎ עירנו ‎ בארץ ‎ ויוצאי ‎ אוסטרובצה ‎ בפזורה. ‎ הפרוספקט‎ 
שראה ‎ אור ‎ לפני ‎ עשר ‎ שנים, ‎ לא ‎ עורר ‎ את ‎ ההד ‎ הרצוי ‎ בקרב ‎ יוצאי ‎ עירנו, ‎ ולא‎ 
הביא ‎ אתו ‎ פעילות ‎ למימוש ‎ הרעיון ‎ והגשמתו.‎ 

אמנם, ‎ נאסף ‎ חומר ‎ מגוון, ‎ שצריך ‎ היה ‎ לשקף ‎ את ‎ העיר ‎ על ‎ יושביה ‎ וחייהם‎ 
הרב־גוניים, ‎ שיחם ‎ ושיגם, ‎ משאם ‎ ומתנם, ‎ תורתם ‎ ואומנותם, ‎ על ‎ ימי ‎ החול ‎ וימי‎ 
שבת ‎ ומועד. ‎ חומר ‎ זה ‎ צפה ‎ לידו ‎ המאומנת ‎ של ‎ אדם, ‎ שביכלתו ‎ ובאפשרותו ‎ ליצור‎ 
ממנו ‎ את ‎ אבני ‎ היסוד ‎ לספר ‎ המונח ‎ עתה ‎ לפנינו•‎ 

לפני ‎ כשש ‎ שנים ‎ חל ‎ מיפנה ‎ רדיקלי ‎ בפעולה ‎ לקראת ‎ הגשמת ‎ הרעיון.‎ 
התקשרנו ‎ עם ‎ עורך ‎ בעל ‎ נסיון ‎ בשטח ‎ של ‎ עריכת ‎ ספרי ‎ "יזכור" ‎ והיה ‎ לנו ‎ יסוד ‎ לקוות,‎ 
כי ‎ מעתה ‎ יתנהלו ‎ הענינים ‎ על ‎ מי ‎ מנוחות ‎ וכי ‎ נזכה ‎ בקרוב ‎ לברך ‎ על ‎ המוגמר.‎ 

אך, ‎ לא ‎ כן ‎ היה. ‎ אכן, ‎ העורך ‎ ריכז ‎ תחת ‎ ידיו ‎ חומר ‎ נוסף, ‎ בעיקר ‎ הנוגע‎ 
לקורות ‎ העיר ‎ ורבניה, ‎ ובפרט ‎ על ‎ האדמו״ר, ‎ הזקן ‎ הגאון, ‎ פאר ‎ העיר, ‎ שפירסם‎ 
שמה ‎ בעולם. ‎ גם ‎ בני ‎ עירנו ‎ נענו ‎ לקריאה ‎ והחלו ‎ מספקים ‎ לנו^חומר ‎ עשיר, ‎ בייחוד‎ 
על ‎ השואה, ‎ שנכתב ‎ על־ידי ‎ השרידים, ‎ האודים ‎ המוצלים ‎ מהשריפה ‎ הגדולה, ‎ —  עד‎ 
שנתאפשרה ‎ חלוקתו ‎ למדורים, ‎ גיבושו ‎ וקביעת ‎ היקפו.‎ 

ערבים ‎ רבים ‎ הוקדשו ‎ לקריאת ‎ החומר, ‎ מיונו ‎ וסיווגו. ‎ תוך ‎ כדי ‎ עבודה ‎ זו‎ 
נתעוררו ‎ חילוקי ‎ דעות ‎ שונים, ‎ שהגיעו ‎ עד ‎ משבר. ‎ בפרט ‎ רבו ‎ הטענות ‎ על ‎ אי״פעילותו‎ 
המעשית ‎ של ‎ העורך ‎ בהכנת ‎ החומר, ‎ עריכתו ‎ הממשית ‎ והכנתו ‎ להוצאה־לאור.‎ 

קשה ‎ היה ‎ מצבם ‎ של ‎ חברי ‎ הועד, ‎ ששימש ‎ גם ‎ ועדת ‎ הספר. ‎ האימון ‎ שנתנו‎ 
בהם ‎ בני ‎ העיר ‎ נתערער ‎ קשות ‎ בראותם ‎ ששום ‎ התקדמות ‎ ממשית ‎ לקראת ‎ הופעת‎ 
הספר ‎ אינה ‎ נראית ‎ באופק.‎ 

כדי ‎ לקדם ‎ את ‎ הענינים, ‎ הגיעה ‎ הועדה ‎ למסקנה ‎ שיש ‎ לעשות ‎ הכל ‎ כדי‎ 
להעביר ‎ את ‎ החומר ‎ לידי ‎ איש ‎ מעשי, ‎ שביכולתו ‎ להרים ‎ את ‎ המעמסה, ‎ שנטלנו ‎ על‎ 
עצמנו, ‎ ולגשת ‎ לביצוע ‎ המשימה ‎ ללא ‎ שהיות ‎ נוספות*‎ 

הודות ‎ לביקור ‎ פרטי ‎ של ‎ הח״מ, ‎ ולאחר ‎ מכן ‎ של ‎ הח׳ ‎ יהודה ‎ רוזנברג, ‎ בחוץ‎ 
לארץ ‎ הצלחנו ‎ לעניין ‎ את ‎ יוצאי ‎ אוסטרובצה ‎ בניו־יורק ‎ ובטורונטו ‎ —  בעיקר ‎ את‎ 
שרידי ‎ התופת ‎ הנאצית ‎ —  בהוצאת ‎ הספר. ‎ אלה ‎ הקימו ‎ ועדים ‎ מיוחדים ‎ למטרה ‎ זו,‎ 
ואף ‎ הצליחו ‎ להעביר ‎ לנו ‎ סכומי ‎ כסף ‎ נכבדים, ‎ הגם ‎ בלתי ‎ מספיקים ‎ להגשמת‎ 
משימתנו. ‎ פעולה ‎ זו ‎ מצד ‎ בני ‎ עירנו ‎ אלה ‎ נתנה ‎ לנו ‎ את ‎ הדחיפה ‎ ואת ‎ העידוד‎ 
להמשך ‎ פעולתנו ‎ ולהביאה ‎ לידי ‎ גמר.‎ 


תמורת ‎ תשלום ‎ כפול ‎ מזה, ‎ שהוסכם ‎ עליו ‎ בתחילה, ‎ הוצא ‎ מידי ‎ העורך ‎ כל‎ 
החומר ‎ שרוכז ‎ בידיו, ‎ והתחלנו ‎ להתענין ‎ בעורך ‎ ובמו״ל, ‎ שיקבל ‎ עליו ‎ את ‎ המשימה‎ 
ויבצע ‎ אותה ‎ עד ‎ תומה.‎ 

זה ‎ קרוב ‎ לשנה ‎ מאז ‎ נתחדשה ‎ העבודה ‎ בצורה ‎ אינטנסיבית ‎ ע״י ‎ חברי ‎ ועדת‎ 
הספר, ‎ והודות ‎ לעורך ‎ החדש, ‎ מר ‎ גרשון ‎ זילברברג, ‎ זכינו ‎ סוף ‎ סוף ‎ לברך ‎ על ‎ המוגמר‎ 
ולהגיש ‎ לבני ‎ עירנו ‎ באשר ‎ הם ‎ שם ‎ את ‎ הספר, ‎ המצטיין ‎ בתוכנו ‎ העשיר ‎ ובצורתו‎ 
הנאה.‎ 

ב״ספר ‎ אוסטרובצה" ‎ השתדלנו ‎ להקיף ‎ את ‎ כל ‎ גוני ‎ הקשת ‎ של ‎ הציבוריות‎ 
היהודית ‎ בעיר, ‎ וניסינו ‎ לתת ‎ ביטוי ‎ לכל ‎ ההשקפות ‎ הפוליטיות, ‎ התרבותיות, ‎ המע¬‎ 
מדיות, ‎ שרווחו ‎ ברחוב ‎ היהודי ‎ באוסטרובצה-‎ 

השתדלנו ‎ להחיות ‎ על ‎ דפי ‎ הספר ‎ את ‎ הנוף ‎ האנושי ‎ של ‎ הקהילה ‎ התוססת‎ 
הזאת ‎ ולהציג ‎ את ‎ אישי ‎ העיר ‎ השונים ‎ על ‎ שטחי ‎ פעילותם ‎ רבת ‎ האנפין• ‎ פה ‎ ושם‎ 
ציירנו ‎ בפני ‎ ציביר ‎ הקוראים ‎ את ‎ הטיפוסים ‎ המיוחדים ‎ שחיו ‎ בעיר, ‎ ושכעת ‎ נחשבים‎ 
כאגדה ‎ מעולם ‎ הדמיון. ‎ כן ‎ השתדלנו ‎ להביא ‎ בספר ‎ את ‎ ההווי ‎ המיוחד ‎ של ‎ העיר‎ 
בימי ‎ תוגה ‎ כבימי ‎ חג ‎ ומועד.‎ 

החלק ‎ העיקרי ‎ של ‎ הספר ‎ היקדש ‎ לשואה ‎ הניראה, ‎ שהביאה ‎ כלייה ‎ על‎ 
יהודי ‎ העיר. ‎ מדור ‎ זה ‎ נכתב ‎ רובו ‎ ככולו ‎ על־ידי ‎ שרידי ‎ עירנו, ‎ אודים ‎ מוצלים, ‎ שנתנו‎ 
בכך ‎ ביטיי ‎ לזעקתם, ‎ לכאבם ‎ ולחײיותיהם ‎ הנוראות• ‎ כל ‎ אות ‎ ואות ‎ במדור ‎ זה ‎ טבולה‎ 
בדם ‎ אחינו, ‎ הזועקים ‎ לנקם ‎ על ‎ הרצח ‎ האיום•‎ 

במדור ‎ זה ‎ לא ‎ העלמנו ‎ תופעות ‎ שליליות, ‎ שנתגלו ‎ בתקופת ‎ השואה. ‎ אך,‎ 

יחד ‎ עם ‎ זאת ‎ התאמצנו ‎ להימנע ‎ מהשמצות ‎ ומפגיעות ‎ באנשים, ‎ עד ‎ כמה ‎ שהדבר‎ 
ניתן ‎ היה.‎ 

החומר ‎ המוגש ‎ לבני ‎ עירנו ‎ בספר ‎ הזה ‎ נופה ‎ בשבע ‎ נפות, ‎ ואם ‎ נשארו ‎ בו‎ 
למרות ‎ זאת, ‎ פה ‎ ושם ‎ סיגים ‎ —  הננו ‎ מבקשים ‎ על ‎ כך ‎ סליחת ‎ קוראי ‎ הספר.‎ 

מפאת ‎ הגבלות ‎ תקציביות ‎ ובגלל ‎ הרצון ‎ לא ‎ להעמיס ‎ על ‎ הקוראים ‎ חומר ‎ רב‎ 
מדי, ‎ כי ‎ "כל ‎ היתר ‎ כנטול ‎ דמי", ‎ נשאר ‎ חומר ‎ בכמות ‎ ניכרת ‎ מחוץ ‎ למסגרת ‎ הספר,‎ 
והוא ‎ אילי ‎ ישמש ‎ יסוד ‎ לכרך ‎ שני ‎ עבור ‎ אלה ‎ מבני ‎ עירנו, ‎ שירצו ‎ ליטול ‎ עליהם ‎ את‎ 
המשימה ‎ להמשיך ‎ בעבודת ‎ הקודש, ‎ למען ‎ ידעו ‎ הדורות ‎ הבאים, ‎ כי ‎ היתה ‎ פעם‎ 
אוסטרובצה ‎ יהודית, ‎ ואיננה ‎ עוד.‎ 

לא ‎ נהיה ‎ כרוכל ‎ למנות ‎ את ‎ שמות ‎ כל ‎ אלה ‎ שעמלו, ‎ פעלו ‎ ועשו ‎ למען ‎ הגשמת‎ 
הרעיון ‎ —  הן ‎ בגוף ‎ והן ‎ בממון. ‎ רק ‎ נאמר ‎ :  יעמדו ‎ על ‎ הברכה ‎ ועל ‎ התהילה ‎ כל ‎ אלה‎ 
שסייעו, ‎ עזרו, ‎ תמכו, ‎ עודדו, ‎ פעלו ‎ ועשו ‎ למען ‎ הוצאת ‎ מפעל ‎ זכרון ‎ זה ‎ על ‎ אדמת‎ 
הקודש ‎ ולמען ‎ הקמת ‎ מצבת־עד ‎ לנשמות ‎ של ‎ הקדושים ‎ והטהורים, ‎ שבמותם ‎ ציוו‎ 
לנו ‎ את ‎ החיים...‎ 

ישמש ‎ ספר ‎ זכרון ‎ זה ‎ גל־עד ‎ על ‎ קברותיהם ‎ האלמונים ‎ של ‎ יקירינו ‎ הפזורים‎ 
ברחבי ‎ פולין.‎ 


יחזקאל ‎ אראלי‎ (ארליך)‎ 


פאדװירקלעבט ‎ א  הײליקע ‎ עוטרעבונכ‎ 


ס׳זענען ‎ פארביי ‎ כמעט ‎ צײײ ‎ צענדליק ‎ יאר ‎ זינט ‎ ס׳איז ‎ בײ ‎ אונדז ‎ געבױרן ‎ געײארן‎ 
דער ‎ געדאנק, ‎ צו ‎ פאראייביקן ‎ אונדזער ‎ שטאט ‎ אין ‎ א  "יזכור ‎ בוך״, ‎ װעלכער ‎ זאל‎ 
דערציילן ‎ די ‎ קומענדיקע ‎ דורות ‎ די ‎ געשיכטע ‎ פון ‎ א  עיר ‎ ואם ‎ בישראל, ‎ װאס ‎ איז‎ 
פארניכטעט ‎ געווארן ‎ ביזן ‎ יסוד.‎ 

די ‎ געשיכטע ‎ פון ‎ דעם ‎ "יזכור ‎ בוך" ‎ איז ‎ פול ‎ מיט ‎ קריזיסן, ‎ וואס ‎ האבן ‎ אונדז‎ 
נישט ‎ איינמאל ‎ געברענגט ‎ צום ‎ ראנד ‎ פון ‎ פארצווייפלונג, ‎ ביז ‎ מיר ‎ האבן ‎ כמעט‎ 
פארלוירן ‎ די ‎ האפנונג, ‎ אז ‎ דאס ‎ בוך ‎ זאל ‎ ווען ‎ ס׳איז ‎ דערשיינען.‎ 

די ‎ איניציאטארן ‎ פון ‎ דעם ‎ געדאנק, ‎ צווישן ‎ וועלכע ‎ ס׳האט ‎ זיך ‎ אויסגעצייכנט‎ 
דער ‎ חבר ‎ משה ‎ צפרירי ‎ (מארגנלענדער), ‎ האבן ‎ דורכגעמאכט ‎ פילע ‎ אנטוישוגגען,‎ 
צוליב ‎ דער ‎ גלייכגילטיקייט ‎ פון ‎ אונדזערע ‎ לאנדסלייט ‎ אין ‎ ישראל ‎ און ‎ אין ‎ דער‎ 
ברייטער ‎ וועלט. ‎ דער ‎ פראספעקט, ‎ וואס ‎ איז ‎ פארשפרייט ‎ געווארן ‎ צווישן ‎ די‎ 
אסטראווצער ‎ לאנדסלייט ‎ מיט ‎ צען ‎ יאר ‎ צוריק, ‎ האט ‎ נישט ‎ געהאט ‎ דעם ‎ געהעריקן‎ 
אפקלאנג ‎ און ‎ האט ‎ נישט ‎ געבראכט ‎ צו ‎ דער ‎ פארווירקלעכונג ‎ פונ׳ם ‎ געדאנק ‎ וועגן‎ 
ארויסגעבן ‎ א  "יזכור ‎ בוך"•‎ 

אבער ‎ טראץ ‎ דעם ‎ האבן ‎ די ‎ איניציאטארן ‎ אנגעהויבן ‎ א  געבענטשטע‎ 
אקציע ‎ פון ‎ צונויפזאמלען ‎ מאטעריאל, ‎ וואס ‎ זאל ‎ אפשפיגלען ‎ דאס ‎ לעבן ‎ פון ‎ די‎ 
אסטראווצער ‎ יידן, ‎ זייערע ‎ מנהגים ‎ און ‎ טראדיציעס, ‎ זייער ‎ גייסטיק ‎ לעבן ‎ און‎ 
זייער ‎ ביטערן ‎ קאמף ‎ פארן ‎ טעגלעכן ‎ שטיקל ‎ ברויט, ‎ זייערע ‎ פריידן ‎ און ‎ ליידן,‎ 
זייערע ‎ וואכעדיקע ‎ גרויע ‎ טעג ‎ און ‎ זייער ‎ שבתדיקע ‎ און ‎ יום־טובדיקע ‎ דערהויבנקייט•‎ 
דער ‎ דאזיקער ‎ אנגעזאמלטער ‎ מאטעריאל ‎ האט ‎ געווארט ‎ אויף ‎ א  קינסטלערישע‎ 
האנט, ‎ וועלכע ‎ זאל ‎ אים ‎ פארוואנדלען ‎ אין ‎ א  גרונטשטיין ‎ פון ‎ א  בוך.‎ 

מיט ‎ זעקס ‎ יאר ‎ צוריק ‎ האבן ‎ מיר ‎ זיך ‎ פארבינדן ‎ מיט ‎ א  פאכמאן ‎ אויפן‎ 
געביט ‎ פון ‎ רעדאגירן ‎ ״יזכור־ביכער״ ‎ און ‎ מיר ‎ האבן ‎ געהאט ‎ א  גרונט ‎ צו ‎ גלויבן, ‎ אז‎ 
פון ‎ איצט ‎ אן ‎ וועט ‎ זיך ‎ דער ‎ ענין ‎ אנטוויקלען ‎ ווי ‎ געהעריק, ‎ און ‎ אונדזער ‎ געדאנק,‎ 
וועלכער ‎ האט ‎ זיך ‎ ביי ‎ אונדז ‎ אנטוויקלט ‎ ביז ‎ א  הייליקער ‎ חוב, ‎ וועט ‎ אין ‎ קורצן‎ 
פארווירקלעכט ‎ ווערן•‎ 

אבער ‎ די ‎ געשעענישן ‎ האבן ‎ זיך ‎ אנדערש ‎ אנטוויקלט. ‎ דער ‎ רעדאקטאר ‎ האט‎ 
ווירקלעך ‎ קאנצענטרירט ‎ דעם ‎ מאטעריאל ‎ אין ‎ זיינע ‎ הענט, ‎ הויפטזעכלעך ‎ די‎ 
ארטיקלען ‎ וועגן ‎ די ‎ געשיכטע ‎ פון ‎ דער ‎ קהילה ‎ און ‎ אירע ‎ רבנים, ‎ און ‎ בפרט ‎ מעגן‎ 
דעם ‎ בארימטן ‎ אדמו״ר, ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ האלשטוק, ‎ וואס ‎ האט ‎ פארשפרייט‎ 
דעם ‎ רום ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט ‎ אין ‎ דער ‎ גאנצער ‎ יידישער ‎ וועלט. ‎ אונדזערע ‎ לאנדסלייט‎ 
ה><בן ‎ צוגעשיקט ‎ אינטערעסאנט ‎ מאטעריאל, ‎ בעיקר ‎ וועגן ‎ דער ‎ שואה, ‎ און ‎ ס׳איז‎ 
געקומען ‎ די ‎ צייט ‎ צו ‎ באארבעטן ‎ דאס ‎ מאטעריאל, ‎ איינטיילן ‎ אים ‎ אין ‎ די‎ 
געהעריקע ‎ אפטיילונגען ‎ און ‎ באשטימען ‎ דעם ‎ כאראקטער ‎ און ‎ אומפאנג ‎ פון ‎ בוך.‎ 

גאנצע ‎ נעכט ‎ זענען ‎ פארווענדעט ‎ געווארן ‎ אויף ‎ דורכזיפן ‎ און ‎ קוואליפיצירן‎ 
דאס ‎ מאטעריאל. ‎ אין ‎ פארלויף ‎ פון ‎ דער ‎ ארבעט ‎ זענען ‎ אויסגעבראכן ‎ פארשידענע‎ 
חילוקי־דעות, ‎ ביז ‎ ס׳איז ‎ דערגאנגען ‎ צו ‎ א  קריזיס ‎ אין ‎ די ‎ באציאונגען ‎ מיטן‎ 


רעדאקטאר, ‎ וואט ‎ האט ‎ זין ‎ נישט ‎ ווי ‎ געהעריק ‎ אפגעגעבן ‎ מיטן ‎ פאקטישן ‎ צוגרייטן‎ 
דאס ‎ מאטעריאל ‎ צום ‎ דרוק.‎ 

די ‎ לאגע ‎ פון ‎ די ‎ חברים ‎ פון ‎ ועד, ‎ וואט ‎ האט ‎ אויך ‎ געדינט ‎ אלס ‎ רעדאקציע־‎ 
קאמיטעט, ‎ איו ‎ געווארן ‎ אן ‎ אומדערטרעגלעכע. ‎ די ‎ לאנדסלייט, ‎ וואט ‎ האבן ‎ נישט‎ 
געזעען ‎ קיין ‎ פארשריט ‎ אין ‎ ארויסגעבן ‎ פון ‎ בוך, ‎ האבן ‎ פארלוירן ‎ זייער ‎ צוטרוי‎ 
צום ‎ קאמיטעט.‎ 

א  דאנק ‎ דעם ‎ פריוואטן ‎ באזוך ‎ פון ‎ דעם ‎ שרייבער ‎ פון ‎ די ‎ שורות, ‎ און‎ 
שפעטער ‎ —  פון ‎ חבר ‎ יהודה ‎ (יידלז ‎ ראזענבערג, ‎ אין ‎ אויסלאנד, ‎ האבן ‎ מיר ‎ באוויזן‎ 
פאראינטערסירן ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ לאנדסלייט ‎ אין ‎ ניו־יארק ‎ און ‎ טאראנטע ‎ — 
און ‎ בעיקר ‎ די ‎ שארית ‎ הפליטה ‎ פון ‎ דעם ‎ נאצי ‎ גיהינום ‎ —  אין ‎ ארויסגעבן‎ 
דאס ‎ בוך. ‎ צו ‎ דעם ‎ צוועק ‎ זענען ‎ געשאפן ‎ געווארן ‎ טפעציעלע ‎ קאמיטעטן, ‎ וועלכע‎ 
האבן ‎ באוויזן ‎ איבערפירן ‎ ערנסטע ‎ געלט־סומעס, ‎ הגם ‎ נישט־גענוגנט ‎ צו ‎ דעם ‎ גרויסן‎ 
און ‎ טייערן ‎ צוועק. ‎ די ‎ דאזיקע ‎ טעטיקייט ‎ פון ‎ אונדזערע ‎ לאנדסלייט ‎ האט ‎ אונדז‎ 
געגעבן ‎ דעם ‎ געהעריקן ‎ שטויס ‎ אוו ‎ דערמוטיקונג ‎ פארצוזעצן ‎ אונדזער ‎ טעטיקייט.‎ 

כדי ‎ צו ‎ ברענגען ‎ צו ‎ דער ‎ רעאליזירונג ‎ פוי ‎ אונדזער ‎ געדאנק ‎ איז ‎ דער ‎ קאמיטעט‎ 
געקומען ‎ צום ‎ באשלוס, ‎ אז ‎ ס׳דארף ‎ אלץ ‎ געטאן ‎ ווערן, ‎ כדי ‎ וואט ‎ גיכער ‎ איבערצופירן‎ 
דאס ‎ ריאטעי־יאל ‎ אין ‎ די ‎ האנט ‎ פון ‎ א  זאכליכן ‎ מענטש, ‎ וואט ‎ איז ‎ אומשטאנד‎ 
אויסצופירי ‎ ׳־י ‎ הייליקע ‎ אויפגאבע ‎ וואט ‎ מיר ‎ האבן ‎ אויף ‎ זיך ‎ גענומען.‎ 

פאר ‎ א  דאפלטן ‎ פרייז ‎ פון ‎ דעם ‎ וואט ‎ איז ‎ באשטימט ‎ געווען ‎ אין ‎ אפמאך ‎ מיטן‎ 
רעדאקטאר ‎ האבן ‎ מיר ‎ ארויסבאקומען ‎ דאס ‎ מאטעריאל ‎ פון ‎ זיינע ‎ הענט ‎ און‎ 
האבן ‎ אנגעהויבן ‎ זוכן ‎ א  רעדאקטאר ‎ און ‎ ארויסגעבעי, ‎ וואט ‎ זאל ‎ זיין ‎ אומשטאנד‎ 
אויסצופירן ‎ די ‎ אויפגאבע ‎ ביזן ‎ סוף.‎ 

שוין ‎ קרוב ‎ צו ‎ א  יאר ‎ ווי ‎ דער ‎ קאמיטעט, ‎ און ‎ ה' ‎ גרשון ‎ זילבערבערג, ‎ דער‎ 
נייער ‎ רעדאקטאי ‎ אין ‎ ארייסגעבער, ‎ האבן ‎ זיך ‎ גענומען ‎ צי ‎ דער ‎ ארבעט ‎ אין ‎ זייער‎ 
אן ‎ ענערגישער ‎ פארם, ‎ און ‎ איצט ‎ האבן ‎ מיר ‎ ענדלעך ‎ זוכה ‎ געווען ‎ צו ‎ דערלאנגען‎ 
אונדזערע ‎ לאנדסלייט ‎ א  בוך, ‎ וואט ‎ צייכנט ‎ זיך ‎ אויס ‎ מיט ‎ זיין ‎ רייכן ‎ אינהאלט ‎ און‎ 
עסטעטישער ‎ פארם.‎ 

אין ‎ "ספר ‎ אוסטרובצה" ‎ האבן ‎ מיר ‎ זיך ‎ באמיט ‎ אפשפיגלען ‎ דעם ‎ גאנצן‎ 
קאלאריט ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער ‎ געזעלשאפטלעכקייט ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ ;  מיר ‎ האבן‎ 
נעפרובט, ‎ מיט ‎ א  געוויסן ‎ דערפאלג, ‎ געבן ‎ אן ‎ אויסדרוק ‎ צו ‎ אלע ‎ פאליטישע,‎ 
קולטורעלע ‎ און ‎ קלאסן־פארשידנהײטן, ‎ וואט ‎ האבן ‎ געהערשט ‎ אין ‎ דער ‎ יידישער‎ 
גאס ‎ אין ‎ אונדזער ‎ אונטערגעגאנגענער ‎ שטאט‎ ;  מיר ‎ האבן ‎ זיך ‎ באמיט ‎ אויפצולעבן‎ 
אין ‎ די ‎ בלעטער ‎ פון ‎ דעם ‎ בוך ‎ דעם ‎ רייכן ‎ מענטשלעכן ‎ פייזאזש ‎ פון ‎ דערדאזיקער‎ 
לעבהאפטער ‎ יידישער ‎ קהילה ‎ און ‎ פאראייביקן ‎ די ‎ יידישע ‎ כלל־טוער ‎ אין ‎ זייערע‎ 
פארשידענע ‎ געביטן‎ ;  דא ‎ און ‎ דארט ‎ האבן ‎ מיר ‎ געצייכנט ‎ אייניקע ‎ בילדער ‎ פון‎ 
פאלקס״טיפן, ‎ וואט ‎ געהערן ‎ שוין ‎ צו ‎ דער ‎ וועלט ‎ פון ‎ לעגענדע‎ ;  מיר ‎ האבן ‎ זיך‎ 
אויך ‎ באמיט ‎ צו ‎ באשרייבן ‎ דעם ‎ ספעציעלן ‎ לעבנסשטייגער ‎ פון ‎ די ‎ אסטראווצער‎ 
יידן ‎ אין ‎ טעג ‎ פון ‎ טרויער ‎ און ‎ פרייד.‎ 


דער ‎ הױפט־טייל ‎ פון ‎ בוך ‎ איז ‎ געװידמעט ‎ דער ‎ שרעקלעבער ‎ שואה, ‎ וואט‎ 
האט ‎ געברענגט ‎ פארניכטתג ‎ אויף ‎ דער ‎ גאנצער ‎ קהילה. ‎ דידאזיקע ‎ :אפטיילונג ‎ איז‎ 
גענצלעך ‎ געשריבן ‎ געװארן ‎ דורך ‎ די ‎ וױיניקע ‎ :אפגעראטעוועטע, ‎ װאס ‎ האבן ‎ אין‎ 
זייערע ‎ שילדערונגען ‎ געגעבן ‎ אן ‎ אויסדרוק ‎ צו ‎ זייער ‎ װייטיק, ‎ זײער ‎ אויסגעשריי‎ 
און ‎ צו ‎ זײערע ‎ שרעקלעכע ‎ איבערלעבונגען. ‎ יעדר ‎ אות ‎ פון ‎ דעמדאזיקן ‎ קאפיטל‎ 
טריפט ‎ מיט ‎ בלוט ‎ פון ‎ אונדזערע ‎ ברידער, ‎ װ$ס ‎ שרייט ‎ פון ‎ דער ‎ ערד ‎ און ‎ מאנט‎ 
נקמה ‎ פאר ‎ דעם ‎ שרעקלעכן ‎ מארד.‎ 

אין ‎ דעמדאזיקן ‎ טרויעריקן ‎ קאפיטל ‎ האבן ‎ מיר ‎ נישט ‎ פארהוילן ‎ נעגאטיװע‎ 
דערשײנונגען, ‎ װאס ‎ האבן ‎ זיך ‎ אנטפלעקט ‎ אין ‎ דער ‎ שואה־תקופה. ‎ צוזאמען ‎ דערמיט‎ 
האבן ‎ מיר ‎ זיך ‎ באמיט ‎ אויסמיידן, ‎ ווי ‎ װײט ‎ מעגלעך, ‎ פון ‎ באשמוצן ‎ און ‎ אנגרייפן‎ 
געװיסע ‎ מענטשן.‎ 

דער ‎ מאטעריאל ‎ װאס ‎ דערשיינט ‎ אין ‎ בוך ‎ איז ‎ דורכגעגאנגען ‎ א  שטרענגע‎ 
דורכזופונג, ‎ און ‎ אויב ‎ מיר ‎ זענען ‎ דא ‎ און ‎ דארט ‎ נכשל ‎ געווארן ‎ —  א  זאך ‎ װאס ‎ איז‎ 
נישט ‎ אויסצומיידן ‎ אין ‎ א  בוך ‎ פון ‎ אזא ‎ קאלאסאלן ‎ פארנעם ‎ —  האפן ‎ מיר, ‎ אז‎ 
אונדזערע ‎ לעזער ‎ װעלן ‎ אונדז ‎ מוחל ‎ זיין.‎ 

צוליב ‎ בודזשעט־טעמים ‎ און ‎ צוליב ‎ דעם ‎ װאס ‎ מיר ‎ האבן ‎ נישט ‎ געװאלט‎ 
באשווערן ‎ אונדזערע ‎ לעזער ‎ מיט ‎ צופיל ‎ מאטעריאל, ‎ זענען ‎ מיר ‎ געווען ‎ געצװינגען‎ 
מװתר ‎ זיין ‎ אויף ‎ א  טייל ‎ ארטיקלען, ‎ וואט ‎ װעלן ‎ קענען ‎ דינען ‎ אלס ‎ יסוד ‎ פון ‎ א 
צװייטן ‎ באנד, ‎ אויב ‎ ס׳װעלן ‎ זיך ‎ געפונען ‎ לאנדסלייט, ‎ װאס ‎ וועלן ‎ זיין ‎ גרייט‎ 
איבערגעבן ‎ זיך ‎ דער ‎ הייליקער ‎ אויפגאבע, ‎ כדי ‎ די ‎ קינפטיקע ‎ דורות ‎ זאלן ‎ האבן ‎ אן‎ 
אלזייטיק ‎ בילד ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער ‎ קהילה ‎ אין ‎ אסטראווצע, ‎ װאס ‎ עקזיסטירט‎ 
נישט ‎ מער.‎ 

מיר ‎ װעלן ‎ נישט, ‎ ווי ‎ א  קרעמער, ‎ אויסרעכנען ‎ די ‎ נעמען ‎ פון ‎ די ‎ פילע‎ 
חברים, ‎ װאס ‎ האבן ‎ געשפענדעט, ‎ צייט ‎ אדער ‎ געלט, ‎ פאר ‎ דער ‎ רעאליזירונג ‎ פון‎ 
אונדזער ‎ הייליקן ‎ געדאנק. ‎ מיר ‎ װעלן ‎ בלויז ‎ זאגן‎ :  געבענטשט ‎ און ‎ געלויבט ‎ זאלן‎ 
זײן ‎ אלע, ‎ וואט ‎ האבן ‎ געהאלפן, ‎ געשטיצט, ‎ דערמוטיקט ‎ און ‎ געטאן ‎ אלץ ‎ װאס ‎ אין‎ 
זייער ‎ מעגלעכקייט, ‎ כדי ‎ ארויסצוגעבען ‎ דאס ‎ גרויסע ‎ יזכור־װערק ‎ אויף ‎ דער ‎ הייליקער‎ 
ערד ‎ פון ‎ ישראל, ‎ און ‎ אויפשטעלן ‎ אן ‎ אײביקן ‎ דענקמאל ‎ פאר ‎ די ‎ הײליקע ‎ און‎ 
טייערע ‎ נשמות, ‎ װאס ‎ אין ‎ זייער ‎ טויט ‎ האבן ‎ זיי ‎ אונדז ‎ אנגעבאטן ‎ דאס ‎ לעבן...‎ 

זאל ‎ דאס ‎ ״יזכור־בוך״ ‎ דינען ‎ אלס ‎ אייביקע ‎ מצבה ‎ אויף ‎ די ‎ אומבאקאנטע‎ 
קברים ‎ פון ‎ אונדזערע ‎ טייערע, ‎ וואט ‎ זענען ‎ צעשפרייט ‎ איבער ‎ גאנץ ‎ פולין...‎ 


יחזקאל ‎ אראלי‎ (ארליך)‎ 


I 

n 

1 

Ml 

I 

® 

Ml 

I 

III 

m 

Ml 

li 

װ 

jil 


II 

I 

n 

II 
I 


kSt? 


כפר ‎ קטן ‎ שבאחוזת ‎ הנסיך ‎ אוסטרוב־‎ 

סקי ‎ הוכרז ‎ לפני ‎ 500  שנה ‎ כעיר ‎ בשם‎ 
אוסטרובצה. ‎ במשך ‎ השנים ‎ התפתח ‎ בה‎ 
ישוב ‎ יהודי ‎ ער ‎ ותוסס, ‎ שמנה ‎ ב־17,000‎ 
נפש. ‎ הרי ‎ תולדות ‎ הקהילה ‎ המפוארת‎ 
הזאת, ‎ שנעקרה ‎ מן ‎ השורש ‎ בשואת ‎ יהודי ‎ פולין.‎ 


מ. ‎ ש. ‎ גשורי‎ 

על ‎ נהרות ‎ אוסטרובצה‎ 


עיר ‎ איסטרובצה ‎ קמה ‎ בזמן ‎ מאוחר ‎ למדי‎ 
והישוב ‎ היהודי ‎ התרכז ‎ בה ‎ אחרי ‎ שעברו‎ 
הגלים ‎ הראשונים ‎ של ‎ ההגירה ‎ היהודית‎ 
מארצות ‎ מרכז ‎ אירופה ‎ לפולין. ‎ הישובים‎ 
היהודים ‎ בפולין ‎ לא ‎ נוצרו ‎ בבת ‎ אחת, ‎ אלא‎ 
בשלושה ‎ שלבים, ‎ ואפשר׳ ‎ לכן, ‎ לחלק ‎ אותם ‎ לפי ‎ תקופת‎ 
התהוותם ‎ לישובים ‎ ותיקים, ‎ מאוחרים ‎ וחדשים. ‎ ברור‎ 
שאין ‎ לצרף ‎ את ‎ אוסטרובצה ‎ היהודית ‎ לסוג ‎ הראשון, ‎ כי‎ 
יהודיה ‎ הראשונים ‎ לא ‎ הגיעו ‎ אליה ‎ ישיר ‎ מן ‎ ההגירה‎ 
האשכנזית.‎ 

אוסטרובצה ‎ נוסדה ‎ במחצית ‎ הראשונה ‎ של ‎ המאה‎ 
ה־16, ‎ אך ‎ בתחילתה ‎ לא ‎ היתה ‎ מוכשרת ‎ לקלוט ‎ תושבים‎ 
רבים. ‎ סביבתה ‎ היתה ‎ מכוסה ‎ ביערות ‎ גדולים ‎ ובשטחי‎ 
ביצה, ‎ ופרנסת ‎ התושבים ‎ היתד, ‎ על ‎ הדיג ‎ והציד ‎ ועל ‎ גידול‎ 
דבורים. ‎ המלאכות ‎ השונות ‎ היו ‎ מרוכזות ‎ בחצרות ‎ הנסיכים‎ 
וגדולי ‎ האצילים ‎ בעלי ‎ האדמות ‎ שבסביבה ‎ ועל ‎ בעלי ‎ המלא¬‎ 
כה ‎ הוטל ‎ לספק ‎ את ‎ המוצרים ‎ הדרושים ‎ להם: ‎ צרכי ‎ הלבשה,‎ 
עבודות ‎ נפחות, ‎ חבתנות ‎ ועוד. ‎ הסחר ‎ הפנימי ‎ לא ‎ היה ‎ קיים‎ 
כמעט, ‎ כי ‎ השתמשו ‎ מעט ‎ מאוד ‎ בכסף ‎ כאמצעי ‎ חליפין,‎ 
ומוצרי ‎ המלאכה ‎ השונים ‎ הושגו ‎ רק ‎ על ‎ ידי ‎ חליפין ‎ במוצרים‎ 
אחרים. ‎ רק ‎ בראשית ‎ המאה ‎ ה־7נ ‎ נפתחו ‎ בעיר ‎ מקורות‎ 
פרנסה ‎ הודות ‎ להתפתחות ‎ ניצני ‎ חרושת ‎ בה, ‎ והתחילו‎ 
נמשכים ‎ אליה ‎ כוחות ‎ עבודה ‎ מן ‎ החוץ.‎ 


קשה ‎ עתה ‎ לקבוע ‎ אם ‎ התיישבו ‎ קידם ‎ היהודים ‎ בכפרים‎ 
שבסביבה ‎ הקרובה ‎ והרחוקה ‎ שי1 ‎ העיר■ ‎ ורק ‎ אחר־כך ‎ התחיל‎ 
להתהוות ‎ הישוב ‎ היהודי ‎ באוסטרובצה ‎ עצמה ‎ או ‎ שההתפתחות‎ 
הלנה ‎ בכיוון ‎ הפוך.‎ 

במחצית ‎ השניה ‎ של ‎ המאה ‎ ה־16, ‎ שאז ‎ נוסדה‎ 
אוסטרובצה, ‎ התחילו ‎ יהודים ‎ להתיישב ‎ גם ‎ בכפרים, ‎ בעוד‎ 
שבתקופות ‎ הקודמות ‎ היו ‎ יהודים ‎ כפריים ‎ בפולין ‎ תופעה‎ 
נדירה ‎ מאוד. ‎ במחצית ‎ הראשונה ‎ של ‎ המאה ‎ ה־17 ‎ היה‎ 
מספר ‎ היהודים ‎ הכפריים ‎ גדיל ‎ למדי, ‎ ואין ‎ ספק ‎ שאז ‎ התישבו‎ 
יהודים ‎ גם ‎ בכפרים ‎ שמסביב ‎ לאוסטרובצה.‎ 

אוסטרובצה, ‎ העיר ‎ אינה ‎ נמנית, ‎ אמנם, ‎ על ‎ הישובים‎ 
הקדומים ‎ בפולין ‎ וכן ‎ אין ‎ יהודיה ‎ נמנים ‎ בין ‎ אבות ‎ המהגרים‎ 
במזרח ‎ אירופה, ‎ תודות ‎ לכך ‎ חסכה ‎ לעצמה ‎ העיר ‎ צרות‎ 
ופורענויות ‎ רבות ‎ שעברו ‎ על ‎ פולין ‎ בתקופות ‎ הקודמות.‎ 
הנה ‎ קוטב ‎ הרחוקה ‎ ממנה ‎ קילומטרים ‎ אחדים ‎ בלבד, ‎ נחרבה‎ 
כליל ‎ על ‎ ידי ‎ הטטרים ‎ בשנת ‎ 1241  ותושביה ‎ הושמדו ‎ כליל.‎ 

עם ‎ התקרב ‎ מועד ‎ הקמת ‎ אוסטרובצה ‎ כבר ‎ שיגשג‎ 
המסחר ‎ היהודי ‎ בפולין ‎ במידה ‎ כזו, ‎ שעורר ‎ את ‎ קנאתם ‎ של‎ 
הסוחרים ‎ הנוצרים, ‎ שראו ‎ ביהודי ‎ מתחרה ‎ רציני. ‎ ערי ‎ פולין‎ 
הגדולות ‎ נקטו ‎ כבר ‎ אז ‎ באמצעים ‎ כדי ‎ להגביל ‎ את ‎ המסחר‎ 
היהודי ‎ עד ‎ כמה ‎ שאפשר. ‎ אך ‎ אמצעים ‎ אלה ‎ לא ‎ הפריעו‎ 
לישובי ‎ היהודים ‎ הקטנים ‎ שהוקמו ‎ בזה ‎ אחר ‎ זה, ‎ ובתוכם‎ 
גם ‎ באוסטרובצה.‎ 


18 


ספר ‎ או ‎ שמרוב ‎ צ  ה 


ייסוד ‎ העיר ‎ אוסטרובצה ‎ במאה ‎ ה־16‎ 

אוסטרובצה ‎ לא ‎ נוסדה ‎ בסביבה ‎ ריקה ‎ מישובים. ‎ קדמו‎ 
לה ‎ בסביבה ‎ זו ‎ קונוב ‎ (היתד, ‎ קיימת ‎ עוד ‎ במאה ‎ ה־12),‎ 
סלופיה־נובה ‎ (נוסדה ‎ ב־1405), ‎ ואשניוב ‎ (1467) ‎ שהפכה‎ 
מכבר ‎ לעיר, ‎ צ׳מילוב ‎ (1505), ‎ אפט ‎ ועוד. ‎ אך ‎ עם ‎ ייסודה‎ 
נוסדה ‎ נקודה ‎ אסטרטגית ‎ וכלכלית ‎ חשובה ‎ במפה ‎ של ‎ פולין,‎ 
ואף ‎ שימשה ‎ אם ‎ לנקודות ‎ אחרות, ‎ שנוסדו ‎ בסביבה ‎ בתקופות‎ 
שונות ‎ אחריה. ‎ אוסטרובצה ‎ נוסדה ‎ במחצית ‎ הראשונה ‎ של‎ 
המאה ‎ ה־16, ‎ היא ‎ המאה ‎ שבה ‎ חלו ‎ שינויים ‎ כבירים ‎ בחיי‎ 
המדינה. ‎ פולין ‎ לא ‎ הסתפקה ‎ עוד ‎ במאבקי־הגנה ‎ על‎ 
גבולות ‎ הממלכה ‎ נגד ‎ אויביה ‎ שבאו ‎ ממרחקים, ‎ אלא ‎ עברה‎ 
להסתערות ‎ על ‎ שכניה, ‎ ועם ‎ התאחדותה ‎ עם ‎ ליטא, ‎ שהיתה‎ 
מפגרת ‎ יחסית, ‎ הפכה ‎ פולין ‎ למעצמה ‎ פוליטית ‎ גדולה.‎ 

למרות ‎ עלייתה ‎ הפוליטית ‎ פיגרה ‎ פולין ‎ מבחינה‎ 
כלכלית ‎ בהרבה ‎ אחרי ‎ ארצות ‎ אירופה ‎ המערבית. ‎ ערי‎ 
פולין ‎ התפתחו ‎ באיטיות ‎ רבה, ‎ והישוב ‎ היהודי ‎ העירוני‎ 
היה ‎ גורם ‎ חשוב ‎ להתפתחות ‎ המסחר ‎ והמלאכה, ‎ וליצירת‎ 
המעמד ‎ הבינוני, ‎ שהיה ‎ הגורם ‎ העיקרי ‎ להתפתחות ‎ הכלכלית‎ 
הגדולה ‎ שחלה ‎ באירופה ‎ בתקופה ‎ ההיא. ‎ התפשטות ‎ הישוב‎ 
היהודי ‎ בפולין ‎ בתקופה ‎ האמורה ‎ לא ‎ פסחה ‎ גם ‎ על‎ 
אוסטרובצה, ‎ שבדומה ‎ לערים ‎ האחרות, ‎ לא ‎ יכלה ‎ להתקיים‎ 
זמן ‎ רב ‎ בלי ‎ היהודים, ‎ ביחוד ‎ אחרי ‎ דלדולן ‎ על ‎ ידי ‎ שריפות‎ 
תכופות, ‎ זה ‎ הנגע ‎ שהטיל ‎ פחדו ‎ על ‎ כל ‎ הערים ‎ בפולין ‎ ושיד‎ 
האצולה ‎ היתד, ‎ קצרה ‎ מלמנוע ‎ אותו.‎ 

ייסודה ‎ של ‎ אוסטרובצה ‎ לא ‎ היה ‎ רצוי ‎ בעיני ‎ שליטי‎ 
אופאטוב ‎ הקרובה ‎ (נקרא ‎ אותה ‎ להלן ‎ בשם ‎ היהודי ‎ אפט),‎ 
שהצטיינה ‎ בייחוסה ‎ ההיסטורי ‎ ובאדוניה ‎ האצילים ‎ והנסיכים‎ 
שהיו ‎ מראשי ‎ המדינה. ‎ הפורענויות ‎ הרבות ‎ שעברו ‎ עליה‎ 
בהיסטוריה ‎ הארוכה ‎ שלה ‎ החניקו ‎ את ‎ התפתחותה ‎ ונשארה‎ 
עיר ‎ בינונית, ‎ וראתה ‎ בקנאה ‎ איך ‎ אחותה ‎ הצעירה‎ ,  אוסט־‎ 
רובצה, ‎ עולה ‎ עליה ‎ בגודל ‎ האוכלוסין, ‎ בעושרה ‎ ובמקורות‎ 
הפרנסה ‎ שלה.‎ 

במחצית ‎ הראשונה ‎ של ‎ המאה ‎ ד,־16 ‎ התפשטה ‎ בפולין‎ 
במידה ‎ ניכרת ‎ הריפורמציה. ‎ התנועה ‎ הקאלוויגיסטית‎ 
שהקיפה ‎ בעיקר ‎ אדירי־הון ‎ פולניים, ‎ מצאה ‎ לה ‎ חסידים‎ 
גם ‎ בסביבת ‎ אוסטרובצה. ‎ (בעיר ‎ שאננה ‎ המרוחקת‎ 
קילומטרים ‎ אחדים ‎ מאוסטרובצה, ‎ הצטרפה ‎ האצילה ‎ ברברה‎ 
מחוד׳ך, ‎ בעלת ‎ העיר, ‎ לאמונה ‎ הקאלוויניסטית ‎ והכנסיה‎ 
המקומית ‎ היתד, ‎ נתונה ‎ במשך ‎ 280  שנים ‎ בידי ‎ כמרים‎ 
קאלוויניסטיים. ‎ גם ‎ יוסף ‎ אוזארובסקי, ‎ מייסד ‎ העיר‎ 
אוז׳ארוב ‎ הסמוכה ‎ לאוסטרובצה, ‎ קיבל ‎ אף ‎ הוא ‎ אמונה ‎ זו‎ 
והקים ‎ כנסיה ‎ מיוחדת ‎ לבני ‎ אמונתו). ‎ אנשי ‎ הריפורמציה‎ 
עשו ‎ רבות ‎ לקידום ‎ המצב ‎ התרבותי ‎ בסביבה ‎ והטיפו‎ 
לסובלנות ‎ בין ‎ הדתות ‎ השונות, ‎ ומנעו ‎ מן ‎ הכמרים ‎ הקאתולים‎ 
לפגוע ‎ ביהודים ‎ שנואי־נפשם. ‎ עובדה ‎ זו ‎ שימשה ‎ אף ‎ היא‎ 


גורם ‎ חשוב ‎ להתפתחות ‎ ישוב ‎ יהודי ‎ גדול ‎ באוסטרובצה‎ 
ובסביבתה.‎ 

על ‎ ייסוד ‎ אוסטרובצה ‎ יש ‎ לנו ‎ ידיעות ‎ מעטות.‎ 
ההיסטוריה ‎ מספרת ‎ שבשנת ‎ 1524  מסר ‎ המלך ‎ זיגמונד‎ 
הראשון ‎ לידי ‎ קצפר ‎ מאצ׳יובסקי ‎ כתב־סמכות ‎ לייסד ‎ עיר‎ 
על ‎ אדמת ‎ הכפר ‎ אוסטרוב, ‎ שבמחוז ‎ ראדום. ‎ העיר ‎ נוסדה‎ 
איפוא, ‎ לא ‎ על ‎ אדמה ‎ ממשלתית, ‎ אלא ‎ על ‎ אדמה ‎ פרטית,‎ 
שהיתה ‎ שייכת ‎ לאציל ‎ מאצ׳יובסקי, ‎ שבני ‎ משפחתו ‎ תפסו‎ 
משרות ‎ נעלות ‎ בשלטון. ‎ המלך ‎ הראה ‎ ענין ‎ רב ‎ בעיר ‎ החדשה,‎ 
וברצותו ‎ לראות ‎ את ‎ התפתחותה ‎ המהירה, ‎ שיחרר ‎ את‎ 
התושבים ‎ מכל ‎ מס ‎ ממשלתי ‎ למשך ‎ עשרים ‎ שנים. ‎ השחרור‎ 
ממסים, ‎ שהעיק ‎ על ‎ כל ‎ נקודה ‎ בממלכת ‎ פולין, ‎ שימש ‎ כוח‎ 
משיכה ‎ כביר ‎ למתיישבים ‎ חדשים. ‎ השם ‎ המקורי ‎ המופיע‎ 
בכתב־הסמכות ‎ של ‎ המלך ‎ הוא ‎ אוסמרוב. ‎ ייתכן ‎ ששינוי‎ 
השם ‎ מיד ‎ אחר ‎ כך ‎ לאוסטרוביץ ‎ (השם ‎ הפולני ‎ של ‎ העיר),‎ 
בא ‎ כדי ‎ להבדיל ‎ בינה ‎ ובין ‎ עשרים ‎ נקודות ‎ ישוב ‎ אחרות‎ 
שבסביבה ‎ שנקראו ‎ אף ‎ הן ‎ בשם ‎ אוסטרוב, ‎ שהיה, ‎ אגב, ‎ שם‎ 
נפוץ ‎ במדינה ‎ כולה.‎ 

על ‎ הכפר ‎ אוסטרוב ‎ שקדם ‎ לאוסטרובצה ‎ לא ‎ ידוע‎ 
כמעט ‎ כלום, ‎ פרט ‎ לידיעה ‎ אחת ‎ האומרת ‎ שברשימות ‎ הגיוס‎ 
משנת ‎ 1578  היה ‎ הכפר ‎ אוסטרוב ‎ שייך ‎ לפאראפיה ‎ שיבנה,‎ 
והיה ‎ קנינו ‎ של ‎ פיטר ‎ זבורובסקי. ‎ לפאראפיה ‎ זו ‎ השתייכו‎ 
באותו ‎ זמן ‎ גם ‎ הישובים ‎ צ׳נסטוצ׳יץ ‎ ודאנקוב, ‎ שהיו ‎ סמוכים‎ 
לאוסטרובצה, ‎ ונמצאים ‎ עד ‎ כה ‎ בקרבת ‎ הכפר ‎ אוסטרובקה.‎ 

הכרוניקה ‎ מוסרת ‎ לנו ‎ ידיעה ‎ שניה ‎ על ‎ אוסטרובצה‎ 
החדשה, ‎ כי ‎ בשנת ‎ 1614  הקים ‎ בה ‎ הנסיך ‎ יאנוש ‎ אוסטרובסקי‎ 
את ‎ הכנסיה ‎ הפאראפית ‎ בבנין ‎ אבנים. ‎ הכנסיה ‎ הגדולה‎ 
("תיפלה" ‎ בפי ‎ היהודים) ‎ עמדה ‎ על ‎ הגבעה, ‎ גבוהה ‎ ולבנה,‎ 
כשהיא ‎ מגודרת ‎ מסביב ‎ בגדר־אבן.‎ 

העיר ‎ היתד, ‎ מאז ‎ ייסודה ‎ נחלת ‎ אדונים־בעלים ‎ ממעמד‎ 
האצילים ‎ שברובם ‎ ראו ‎ בעין ‎ יפה ‎ את ‎ המתישבים ‎ היהודים‎ 
בעיירתם, ‎ אם ‎ בגלל ‎ התועלת ‎ הכלכלית ‎ שהביאו, ‎ ואם ‎ בעקב‎ 
החידוש ‎ שבהליכות ‎ חייהם, ‎ מנהגיהם ‎ ושפתם ‎ הדומה‎ 
לגרמנית. ‎ האדונים ‎ היו ‎ מתחלפים ‎ מפעם ‎ לפעם. ‎ לא ‎ בדרך‎ 
של ‎ קנייה ‎ ומכירה, ‎ אלא ‎ בעיקר ‎ בעקב ‎ קשרי ‎ חיתון ‎ עם‎ 
משפחות ‎ אצילים ‎ אחרים ‎ ובעקב ‎ העברת ‎ ירושות ‎ לצא¬‎ 
צאיהם. ‎ לרובם ‎ לא ‎ היתה ‎ אוסטרובצה ‎ נחלתם ‎ היחידה,‎ 
אלא ‎ אחת ‎ מעשרות ‎ או ‎ ממאות ‎ נחלאות ‎ שרכשו ‎ לעצמם‎ 
האצילים, ‎ תוך ‎ שאיפה ‎ להיות ‎ בעל ‎ נכסים ‎ פיאודאלי ‎ גדול‎ 
ולחזק ‎ את ‎ השפעתם ‎ במדינה ‎ או ‎ ב״סיים",‎ 

אדוני ‎ העיר ‎ אוסטרובצה ‎ והנכסים ‎ הרבים ‎ שבסביבתה‎ 
היו ‎ לפי ‎ הסדר: ‎ משפחות ‎ אוסטרובסקי, ‎ סאנושקוב, ‎ לובו־‎ 
מירסקי. ‎ וישניובצקי, ‎ זומברובסקי, ‎ צ׳ארטוריסקי. ‎ אחר ‎ כך‎ 
עברה ‎ אוסטרובצה ‎ עם ‎ נכסי ‎ הסביבה ‎ לבעלות ‎ הבנק ‎ הפולני,‎ 
שהשתדל ‎ לקדם ‎ את ‎ התעשיה ‎ במקום. ‎ עם ‎ מכירת ‎ הנכסים‎ 


על ‎ נהרות ‎ אוסטרוגצה‎ 


19 


של ‎ הבנק ‎ הפולני ‎ במכירה ‎ פומבית ‎ עברו ‎ אלה ‎ לרשות‎ 
הבארון ‎ פרנקל. ‎ שעשה ‎ הרבה ‎ לקידום ‎ תעשיית ‎ המיכרות‎ 
ולפיתוח ‎ התעשייה ‎ במקום. ‎ לבסוף ‎ היתה ‎ אוסטרובצה ‎ לרכוש‎ 
בני ‎ משפחת ‎ האצילים ‎ וילופולסקי.‎ 

בעליה ‎ הראשון ‎ של ‎ העיר, ‎ הנסיך ‎ יאנוש ‎ אוסטרוב־‎ 

סקי, ‎ מקים ‎ הכנסיה ‎ שבאמצע ‎ העיר, ‎ היה ‎ בנו ‎ של ‎ הנסיך‎ 
שישב ‎ באוסטרוב ‎ (עיר ‎ המהרש״א) ‎ והיה ‎ נודע ‎ כמושל ‎ עריץ‎ 
שפחדו ‎ היה ‎ גם ‎ על ‎ בני ‎ משפחתו. ‎ על ‎ עושר ‎ משפחת‎ 
אוסטרובסקי ‎ התהלכו ‎ אגדות ‎ רבות. ‎ נכסיהם ‎ נמכרו ‎ ב ־200‎ 
מיליון ‎ זהוב, ‎ בנחלותיהם ‎ היו ‎ כ־600 ‎ כנסיות ‎ קתוליות,‎ 
מלבד ‎ אחרות, ‎ ולרשותם ‎ עמדו ‎ למעלה ‎ מאלפיים‎ 

משרתים ‎ מבני ‎ האצולה. ‎ משפחה ‎ זו ‎ באה ‎ בקשרי ‎ חיתון ‎ עם‎ 
משפחת ‎ האצילים ‎ סאנגושקו, ‎ ואחרי ‎ מותו ‎ של ‎ יאנוש‎ 
אוסטרובסקי ‎ עברה ‎ אוסטרובצה ‎ לרשותה.‎ 

משפחת ‎ סאנגושקו ‎ היתד■ ‎ משפחה ‎ מיוחסת ‎ מאוד ‎ בפולין‎ 
ואחד ‎ מאבותיה, ‎ שמעון ‎ שמואל ‎ (מעניו ‎ שבמשפחות ‎ האצילים‎ 
הוותיקים ‎ היו ‎ שמות ‎ תג״כיים ‎ כמו ‎ אצל ‎ היהודים). ‎ הצטיין‎ 
בגיבור־מלחמה ‎ נגד ‎ השוודים ‎ הוא ‎ קירב ‎ מלומדים ‎ ואסף‎ 
לו ‎ ספריה ‎ עשירה.‎ 

מידי ‎ סאנגושקו ‎ עברה ‎ אוסטרובצה ‎ לרשות ‎ משפחת‎ 
לובומירסקי, ‎ שהיתה ‎ אחה ‎ המשפחות ‎ המיוחסות ‎ בייתר‎ 
בפולין ‎ בולה. ‎ הלובומירסקים ‎ היו ‎ נוטים ‎ חסד ‎ ליהודים‎ 
ביודעם ‎ שהיהודים ‎ מביאים ‎ תועלת ‎ ’*מדינה ‎ מבחינות ‎ רבות‎ 

מידי ‎ הלובומירסק־ם ‎ עברה ‎ העיר ‎ קדשוה ‎ השיבה ‎ ■־ימי‎ 
למשפחת ‎ וישניוביצקי ‎ ־נודעה, ‎ שברשיתה ‎ נמצאו ‎ עד‎ 
למרד ‎ חמלניצקי, ‎ שטחים ‎ נרחבים ‎ באוקראינה ‎ המזרחית‎ 
המפורסם ‎ ביותר ‎ מבני ‎ המשפחה ‎ הזו ‎ הוא ‎ יירמיאש־מיכאל‎ 
(1612—1651) ‎ —  מצביא, ‎ שהקים ‎ בימי ‎ מרד ‎ חמלניצקי‎ 
צבא ‎ פרטי, ‎ שלחם ‎ במורדים ‎ והפיל ‎ פחדו ‎ על ‎ אויבי ‎ הפולנים.‎ 
הוא ‎ היה ‎ מחסידי ‎ אומות ‎ העולם ‎ והגן ‎ במרץ ‎ על ‎ היהודים‎ 
מפני ‎ הקוזקים. ‎ הוא ‎ שם ‎ קץ ‎ להשתוללות ‎ הקוזקים‎ 
ש״ברחו ‎ מאדוניהם" ‎ והחזיר ‎ את ‎ השלום ‎ לממלכה.‎ 
כאות ‎ הוקרה ‎ על ‎ הצלתו ‎ את ‎ פולין ‎ הכתירו ‎ את‎ 
בגו ‎ מיכאל ‎ קוריבוט ‎ טומש ‎ (1638—1673) ‎ למלך ‎ פולין.‎ 
החיבה ‎ ליהודים ‎ במשפחת ‎ רוזנים ‎ זו ‎ היתד. ‎ למסורת, ‎ וגם‎ 
כאדוני ‎ אוסטרובצה ‎ הצטיינו ‎ ביחסם ‎ החיובי ‎ ליהודי ‎ העיר.‎ 

מידי ‎ הווישניוביצקים ‎ עברה ‎ העיר ‎ לבעלות ‎ משפחת‎ 
דומברובסקי, ‎ וממנה ‎ —  לרשות ‎ משפחת ‎ צ׳ארטוריסקי,‎ 
שמילאה ‎ תפקיד ‎ נכבד ‎ בהנהגת ‎ המדינה ‎ במאה ‎ ה־18. ‎ אדם‎ 
צ׳ארטוריסקי ‎ היה ‎ ממעריצי ‎ רבי ‎ ישראל ‎ המגיד ‎ מקוזיניץ‎ 
ונחשב ‎ כאחד ‎ מחכמי ‎ אומות ‎ העולם.‎ 

אחרון ‎ אחרון ‎ חביב, ‎ הוא ‎ בית ‎ האצילים ‎ וילופולסקי,‎ 
בעלת ‎ סמל ‎ האצילים ‎ "סטאריקוך. ‎ ממשפחה ‎ זו ‎ יצא ‎ הרוזן‎ 
אלכסנדר ‎ וילופולסקי ‎ (1803—1877), ‎ שנתמנה ‎ בשנת ‎ 1827 
לחבר ‎ הועדה ‎ המחוקקת ‎ של ‎ פולין ‎ הקונגרסאית. ‎ הוא ‎ הציע‎ 
לשלטון ‎ הצארי ‎ הרחבת ‎ זכויות ‎ היהודים ‎ והמדיניות ‎ שלו‎ 


לשיתוף־הפעולה ‎ עם ‎ הרוסים ‎ נתקלה ‎ בהתנגדות ‎ נמרצת ‎ של‎ 
דעת ‎ הקהל ‎ הפולני. ‎ מאותה ‎ משפחה ‎ יצאה ‎ מריה ‎ יוהאנה‎ 
וילופולסקי, ‎ סופרת ‎ פולנית ‎ ידועה, ‎ שתמכה ‎ בציונות, ‎ משום‎ 
שלא ‎ ראתה ‎ בהתבוללות ‎ פתרון ‎ לבעיה ‎ היהודית. ‎ הרוזן‎ 
וילופולסקי, ‎ אדון ‎ העיר ‎ אוסטרובצה, ‎ התייחס ‎ בחיבה ‎ ליהודי‎ 
העיר. ‎ הוא ‎ ראה ‎ אותם ‎ כחלק ‎ מחייו, ‎ משום ‎ שהידידות ‎ עם‎ 
היהודים ‎ הפכה ‎ למסורת ‎ במשפחתו. ‎ ברצון ‎ היה ‎ מחכיר‎ 
ליהודי ‎ העיר ‎ יערות ‎ ופונדקים, ‎ טחנות ‎ קמח ‎ ונכסים ‎ אחרים.‎ 
יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ זוכרים ‎ את ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ הנייס, ‎ שהחזיק‎ 
באריסות ‎ את ‎ היער, ‎ את ‎ ר׳ ‎ שמואל ‎ דנקובר ‎ שהחזיק ‎ באריסות‎ 
את ‎ טחנת־המים ‎ הגבוהה, ‎ ושמות ‎ יהודים ‎ אחרים ‎ שפרנסתם‎ 
היתד, ‎ על ‎ חכירת ‎ נכסים ‎ מידי ‎ האציל.‎ 

העיר ‎ אוסטרובצה ‎ שוכנת ‎ על ‎ רמה ‎ טבולה ‎ בירק,‎ 
מוקפת ‎ שדות. ‎ יערות, ‎ נהרות ‎ ונחלים. ‎ מצד ‎ ימין ‎ מפכים‎ 
מי ‎ הנהר ‎ הצר ‎ ״קאמיננה״ ‎ (בפי ‎ היהודים ‎ —  "קאמין"),‎ 
שרישומו ‎ היד. ‎ ניכר ‎ בעיר. ‎ זהו ‎ נהר ‎ המתחיל ‎ ליד ‎ אודרו־‎ 
וונש, ‎ שבין ‎ הערים ‎ קונסק ‎ ושידלובצה. ‎ מהעיר ‎ וונחוצק‎ 
ואילך ‎ הוא ‎ זורם ‎ דרך ‎ עמק ‎ יפה ‎ ופורה ‎ עד ‎ לוויסלה, ‎ שלתוכו‎ 
הוא ‎ נופל ‎ בקרבת ‎ וולד, ‎ פאבלובסקה. ‎ על ‎ שפת ‎ הנהר ‎ מצויים‎ 
מפעלי ‎ חרושת ‎ גדולים ‎ כגון: ‎ תנורי ‎ היציקה ‎ הגדולים‎ 
במיײצ׳קוב ‎ סטאראהוביץ. ‎ בדיניה. ‎ מפעלי ‎ היציקה ‎ של‎ 
בדיניה, ‎ מרצינקיב, ‎ וונחוצק, ‎ מיכאלוב ‎ וברוד.‎ 

מצד ‎ שמאי ‎ זים ‎ הנהר ‎ הרחב ‎ "ליאס", ‎ ששימש ‎ מקום‎ 
רחצה ‎ לתושבי ‎ העיר.‎ 

אוסטרובצה ‎ היתה ‎ מוקפת ‎ הרים ‎ וערי ‎ חרושת. ‎ הגשר‎ 
שמעי־ ‎ לנהר ‎ הוביל ‎ למסילת ‎ הברזל ‎ ולכפר ‎ קלימקוביץ,‎ 
שמפעל ‎ המתכת ‎ הגדול ‎ שלו ‎ העסיק ‎ אלפי ‎ פועלים. ‎ אחרי‎ 
הגשר ‎ מתחיל ‎ הכביש ‎ לאפט ‎ ולצוזמיר, ‎ ומסתיים ‎ ליד ‎ זאבי־‎ 
הוסט ‎ על ‎ שפת ‎ הוויסלה, ‎ שהיווה ‎ נהר־גבול ‎ בין ‎ פולין ‎ הרוסית‎ 
ובין ‎ גאליציה ‎ האוסטרית.‎ 

אוסטרובצה ‎ —  עיר ‎ ראם ‎ בישראל‎ 

תולדותיה ‎ של ‎ יהדות ‎ פולין ‎ רשומות ‎ בפנקסי ‎ הקהילות,‎ 
חרותות ‎ על ‎ המצבות ‎ בבתי־העלמין ‎ הישנים, ‎ מקופלות‎ 
בבניני ‎ בתי ‎ הכנסת ‎ הישנים ‎ ובשרידי ‎ עתיקות ‎ אחרים.‎ 
גם ‎ בקהילת ‎ אוסטרובצה ‎ היו ‎ קיימים ‎ "פנקסים" ‎ שהכילו‎ 
פרטים ‎ חשובים ‎ מתולדות ‎ הקהילה. ‎ בעבר ‎ נהגו ‎ קהילות‎ 
ישראל ‎ לרשום ‎ כל ‎ מאורע ‎ ציבורי ‎ חשוב ‎ ב״פנקם־הקהל"‎ 
או ‎ ב״פנקס ‎ חברה־ ‎ קדישא". ‎ מלבד ‎ זאת ‎ היו ‎ מצויים‎ 
"פנקסים" ‎ ליד ‎ חברות־החסד ‎ השונות ‎ שהיו ‎ קיימות ‎ בכל‎ 
קהילה ‎ יהודית, ‎ ובהם ‎ היו ‎ רושמים ‎ אירועים ‎ מיוחדים, ‎ שחלו‎ 
בשטח ‎ הפעולה ‎ שלהן. ‎ אף ‎ באוסטרובצה ‎ היה ‎ קיים ‎ פנקס,‎ 
שממנו ‎ הספיקו ‎ אגשים ‎ אחדים ‎ להעתיק ‎ פרטים ‎ שונים,‎ 
בעוד ‎ הפנקס ‎ עצמו ‎ נעלם ‎ כעבור ‎ זמן ‎ ולא ‎ נשאר ‎ ממנו ‎ זכר.‎ 


20 


ספר ‎ א  ו  ס  גז ‎ ר  ו  כ  צ  ה 


המעטים ‎ שעיינו ‎ בו ‎ זוכרים ‎ כמה ‎ פרטים ‎ חשובים ‎ על ‎ ימיה‎ 
הראשונים ‎ של ‎ קהילת ‎ אוסטרובצה.‎ 

התאריך ‎ הראשון ‎ שנשאר ‎ לנו ‎ לפליטה ‎ הוא ‎ שנת ‎ תע״ד‎ 
(1713). ‎ בשנה ‎ זו ‎ שוקמה ‎ אוסטרובצה ‎ אחרי ‎ שריפה ‎ שפקדה‎ 
את ‎ העיר ‎ ומכל ‎ בתי ‎ העיר ‎ לא ‎ נשארו ‎ אלא ‎ בית־ ‎ המדרש‎ 
ובית־הכנסת ‎ הישן. ‎ מעט ‎ היהודים ‎ שישבו ‎ אז ‎ בעיר ‎ רכשו‎ 
מאת ‎ הרוזן ‎ וילופולסקי ‎ את ‎ החלק ‎ הנמוך ‎ של ‎ העיר ‎ לשם‎ 
הקמת ‎ מקווה. ‎ בית־הכנסת ‎ שהיה ‎ בנוי ‎ מעץ ‎ שופץ ‎ מחדש‎ 
על־ידי ‎ שלושה ‎ יהודים: ‎ ר׳ ‎ הרצקה, ‎ ר׳ ‎ שמעון ‎ בן ‎ אהרן‎ 
דאפט, ‎ ור׳ ‎ יחזקאל ‎ מראקוב ‎ —  הוא ‎ האמן ‎ שחיטב ‎ את‎ 
ארון־הקודש.‎ 

מן ‎ הפרט ‎ הזה ‎ אנו ‎ למדים ‎ שחסרים ‎ נתונים ‎ כלשהם‎ 
על ‎ התקופה ‎ שבין ‎ ייסוד ‎ העיר ‎ בשנת ‎ 1524  ובין ‎ שיקום‎ 
בית־הכנסת ‎ הישן ‎ אחרי ‎ השריפה ‎ של ‎ שנת ‎ 1713  —  כלומר‎ 
תקופה ‎ של ‎ 189  שנים. ‎ התקופה ‎ שבין ‎ ייסוד ‎ העיר ‎ ובין‎ 
התיישבות ‎ היהודים ‎ בה ‎ לא ‎ יכלה ‎ להיות ‎ כה ‎ ארוכה, ‎ בעיקר‎ 
בגלל ‎ רצונו ‎ של ‎ המלך ‎ לראות ‎ בהתפתחותה ‎ המהירה ‎ של‎ 
אוסטרובצה, ‎ וכי ‎ היהודים ‎ יכלו ‎ לעזור ‎ הרבה ‎ במימוש‎ 
רצונו ‎ זה. ‎ אפשר ‎ להניח, ‎ שבמחצית ‎ הראשונה ‎ של ‎ המאה ‎ ה־16‎ 
טרם ‎ היתה ‎ קהילה ‎ יהודית ‎ מאורגנת ‎ בעיר, ‎ בעוד ‎ שישבו‎ 
בה ‎ יהודים ‎ שעמדו ‎ בקשרי ‎ דת ‎ עם ‎ יהודי ‎ דאנקוב, ‎ כפי‎ 
שנזכרת ‎ העיר ‎ באחד ‎ הספרים ‎ הרבניים ‎ "אוסטרובצה‎ 
הסמוכה ‎ לדאנקוב". ‎ בדאנקוב, ‎ שהפכה ‎ רשמית ‎ לעיר ‎ בשנת‎ 
1564, ‎ כלומר ‎ 40  שנים ‎ אחרי ‎ ייסוד ‎ אוסטרובצה, ‎ היו ‎ אז‎ 
יותר ‎ יהודים ‎ ואליה, ‎ כנראה, ‎ התכנסו ‎ היהודים ‎ מן ‎ הישובים‎ 
הסמוכים ‎ ל״מניך ‎ בחגים ‎ ולאירועים ‎ דתיים ‎ אחרים.‎ 

המוסד ‎ הראשון ‎ שהוקם ‎ בכל ‎ קהילה ‎ חדשה ‎ היה ‎ בית־‎ 
הכנסת. ‎ על ‎ גילו ‎ של ‎ בית־הכנסת ‎ הראשון ‎ של ‎ אוסטרובצה‎ 
מחולקות ‎ הדעות. ‎ יש ‎ הטוענים ‎ שהוא ‎ הוקם ‎ בשנת ‎ 1560,‎ 
כלומר ‎ 36  שנה ‎ אחרי ‎ ייסוד ‎ העיר: ‎ אחרים ‎ סבורים ‎ שהוקם‎ 
ב־1610, ‎ כלומר ‎ לפני ‎ כ־360 ‎ שנה ‎ בערך. ‎ היהודים ‎ הראשונים‎ 
לא ‎ היו ‎ עשירים ‎ ולא ‎ היה ‎ סיפק ‎ בידם ‎ להקים ‎ בנין־אבנים‎ 
ונאלצו ‎ להסתפק ‎ במיבנה ‎ של ‎ עץ. ‎ משום ‎ כך ‎ היה ‎ אף ‎ הוא‎ 
בין ‎ הבנינים ‎ שנזקקו ‎ לשיפוץ ‎ אחרי ‎ שחזיתו ‎ נפגעה ‎ בדליקה‎ 
של ‎ שנת ‎ 1713.‎ 

בפולין ‎ עשירת ‎ היערות ‎ לא ‎ היו ‎ בתי־כנסת ‎ מעץ ‎ נדירים‎ 
כלל. ‎ בית ‎ הכנסת ‎ של ‎ אוסטרובצה ‎ נחשב ‎ לטיפוס ‎ מיוחד ‎ של‎ 
בית ‎ כנסת ‎ קטן ‎ בעל ‎ אופי ‎ מקורי ‎ מובהק. ‎ הוא ‎ היה ‎ מעשה‎ 
ידי ‎ בנאים ‎ וציירים ‎ יהודים, ‎ ושימש ‎ דוגמה ‎ נדירה ‎ של‎ 
סגנון ‎ יהודי־עממי. ‎ בצדק ‎ יצאו ‎ לו ‎ מוניטין ‎ בחוגי ‎ האמנים‎ 
היהודים. ‎ צורתו ‎ היתה ‎ פשוטה, ‎ ואפילו ‎ פרימיטיבית, ‎ בעלת‎ 
עיצוב ‎ מיוחד, ‎ אינטימי, ‎ מלא ‎ חן, ‎ שבו ‎ באו ‎ לידי ‎ מזיגה‎ 
מעניינת ‎ ונאה ‎ סגנון ‎ הבנייה ‎ של ‎ בתי ‎ עץ ‎ מקומיים ‎ והסגנון‎ 
היהודי ‎ הרומנטי, ‎ שעוצב ‎ בידי ‎ "הפועל ‎ העוסק ‎ במלאכת‎ 
הקודש". ‎ בית ‎ הכנסת ‎ של ‎ אוסטרובצה ‎ נמנה ‎ בין ‎ למעלה‎ 
ממאה ‎ בתי־כנסת ‎ מעץ ‎ שנשתמרו ‎ בכל ‎ רחבי ‎ פולין. ‎ הבנין‎ 


היה ‎ קטן ‎ והוקם ‎ באמצעים ‎ צנועים ‎ בידי ‎ בעלי ‎ מלאכה ‎ ולא‎ 
בידי ‎ אמנים. ‎ גם ‎ כאן ‎ לא ‎ רצו ‎ היהודים ‎ להקים ‎ "היכל"‎ 
אלא ‎ בית־תפילה ‎ צנוע, ‎ בסגנון ‎ האדריכלי ‎ העממי ‎ המיוחד‎ 
שלו.‎ 

כמו ‎ בכל ‎ עיר ‎ ועיירה ‎ בפולין, ‎ כן ‎ גם ‎ באוסטרובצה‎ 
שימש ‎ בית־הכנסת ‎ מרכז ‎ רוחני ‎ וציבורי ‎ ליהודים. ‎ הוא‎ 
היה ‎ במשך ‎ שנים ‎ רבות ‎ המקום ‎ היחיד ‎ בו ‎ שפכו ‎ היהודים‎ 
את ‎ לבם ‎ לפני ‎ אביהם ‎ שבשמים ‎ בתחינה ‎ ובבקשה ‎ בימי ‎ צרה,‎ 
ובברכה ‎ ובהודייה ‎ בימי ‎ פדות ‎ וישועה. ‎ בית־הכנסת ‎ שימש‎ 
גם ‎ ללימוד ‎ תורה, ‎ להשמעת ‎ דרשות ‎ ולאסיפות ‎ הקהל. ‎ כנהוג‎ 
בערים ‎ אחרות ‎ בנו ‎ את ‎ בית־הכנסת ‎ במקום ‎ גבוה, ‎ הירבו‎ 
בחלונות, ‎ והשתדלו ‎ לקשטו ‎ ולהדרו ‎ בקישוטים ‎ אמנותיים,‎ 
ובמיוחד ‎ את ‎ הקיר ‎ המזרחי, ‎ הפונה ‎ לעבר ‎ ירושלים. ‎ זקני‎ 
העיר ‎ סיפרו, ‎ ששיקום ‎ בנין ‎ בית־הכנסת ‎ אחרי ‎ השריפה‎ 
לא ‎ נסתיים; ‎ צייר ‎ שקישט ‎ את ‎ התיקרה ‎ נפל ‎ מן ‎ הפיגום ‎ ונהרג‎ 
במקום. ‎ מותו ‎ גרם ‎ צער ‎ רב ‎ לבני ‎ העיר. ‎ התקרה ‎ לא‎ 
הושלמה, ‎ ובית ‎ הכנסת ‎ נשאר ‎ בלתי ‎ גמור. ‎ מותו ‎ הטרגי ‎ של‎ 
הצייר ‎ היה ‎ עטוף ‎ אגדות ‎ במשך ‎ הדורות ‎ שחלפו ‎ מאז ‎ עד‎ 
היום.‎ 

אילו ‎ ניתן ‎ פה ‎ לבנין ‎ בית־הכנסת ‎ הישן ‎ היה ‎ מגולל‎ 
לפנינו ‎ פרקים ‎ מעניינים ‎ בקורות ‎ העיר ‎ והקהילה ‎ היהודית.‎ 
הוא ‎ ספג ‎ הרבה ‎ היסטוריה: ‎ כתליו ‎ ראו ‎ מאורעות ‎ רבים,‎ 
כגון ‎ קבלות ‎ פנים ‎ וחגיגות ‎ שנתקיימו ‎ בין ‎ קירותיו. ‎ הוא‎ 
היה ‎ עד ‎ יחיד ‎ לשמחותיו ‎ ולתלאותיו ‎ של ‎ הישוב ‎ היהודי‎ 
במשך ‎ מאות ‎ שנים.‎ 

מלבד ‎ בית־הכנסת ‎ הישן, ‎ ששמר ‎ על ‎ צביונו ‎ ותבניתו,‎ 

מאז ‎ שהוקם ‎ בתאריך ‎ בלתי ‎ ידוע ‎ לנו, ‎ לא ‎ נשאר ‎ כל ‎ קשר‎ 
עם ‎ הדורות ‎ הקודמים ‎ של ‎ הישוב ‎ היהודי ‎ באוסטרובצה,‎ 
כאילו ‎ לא ‎ היה ‎ קיים ‎ מעולם. ‎ לכן ‎ האמינו ‎ זקני ‎ אוסטרובצה,‎ 
שאין ‎ לדורות ‎ ההם ‎ מנוחה ‎ ושלווה ‎ "על ‎ משכבם". ‎ הם ‎ נעים‎ 
ותועים ‎ בין ‎ החיים ‎ ומחפשים ‎ תיקון ‎ וזכר ‎ לנשמתם ‎ —  בבית‎ 
הכנסת ‎ הישן. ‎ ובאוסטרובצה ‎ התהלכו ‎ אגדות ‎ על ‎ כינוסים‎ 
של ‎ ״שוכני ‎ עפר״ ‎ בבית ‎ הכנסת ‎ אחרי ‎ חצות ‎ הלילה.‎ 

מדי ‎ לילה ‎ —  אומרת ‎ אגדה ‎ הנפוצה ‎ בעם ‎ —  בחצות,‎ 
יוצאים ‎ המתים ‎ מקברותיהם, ‎ מתאספים ‎ בבית־הכנסת‎ 
הריק ‎ והסגור. ‎ שם ‎ עורכים ‎ את ‎ תפילותיהם ‎ אחר ‎ שלא‎ 
נשאר ‎ להם ‎ צאצא ‎ שיתפלל ‎ בעדם. ‎ מוציאים ‎ ברטט ‎ ספר‎ 
תורה, ‎ קוראים ‎ בו ‎ בחיל ‎ וברעדה, ‎ עולים ‎ אחד־אחד ‎ לתורה‎ 
יעורכים ‎ הזכרת ‎ נשמות ‎ לעצמם. ‎ חלונות ‎ בית ‎ הכנסת‎ 
אטימים־אפלים, ‎ אך ‎ זיקי־אור ‎ קטנים ‎ מרצדים ‎ הלוך ‎ ושוב‎ 
ושביבי־אש ‎ מבזיקים ‎ ופולחים ‎ את ‎ החושך. ‎ דלתות ‎ בית‎ 
הכנסת ‎ נעולות ‎ אך ‎ בעדן ‎ בוקעת ‎ דממה ‎ חרישית ‎ ונוקבת,‎ 
כיבתה ‎ ליל ‎ סתיו ‎ סגריר, ‎ הבוכה ‎ ומילל. ‎ ידעו ‎ יהודי‎ 
אוסטרובצה ‎ פירושו ‎ של ‎ בכי ‎ זה, ‎ ואיש ‎ לא ‎ העז ‎ לעבור ‎ על־‎ 
פני ‎ בית־הכנסת ‎ הישן ‎ בשעה ‎ זו.‎ 

איש ‎ אחד ‎ היה ‎ בעיר ‎ שלא ‎ ידע ‎ פחד ‎ בלילות. ‎ יחידי‎ 


על ‎ נהרות ‎ אוסמרובצה‎ 


21 


בית־הכנסת ‎ ולידו ‎ הגג ‎ של ‎ בית־הכנסת ‎ הישן. ‎ לרגלי ‎ הגבעה ‎ —  בית ‎ המרחץ.‎ 


היה ‎ יוצא ‎ לכל ‎ מקום, ‎ בלי ‎ פנס ‎ דולק ‎ —  הוא ‎ הקברן. ‎ פניו‎ 
נפולים, ‎ חשוכים, ‎ איבריו ‎ לא ‎ כפי ‎ מידת ‎ אדם, ‎ וכל ‎ הילוכו‎ 
—כשלד ‎ חי ‎ מהלך. ‎ דומה ‎ הוא ‎ לאחד ‎ "הרוחות" ‎ ו״השדים",‎ 
המשוטטים ‎ בחלל ‎ העולם ‎ ואינם ‎ מוצאים ‎ לעצמם ‎ מנוח. ‎ אך‎ 
אף ‎ הוא ‎ אינו ‎ מעז ‎ לעבור ‎ לפגי ‎ בית־הכנסת ‎ מחצות ‎ הלילה‎ 
עד ‎ עלות ‎ השחר. ‎ כי ‎ כל ‎ מי ‎ שהיה ‎ עובר ‎ בתחום ‎ בית ‎ הכנסת‎ 
שעה ‎ שהמתים ‎ קוראים ‎ בתורה ‎ —  מיד ‎ הוא ‎ נקרא ‎ בשמו‎ 
ובשם ‎ אביו ‎ לעלות ‎ לתורה. ‎ פעם ‎ אחת, ‎ אם ‎ מאונס ‎ ואם‎ 
משכחה, ‎ עבר ‎ הקברן ‎ על־יד ‎ בית ‎ הכנסת ‎ לפני ‎ קריאת ‎ הגבר,‎ 
אך ‎ נכנס ‎ לתחום ‎ קיר ‎ המזרח, ‎ והנה ‎ הוא ‎ שומע ‎ ברור‎ 
"יעמוד"... ‎ ושמו ‎ ושם ‎ אביו ‎ יוצאים ‎ מפורש ‎ מחללו ‎ של ‎ בית‎ 
הכנסת. ‎ קפא ‎ הקברן, ‎ ובטרם ‎ הספיק ‎ לצעוק ‎ "שמע ‎ ישראל"‎ 
ולעקור ‎ מהמקום ‎ נמצא ‎ כבר ‎ עומד ‎ על ‎ הבימה, ‎ ספר ‎ התורה‎ 
פתוח ‎ לפניו, ‎ וה״יד" ‎ מצביעה ‎ בפרשה ‎ של ‎ אותו ‎ שבוע.‎ 
מימינו ‎ ומשמאלו, ‎ מלפניו ‎ ומאחוריו, ‎ כיתות־כיתות ‎ של‎ 
עטופי־טליתות ‎ ותכריכים ‎ —  חרדים ‎ ומצפים ‎ לשמוע ‎ קול‎ 
ברכת ‎ התורה. ‎ שיניו ‎ של ‎ הקברן ‎ נוקשות ‎ וכולו ‎ רועד ‎ מפחד.‎ 
ובכל ‎ זאת ‎ ממלמל ‎ ומגמגם, ‎ ובחיל ‎ ורעדה ‎ מברך ‎ את ‎ הברכה‎ 
הראשונה ‎ ואף ‎ האחרונה. ‎ הנה ‎ עוד ‎ מעט ‎ יסתיים ‎ הסיוט ‎ ויצא‎ 
בשלום ‎ מן ‎ הענין. ‎ אך ‎ משעמד ‎ לעקור ‎ ממקומו, ‎ נתבלבלו‎ 
עליו ‎ חושיו, ‎ או ‎ שמא ‎ מתוך ‎ להיטות ‎ לקצר ‎ דרכו ‎ ליציאה‎ 
לא ‎ פנה ‎ ימינה ‎ אלא ‎ —  שמאלה. ‎ הקפידו ‎ המתים, ‎ נפנפו‎ 
בטליתותיהם ‎ ורמזו ‎ בקריצותיהם: ‎ "לימין, ‎ לימין". ‎ ברם‎ 
הקברן ‎ לא ‎ תפש ‎ לא ‎ את ‎ קריצותיהם ‎ ולא ‎ את ‎ רמיזותיהם,‎ 
נבהל, ‎ נמעד ‎ וקרם ‎ תחתיו. ‎ למחרת ‎ מצאהו ‎ שמש ‎ בית־הכנסת‎ 
מוטל ‎ ללא ‎ רוח־חיים ‎ על ‎ מדרגות ‎ הבימה...‎ 

המוסד ‎ השני, ‎ אחרי ‎ בית ‎ הכנסת, ‎ שהקימה ‎ כל ‎ קהילה‎ 
חדשה, ‎ הוא ‎ בית־עלמין. ‎ לפי ‎ המסופר ‎ בפי ‎ זקני ‎ העיר ‎ היה‎ 
קיים ‎ בית־עלמין ‎ עתיק ‎ בדרך ‎ לבאלטוב. ‎ בית ‎ העלמין‎ ,  שאד־‎ 


מתו ‎ ניתנה ‎ לקהל ‎ על ‎ ידי ‎ אדוני ‎ העיר, ‎ היה ‎ מוקף ‎ בתחילה‎ 
גדרי־עץ. ‎ בכל ‎ יום ‎ תשעה ‎ באב ‎ היה ‎ יהודי ‎ אחד, ‎ בשם‎ 
אברהמ׳לה ‎ פישל ‎ פלטיאל׳ס, ‎ נוהג ‎ לערוך ‎ את ‎ טיולו ‎ הנודע‎ 
לשם ‎ כדי ‎ לקונן ‎ על ‎ חורבן ‎ ירושלים. ‎ היו ‎ שם ‎ מצבות‎ 
עתיקות, ‎ וקשה ‎ היה ‎ לקרוא ‎ את ‎ הכתובות ‎ עליהן, ‎ שנמחקו‎ 
מרוב ‎ שנים. ‎ הודות ‎ לבית־עלמין ‎ זה ‎ נתגלה ‎ לנו ‎ פרט ‎ חשוב‎ 
בהיסטורית ‎ העיר: ‎ שמו ‎ של ‎ הרב ‎ הראשון, ‎ אך ‎ פרט ‎ לשם‎ 
ושנת ‎ פטירתו ‎ לא ‎ ידוע ‎ לנו ‎ דבר ‎ עליו.‎ 

יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ התגאו ‎ בעובדה, ‎ שבית־העלמין‎ 
הישן ‎ נמצא ‎ באמצע ‎ העיר, ‎ ומראהו ‎ כגן ‎ גאה. ‎ ואכן ‎ בית‎ 
העלמין ‎ לא ‎ הטיל ‎ פחד ‎ על ‎ יהודי ‎ העיר, ‎ שהתייחסו ‎ אליו‎ 
ביחס ‎ של ‎ קירבה ‎ משפחתית, ‎ ואף ‎ התגאו ‎ בצורתו ‎ המטופחת.‎ 
בבית ‎ העלמין ‎ מצאו ‎ את ‎ מנוחתם ‎ הנצחית ‎ צדיקים ‎ ואדמו״רים‎ 
ידועי־שם.‎ 

מצבה ‎ עתיקה ‎ אחת ‎ נשאה ‎ את ‎ שמו ‎ של ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ נפתלי‎ 
בן ‎ ר׳ ‎ הרצקה, ‎ שנפטר ‎ בשנת ‎ תצ״ד ‎ (1733). ‎ לא ‎ ידוע ‎ מהיכן‎ 
בא ‎ וכמה ‎ שנים ‎ כיהן ‎ כרב ‎ העיר. ‎ אשר ‎ למצבה ‎ זו ‎ נזכר‎ 
בפנקס ‎ הקהילה, ‎ כי ‎ היא ‎ עמדה ‎ בכיוון ‎ הפוך ‎ לכל ‎ יתר‎ 
המצבות, ‎ וכל ‎ מי ‎ שביקר ‎ בבית ‎ העלמין ‎ נהג ‎ להתעכב ‎ לידה‎ 
לפני ‎ עזבו. ‎ מרוב ‎ שנים ‎ שקעה ‎ המצבה ‎ באדמה, ‎ בשנת ‎ 1926 
שוקמה ‎ על־ידי ‎ ועד ‎ הקהילה.‎ 

אגדה ‎ זו ‎ נזכרת ‎ בנוסח ‎ אחר ‎ בספר ‎ חסידי: ‎ "הרב ‎ רבי‎ 
מאיר ‎ ר׳ ‎ הרצקה׳ס ‎ מאוסטרובצה" ‎ (בן ‎ הרבני ‎ המופלג ‎ ר׳‎ 
אריה ‎ לייבוש ‎ מפשיטיק), ‎ שהיה ‎ מתלמידי ‎ החוזה ‎ מלובלין‎ 
והמגיד ‎ רבי ‎ יחיאל־מיכל ‎ מזלוצ׳וב, ‎ ונקרא ‎ בשם ‎ ר׳ ‎ הרצקה״ס‎ 
על ‎ שם ‎ חותנו, ‎ על ‎ המצבה ‎ שלו ‎ באוסטרובצה ‎ נכתב, ‎ שלא‎ 
לקבור ‎ איש ‎ בתוך ‎ תחום ‎ של ‎ ד׳ ‎ אמות ‎ סמוך ‎ לקברו. ‎ ויש‎ 
שם ‎ סימן: ‎ ד׳ ‎ מצבות ‎ לד׳ ‎ רוחות.‎ 

לא ‎ היתה ‎ קהילה ‎ יהודית ‎ בלי ‎ חברה־קדישא. ‎ חברה‎ 


22 


ספר ‎ אוםנזרופצה‎ 


כזו ‎ נוסדה ‎ גם ‎ באוסטרובצה ‎ מיד ‎ עם ‎ ייסודה ‎ לפני ‎ מאות‎ 
שנים. ‎ תקנות ‎ החברה ‎ היו ‎ דומות ‎ בכל ‎ קהילה ‎ יהודית, ‎ ומהן‎ 
נראה ‎ שעליה ‎ היה ‎ לטפל ‎ במתים ‎ ולהביאם ‎ לקבר ‎ ישראל‎ 
לפי ‎ הדין ‎ והמנהג, ‎ לדאוג ‎ לבית ‎ העלמין ‎ ולהשגיח ‎ עליו, ‎ לקבל‎ 
חברים ‎ חדשים ‎ לפי ‎ נוהל ‎ קבוע ‎ ולנהל ‎ את ‎ החברה ‎ בנאמנית.‎ 
אנשי ‎ החברה ‎ היו ‎ יראי־שמים, ‎ שראו ‎ בעבודתם ‎ תפקיד‎ 
חשוב. ‎ ב״פינקס", ‎ שנחשב ‎ ל״פנקס ‎ הקהל", ‎ נרשמו ‎ תאריכים‎ 
של ‎ אירועים, ‎ שמות, ‎ תקנות. ‎ חשבונות ‎ וכדומה. ‎ השלטון‎ 
בחברה ‎ התנהל ‎ בידי ‎ גבאים ‎ ועסקנים, ‎ שלא ‎ רצו ‎ לעז־ב ‎ את‎ 
משרתם ‎ בחברה.‎ 

ההכנסה ‎ של ‎ החברה ‎ באה ‎ מדמי ‎ קבורת ‎ מתים ‎ עשירים‎ 
ומנדבות ‎ של ‎ יחידים. ‎ ביום ‎ ז" ‎ אדר, ‎ יום ‎ פטירת ‎ משה ‎ רבנו,‎ 
נהגו ‎ חברי ‎ ״חברא ‎ קדישא" ‎ לצום ‎ ולבקר ‎ בבית ‎ העלמין‎ 
ולבקש ‎ מחילה ‎ מן ‎ המתים, ‎ שמא ‎ פגעו ‎ בכבודם ‎ בעת ‎ הקבורה;‎ 
הרב ‎ היה ‎ משמיע ‎ באזניהם ‎ דברים ‎ כבושים ‎ על ‎ החובות‎ 
המוטלות ‎ על ‎ אלה ‎ המתעסקים ‎ במתים, ‎ ומצווה ‎ עליהם‎ 
לשמור ‎ על ‎ כבודם ‎ שלא ‎ יחולל.‎ 


ראשית ‎ הקהילה ‎ היהודית ‎ באוסטרובצה‎ 

פרט ‎ למה ‎ שהבאנו ‎ בפרק ‎ הקודם ‎ על ‎ בית־הכנסת ‎ הישן‎ 
ועל ‎ בית־העלמין ‎ הראשון ‎ אין ‎ לנו ‎ כל ‎ פרטים ‎ על ‎ תקופת‎ 
ייסוד ‎ הקהילה ‎ היהודית ‎ באוסטרובצה. ‎ יש ‎ להניח ‎ שהיה ‎ זה‎ 
במחצית ‎ השניה ‎ של ‎ המאה ‎ ה־16, ‎ אחרי ‎ שמספר ‎ היהודים‎ 
במקום ‎ גדל ‎ והיה ‎ צורך ‎ להכריז ‎ על ‎ קהילה ‎ עצמאית. ‎ מתקבל‎ 
על ‎ הדעת, ‎ שהיוזמה ‎ לייסוד ‎ הקהילה ‎ באה ‎ מן ‎ השלטון‎ 
הפולני, ‎ כי ‎ הקהילות ‎ שימשו ‎ לו ‎ צינור ‎ לגביית ‎ המסים ‎ השונים‎ 
מאת ‎ היהודים. ‎ הקהילה ‎ הראשונה ‎ באוסטרובצה ‎ השתייכה,‎ 
במסגרת ‎ האוטונומיה ‎ היהודית, ‎ ל ,׳מדינת ‎ קראקא־סאנדומיר"‎ 
(פולין ‎ הקטנה). ‎ הקהילה ‎ באוסטרובצה ‎ נהנתה, ‎ ככל ‎ הקהי¬‎ 
לות ‎ האחרות ‎ בפולין, ‎ מן ‎ הארגון ‎ האוטונומי ‎ היהודי, ‎ שנתקיים‎ 
עוד ‎ מימי־הביניים, ‎ והגיע ‎ לשיאו ‎ במאה ‎ ה־16 ‎ וה־17, ‎ והפך‎ 
במשך ‎ הזמן ‎ למנגנון ‎ יעיל, ‎ שממנו ‎ הפיקו ‎ השלטונות‎ 
תועלת ‎ רבה.‎ 

עם ‎ ייסוד ‎ אוסטרובצה ‎ נוספה ‎ נקודה ‎ במפת ‎ האוכלוסין‎ 
היהודים ‎ בפולין. ‎ עם ‎ ייסוד ‎ "ועד ‎ ארבע ‎ ארצות" ‎ מופיע ‎ שמה‎ 


ער ‎ נהרות ‎ אוסטרוכצד‎ 


23 


במפה ‎ ההיסטורית ‎ של ‎ יהודי ‎ פולין, ‎ היא ‎ "מפת ‎ ועד ‎ ארבע‎ 
ארצות", ‎ שבה ‎ מופיעים ‎ שמות ‎ הקהילות ‎ הראשיות, ‎ גבול‎ 
הגלילות ‎ וגבולות ‎ המדינה. ‎ בשעה ‎ שנוסדה ‎ קהילת ‎ יהודי‎ 
אוסטרובצה ‎ טרם ‎ היה ‎ קיים ‎ "ועד ‎ ארבע ‎ ארצות", ‎ שהוקם‎ 
בשנת ‎ 1580, ‎ בערך. ‎ בתור ‎ קהילות ‎ ראשיות ‎ מופיעות ‎ במפה‎ 
ערי ‎ הסביבה: ‎ אפט, ‎ צוזמיר. ‎ חנצ׳ין, ‎ שידלוב, ‎ פינצ׳וב‎ 
ובתור ‎ קהילות ‎ רגילות: ‎ אוסטרובצה, ‎ טארלה, ‎ ראקוב‎ 
יוזיפוב, ‎ חמלניק, ‎ אופולה, ‎ שידלובצה ‎ ועוד.‎ 

כציר ‎ של ‎ קהילת ‎ אוסטרובצה ‎ השתתף ‎ בכינוסי ‎ "ועד‎ 
ארבע ‎ ארצות" ‎ הרב ‎ של ‎ אוסטרובצה, ‎ רבי ‎ יחזקאל ‎ בר׳‎ 
אביגדור, ‎ ושמו ‎ נזכר ‎ בכמה ‎ מקומות ‎ בפנקס ‎ של ‎ ה״ועד".‎ 
על ‎ כרוז ‎ שהוציא ‎ "ועד ‎ ארבע ‎ ארצות" ‎ בר״ח ‎ מנחם־אב‎ 
בקאסנאטין ‎ בענין ‎ הדפסת ‎ הש״ס ‎ באמשטרדאם, ‎ התום‎ 
בין ‎ יתר ‎ הרבנים ‎ גם ‎ "הצעיר ‎ יחזקאל ‎ בהגאון ‎ הנ״ל ‎ החונה‎ 
בק״ק ‎ אוסטריבצי ‎ יצ״ו". ‎ ועל ‎ זה ‎ באה ‎ ההערה‎ :  נזכר ‎ בספר‎ 
"תבנית ‎ אות ‎ יוסף" ‎ לאחיי ‎ ר׳ ‎ יוסף ‎ בר׳ ‎ אביגדור, ‎ פפד״א‎ 
תקי״א, ‎ דף ‎ ל״ג ‎ ע״ב; ‎ מוהד״ר ‎ יחזקאל ‎ נ״י ‎ אשר ‎ הוא ‎ כעת‎ 
אב״ד ‎ דק״ק ‎ אוסטרובצה ‎ הסמוכה ‎ לק״ק ‎ אפטא".‎ 

וכן ‎ נזכר ‎ שמי ‎ בסכסוך ‎ דלהלן: ‎ רבני ‎ אשכנז ‎ התקוממו‎ 
נגד ‎ החרמות ‎ יטל ‎ "ועד ‎ אי־בע ‎ ארצות" ‎ בלי ‎ התראה ‎ מוקדמת‎ 
ובלי ‎ שישאלו ‎ לדעתם ‎ שר ‎ הקרובים ‎ למקום ‎ המעיטה. ‎ במשך‎ 
שנים ‎ התנהלה ‎ בענין ‎ זה ‎ חליפת ‎ מכתבים ‎ בין ‎ רבני ‎ אמשטר־‎ 
דאם ‎ ואשכנז ‎ ובין ‎ רבני ‎ פולין, ‎ אחד ‎ הפעילים ‎ בייתר ‎ כפישד,‎ 
זו ‎ מבין ‎ רבני ‎ אשכנז ‎ היה ‎ ר׳ ‎ יהישע ‎ השיל ‎ בר׳ ‎ אהרן ‎ לביב‎ 
אב״ד ‎ דק״ק ‎ שוואבך. ‎ במכתב ‎ מיום ‎ ג׳, ‎ ד׳ ‎ השון ‎ תקכ״ד ‎ אי‎ 
ר׳ ‎ שאול ‎ בר׳ ‎ אריה ‎ יייב ‎ אבי״ד ‎ דל״ק ‎ אמשטרדאם ‎ הוא ‎ מרצה‎ 
את ‎ טענותיו ‎ נגד ‎ "יעד ‎ ארבע ‎ ארצות" ‎ בהזכירו ‎ בין ‎ יתר‎ 
השמות ‎ גם ‎ את ‎ שמו ‎ של ‎ "הרב ‎ דק״ק ‎ אוסטרובצה".‎ 

לא ‎ ידוע ‎ מה ‎ הי ‎ תה ‎ מידת ‎ פעילותו ‎ של ‎ ציר ‎ קהילת‎ 
אוסטרובצה ‎ בדיוני ‎ "ועד ‎ ארבע ‎ ארצות", ‎ ואם ‎ התמצא‎ 
כהוגן ‎ בענינים ‎ שנידונו ‎ בגוף ‎ אוטונומי ‎ יהודי ‎ זה. ‎ ברם‎ 
מתוך ‎ הספר ‎ האמור ‎ מוכח ‎ שהיה ‎ גאון ‎ בתורה, ‎ דבר ‎ המוכח‎ 
גם ‎ מן ‎ ההסכמות ‎ הרבות ‎ מרבנים ‎ וגאונים ‎ נודעים, ‎ המתנוססות‎ 
בראש ‎ הספר.‎ 

תקופת ‎ הרג ‎ ואבדון‎ 

תקופת ‎ המאה ‎ ה־16, ‎ שבה ‎ נוסדה ‎ אוסטרובצה, ‎ היו ‎ ימי‎ 
גיאות ‎ ליהודי ‎ פולין, ‎ והשפעתם ‎ גתפשטה ‎ בישובים ‎ רבים.‎ 
באיזור ‎ אפט ‎ נזכרים ‎ בתקופה ‎ ההיא ‎ המקומות ‎ הבאים‎ 
שבהם ‎ ישבו ‎ יהודים: ‎ קולבישוב, ‎ סאנדומיר, ‎ טארלא,‎ 
קלימאנטוב, ‎ אוז׳ארוב, ‎ ברנוב, ‎ מיליץ, ‎ סוקולוב, ‎ אוסטרובצה,‎ 
דז׳יקוב, ‎ איבניסקו, ‎ ז׳וכוב, ‎ רודניק. ‎ כל ‎ הקהילות ‎ היהודיות‎ 
היו ‎ אז ‎ מעין ‎ סניפים ‎ של ‎ הקהילות ‎ הראשיות ‎ ב״פולין‎ 
הקטנה", ‎ קראקא ‎ וסאנדומיר, ‎ וסמכות ‎ הרב ‎ הראשי ‎ היתה‎ 
פרושה ‎ עליהן. ‎ ובכן, ‎ גם ‎ אוסטרובצה ‎ היתד. ‎ כפופה ‎ לקהילת‎ 


קראקא־סאנדומיר. ‎ אחרי ‎ הפילוג ‎ שחל ‎ בין ‎ שתי ‎ הקהילות‎ 
הראשיות ‎ השתייכה ‎ אוסטרובצה ‎ לקהילת ‎ סאנדומיר ‎ (צוזמיר‎ 
—  בפי ‎ היהודים).‎ 

אין ‎ ספק, ‎ שמאז ‎ ימיה ‎ הראשונים ‎ של ‎ קהילת ‎ אוסטרובצה‎ 
היי ‎ לה ‎ דיינים ‎ או ‎ סגני־רבנים, ‎ רועי־עדה, ‎ שעמדו ‎ בראשה.‎ 
אכן, ‎ לא ‎ היו ‎ בה, ‎ עד ‎ ל״גאון ‎ מאוסטרובצה", ‎ רבנים ‎ בעלי‎ 
שיעור־קומה ‎ מסוגם ‎ של ‎ הרמ״א, ‎ המהרש״ל, ‎ הב״ח ‎ ודומיהם,‎ 
אך ‎ גם ‎ אוסטרובצה ‎ ידעה ‎ גדולי ‎ תורה, ‎ שהשפעתם ‎ חרגה‎ 
הרחק ‎ מגבולותיה ‎ הצרים ‎ של ‎ העיירה. ‎ ייתכן, ‎ שבתקופה‎ 
הראשונה, ‎ לפני ‎ שהקהילה ‎ היתה ‎ מבוססת ‎ מבחינה ‎ כלכלית,‎ 
לא ‎ היו ‎ לה ‎ רבנים ‎ משלה, ‎ והיא ‎ השתתפה ‎ בהוצאות ‎ החזקת‎ 
רבנים ‎ שישבו ‎ באחת ‎ הערים ‎ הסמוכות, ‎ כי ‎ החזקת ‎ רב‎ 
היתד, ‎ כרוכה ‎ בהוצאות ‎ רבות, ‎ ולא ‎ כל ‎ קהילה ‎ חדשה ‎ יכלה‎ 
לעמוד ‎ בהן. ‎ אך ‎ אין ‎ ספק ‎ שאחרי ‎ שחל ‎ שיפור ‎ במצבה‎ 
הכלכלי ‎ של ‎ הקהילה ‎ היו ‎ לה ‎ רבנים ‎ משלה, ‎ שאף ‎ כי ‎ שמותיהם‎ 
אבדו ‎ לני, ‎ נשאר ‎ זכרם ‎ חקוק ‎ בסדרי ‎ ניהול ‎ עדתם.‎ 

במריצת ‎ השנים ‎ נהרס ‎ מצבם ‎ הכלכלי ‎ של ‎ יהודי ‎ פולין‎ 
בגייל ‎ מאוייעות ‎ ת״ח־ת״ט ‎ (9־1648), ‎ והשואה ‎ הנוראה‎ 
שבאה ‎ בעקבותם. ‎ מצבם ‎ המדיני ‎ נתערער ‎ עוד ‎ לפני ‎ כן‎ 
מתוך ‎ סיבות ‎ שונות, ‎ וביניהן, ‎ יחסי ‎ האיבה ‎ של ‎ התושבים‎ 
העירוניים ‎ ליחידים, ‎ שהורגשו ‎ באוסטרובצה ‎ פחות ‎ מבערים‎ 
אחרות. ‎ בעקב ‎ העדר ‎ בעלי ‎ מלאכה ‎ וסוחרים ‎ נוצרים‎ ,  שראו‎ 
ביהודים ‎ בכל ‎ מקום ‎ מתחרים ‎ רציניים ‎ לקיומם.‎ 

קשה ‎ לקבוע ‎ בדיוק ‎ את ‎ מספר ‎ הקהילות ‎ שנחרבו ‎ ומספר‎ 
הקרבנית ‎ שניספו ‎ בשואת ‎ ת״ח־ת״ט. ‎ הגאון ‎ רבי ‎ שבתי ‎ כהן‎ 
דשם ‎ כי ‎ נחרבו ‎ ייתר ‎ משלוש ‎ מאות ‎ קהילות ‎ וכי ‎ נהרגו‎ 
יותר ‎ ממאה ‎ אלף ‎ נפש. ‎ לפי ‎ מקור ‎ אחר ‎ נחרבי ‎ 744  קהילות‎ 
וניספו ‎ כ־650.000 ‎ יהודים. ‎ אכן, ‎ גייסותיו ‎ של ‎ הצורר‎ 
חמלניצקי ‎ לא ‎ הגיעו ‎ לאוסטרובצה, ‎ אך ‎ אין ‎ ספק ‎ שהפחד‎ 
שנפל ‎ על ‎ היהודים ‎ בפולין ‎ כולה ‎ לא ‎ פסח ‎ אף ‎ על ‎ יהודי‎ 
אוסטרובצה. ‎ הם ‎ פחדו ‎ להישאר ‎ במקום ‎ שחמלניצקי ‎ התקרב‎ 
מאוד ‎ אליו ‎ (הגיע ‎ עד ‎ ללובלין) ‎ והצטרפו ‎ לפליטים‎ 
הרבים, ‎ שחפיטו ‎ להם ‎ מפלט ‎ בטוח ‎ יותר.‎ 

מאה ‎ שנה ‎ אחר ‎ שואת ‎ ת״ח־ת״ט ‎ התחוללה ‎ מלחמת‎ 
השוודים ‎ בפולין ‎ (1655), ‎ שעברה ‎ בלי ‎ קרבנות ‎ יהודים‎ 
רבים. ‎ בעיר ‎ צ׳מילוב ‎ הסמוכה ‎ לאוסטרובצה ‎ נהרגו ‎ משפחות‎ 
אצילים ‎ פולנים ‎ רבים ‎ שבאו ‎ למצוא ‎ בה ‎ מחסה. ‎ הקהילה‎ 
היהודית ‎ בצ׳מילוב ‎ היתד, ‎ כפופה ‎ לקהילת ‎ אפט. ‎ המלחמות‎ 
והמאורעות ‎ הגדולים ‎ שהתחוללו ‎ בתקופה ‎ המעורערת ‎ של‎ 
פולין ‎ הגיעו ‎ איפוא ‎ עד ‎ לשערי ‎ אוסטרובצה, ‎ בלי ‎ שנדע‎ 
פרטים ‎ על ‎ גורל ‎ העיר ‎ ויהודיה.‎ 

גם ‎ מלחמת ‎ השוודים ‎ השניה ‎ בפולין ‎ התחוללה ‎ קרוב‎ 
מאוד ‎ לעיר ‎ אוסטרובצה. ‎ חיל ‎ הזאכסים ‎ חנה ‎ על־יד ‎ פינצ׳וב,‎ 
ובקלישוב ‎ גברה ‎ יד ‎ השוודים ‎ על ‎ חיל ‎ פולין. ‎ ימים ‎ רבים‎ 
אחר ‎ כך ‎ זכרו ‎ היהודים ‎ את ‎ השוד ‎ והזוועות ‎ של ‎ גייסות‎ 
הזאכסים, ‎ שהצטיינו, ‎ יותר ‎ מן ‎ השוודים, ‎ ביחסם ‎ האכזרי‎ 


24 


םפר ‎ אופנזרוכצה‎ 


לאוכלוסיה ‎ האזרחית ‎ ובמעשי ‎ השוד ‎ וגזל. ‎ קופות ‎ הקהילות‎ 
באפט ‎ ובאוסטרובצה, ‎ בדומה ‎ לקופות ‎ יתר ‎ הקהילות ‎ היהו¬‎ 
דיות, ‎ נשדדו, ‎ וכל ‎ מוסדותיהן ‎ התמוטטו ‎ מחוסר ‎ אמצעים.‎ 

לא ‎ פחות ‎ איומות ‎ מחורבן ‎ היהודים ‎ באוקראינה ‎ היו‎ 
השחיטות ‎ בפולין־רבתי ‎ מידי ‎ חיילות ‎ ההטמאן ‎ הפולני‎ 
צ׳רנייצקי, ‎ אחרי ‎ הדיפת ‎ השוודים ‎ מפולין ‎ בשנת ‎ 1656.‎ 
אונם ‎ נשים, ‎ רציחות ‎ יהודים ‎ בדם ‎ קר, ‎ עינוי ‎ הקרבנות ‎ לפני‎ 
מותם ‎ —  מעשים ‎ אלה ‎ סימלו ‎ את ‎ הצורר ‎ צ׳רנייצקי. ‎ על‎ 
"טיולו" ‎ העקוב ‎ מדם ‎ בסביבת ‎ אוסטרובצה ‎ נאמר ‎ בספר‎ 
"טיט ‎ היוון" ‎ לר׳ ‎ שמואל ‎ פייביש ‎ ב״ר ‎ נתן ‎ פייטל ‎ מווינא:‎ 
ומשם ‎ הלך ‎ לקהל־קדוש ‎ אפט ‎ ושם ‎ שתי ‎ מאות ‎ בעלי־בתים‎ 
עשירים ‎ גדולים, ‎ ונהרגו ‎ כמעט ‎ כולם ‎ בבית־התפילה ‎ שלהם.‎ 
כך ‎ קרה ‎ גם ‎ בשידלוב, ‎ פינצ׳וב, ‎ חמלניק, ‎ חנצ׳ין, ‎ ראקוב".‎ 
השם ‎ אוסטרובצה ‎ לא ‎ נזכר ‎ כאן, ‎ אולי ‎ משום ‎ שהספיקו‎ 
להימלט ‎ מעירם ‎ לפני ‎ שהצורר ‎ הגיע ‎ לשם.‎ 

השואות ‎ המחרידות ‎ של ‎ שנות ‎ 1648—1656 ‎ הפחיתו‎ 
את ‎ מספר ‎ היהודים ‎ בפולין ‎ עד ‎ לחצי. ‎ אך ‎ מיד ‎ אחר ‎ כך‎ 
שוקמו ‎ חיי ‎ היהודים ‎ בקהילות ‎ שנהרסו ‎ ומקץ ‎ השליש ‎ השני‎ 
של ‎ המאה ‎ ה־18 ‎ גדלה ‎ האוכלוסיה ‎ היהודית ‎ בפולין ‎ פי־‎ 
ארבעה. ‎ אוסטרובצה ‎ היתה ‎ בין ‎ הקהילות ‎ ששוקמו ‎ אחרי‎ 
הפרעות, ‎ וחלה ‎ עליה ‎ גדולה ‎ במספר ‎ היהודים ‎ שבה. ‎ מסגרת‎ 
הקהילה ‎ חודשה ‎ והוקמו ‎ המוסדות ‎ ההכרחיים ‎ לקהל ‎ יהודי.‎ 
קמו ‎ פרנסים ‎ ועסקנים, ‎ שניהלו ‎ את ‎ עסקי ‎ הקהילה ‎ בנאמנות,‎ 
כאילו ‎ רצו ‎ למחות ‎ את ‎ עקבות ‎ הזוועות ‎ שנשארו ‎ בתודעת‎ 
היהודים ‎ מתקופת ‎ השואה.‎ 

לשבחם ‎ של ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ יש ‎ לציין, ‎ שעל ‎ אף ‎ כל‎ 
מה ‎ שעבר ‎ על ‎ העיר ‎ וסביבתה ‎ נשתמרו ‎ בה ‎ הרוח ‎ העממית‎ 
היהודית ‎ וצביונה ‎ המסורתי. ‎ לא ‎ נתערערה ‎ אמונתה ‎ העמוקה‎ 
ולא ‎ נמצאו ‎ בה ‎ מתבוללים. ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ נשארו ‎ בכל‎ 
הזמנים ‎ יהודים ‎ שלמים ‎ אשר ‎ נשאו ‎ בגאון ‎ את ‎ יהדותם‎ 
באווירה ‎ הזרה ‎ והמתנכרת ‎ שסובבה ‎ אותם.‎ 

הישוב ‎ היהודי ‎ בארסטרובצה ‎ מתרחב‎ 

עם ‎ גידולו ‎ של ‎ הישוב ‎ היהודי ‎ בעיר ‎ נעשה ‎ בית־הכנסת‎ 
צר ‎ מהכיל ‎ את ‎ כל ‎ המתפללים. ‎ הקימו ‎ אז ‎ את ‎ בית־‎ 
המדרש ‎ הגדול ‎ בשכנותו ‎ של ‎ בית־הכנסת, ‎ שנשאר ‎ בבחינת‎ 
"אוד ‎ מוצל ‎ מאש" ‎ מן ‎ הדליקה ‎ הגדולה ‎ בעיר. ‎ למרות ‎ שבית־‎ 
הכנסת ‎ ובית־המדרש ‎ היו ‎ צמודים ‎ זה ‎ לזד, ‎ —  רב ‎ היה‎ 
השוני ‎ ביניהם. ‎ במבוא ‎ לבית־המדרש ‎ הישן ‎ היו ‎ קבועות‎ 
בתוך ‎ הקיר ‎ טבעות ‎ ברזל ‎ או ‎ שרשרות־עונשין ‎ (״קונע״‎ 
ביידיש) ‎ בהן ‎ היו ‎ מכניסים ‎ את ‎ צווארו ‎ וידיו ‎ של ‎ עבריין,‎ 
וכל ‎ העובר ‎ על ‎ פניו ‎ רשאי ‎ היה ‎ לירוק ‎ בפניו. ‎ היה ‎ זה ‎ אחד‎ 
האמצעים ‎ שנקטה ‎ בהם ‎ הקהילה ‎ נגד ‎ פורצי־גדר ‎ ועוכרי‎ 
ישראל, ‎ נגד ‎ כל ‎ מי ‎ שנכשל ‎ בגניבה ‎ או ‎ בעבירה ‎ על ‎ הדת‎ 
והמוסר, ‎ נגד ‎ מי ‎ שלא ‎ שילם ‎ דמי־חזקה ‎ ואפילו ‎ נגד ‎ מי‎ 


שלא ‎ ציית ‎ לפרנסי ‎ הקהילה. ‎ במקרים ‎ שונים ‎ היו ‎ מטילים‎ 
קנס ‎ כספי ‎ גבוה. ‎ העונש ‎ החמור ‎ ביותר ‎ שהיה ‎ בידי ‎ הקהילה‎ 
היה ‎ החרם, ‎ שהיו ‎ משתמשים ‎ בו ‎ רק ‎ במקרים ‎ חמורים‎ 
ביותר, ‎ כשהיה ‎ צורך ‎ להתגונן ‎ מפני ‎ מלשינים, ‎ זייפנים,‎ 
מומרים ‎ או ‎ מפני ‎ אלה ‎ שמסכנים ‎ את ‎ חיי ‎ הקהילה. ‎ במרחק־‎ 
מה ‎ מן ‎ ה״קינע" ‎ ליד ‎ ארון ‎ "השמות" ‎ עמד ‎ קרש ‎ הטהרה‎ 
הגדול ‎ שעליו ‎ היו ‎ מטהרים ‎ את ‎ המתים. ‎ קרש ‎ זה ‎ הטיל‎ 
אימה ‎ ופחד ‎ על ‎ כל ‎ מי ‎ שעבר ‎ על־ידו ‎ ובעיקר ‎ בלילות‎ 
חורף, ‎ בדרכו ‎ לבית־המדרש ‎ לתפילה ‎ או ‎ ללימוד, ‎ כשפנס‎ 
בידו ‎ להאיר ‎ את ‎ המחשבים. ‎ לעומת ‎ זה ‎ שימש ‎ בית ‎ המדרש‎ 
בית ‎ פתוח ‎ לכל ‎ יהודי. ‎ הארונות ‎ והמדפים ‎ הגבוהים ‎ עד‎ 
לתקרה ‎ היו ‎ מלאים ‎ ספרים. ‎ שולחנות ‎ וספסלים ‎ ארוכים‎ 
מילאו ‎ את ‎ האולם ‎ הגדול. ‎ ליד ‎ הכניסה ‎ עמד ‎ תנור ‎ גדול,‎ 
וליד ‎ הכיור ‎ —  לוג ‎ נחושת ‎ גדול ‎ לנטילת־ידיים.‎ 

כפי ‎ שמספרים ‎ למד ‎ באותו ‎ בית־מדרש ‎ ישן ‎ בשנות‎ 
נעוריו ‎ רבי ‎ ישראל ‎ בנו ‎ של ‎ כורך ‎ הספרים ‎ רבי ‎ שבתי‎ 
מאפט, ‎ שהיה ‎ ידוע ‎ אחר ‎ כך ‎ בעולם ‎ היהודי ‎ כולו ‎ כ״המגיד‎ 
מקוז׳ניץ".‎ 

בית ‎ המדרש ‎ היה ‎ תמיד ‎ מלא ‎ מתפללים ‎ ולומדים, ‎ ליד‎ 
השולחנות ‎ הארוכים ‎ והכבדים ‎ ישבו ‎ תמיד ‎ אנשים ‎ שעיינו‎ 
בספרים ‎ שלפניהם ‎ או ‎ למדו ‎ בהתלהבות ‎ בקול.‎ 

מול ‎ בית־המדרש ‎ הישן, ‎ עמד ‎ בית־המדרש ‎ החדש, ‎ שבו‎ 
שרר ‎ קצת ‎ יותר ‎ סדר, ‎ והיה ‎ בו ‎ פחות ‎ רעש ‎ וגם ‎ פחות ‎ ספרים.‎ 
שם ‎ היו ‎ מתאספים ‎ היהודים ‎ האדוקים ‎ —  האריסטוקראטיה‎ 
החסידית. ‎ בירידה ‎ של ‎ כמה ‎ מדרגות, ‎ בתוך ‎ הפרוזדור‎ 
המשותף ‎ לשני ‎ בתי־המדרש, ‎ נמצא ‎ בית־המדרש ‎ הקטן,‎ 
שבו ‎ היו ‎ מתפללים ‎ בעלי ‎ מלאכה ‎ וצעירים ‎ מודרניים ‎ למחצה.‎ 
שם ‎ היו ‎ מתפללים ‎ בשבת ‎ ובחגים ‎ בהשכמת ‎ הבוקר, ‎ כדי‎ 
להשאיר ‎ פנאי ‎ גם ‎ לחיי ‎ "עולם ‎ הזה"...‎ 

לפני ‎ עלית ‎ השחר ‎ בקיץ ‎ ובחורף ‎ נהרו ‎ לבית ‎ המדרש‎ 
צעירים ‎ מכל ‎ הסימטאות, ‎ כשבידיהם ‎ פנסים ‎ להאיר ‎ את‎ 
דרכם. ‎ בית ‎ המדרש ‎ נתמלא ‎ חיש ‎ מהר. ‎ מסביב ‎ לשולחנות‎ 
ישבו ‎ הבחורים ‎ ולמדו, ‎ כל ‎ אחד ‎ בניגון ‎ המיוחד ‎ שלו,‎ 
שהתמזג ‎ עם ‎ יתר ‎ הקולות ‎ לסימפוניה ‎ גדולה ‎ אחת. ‎ קולות‎ 
אלה ‎ נשמעו ‎ למרחוק ‎ גם ‎ עד ‎ שעות ‎ הלילה ‎ המאוחרות. ‎ הרב‎ 
היה ‎ יושב ‎ ליד ‎ כותל ‎ המזרח ‎ בראש ‎ השולחן ‎ הראשון ‎ והיה‎ 
מדריך ‎ את ‎ הלומדים ‎ הצעירים ‎ ומתרץ ‎ קושיות ‎ וסוגיות‎ 
חמורות. ‎ בית ‎ המדרש ‎ היה ‎ תמיד ‎ פתוה. ‎ המנעולים ‎ בדל־‎ 
תותיו ‎ העלו ‎ חלודה, ‎ כי ‎ הדלתות ‎ לא ‎ ננעלו ‎ מעולם, ‎ לא ‎ ביום‎ 
ולא ‎ בלילה, ‎ לא ‎ בימות ‎ החמה ‎ ולא ‎ בימות ‎ הגשמים. ‎ דלתותיו‎ 
היו ‎ פתוחות ‎ לרווחה ‎ לאנשי ‎ המקום ‎ ולזרים ‎ שבאו ‎ להתפלל‎ 
וללמוד ‎ או ‎ למצוא ‎ בו ‎ מחסה ‎ מחום ‎ הקיץ ‎ ומקור ‎ החורף.‎ 
הוא ‎ גם ‎ שימש ‎ מקלט ‎ לסוחרים ‎ ולרוכלים, ‎ שהתחמקו ‎ לשעה‎ 
קלה ‎ מהרעש ‎ שבשוק, ‎ כדי ‎ למצוא ‎ מרגוע ‎ באוהלה ‎ של‎ 
תורה.‎ 

בבית־המדרש ‎ הקטן ‎ קבע ‎ את ‎ מקומו ‎ ה״תלמוד־‎ 


עד ‎ נהרית ‎ אוסטרוכצה‎ 


25 


תורה", ‎ שבו ‎ היה ‎ מלמד ‎ מן ‎ הדור ‎ הישן ‎ מקנה ‎ לילדים‎ 
עניים ‎ את ‎ הידע ‎ המינימלי ‎ של ‎ תפילה ‎ וקצת ‎ חומש. ‎ לימוד‎ 
זה ‎ היה ‎ חינם ‎ אין־כסף, ‎ ועתרו ‎ של ‎ המלמד ‎ היה ‎ סובב ‎ כל‎ 
יום ‎ ששי ‎ על ‎ פתחי ‎ בעלי־הבתים ‎ העירוניים, ‎ שהיו ‎ נושאים‎ 
בעול ‎ הוצאות ‎ החינוך ‎ לילדי ‎ עניים.‎ 

יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ מנעו ‎ מבניהם ‎ השכלה ‎ כללית.‎ 
,,החדר" ‎ היה ‎ המוסד ‎ החינוכי ‎ הראשי ‎ להקניית ‎ השכלה‎ 
לבניהם. ‎ הם ‎ לא ‎ למדו ‎ את ‎ שפת ‎ השלטון ‎ הרוסי, ‎ ואפילו‎ 
את ‎ לשון ‎ העם ‎ הפולני, ‎ שבתוכו ‎ הם ‎ ישבו ‎ ואתו ‎ הם‎ 
באו ‎ ביחסי ‎ מסחר, ‎ ידעו ‎ בצמצום. ‎ הבנות ‎ היו ‎ יושבות־‎ 
בית ‎ ועוזרות ‎ לאם ‎ בניהול ‎ משק ‎ הבית; ‎ מפי ‎ מלמד‎ 
היו ‎ לומדות ‎ את ‎ הברכות. ‎ מקצת ‎ תפילות, ‎ ראשי ‎ פרקים‎ 
בכתיבה, ‎ וזה ‎ הכל. ‎ כשהגיעו ‎ לפרקן ‎ —  נישאו ‎ לאיש,‎ 
העמידו ‎ ולדות ‎ ונעשו ‎ עקרות־בית ‎ אף ‎ הן.‎ 

לפי ‎ הסיווג ‎ שנעשה ‎ על ‎ ידי ‎ "ועד ‎ ארבע ‎ ארצות" ‎ נחשבה‎ 
אוסטרובצה ‎ ל״קהילה ‎ קטנה", ‎ אך ‎ גם ‎ בה ‎ חדר ‎ שלטון ‎ הקהי‎ 
לכל ‎ שטחי ‎ חייו ‎ של ‎ היחיד, ‎ ובלי ‎ רשיון ‎ מן ‎ הקהילה ‎ לא‎ 
היה ‎ שום ‎ יהודי ‎ רשאי ‎ לעסוק ‎ בשום ‎ מלאכה. ‎ בתקופה‎ 
האחחרונה ‎ לקיום ‎ "ועד ‎ ארבע ‎ הארצות" ‎ הגיעו ‎ הדברים ‎ לידי‎ 
קרע ‎ בין ‎ הקהילות ‎ הראשיות ‎ לבין ‎ הקהילות ‎ הקטנות, ‎ ובמאה‎ 
ה־18 ‎ לא ‎ עברה ‎ כמעט ‎ שגה ‎ ללא ‎ סכסוך ‎ ביניהן. ‎ הקהילות‎ 
הקטנות ‎ דוכאו ‎ ונוצלו ‎ בידי ‎ הקהילות ‎ הראשיות, ‎ וכתיצאה‎ 
מכך ‎ התפורר ‎ הארגון ‎ האוטונומי ‎ היהודי. ‎ עד ‎ שי,‎ ,יעד ‎ ארבע‎ 
ארצות" ‎ בוטל ‎ בפקודת ‎ ההיים ‎ הפולני,‎ 

החסידות ‎ מתבססת ‎ באוסטרובצה‎ 

השואה ‎ שהביאו ‎ על ‎ היהודים ‎ הגייסות ‎ של ‎ חמיניצקי‎ 
והמלחמות ‎ של ‎ הזאכסים ‎ והשוודים ‎ העלו ‎ בין ‎ השרידים‎ 
את ‎ הכיסופים ‎ לגאולה ‎ ולביאת ‎ המשיח. ‎ במאה ‎ ה־18 ‎ קמה‎ 
התנועה ‎ הפראנקיסטית, ‎ שהפיחה ‎ תקוות־שוא ‎ בהמוני ‎ היהו¬‎ 
דים, ‎ ובסופו ‎ של ‎ דבר ‎ הביאה ‎ להדחת ‎ יהודים ‎ רבים‎ 
מאמונתם ‎ ולהגברת ‎ האכזבה ‎ והיאוש ‎ בין ‎ היהודים. ‎ באותה‎ 
תקופה ‎ של ‎ יאוש ‎ ואזלת־יד ‎ קמה ‎ בפולין ‎ התנועה ‎ החסידית,‎ 
שהביאה ‎ נחמה ‎ להמוני־העם. ‎ תנועה ‎ זו ‎ התפשטה ‎ חיש ‎ מהר‎ 
בישובים ‎ היהודיים, ‎ ביניהם ‎ אוסטרובצה, ‎ שהפכה ‎ במשך‎ 
הזמן ‎ לעיר ‎ חסידית. ‎ בשכנותה ‎ של ‎ אוסטרובצת ‎ קם‎ 
גאון ‎ גדול, ‎ שגמר ‎ אומר ‎ להגן ‎ על ‎ היהדות ‎ מפגי ‎ הרוחות‎ 
החדשות ‎ המאיימות ‎ עליה. ‎ היה ‎ זה ‎ הרב ‎ יחזקאל ‎ סג״ל ‎ לנדוי,‎ 
בעל ‎ "הנודע ‎ ביהודה", ‎ שנולד ‎ בשנת ‎ תע״ד ‎ לאביו ‎ ר׳‎ 
יחזקאל, ‎ פרנס ‎ בקהילת ‎ אפט ‎ וממנהיגי ‎ "יעד ‎ ארבע ‎ אר¬‎ 
צות". ‎ במלחמתו ‎ הנמרצת ‎ בתנועה ‎ השבתאית ‎ והפראנ־‎ 
קיסטית, ‎ שהיתה ‎ מקור ‎ לשחיתות ‎ המוסר ‎ ולהדחת ‎ יהודים‎ 
מדתם, ‎ הניף ‎ ידו ‎ גם ‎ על ‎ החסידות, ‎ שראה ‎ קירבה ‎ בינה ‎ ובין‎ 
תנועת־השקר ‎ של ‎ המשיחיות. ‎ הוא ‎ אסר ‎ על ‎ השימוש ‎ בנוסח‎ 
התפילה ‎ של ‎ החסידים. ‎ למרות ‎ מלחמתו ‎ החריפה ‎ של ‎ "הנודע‎ 


ביהודה", ‎ שאליו ‎ נצטרפו ‎ גם ‎ אדירי־תורה ‎ אחרים ‎ בתנועה‎ 
החסידית, ‎ הוכרעה ‎ עירו ‎ אפט, ‎ ששימשה ‎ עד ‎ אז ‎ מצודה ‎ של‎ 
המתנגדים. ‎ לא ‎ רחק ‎ הזמן ‎ והתיישב ‎ בה ‎ אחד ‎ מגדולי ‎ החסי¬‎ 
דים ‎ הרבי ‎ משה ‎ לייב ‎ מסאסוב, ‎ ומשם ‎ היה ‎ עורך ‎ ביקורים‎ 
בערי ‎ הסביבה, ‎ ביניהן ‎ גם ‎ באוסטרובצה, ‎ ועושה ‎ נפשות‎ 
לחסידות. ‎ ר, ‎ משה ‎ לייב, ‎ שהיה ‎ מגדולי ‎ מנהיגי ‎ החסידים‎ 
בזמנו, ‎ התנהג ‎ כאחד ‎ האנשים ‎ הפשוטים, ‎ דבר ‎ שהשפיע‎ 
עמוקות ‎ על ‎ יהודי ‎ אפט ‎ והסביבה, ‎ שהיו ‎ רגילים ‎ להתנשאותם‎ 
של ‎ הלמדנים ‎ המתנגדים, ‎ והביטו ‎ על ‎ פשוטי ‎ העם ‎ מלמעלה.‎ 
דאגתו ‎ של ‎ ר׳ ‎ משה ‎ לייב ‎ היתה ‎ נתונה ‎ להמוני ‎ העם,‎ 
ולא ‎ דחה ‎ מעצמו ‎ אפילו ‎ עבריינים. ‎ הוא ‎ היה ‎ רגיל ‎ לומר:‎ 
,תשעה ‎ משה־לייב׳ס ‎ אינם ‎ יכולים ‎ להתפלל ‎ במנין, ‎ ואילו‎ 
עשרה ‎ חייטים ‎ מצטרפים ‎ למניך.‎ 

אוסטרובצה ‎ זכתה ‎ לביקורו ‎ של ‎ הבעש״ט ‎ בעת ‎ שהותו‎ 
באפט ‎ אצל ‎ רבי ‎ שבתי ‎ כורך־הספרים. ‎ לפי ‎ אגדה ‎ הנפוצה‎ 
בעולם ‎ החסידים ‎ ביקר ‎ הבעש״ט ‎ אצל ‎ רבי ‎ שבתי ‎ עת ‎ "שיצא‎ 
במחול ‎ עם ‎ אשתו ‎ באחד ‎ מלילות־השבת" ‎ והבעש״ט ‎ בירכהו‎ 
יעה ‎ זקנתו ‎ בבן־זכר. ‎ אחרי ‎ שנה, ‎ בשנת ‎ תצ״ז, ‎ נולד ‎ הבן,‎ 
והוא ‎ —  ר׳ ‎ ישראל, ‎ "המגיד ‎ מקוז׳גיץ". ‎ שנית ‎ בא ‎ הבעש״ט‎ 
לאפט ‎ לשמש ‎ סנדק ‎ בבריתו ‎ של ‎ הרך ‎ הנולד, ‎ שנקרא‎ 
על ‎ שמו ‎ של ‎ הבעש״ט ‎ —  ישראל. ‎ בשעת ‎ ביקור ‎ זה, ‎ ואולי‎ 
אף ‎ בשני ‎ הביקורים ‎ גם ‎ יחד, ‎ ניצל ‎ הבעש״ט ‎ את ‎ ההזדמנות‎ 
וביקר ‎ בישובים ‎ הסמוכים, ‎ ביניהם ‎ גם ‎ באוסטרובצה. ‎ ביקורו‎ 
של ‎ הבעש״ט ‎ נשאר ‎ הרות ‎ בדמיונם ‎ של ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה‎ 
והיה ‎ עטוף ‎ אגדית ‎ רבות ‎ כל ‎ זמן ‎ קיום ‎ הקהילה ‎ היהודית‎ 
באוסטריבצה.‎ 

בסביבת ‎ אוסטרובצה, ‎ בלובלין, ‎ באפט ‎ ובפשיסחה, ‎ ישבו‎ 
הצדיקים ‎ הראשונים ‎ של ‎ חסידי ‎ פולין, ‎ ושלוחותיהם, ‎ בצורת‎ 
"שטיבלאך", ‎ נפוצו ‎ ברחבי ‎ פולין. ‎ החסידות ‎ התפשטה ‎ יותר‎ 
ויותר ‎ ודרך ‎ הישובים ‎ שבליפסקי ‎ ראדום ‎ ואוז׳ארוב ‎ שהפכו‎ 
למקום־מושב ‎ של ‎ צדיקים, ‎ הגיעה ‎ גם ‎ לאוסטרובצה.‎ 

אוסטרובצה ‎ היהודית ‎ שימשה ‎ מקום ‎ מעבר ‎ "ליהודים‎ 
טובים". ‎ ידוע ‎ שגם ‎ רבי ‎ אלימלך ‎ מליז׳נסק, ‎ שהיה ‎ מאנשי‎ 
הקבלה ‎ מבית־מדרשו ‎ של ‎ האר״י, ‎ והחליט ‎ "ללכת ‎ בגולה",‎ 
עבר ‎ את ‎ אוסטרובצה. ‎ כפי ‎ שמצאו ‎ רשום ‎ ב״פנקס" ‎ העיר ‎ אספו‎ 
בעלי־הבתים ‎ של ‎ העיר ‎ סכום ‎ גדול ‎ לפדיון ‎ שבויים, ‎ שנמסר‎ 
לרבי ‎ אלימלך ‎ שעה ‎ שעבר ‎ את ‎ העיר.‎ 

רבי ‎ ישראל, ‎ המגיד ‎ מקודניץ, ‎ הרגיש ‎ קירבה ‎ מיוחדת‎ 
לאוסטרובצה ‎ הקרובה ‎ לאפט, ‎ עיר ‎ מולדתו. ‎ בגיל ‎ 13  בא‎ 
לאוסטרובצה ‎ ללמוד ‎ בישיבת ‎ הרב ‎ הגאון ‎ רבי ‎ יחזקאל‎ 
(אביו ‎ של ‎ בעל ‎ שו״ת ‎ "הר ‎ הכרמל"). ‎ ב״פנקס" ‎ של ‎ הקהילה‎ 
רשום ‎ שהנער ‎ ישראל ‎ היה ‎ לומד ‎ בבית־המדרש ‎ הישן, ‎ ואחרי‎ 
חצות ‎ הלילה ‎ היה ‎ מתענה ‎ על ‎ הגבעה, ‎ שהיתה ‎ מלאה ‎ פסולת‎ 
של ‎ שיני ‎ מסרקות, ‎ שהושלכו ‎ לשם ‎ מבית־מלאכה ‎ של‎ 
מסרקות ‎ שהיה ‎ בשכנות. ‎ הנער ‎ לא ‎ שהה ‎ בעיר ‎ זמן ‎ רב, ‎ כי ‎ ר׳‎ 


26 


ספר ‎ או ‎ סטר‎ וב‎ צ  ה 


יחזקאל ‎ רבו ‎ ומורו ‎ נפטר ‎ בשנת ‎ תק״י, ‎ אך ‎ חזר ‎ אליה ‎ אחרי‎ 
נשואיו ‎ וישב ‎ בה ‎ זמן ‎ קצר. ‎ חיבתו ‎ לאוסטרובצה ‎ עברה‎ 
גם ‎ לבנו ‎ ר׳ ‎ משה ‎ בריעד" ‎ שהיה ‎ לו ‎ כתב ‎ דיינות ‎ של ‎ קהילת‎ 
אוסטרובצה.‎ 

אוסטרובצה ‎ נעשתה ‎ במשך ‎ הזמן ‎ לעיר ‎ חסידית‎ 
מובהקת, ‎ מלאה ‎ בתי ‎ תפילה ‎ של ‎ חסידים. ‎ כל ‎ יהודי ‎ היה ‎ קשור‎ 
לאיזה ‎ "צדיק" ‎ ומתפלל ‎ ב״שטיבל" ‎ שלו. ‎ בעיר ‎ היו‎ 
״שטיבלאך״ ‎ של ‎ חסידי ‎ לובלין, ‎ אלכסנדר, ‎ וורקה, ‎ סקרנביץ,‎ 
קוזמיר, ‎ ביאלובז׳ג, ‎ מודז׳יץ, ‎ שידלובצה, ‎ אודארוב, ‎ פוריסוב,‎ 
גור ‎ ואחרים.‎ 

על ‎ רקע ‎ חיי ‎ יהודי ‎ העיר ‎ חי ‎ ופעל ‎ כרב ‎ וכרבי ‎ כאחד,‎ 

אחד ‎ האישים ‎ המופלאים ‎ שמזג ‎ בתוכו ‎ הגיון ‎ ולב, ‎ שכל‎ 
ורגש, ‎ גאונות ‎ וצדקות, ‎ אהבת ‎ ישראל ‎ ואהבת ‎ התורה. ‎ היה‎ 
זה ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלשטוק, ‎ שזכה ‎ להערצה ‎ ללא־גבול‎ 
מצד ‎ כל ‎ שכבות ‎ הקהל ‎ באוסטרובצה, ‎ שהתגאו ‎ בו, ‎ בצדקתו‎ 
ובלמדנותו. ‎ עליו ‎ נספר ‎ להלן ‎ בהרחבה.‎ 

יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ עוברים ‎ משלטון ‎ לשלטון‎ 

בשנת ‎ 1764  ערך ‎ השלטון ‎ מיפקד ‎ של ‎ יהודי ‎ פולין‎ 
באוסטרובצה ‎ והסביבה ‎ נמנו ‎ אז ‎ 904  יהודים. ‎ אין ‎ ספק‎ 
שמספר ‎ היהודים ‎ היה ‎ הרבה ‎ יותר ‎ מזה. ‎ המיפקד ‎ הזה ‎ נערך‎ 
בקשר ‎ עם ‎ מס־גולגולת ‎ שהוטל ‎ על ‎ היהודים ‎ לשלם ‎ לפי‎ 
מספר ‎ הנפשות ‎ שבכל ‎ קהילה, ‎ ולא ‎ סכום ‎ כולל ‎ שהיה ‎ נהוג‎ 
קודם ‎ לכן. ‎ ממס־הגולגולת ‎ היו ‎ פטורים ‎ תינוקות ‎ שלא ‎ מלאו‎ 
להם ‎ שנה ‎ אחת, ‎ ולא ‎ באו ‎ לכן ‎ במנין ‎ המיפקד. ‎ אין ‎ ספק‎ 
שהיהודים ‎ השתדלו ‎ להסתיר ‎ את ‎ מספרם ‎ האמיתי ‎ כדי‎ 
להקטין ‎ את ‎ גובה ‎ המם ‎ שהיה ‎ עליהם ‎ להכניס ‎ לקופת ‎ המדינה.‎ 
על ‎ זיוף ‎ המספרים ‎ על־ידי ‎ היהודים ‎ ידוע ‎ לנו ‎ גם ‎ מתזכירים‎ 
של ‎ מלשינים ‎ יהודים ‎ שנשלחו ‎ לועדת ‎ הכספים ‎ של ‎ הממשלה.‎ 

בדומה ‎ ליתר ‎ יהודי ‎ פולין ‎ עסקו ‎ גם ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה‎ 
במסחר ‎ ובמלאכה, ‎ כשהם ‎ משמשים ‎ גורם ‎ מתווך ‎ בין ‎ העיר‎ 
ובין ‎ הכפר. ‎ יהודים ‎ מעטים ‎ חיו ‎ גם ‎ בכפרים ‎ שבסביבת ‎ העיר‎ 
ועסקו ‎ בחכירת ‎ אחוזות ‎ וטחנות ‎ מידי ‎ בעלי ‎ האחוזות‎ 
ובאספקת ‎ סחורות ‎ "לפריצים", ‎ בהחזקת ‎ בתי־מרזח, ‎ פונ¬‎ 
דקים, ‎ משקי ‎ חלב ‎ קטנים ‎ ובמלאכות ‎ שונות.‎ 

על ‎ מקומה ‎ של ‎ אוסטרובצה ‎ כמרכז ‎ מסחרי ‎ ידיע ‎ לנו‎ 
מתולדות ‎ "ועד ‎ ארבע ‎ ארצות", ‎ שהיה ‎ עורך ‎ את ‎ כינוסיו‎ 
בערים ‎ שבהם ‎ נערכו ‎ הירידים ‎ הגדולים, ‎ ביארוסלאב‎ 
ובלובלין. ‎ אוסטרובצה ‎ נחשבה ‎ לעיר ‎ שנייה ‎ במעלה‎ 
במובן ‎ זה, ‎ כי ‎ בתקופה ‎ ההיא ‎ (המאה ‎ ה־18) ‎ נערכו ‎ בה ‎ רק ‎ 6 
ירידים ‎ בשנה.‎ 

על ‎ חיי ‎ המסחר ‎ של ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ והסביבה ‎ אנו‎ 
מקבלים ‎ תמונה ‎ ברורה ‎ מפי ‎ נוסע ‎ גרמני ‎ ידוע, ‎ יוהאן ‎ די־‎ 


קארוטי, ‎ שסייר ‎ בפולין ‎ בשנות ‎ 1778—1780 ‎ וביקר ‎ באפט‎ 
הסמוכה ‎ לאוסטרובצה:‎ 

"היהודים ‎ רבים ‎ פה ‎ עד ‎ להחריד. ‎ לא ‎ רק ‎ סחר ‎ הסביבה‎ 
הוא ‎ בידיהם, ‎ אלא ‎ שקשורים ‎ הם ‎ ביחסי ‎ מסחר ‎ גם ‎ עם ‎ יתר‎ 
גלילי ‎ המדינה. ‎ יש ‎ הנוסעים ‎ מאחוזת ‎ אצילים ‎ אחת ‎ לשניה‎ 
ובידיהם ‎ אריגים ‎ וסחורות ‎ אחרות. ‎ במקומות ‎ שונים ‎ במדינה‎ 
פגשתי ‎ ביהודים ‎ שמוצאם ‎ מכאן. ‎ משבא ‎ אורה ‎ לאפם ‎ — 
שוב ‎ אינו ‎ יכול ‎ להיפטר ‎ מהם: ‎ מתנפלים ‎ עליו ‎ עשרים ‎ או‎ 
שלושים ‎ אנשים ‎ ונשים ‎ וכופים ‎ עליו ‎ את ‎ הסחורה ‎ בכוח‎ 
הזרוע. ‎ כלום ‎ לא ‎ יועיל ‎ —  לא ‎ חירופים ‎ וגידופים. ‎ לא ‎ איומים‎ 
ואף ‎ מקל־חובלים. ‎ אם ‎ משליכים ‎ אותם ‎ דרך ‎ הדלת ‎ — 
עומדים ‎ הם ‎ ליד ‎ החלון ‎ ומנסים ‎ לעשות ‎ עסק ‎ מבעד ‎ השמשות.‎ 
אני ‎ מודה ‎ שערב־רב ‎ זה ‎ מעורר ‎ בי ‎ רוגז ‎ וצחוק ‎ גם ‎ יחד..."‎ 
והוא ‎ מוסיף: ‎ "המסחר ‎ כולו ‎ נתון ‎ בידיהם. ‎ הם ‎ מוכרים ‎ גם‎ 
סחורות ‎ המובאות ‎ מחו״ל ‎ וגם ‎ סחורות ‎ המיוצרות ‎ בסביבה,‎ 
כמו ‎ מיטות־ברזל, ‎ ברזל ‎ מותך. ‎ רהיטים ‎ ועצי־בנין, ‎ אבני‎ 
ריחיים ‎ ואבני־משחזת, ‎ סיד, ‎ תבואה, ‎ יי״ש, ‎ עורות ‎ ועוד".‎ 

מצבם ‎ של ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ היה ‎ נוח ‎ יותר ‎ מזה ‎ של‎ 
יהודים ‎ במקומות ‎ אחרים, ‎ משום ‎ שהישוב ‎ היה ‎ צעיר ‎ ואדוני‎ 
העיר ‎ והסביבה ‎ היי ‎ מעוניינים ‎ למשוך ‎ יהודים ‎ לעיר ‎ ולהביא‎ 
להתפתחותה ‎ המהירה. ‎ באוסטרובצה ‎ לא ‎ היתה ‎ קיימת‎ 
התחרות ‎ בין ‎ יהודים ‎ ונוצרים, ‎ כי ‎ לאחרונים ‎ היו ‎ מקומות‎ 
למכביר ‎ במפעלי ‎ החרושת ‎ הגדולים ‎ שרבו ‎ והלכו ‎ בסביבה.‎ 
גם ‎ יחסה ‎ של ‎ האצולה ‎ המקומית ‎ ליהודי ‎ העיר ‎ היה ‎ טוב,‎ 
משום ‎ שהעריכה ‎ את ‎ יוזמתם ‎ הכלכלית ‎ ואת ‎ כושרם ‎ המיוחד‎ 
בקשירת ‎ יחסי ‎ מסחר ‎ עם ‎ מקומות ‎ רחוקים ‎ ואף ‎ למכור ‎ לשם‎ 
את ‎ מוצריהם ‎ החקלאיים.‎ 

אחרי ‎ גמר ‎ חלוקתה ‎ של ‎ פולין ‎ מצאו ‎ עצמם ‎ יהודיה‎ 
מחולקים ‎ בין ‎ שלוש ‎ מדינות: ‎ אוסטריה, ‎ פרוסיה ‎ ורוסיה.‎ 
בחלוקה ‎ השלישית ‎ של ‎ פולין ‎ עברה ‎ אוסטרובצה ‎ יחד ‎ עם‎ 
כל ‎ חבל ‎ אופאטוב ‎ (אפט) ‎ וסאנדומיר ‎ לאוסטריה, ‎ והשתייכה‎ 
אליה ‎ עד ‎ שנת ‎ 1809. ‎ אחרי ‎ סיפוחה ‎ לאוסטריה ‎ חלה ‎ תמורה‎ 
בסדרי ‎ הקהילה, ‎ שנוהלה ‎ לפי ‎ החוקים ‎ האוסטריים. ‎ אשר‎ 
הטילו ‎ הגבלות ‎ על ‎ המסחר ‎ היהודי. ‎ כן ‎ הוכרחו ‎ היהודים‎ 
לסגל ‎ לעצמם ‎ שמות־משפחה ‎ פולניים.‎ 

עול ‎ המסים ‎ היה ‎ כבד ‎ בתקופת ‎ השתייכותה ‎ של ‎ אוסט־‎ 
רובצה ‎ לאוסטריה. ‎ הוטל ‎ מכם ‎ על ‎ בשר, ‎ שנמסר ‎ בחכירה‎ 
למיכסים ‎ יהודים, ‎ ומס ‎ על ‎ נרות ‎ שהיה ‎ למעשה ‎ מס ‎ על‎ 
נרות ‎ שהיה ‎ למעשה ‎ מס ‎ על ‎ השבת. ‎ כי ‎ כל ‎ אשה ‎ יהודיה‎ 
בירכה, ‎ לפחות. ‎ על ‎ שני ‎ נדות ‎ לקבלת ‎ שבת. ‎ נוסף ‎ על ‎ כך‎ 
הוטל ‎ על ‎ היהודים ‎ מס ‎ גדול ‎ שהיה ‎ מייעד ‎ להחזקת ‎ הצבא.‎ 
יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ נשאו, ‎ באין ‎ ברירה, ‎ בעול ‎ זה ‎ של ‎ מסים‎ 
תוך ‎ ציפייה ‎ לישועה.‎ 

עם ‎ סיפוה ‎ נסיכית ‎ וארשה ‎ לרוסיה ‎ אחרי ‎ מפלת ‎ נפוליון‎ 
עברה ‎ אוסטרובצה ‎ לרשות ‎ רוסיה ‎ הצארית, ‎ והתחילה ‎ פרשה‎ 
חדשה ‎ בחייהם.‎ 


עד ‎ נהרות ‎ א־סטרובצד‎ 


27 


אוסטררבצה ‎ נעשית ‎ עיר ‎ חסידית‎ 

עוד ‎ לפני ‎ התגברות ‎ זרם ‎ החסידות ‎ באוסטרובצה ‎ הצטיינה‎ 
עיר ‎ זו ‎ ברבניה ‎ הגאונים ‎ לא ‎ פחות ‎ מאפט ‎ שכנתה,‎ 
שהיתר, ‎ קהילה ‎ עתיקה ‎ ומפורסמת. ‎ בין ‎ הגאונים ‎ שישבו ‎ על‎ 
כס ‎ הרבנות ‎ באוסטרובצה ‎ היה ‎ גם ‎ הרב ‎ רבי ‎ יחזקאל, ‎ ונפטר‎ 
בשנת ‎ תק״י) ‎ שאצלו ‎ למד ‎ בשנות ‎ נערותו ‎ המגיד ‎ מקוז׳ניץ‎ 
לפני ‎ שעבר ‎ ללמוד ‎ בישיבת ‎ הורחוב ‎ שבווהלין.‎ 

שנים ‎ מספר ‎ אחרי ‎ פטירת ‎ הרב ‎ רבי ‎ יחזקאל ‎ הג־ע‎ 
לאוסטרובצה ‎ הרב ‎ מייזילש ‎ והתחיל ‎ לכהן ‎ כרב ‎ הקהילה.‎ 
אחיו, ‎ רבי ‎ יצחק ‎ מייזילש, ‎ היה ‎ מחסידיו ‎ המובהקים ‎ שי*‎ 
הרבי ‎ ישראל, ‎ המגיד ‎ מקוז׳ניץ, ‎ ואילו ‎ הוא ‎ עצמו, ‎ ר׳ ‎ עיזיאי*‎ 
היה ‎ מתלמידי ‎ הבעש״ט ‎ עצמו, ‎ כפי ‎ שהוא ‎ מעיד ‎ על ‎ דברי‎ 
תורה ‎ ששמע ‎ ,,מפי ‎ איש ‎ קדוש ‎ וטהור ‎ ר׳ ‎ ישראל‎ 
בעש״ט ‎ ז״ל". ‎ כן ‎ הוא ‎ מציין ‎ דברי־ ‎ תורה ‎ ששמע ‎ מפי ‎ ר 
נחמן ‎ קוסובר, ‎ מבני ‎ דיג־ ‎ של ‎ הבעש״ט, ‎ ר, ‎ עוזיאי4 ‎ היה‎ 
מראשוני ‎ החסידים ‎ בפייין ‎ והישיבה ‎ שלו ‎ באוסטרובצה‎ 
משכה ‎ אליה ‎ בני־נוער ‎ רבים ‎ שבאו ‎ אליה ‎ ממרחקים. ‎ הש¬‎ 
פעתו ‎ בעולם ‎ היהודי ‎ היתה ‎ גדולה ‎ מאוד ‎ ואף ‎ המתנגדים‎ 
נאלצו ‎ להרכין ‎ ראשם ‎ ולנהוג ‎ בו ‎ כביד. ‎ הוא ‎ היה ‎ חברם‎ 
של ‎ רבי ‎ שמואל־שמלקד ‎ הורביץ ‎ מניקלשבירג ‎ ואחיי‎ 
רבי ‎ פנחס ‎ מפרנקפורט־זד־נהר־מיין. ‎ של ‎ רב־ ‎ אלירלו‎ 
מליז׳נסק ‎ ואחיו ‎ דבי ‎ זוש־א ‎ מאניפולי ‎ וכן ‎ של ‎ י־בי‎ 
לוי ‎ יצחק ‎ מברדיצ׳דב. ‎ שאתו ‎ יחד ‎ למד ‎ בבית־מדרשו ‎ של‎ 
רבי ‎ דוב־בר, ‎ המגיד ‎ ממזריטש. ‎ לאישיותו ‎ של ‎ רבי ‎ עיזיאל‎ 
היתה ‎ השפעה ‎ רבה ‎ על ‎ התבצרות ‎ החסידות ‎ באוסטרובצה,‎ 
ועל ‎ אף ‎ הסתלקותו ‎ בדמי ‎ ימיו ‎ נשארה ‎ קהילה ‎ זו ‎ ניצודה‎ 
חסידית ‎ עד ‎ יומה ‎ האחרון.‎ 

גם ‎ אפט, ‎ שכנתה ‎ של ‎ אוסטרובצה, ‎ הצטיינה ‎ ברבניה.‎ 
שמילאו ‎ תפקיד ‎ חשוב ‎ בעולם ‎ החסידות ‎ בתקופתה ‎ הראשונה.‎ 
ראשון ‎ הרבנים ‎ שלה ‎ היה ‎ רבי ‎ אברהם ‎ יהושע ‎ השיל ‎ הידוע.‎ 
אחריו ‎ בא ‎ תלמידו ‎ רבי ‎ מאירל ‎ הלוי ‎ רוטנברג, ‎ הרבי‎ 
מסטופניץ ‎ ומאפט, ‎ שביסס ‎ את ‎ תורת ‎ רבו. ‎ ר׳ ‎ יעקב ‎ יצחק‎ 
—  ה״חוזה" ‎ מלובלין. ‎ לרבי ‎ מאיר ‎ הלוי ‎ היו ‎ חסידים ‎ רבים‎ 
בסביבה ‎ וגם ‎ באוסטרובצה. ‎ אחרי ‎ שהשלטון ‎ בפולין ‎ הוציא‎ 
ב־30 ‎ באוגוסט ‎ 1824  פקודה ‎ המבטלת ‎ את ‎ ההוראה ‎ שהוצאה‎ 
לפני ‎ כן, ‎ האוסרת ‎ על ‎ חסידים ‎ להתכנס ‎ בבתי־תפילה ‎ ולהת¬‎ 
ארגן ‎ בחבורות, ‎ מיהרו ‎ כנראה ‎ אנשי ‎ שלומם ‎ של ‎ החסידים‎ 
בעיר ‎ הבירה ‎ להודיע ‎ לקהל ‎ החסידים ‎ בערי ‎ השדה ‎ על ‎ ביטול‎ 
הגזירה ‎ עוד ‎ לפני ‎ שהשלטונות ‎ המקומיים ‎ קיבל־ ‎ הוראות‎ 
על ‎ כך. ‎ על ‎ סמך ‎ זה ‎ פרץ ‎ סכסוך ‎ חמור ‎ בין ‎ רבי ‎ מאירל‎ 
והשלטונות ‎ המקומיים ‎ בסביבה, ‎ שלא ‎ הרשו ‎ לחסידים‎ 
מחוץ ‎ לארץ ‎ לבוא ‎ לצדיק ‎ מאפט, ‎ למרות ‎ שהחסידים ‎ טענו‎ 
שהאיסור ‎ על ‎ התכנסות ‎ החסידים ‎ בוטל ‎ בפקודת ‎ השלטונות.‎ 
500—600 ‎ החסידים ‎ שבאו ‎ להתארח ‎ אצל ‎ הרבי ‎ נאלצו ‎ להציג‎ 
את ‎ הפספורטים ‎ שלהם ‎ כדי ‎ להוכיח ‎ שהם ‎ אזרחי ‎ המדינה.‎ 


רבי ‎ מאיר ‎ שלח ‎ תלונה ‎ למיניסטריון ‎ הפנים ‎ בוארשה. ‎ לפי‎ 
התערבות ‎ פטרון ‎ החסידים ‎ בוארשה, ‎ העשיר ‎ יעקב ‎ ברגסון,‎ 
שהיה ‎ מקורב ‎ למלכות, ‎ נערכה ‎ חקירה ‎ מיוחדת ‎ בענין. ‎ ב־5‎ 
באפריל ‎ הוצאה ‎ המסקנה, ‎ כי ‎ העגין ‎ כולו ‎ היא ‎ תוצאה ‎ של‎ 
אי־הבנה, ‎ וכי ‎ התלונה ‎ שהוגשה ‎ על ‎ ידי ‎ רבי ‎ מאיר ‎ בטעות‎ 
יסודה. ‎ ראש ‎ הז׳אנדרמריה ‎ המקומית ‎ קיבל ‎ הוראה ‎ לתת‎ 
חופש ‎ גמור ‎ לחסידי ‎ המקום ‎ להתכנס ‎ כאוות ‎ נפשם. ‎ מהתקופה‎ 
ההיא ‎ מתחיל ‎ שגשוג ‎ התנועה ‎ החסידית ‎ שהשלטונות ‎ ראו‎ 
בה ‎ תריס ‎ בפני ‎ התפשטות ‎ הכפירה ‎ בין ‎ היהודים, ‎ בצורת‎ 
תניעת ‎ ההשכלה.‎ 

מפעלי ‎ חרושת ‎ באוסטרובצה ‎ ובסביבה‎ 

התפתחות ‎ התעשיד, ‎ בפולין ‎ חלה ‎ בתרופה ‎ מאוחרת ‎ יותר‎ 
מאשר ‎ בארצית ‎ אירופה ‎ המערבית ‎ והמרכזית ‎ אך ‎ משהחלו‎ 
להופיע ‎ נצנוצי ‎ התעשיה ‎ בפולין, ‎ הגיעה ‎ שעתה ‎ של ‎ אוסט־‎ 
רובצה ‎ שנעשתה ‎ במשך ‎ הזמן ‎ לאחד ‎ המרכזים ‎ התעשייתיים‎ 
של ‎ המדינה. ‎ הדרישה ‎ הרבה ‎ לברזל ‎ שקמה ‎ בגלל ‎ התפתחות‎ 
תעשיית ‎ המכונות ‎ בראשית ‎ המאה ‎ ה־19 ‎ הביאה ‎ במהרה‎ 
להקמת ‎ מפעלי ‎ יציקה ‎ לברזל ‎ בסביבה ‎ הקרובה ‎ לעיר,‎ 
שהיתר, ‎ עשירה ‎ במרבצי ‎ ברזל ‎ "פיטסבורג ‎ של‎ 
פוליך ‎ —  כפי ‎ שנקראה ‎ אוסטרובצה ‎ בפי ‎ הבריות ‎ —  היתה‎ 
מוקפת ‎ ארובות־עשן ‎ שהזדקפו ‎ כלפי ‎ מעלה ‎ וקישטו ‎ את‎ 
האיפה ‎ שמסביב ‎ יעיר.‎ 

והעיר ‎ עצמה ‎ מבורכת ‎ בהדרת ‎ נוף ‎ ובאוצרות ‎ טבע,‎ 

מצד ‎ ימין ‎ —  הנהר ‎ הצר ‎ "קאמיך. ‎ ששמו ‎ נזכר ‎ במסמכים‎ 
דתיים ‎ יהודיים, ‎ בכתובות ‎ ובגיטין, ‎ מצד ‎ שמאל ‎ —  הנהר‎ 
הרחב ‎ ״ליאס׳/ ‎ מעליו ‎ מתוח ‎ הגשר ‎ הארוך, ‎ המוביל‎ 
לתחנת ‎ הרכבת ‎ ולכפר ‎ קלימקוביץ ‎ —  עם ‎ בתי ‎ היציקה‎ 
הגדולים ‎ לברזי ‎ ולארד ‎ המעסיקים ‎ אלפי ‎ פועלים, ‎ ועם‎ 
מפעלי ‎ חרושת ‎ גדולים ‎ אחרים. ‎ באוסטרובצה ‎ עצמה ‎ קיימים‎ 
מפעלים ‎ להפקת ‎ מלט, ‎ סוכר, ‎ חומץ, ‎ סבון, ‎ משרפות ‎ יי״ש,‎ 
מפעלי ‎ ברזל ‎ גדולים ‎ המעסיקים ‎ רבבות ‎ פועלים ‎ בשלוש‎ 
משמרות: ‎ בית ‎ חרושת ‎ לקרונות, ‎ מפעל ‎ לבנים ‎ שרופות,‎ 
טחנות ‎ קמח, ‎ מנסרות, ‎ בורסקאות ‎ ומבשלות־בירה, ‎ מכרות‎ 
חמר ‎ וכר. ‎ כל ‎ התעשיה ‎ הזאת ‎ התפתחה ‎ במאה ‎ השנים‎ 
האחרונות. ‎ על ‎ ידה ‎ קמו ‎ מפעלי ‎ חרושת ‎ גדולים ‎ בסביבה.‎ 

הכפר ‎ קלימקוביצ׳וב, ‎ השוכן ‎ על ‎ גדות ‎ הנהר ‎ ״קאמיך/‎ 
במרחק ‎ קילומטר ‎ אחד ‎ מאוסטרובצה, ‎ התפרסם ‎ במפעל‎ 
הברזל ‎ שהשתייך ‎ לבארון ‎ שמואל־ליאופולד ‎ אנטוני‎ 
פרנקל, ‎ הוא ‎ האיש ‎ שפתח ‎ את ‎ פרשת ‎ השמד ‎ במשפחות ‎ אילי־‎ 
הכסף ‎ היהודים ‎ עוד ‎ בימי ‎ דוכסות־וארשה. ‎ הוא ‎ המיר ‎ את‎ 
דתו ‎ יחד ‎ עם ‎ ילדיו ‎ ואשתו ‎ איטה־עתליה, ‎ בתו ‎ של ‎ שמואל‎ 
זביטקובר. ‎ בארון ‎ שמואל־ליאופולד ‎ היה ‎ בעל ‎ הבנק ‎ הגדול‎ 
ביותר ‎ בפולין.‎ 


28 


ספר ‎ א  וסטר ‎ ו  ב  צ  ה 


על ‎ גדות ‎ הנהר ‎ "קאמיך ‎ נמצא ‎ גם ‎ הכפר ‎ בודזיכוב,‎ 
שהיה ‎ שייך ‎ למזכיר ‎ הכתר ‎ הגדול, ‎ האציל ‎ יאצק‎ 

מאלאכובסקי, ‎ ועבר ‎ אחר ‎ כך ‎ לרשות ‎ משפחת ‎ קוסקובסקי.‎ 
בכפר ‎ היו ‎ בתי ‎ יציקה ‎ אחדים ‎ למתכות ‎ שונות ‎ וחמש ‎ מכרות‎ 
ברזל. ‎ הכבשנים ‎ עבדו ‎ יומם ‎ ולילה ‎ והפיקו ‎ רבבות ‎ טונות‎ 
של ‎ ברזל ‎ לחודש. ‎ במאה ‎ הקודמת ‎ היו ‎ בין ‎ 413  תושבי‎ 
הכפר ‎ 5  יהודים.‎ 

על ‎ גדות ‎ אותו ‎ נהר ‎ נמצא ‎ הכפר ‎ צ׳נסטוצ׳יץ, ‎ ובו ‎ בית‎ 
חרושת ‎ לסוכר, ‎ שני ‎ מפעלי ‎ חרושת ‎ לברזל, ‎ בית‎ 

חרושת ‎ לכלי־חרסינה, ‎ מכרות ‎ של ‎ עפרות־ברזל, ‎ מכרה‎ 

לחמר ‎ העומד ‎ בפני ‎ אש, ‎ שתי ‎ טחנות ‎ קמח ‎ ועוד.‎ 

העיר ‎ דאנקוב ‎ שעל ‎ גדות ‎ ה״קאמיך, ‎ אשר ‎ נקראה‎ 
תחילה ‎ מיחוב, ‎ הצטיינה ‎ בקדרים, ‎ באורגים, ‎ בסנדלרים,‎ 
בעושי ‎ הכלים ‎ ועוד. ‎ בשנת ‎ 1851  נוסד ‎ בה ‎ בית־חרושת‎ 
לכלי־אבן ‎ וללבני־חרסינה. ‎ באותה ‎ שנה ‎ מנתה ‎ העיר ‎ 578 
נפש, ‎ ביניהם ‎ 17  יהודים.‎ 

גם ‎ בעיירות ‎ המרוחקות ‎ יותר, ‎ כגון: ‎ קונוב, ‎ צ׳מילוב,‎ 
דרילדד, ‎ טארלה, ‎ אוז׳ארוב, ‎ ליפסק, ‎ שיננה, ‎ ואשניוב‎ 
סטאראכוביץ ‎ התפתחו ‎ תעשיות ‎ ומלאכות ‎ שונות, ‎ שהיו‎ 

מותאמות ‎ לחומרי ‎ הגלם ‎ שהופקו ‎ מהם ‎ ולצורכי ‎ התקופה‎ 
המתפתחת. ‎ מפעלים ‎ אלה, ‎ שאחדים ‎ מהם ‎ היו ‎ בידי ‎ יהודים,‎ 
שימשו ‎ מקור ‎ פרנסה ‎ לרבבות ‎ יהודים ‎ שחיו ‎ בסביבה. ‎ כדאי‎ 
להזכיר ‎ את ‎ מפעלי ‎ העיר ‎ סטאראכוביץ, ‎ שהגיעו ‎ לממדים‎ 
רחבים ‎ מאוד ‎ והפכו ‎ לתשלובת ‎ אדירה ‎ של ‎ תעשיה ‎ כבדה.‎ 
במלחמת ‎ העולם ‎ השניה ‎ החרימו ‎ הנאצים ‎ את ‎ המפעלים,‎ 
הפכו ‎ את ‎ שמם ‎ ל״מפעלי ‎ הרמאן ‎ גרינג" ‎ והפיקו ‎ מהם‎ 
רווחים ‎ עצומים.‎ 

בין ‎ ישובי ‎ הסביבה ‎ ראוי ‎ לתשומת ‎ לב ‎ מיוחדת ‎ הכפר‎ 
אוסטרובקה ‎ (או ‎ אוסטרובק), ‎ ששם ‎ ישב ‎ בסביבה ‎ נוצרית‎ 
היהודי ‎ ליפה ‎ באומשטיין ‎ (בכינויו ‎ אוסטרובקר), ‎ שהצטיין‎ 
בנדיבותו ‎ הרבה ‎ לטובת ‎ הישובים ‎ היהודים ‎ שבסביבה.‎ 
בראשית ‎ מלחמת ‎ העולם ‎ הראשונה ‎ ב־1914, ‎ בשעה ‎ שהרוסים‎ 
נסוגו ‎ מאוסטרובצה ‎ לעבר ‎ הנהר ‎ ויסלה, ‎ פדה ‎ אצלם ‎ ליפה‎ 
תמורת ‎ כסף ‎ רב ‎ את ‎ ספרי ‎ התורה ‎ וספרי־קודש ‎ רבים ‎ ששדדו‎ 
מן ‎ העיר. ‎ קרוב ‎ לפטירתו ‎ רשם ‎ ר׳ ‎ ליפא ‎ בצוואתו ‎ ארבעים‎ 
אלף ‎ זהובים ‎ להשלמת ‎ החומה ‎ מסביב ‎ לבית ‎ העלמין ‎ באום־‎ 
טרובצה ‎ ועשרים ‎ אלף ‎ זהובים ‎ למעון ‎ בשביל ‎ בחורי־ישיבה‎ 
באוסטרובצה.‎ 

חליפות ‎ ותמורות ‎ תחת ‎ השלטון ‎ הרוסי‎ 

בשנת ‎ 1813, ‎ אחרי ‎ תבוסת ‎ צבאות ‎ נפוליון, ‎ נפלה ‎ כל‎ 
הנסיכות ‎ הוארשאית ‎ בחלקה ‎ של ‎ רוסיה, ‎ תחת ‎ שלטונו ‎ של‎ 
הצאר ‎ אלכסנדר ‎ הראשון. ‎ גם ‎ על ‎ קהילת ‎ אוסטרובצה ‎ הוטל‎ 
לעבור ‎ כמה ‎ פעמים ‎ מרשות ‎ לרשות, ‎ על ‎ כל ‎ מה ‎ שכרוך ‎ בכך.‎ 

בימי ‎ הממלכה ‎ הפולנית ‎ השתייכה ‎ אוסטרובצה ‎ לפלך‎ 


סאנדומיר ‎ ולמחוז ‎ אופאטוב ‎ (אפט). ‎ לקהילת ‎ אוסטרובצה‎ 
היו ‎ קשורים ‎ כמה ‎ ישובים ‎ קרובים ‎ וגם ‎ היהודים ‎ של‎ 
הכפרים ‎ הסמוכים.‎ 

בשנת ‎ 1827  הגיע ‎ המספר ‎ הכללי ‎ של ‎ יהודי ‎ פולין‎ 
ל־377,754 ‎ נפש ‎ ומספר ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ —  ל־1064,‎ 
שהיו ‎ 57  אחוז ‎ מכלל ‎ אוכלוסי ‎ העיר. ‎ פירושו ‎ של ‎ דבר ‎ שיהודי‎ 
אופטרובצה ‎ היוו ‎ כבר ‎ רוב ‎ תושבי ‎ העיר. ‎ בשנת ‎ 1856  היו‎ 
באוסטרובצה, ‎ לפי ‎ מיפקד ‎ שנערך ‎ אז, ‎ 2675  יהודים, ‎ שהיוו‎ 
80  אחוז ‎ מכלל ‎ תושבי ‎ העיר.‎ 

ממה ‎ התפרנסו ‎ אז ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה? ‎ בגלל ‎ ההגבלות‎ 
שהוטלו ‎ על ‎ היהודים ‎ בתעשיה ‎ ובחקלאות ‎ נאלצו ‎ הם‎ 
להתרכז ‎ בענפים ‎ מסויימים ‎ של ‎ מסחר ‎ ומלאכה, ‎ וכן ‎ בעסקי‎ 
תיווך ‎ וסרסרות. ‎ רוב ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ היו ‎ סוחרים ‎ זעירים,‎ 
חנוונים, ‎ רוכלים ‎ ובעלי ‎ מלאכה. ‎ היתד. ‎ זו ‎ חברה ‎ אחידה‎ 
מבחינת ‎ אורח ‎ החיים ‎ המסורתיים, ‎ אך ‎ מפורדת ‎ מבחינה‎ 
תרבותית. ‎ היו ‎ בה ‎ רבנים, ‎ דיינים, ‎ שוחטים, ‎ מלמדים‎ ,  בחורי־‎ 
ישיבה ‎ ובעלי־בתים ‎ יודעי ‎ ספר, ‎ שהתרכזו ‎ בבית־המדרש;‎ 
היה ‎ גם ‎ הציבור ‎ הגדול ‎ של ‎ "עמך", ‎ המוגי־עם ‎ שמצאו ‎ את‎ 
סביבתם ‎ הטבעית ‎ ב״חברות" ‎ השונות ‎ של ‎ בעלי־המלאכה.‎ 

יהודי ‎ אוסטרובצה, ‎ שהאומנים ‎ רבו ‎ בהם ‎ על ‎ הסוחרים,‎ 

נשמו ‎ לרווחה ‎ עם ‎ פתיחת ‎ גבולות ‎ רוסיה. ‎ הם ‎ יכלו‎ 
להרחיב ‎ את ‎ שוקי ‎ תוצרתם ‎ ולהגדיל ‎ את ‎ פרנסתם. ‎ אחד‎ 
מזקני ‎ העיר ‎ מספר, ‎ שבעלי־המלאכה ‎ שבין ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה‎ 
היו ‎ מרוכזים ‎ בענפי־מלאכה ‎ אחדים ‎ בלבד. ‎ יותר ‎ ממחציתם‎ 
היו ‎ עסוקים ‎ בענפי ‎ ההלבשה, ‎ בייחוד ‎ בחייטות, ‎ בפרוונות‎ 
ובכובענות. ‎ כמו ‎ בכל ‎ עיירה ‎ יהודית ‎ היו ‎ גם ‎ באוסטרובצה‎ 
קיימות ‎ להקות ‎ של ‎ מוזיקאים ‎ יהודים, ‎ בדחנים ‎ וזמרים. ‎ גם‎ 
החזן ‎ נמנה, ‎ מבחינה ‎ מסויימת, ‎ עם ‎ מעמד ‎ המוזיקאים, ‎ ולא‎ 
פעם ‎ הצטרף ‎ אליהם ‎ באירועים ‎ שונים ‎ בחיי ‎ הקהילה.‎ 

אחרי ‎ מרד ‎ 1831 

עם ‎ דיכוי ‎ המרד ‎ הפולני ‎ בשנת ‎ 1831  פסקה ‎ עצמאותה‎ 
של ‎ פולין ‎ ובמארס ‎ 1832  הפכה ‎ פולין ‎ לטריטוריה ‎ רוסית.‎ 
בעקבות ‎ הצבא ‎ הרוסי ‎ שבא ‎ לדכא ‎ את ‎ המרד ‎ ירד ‎ על‎ 
אוכלוסית ‎ פולין ‎ אסון ‎ גדול, ‎ בצורת ‎ מגיפת ‎ חולירע ‎ שהש¬‎ 
תוללה ‎ במדינה ‎ למעלה ‎ משנה ‎ וחצי. ‎ מגיפה ‎ זו ‎ הפילה ‎ חללים‎ 
רבים ‎ גם ‎ בין ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה, ‎ ותקופה ‎ זו ‎ ניזכרת ‎ כאחד‎ 
האסונות ‎ הגדולים ‎ ביותר ‎ של ‎ הקהילה.‎ 

כגזירה ‎ קשה ‎ מאוד ‎ באה ‎ על ‎ יהדות ‎ פולין ‎ הפקודה ‎ של‎ 
ניקולאי ‎ הראשון ‎ משנת ‎ 1843  המטילה ‎ חובת ‎ שירות ‎ הצבא‎ 
על ‎ היהודים. ‎ פקודה ‎ זו ‎ פתחה ‎ את ‎ פרשת ‎ הקאנטוניסטים‎ 
העגומה. ‎ זקני ‎ אוסטרובצה ‎ סיפרו ‎ שהם ‎ זוכרים ‎ עדיין‎ 
יהודים ‎ שחזרו ‎ מן ‎ הצבא, ‎ אחרי ‎ ששירתו ‎ בו ‎ 25  שנים.‎ 
היו ‎ אלה ‎ בעיקר ‎ בני ‎ עניים, ‎ שנחטפו ‎ מחיק ‎ אמהותיהם,‎ 


29 


ער ‎ כדרות ‎ אדפצריכצה‎ 

וכשחזרו ‎ לעירם ‎ לא ‎ מצאו, ‎ לרוב, ‎ את ‎ הוריהם ‎ בחיים, ‎ משום‎ 
שמתו ‎ בינתיים ‎ מרוב ‎ צער.‎ 

בשנה ‎ 1863: ‎ פרץ ‎ המרד ‎ הפולני ‎ השני ‎ שסיבתו ‎ הישירה‎ 
היתר, ‎ פקודת ‎ הגיוס ‎ הכללי ‎ של ‎ הנוער ‎ הפולני, ‎ שמטרתה‎ 
היתה ‎ לשתק ‎ את ‎ תנועת ‎ המרי ‎ שהתפשטה ‎ אז ‎ ביניהם,‎ 
יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ והסביבה ‎ לא ‎ היססו ‎ לעזור ‎ למורדים‎ 
באספקת ‎ מזון ‎ ובהעברת ‎ נשק. ‎ ידוע ‎ שרבי ‎ יהודה ‎ לייבוש,‎ 
הצדיק ‎ מליפסק ‎ שליד ‎ אוסטרובצה, ‎ (בנו ‎ רבי ‎ יחיאל ‎ פסח‎ 
פרימר ‎ בחר ‎ באוסטרובצה ‎ כמקום ‎ שבתו) ‎ עמד ‎ בקשר ‎ עם‎ 
האצילים ‎ ומנהיגי ‎ המרד ‎ הפולנים, ‎ שביקשו ‎ ממנו ‎ להשפיע‎ 
על ‎ היהודים ‎ לסייע ‎ למורדים ‎ נגד ‎ הצבא ‎ הרוסי. ‎ הרבי‎ 
מליפסק ‎ אסף ‎ באוסטרובצה ‎ כספים ‎ ובגדים, ‎ וחייטי ‎ אוז׳ארוב‎ 
וטארלה־סולין ‎ תפרו ‎ בגדים ‎ בשביל ‎ המורדים. ‎ אחרי ‎ הקרב‎ 
הגדול ‎ שהיה ‎ בסביבה ‎ שנסתיים ‎ בתבוסת ‎ המורדים, ‎ החלו‎ 
נגישות ‎ על ‎ יהודים ‎ בעקבות ‎ מלשינות ‎ עליהם. ‎ באודארוב‎ 
הוציאו ‎ החייטים ‎ להורג ‎ מלשין ‎ אחד, ‎ שהעבירוהו ‎ בכוה ‎ ליער‎ 
והרגוהו ‎ במוטות ‎ עץ. ‎ רשמי ‎ עזרתם ‎ של ‎ יהודי ‎ אוסטריבצה‎ 
והסביבה ‎ למורדים ‎ נשמרו ‎ זמן ‎ רב ‎ בקרב ‎ הפולנים. ‎ אשת‎ 
אציל ‎ פולני, ‎ נצר ‎ מזיע ‎ המלוכה ‎ בפולין, ‎ הרמה ‎ פרוכת‎ 
רקומה ‎ זהב ‎ לארון־הקודש ‎ של ‎ בית־הכנסת ‎ באוסטרובצה.‎ 
זקני־העיר ‎ זכרו ‎ עדיין ‎ אה ‎ ראשי ‎ התיבות ‎ של ‎ שמה ‎ פ. ‎ ר.,‎ 
שהיו ‎ רקומים ‎ עליה. ‎ מחשש ‎ לעינא ‎ בישא ‎ לא ‎ היו ‎ משתמשים‎ 
בכל ‎ ימי ‎ השלטון ‎ הרוסי ‎ בפרוכת ‎ הזו. ‎ אחרי ‎ שחרירה ‎ שיל‎ 
פולין ‎ הוצאה ‎ הפרוכת ‎ ממקום ‎ מחביאה ‎ ודיו ‎ משתמשים ‎ בה‎ 


שכיי״דו‎ 

גייר, ‎ את ‎ היחסים ‎ הטובים‎ 

והיא ‎ סיב‎ 

החגים.‎ 

בימי‎ 

בסביבה.‎ 

והפולנים‎ 

היהודים‎ 

בין‎ 

בבנין‎ 

באוסטרובצה ‎ היי ‎ עוזרים‎ 

היהודים‎ 

הבנאים‎ 

כנסיות. ‎ כומרי ‎ הסביבה ‎ היו ‎ מטיפים ‎ לשלום ‎ עם ‎ היחידים‎ 
ואף ‎ היו ‎ מפליגים ‎ בשבחם ‎ ומזכירים ‎ את ‎ השותפות ‎ האמיצה‎ 
שהיתה ‎ קיימת ‎ בימי ‎ המרד, ‎ היו ‎ כומרים ‎ שבחרו ‎ להם ‎ חייטים‎ 
קבועים ‎ מבין ‎ היהודים. ‎ אידיליה ‎ זו ‎ של ‎ שלום ‎ בין ‎ שני‎ 
חלקי ‎ האוכלוסיה ‎ נמשכה ‎ עד ‎ שנת ‎ 1896  שאז ‎ החלה ‎ הכנסיה‎ 
הקתולית ‎ להטיף ‎ נגד ‎ היהודים, ‎ והחיים ‎ השקטים ‎ של ‎ יהודי‎ 
אוסטרובצה ‎ התחילו ‎ להתערער.‎ 

הכפרים ‎ הפולנים ‎ שמסביב ‎ לאוסטרובצה ‎ שינו ‎ את‎ 
צורתם ‎ הישנה ‎ והחלו ‎ ללבוש ‎ צורה ‎ פרולטארית. ‎ אנשי ‎ הכפ¬‎ 
רים ‎ החלו ‎ לעבוד ‎ במכרות ‎ אחרי ‎ שנתגלו ‎ בסביבה ‎ עפרות‎ 
ברזל ‎ ומתכות ‎ אחרות. ‎ יהודי ‎ וארשה ‎ היו ‎ חלוצי ‎ מסילת־הברזל‎ 
בפולין, ‎ שהודות ‎ להן ‎ ניתנה ‎ דחיפה ‎ גדולה ‎ לפיתוח ‎ המסחר‎ 
והתעשיה ‎ של ‎ המדינה. ‎ עם ‎ הגיע ‎ מסילת־הברזל ‎ לאוסטרובצה‎ 
קם ‎ בעיר ‎ בית־החרושת ‎ לברזל ‎ ולמסמרים ‎ שהפנקסן ‎ הראשון‎ 
ישלו ‎ היה ‎ יהודי ‎ בשם ‎ פרנקל. ‎ פועלי ‎ בתי־החרושת ‎ הרבים‎ 
שקמו ‎ בעיר ‎ ובסביבה ‎ הפכו ‎ למקור ‎ חשוב ‎ של ‎ פרנסה ‎ ליהודי‎ 
העיר. ‎ כן ‎ החל ‎ להתפתח ‎ המסחר ‎ הסיטוני. ‎ יהודים ‎ היו‎ 
באים ‎ לאוסטרובצה ‎ לקנות ‎ מוצרי ‎ מכולת ‎ ואריגים. ‎ הרכבת‎ 
שהיתר, ‎ מגיעה ‎ לעיר ‎ פעמיים ‎ ביום ‎ היתד, ‎ מביאה ‎ סוחרים‎ 


ומובילה ‎ סחורות ‎ בכמויות ‎ גדולות. ‎ אלי ‎ אבויש ‎ לדרמן‎ 
ובנו ‎ דוד׳ל ‎ הקימו ‎ מפעל ‎ גדול ‎ לבורסקאות ‎ והעסיקו ‎ פועלים‎ 
נוצרים ‎ רבים, ‎ יהודי ‎ העיר ‎ התחילו ‎ להרגיש ‎ חיי ‎ רווחה‎ 
והיו ‎ שמחים ‎ בגורלם.‎ 

אוסטררבצה ‎ על ‎ פרשת ‎ הדרכים‎ 
בסוף ‎ המאה ‎ הי״ט‎ 

היהודים ‎ היו ‎ בוניה ‎ העיקריים ‎ של ‎ אוסטרובצה ‎ והם‎ 
גם ‎ שפיתחו, ‎ במרצם ‎ ובחריצותם, ‎ את ‎ המסחר ‎ והתעשיה‎ 
בחבל ‎ כולו. ‎ גורם ‎ חשוב ‎ לקידום ‎ העיר ‎ והתפתחותה ‎ שימש‎ 
מצבה ‎ הגיאוגראפי ‎ הנוח ‎ ורשת ‎ הדרכים ‎ שקשרה ‎ את ‎ העיר‎ 
עם ‎ הסביבה. ‎ התפתחות ‎ זו ‎ קיבלה ‎ דחיפה ‎ חזקה ‎ עם ‎ הגיע‎ 
מסילת ‎ הברזל ‎ לעיר ‎ שהפכה ‎ את ‎ העיר ‎ למרכז ‎ תחבורה‎ 
חשוב.‎ 

כאן ‎ ראוי ‎ לעמוד ‎ במקצת ‎ על ‎ גבולות ‎ העיר ‎ והסביבה.‎ 
אוסטרובצה ‎ השתייכה ‎ בסוף ‎ המאה ‎ הקודמת ‎ למחוז ‎ ראדום‎ 
ולפיד ‎ שייה, ‎ שהיה ‎ אחד ‎ מעשרה ‎ פלכים. ‎ שבהם ‎ נחלקה‎ 
פולין ‎ הקונגרסאית ‎ מבחינה ‎ אדמיניסטראטיבית. ‎ מחוז‎ 
ראדום ‎ גבל ‎ בדרום ‎ עם ‎ מחוז ‎ איידה. ‎ במערב ‎ —  עם‎ 
מחת ‎ קיאלץ, ‎ בדרום ‎ —  עם ‎ מחוז ‎ סאנדימיר ‎ ובמזרח ‎ שימש‎ 
הנהי ‎ ויסלה ‎ גבוי ‎ טבעי ‎ ביי ‎ מחה ‎ ראדום ‎ לבין ‎ מחוז ‎ יאנוב.‎ 
בחיקים ‎ הצפוניים־ ‎ מערביים ‎ מצוי ‎ השטח ‎ ההררי ‎ ישל ‎ המחוז,‎ 
־•מכיל ‎ היה ‎ משרשרת ‎ הרי ‎ ליסאגורה ‎ וזרועה ‎ המזרחי.‎ 
התיקים ‎ האחרים ‎ מהווים ‎ רמה ‎ המשתפעת ‎ והויבת ‎ לצד‎ 
מזרה ‎ עד ‎ שהיא ‎ מתמזגת ‎ עם ‎ עמק ‎ הויסלה, ‎ בפסגת ‎ הרמה‎ 
נמצאת ‎ הליסאגורה ‎ או ‎ שוויינטו־קדיסקה, ‎ הנמצאת ‎ בקצה‎ 
הדרומי‎ ־מזרחי ‎ של ‎ המחוז. ‎ מי ‎ הליסאגורה ‎ יורדים ‎ בכיוון‎ 
למזרח ‎ ומצטרפים ‎ יחד ‎ עם ‎ הנחלים ‎ קאמין ‎ ואופאטובקה‎ 
לנהר ‎ ויסלה. ‎ אפט ‎ ישוכנת ‎ בנקודת ‎ התחברות ‎ הפלגים‎ 
היורדים ‎ מן ‎ הנהר ‎ עם ‎ נהר ‎ אופיאטובקה. ‎ בחלק ‎ הדרומי־‎ 
מזרחי ‎ של ‎ המחוז■ ‎ קרוב ‎ לשטח ‎ הסאנדומירי, ‎ יוצרים ‎ הפל¬‎ 
גים ‎ הזורמים ‎ לאופיאטובקה ‎ מספר ‎ עמקים ‎ מוריקים.‎ 

מבחינה ‎ גיאולוגית ‎ משמש ‎ המחוז ‎ שטח ‎ רב־גוני ‎ העשיר‎ 
במחצבים ‎ ובאוצרות ‎ טבע ‎ אחרים, ‎ המהווים ‎ יסוד ‎ חשוב‎ 
לתעשיה ‎ הכבדה ‎ והקלה ‎ ׳שקמה ‎ באוסטרובצה ‎ ובסביבה.‎ 

אוסטרובצה ‎ ואפט ‎ היו ‎ שתי ‎ ערי ‎ המחוז, ‎ שבהן ‎ ישב ‎ בית־‎ 
משפט ‎ שלום ‎ מדרגה ‎ שלישית. ‎ אוכלוסיית ‎ המחוז ‎ שהיתר,‎ 
בשעת ‎ היווסדו, ‎ בשנת ‎ 1867, ‎ 73,428  איש, ‎ הגיעה ‎ בשנת‎ 
1884  ל־ ‎ 101 ,061  איש.‎ 

אדון ‎ העיר, ‎ הרוזן ‎ ולאדיסלאב ‎ ויילופולסקי, ‎ נשאר‎ 
בזכרונם ‎ של ‎ זקני ‎ העיר ‎ כשהוא ‎ עטוף ‎ בצעיף ‎ של ‎ אגדות.‎ 
היה ‎ איש ‎ תוסס ‎ והיה ‎ חובש ‎ על ‎ ראשו ‎ כובע ‎ עם ‎ נוצה ‎ ירוקה.‎ 
היה ‎ מופיע ‎ תכופות ‎ בככר ‎ השוק ‎ כשהוא ‎ לובש ‎ מכנסי־רכיבה,‎ 
היה ‎ מבקר ‎ עם ‎ מקורביו ‎ לעתים ‎ קרובות ‎ בעיר ‎ בכרכרתו‎ 
הרתומה ‎ לסוסים ‎ אבירים, ‎ והיו ‎ מתעכבים ‎ בבית ‎ מסחר‎ 


30 


ספר ‎ א ו  ם  ט  ר ו כ  צ  ה 


ליינות ‎ של ‎ יוסל׳ה ‎ פפר׳ם, ‎ או ‎ של ‎ מרת ‎ ישעיהו, ‎ שבשדרה‎ 
ליד ‎ סימטת ‎ הכנסיה. ‎ שמר ‎ על ‎ יחסים ‎ טובים ‎ עם ‎ יהודי‎ 
העיר, ‎ וכשהיה ‎ מזדמן ‎ בדרכו ‎ הרב ‎ האוסטרובצאי ‎ היה ‎ כורע‎ 
לפניו ‎ על ‎ ברכיו ‎ ולא ‎ קם ‎ על ‎ רגליו ‎ עד ‎ שהרב ‎ הקימו. ‎ הוא‎ 
היה ‎ אחד ‎ האצילים ‎ העשירים ‎ ביותר ‎ בפולין, ‎ והיו ‎ לו ‎ שדות‎ 
רבים, ‎ יערות ‎ ואגמים, ‎ טחנות־מים ‎ ומנסרות, ‎ שהיה ‎ מחכיר‎ 
לחוכרים ‎ יהודים ‎ בתנאים ‎ נוחים. ‎ את ‎ היער ‎ העבות ‎ שליד‎ 
בית ‎ הקברות ‎ היה ‎ מחכיר ‎ לר׳ ‎ מאיר ‎ הניים, ‎ החסיד ‎ הלוב־‎ 
לינאי, ‎ יחד ‎ עם ‎ בית ‎ החרושת ‎ לנסירת ‎ עצים ‎ והטירות ‎ שבו.‎ 
ההסכם ‎ בין ‎ שני ‎ הצדדים ‎ לא ‎ נעשה ‎ מעולם ‎ בכתב, ‎ אלא‎ 
ב״הן ‎ צדק" ‎ בלבד. ‎ טחנת־המים ‎ שעל ‎ גדות ‎ הנהר ‎ קאמין‎ 
היתה ‎ מוחכרת ‎ לר׳ ‎ שמואל ‎ דנקובר, ‎ יהודי ‎ אמיד ‎ ובעל־‎ 
צדקה. ‎ היוצאים ‎ והנכנסים ‎ לטירת ‎ הנסיך ‎ היו ‎ מספרים‎ 
סיפורים ‎ אגדתיים ‎ על ‎ הארמון ‎ ועל ‎ המסיבות ‎ היקרות‎ 
הנערכות ‎ שם ‎ לעיתים ‎ קרובות.‎ 

יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ ינקו ‎ את ‎ פרנסתם ‎ משלושה ‎ מקורות‎ 
עיקריים‎ :  המקור ‎ הראשון ‎ היה ‎ בית ‎ החרושת ‎ הגדול ‎ לעשת‎ 
ולברזל, ‎ שהעסיק ‎ קרוב ‎ ל־10,000 ‎ פועלים, ‎ שהיו ‎ מוציאים‎ 
את ‎ כספם ‎ אצל ‎ חנווני ‎ העיר, ‎ שאף ‎ העניקו ‎ להם ‎ אשראי ‎ על‎ 
חשבון ‎ משכורתם ‎ הבאה. ‎ המקור ‎ השני ‎ שימשו ‎ ימי ‎ השוק,‎ 
שהתקיימו ‎ בעיר ‎ מזה ‎ שנים ‎ רבות ‎ בפקודת ‎ המלכות ‎ או‎ 
מייסדי ‎ העיר ‎ עוד ‎ מלפני ‎ חלוקת ‎ פולין. ‎ ימי ‎ השוק ‎ התקיימו‎ 
באוסטרובצה ‎ בימי ‎ שני ‎ וחמישי ‎ בשבוע. ‎ האכרים ‎ מן‎ 
הכפרים ‎ הסמוכים ‎ היו ‎ מתכנסים ‎ בעיר ‎ עם ‎ עגלותיהם‎ 
המלאות ‎ מוצרי ‎ חקלאות, ‎ ואילו ‎ בחזרה ‎ נשאו ‎ העגלות ‎ סחורות‎ 
שונות ‎ שקנו ‎ בעיר ‎ תמורת ‎ הכספים ‎ שקיבלו ‎ בעד ‎ תוצרתם.‎ 
המקור ‎ השלישי ‎ שימשו ‎ בתקופה ‎ מאוחרת ‎ יותר ‎ הדולרים‎ 
האמריקאיים, ‎ שהיו ‎ מגיעים ‎ באורח ‎ סדיר ‎ מקרובי־משפחה‎ 
שהיגרו ‎ לארצות־הברית ‎ ולקנדה.‎ 

על ‎ שלושה ‎ מקורות־פרנסה ‎ אלה ‎ יש ‎ להוסיף ‎ גם‎ 
את ‎ "כלי־הקודש", ‎ שקיבלו ‎ את ‎ משכורתם ‎ מן ‎ הקהילה ‎ ואת‎ 
הרוכלים ‎ שחזרו ‎ עם ‎ מרכולתם ‎ על ‎ הפתחים ‎ בכפרים ‎ ובעלי־‎ 
המלאכה ‎ שהתפרנסו ‎ מתושבי ‎ העיר ‎ ומן ‎ האברים ‎ שבסביבה.‎ 
ביום ‎ א׳ ‎ בבוקר ‎ עם ‎ עלות ‎ השחר ‎ היו ‎ הרוכלים ‎ ובעלי־‎ 
המלאכה ‎ לוקחים ‎ את ‎ צרורם ‎ ואת ‎ כלי־מלאכתם ‎ על ‎ שכמם‎ 
ויוצאים ‎ לנדוד ‎ בכפרים. ‎ הרוכל ‎ סובב ‎ מכפר ‎ לכפר ‎ או ‎ מיריד‎ 
ליריד ‎ כל ‎ ימי ‎ השבוע ‎ וחוסך ‎ אוכל ‎ מפיו ‎ כדי ‎ שיוכל ‎ להביא‎ 
הביתה ‎ ערב ‎ שבת ‎ זהובים ‎ אחדים ‎ לפרנסת ‎ משפחתו.‎ 

בין ‎ הסוחרים ‎ היו ‎ כאלה ‎ שזכו ‎ לעשירות. ‎ החנוני ‎ הקטן‎ 
ביותר ‎ מצבו ‎ היה ‎ טוב ‎ יותר ‎ לא ‎ רק ‎ מהרוכל ‎ אלא ‎ גם ‎ מבעלי‎ 
"פרנסות ‎ קבועות", ‎ כגון: ‎ מלמדים, ‎ סופרי ‎ סת״ם, ‎ לבלרים‎ 
וכר. ‎ על ‎ אלה ‎ יש ‎ להוסיף ‎ גם ‎ אנשים ‎ שחיו ‎ מ״עסקי ‎ אוויר",‎ 
כמו ‎ מתווכים, ‎ בוררים, ‎ שדכנים ‎ ועוד. ‎ מבחינה ‎ זו ‎ לא ‎ היתה‎ 
אוסטרובצה ‎ שונה ‎ מכל ‎ עיר ‎ יהודית ‎ אחרת ‎ בפולין‎ 
הקונגרסאית.‎ 

בשנת ‎ 1888  הגיע ‎ לאוסטרובצה ‎ עילוי ‎ צעיר ‎ שהגיש ‎ את‎ 


מועמדותו ‎ לתפקיד ‎ רב ‎ ראש־בית־דין. ‎ העילוי ‎ הזה, ‎ רבי‎ 
מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ הלשטוק, ‎ שמונה ‎ לרב ‎ העיר ‎ הפך ‎ במשך‎ 
הזמן ‎ לאחד ‎ מגדולי ‎ הדור ‎ שכל ‎ יהודי ‎ העיר ‎ התגאו ‎ בצדקתו‎ 
ובמוניטין ‎ הרב ‎ שיצא ‎ לו ‎ בעולם ‎ היהודי.‎ 

בגלל ‎ מלשינות ‎ נאלץ ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ לעמוד ‎ בבחינת‎ 
ידיעת ‎ השפה ‎ הרוסית, ‎ כדי ‎ שיוכל ‎ לשמש ‎ כ״רב ‎ מטעם".‎ 
במשך ‎ שבועות ‎ אחדים ‎ בלבד ‎ של ‎ לימוד ‎ רכש ‎ לו ‎ ידיעת‎ 
השפה ‎ הרוסית ‎ ועמד ‎ בהצלחה ‎ בבחינה. ‎ ובימי ‎ גנוסיה ‎ של‎ 
המדינה ‎ נזדמן ‎ לו ‎ לעתים ‎ להיפגש ‎ עם ‎ פקידי ‎ השלטון ‎ המרכזי‎ 
והמקומי, ‎ לערוך ‎ תפילת ‎ "מי ‎ שברך" ‎ לשלום ‎ הצאר ‎ בבית־‎ 
הכנסת ‎ בנוכחות ‎ נציגי ‎ השלטון, ‎ ואף ‎ ללחוץ ‎ את ‎ ידיהם.‎ 
מיד ‎ אחרי ‎ זה ‎ היה ‎ ממהר ‎ למקוה, ‎ לטבול ‎ בה ‎ כדי ‎ לשטוף‎ 
מעצמו ‎ את ‎ הזוהמה ‎ שנדבקה ‎ בו ‎ מן ‎ המגע ‎ עם ‎ פקידי ‎ הרשות‎ 
הטמאים.‎ 

באוסטרובצה ‎ נוסדה ‎ בזמנה ‎ חברה ‎ של ‎ חיילים ‎ יהודים‎ 
לשעבר ‎ בצבא ‎ הצאר, ‎ שבחרו ‎ לקרוא ‎ את ‎ שמה ‎ "חברת‎ 
חיילים". ‎ משעמדו ‎ להכניס ‎ ספר ‎ תורה ‎ לבית־הכנסת ‎ שלהם‎ 
הזמינו ‎ את ‎ הרב ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ להשתתף ‎ בשמחתם. ‎ שם‎ 
החברה ‎ לא ‎ נתקבל ‎ ברצון ‎ על־ידי ‎ הרב ‎ וביקש ‎ מהם ‎ להחליפו‎ 
בשם ‎ ,׳שומרי ‎ שבת". ‎ לשאלה ‎ האם ‎ הוא ‎ חושד ‎ בהם, ‎ שהם‎ 
חלילה, ‎ מחללים ‎ את ‎ השבת, ‎ השיב ‎ הרב, ‎ שכוונתו ‎ היא‎ 
שהחיילים ‎ לשעבר ‎ יעזרו ‎ לי ‎ לשמור ‎ על ‎ החנוונים ‎ והרוכלים‎ 
בשוק ‎ שיסגרו ‎ את ‎ חנויותיהם ‎ בזמן ‎ ולא ‎ יבואו ‎ חלילה ‎ לידי‎ 
חילול ‎ שבת. ‎ החיילים ‎ לשעבר ‎ קיבלו ‎ על ‎ עצמם ‎ את ‎ העול‎ 
הזה, ‎ לזרז ‎ את ‎ החנוונים ‎ בעיר ‎ לסגור ‎ את ‎ חנויותיהם ‎ לפני‎ 
בוא ‎ השבת. ‎ (על ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל, ‎ חייו ‎ והשפעתו ‎ בעולם‎ 
החסידות ‎ —  ר׳ ‎ פרק ‎ מיוחד).‎ 

יהודי ‎ העיר ‎ היו ‎ עסוקים ‎ ביום ‎ במשלח ‎ ידם, ‎ ובערבים‎ 
היו ‎ עוסקים ‎ בתורה. ‎ למרות ‎ שהיו ‎ שקועים ‎ בפרנסת ‎ בגי‎ 
ביתם ‎ היו ‎ כל ‎ מעייניהם ‎ נתונים ‎ ללימוד ‎ תורה ‎ ולחיי ‎ עולם‎ 
הבא. ‎ הנשים ‎ עסקו ‎ בגידול ‎ ילדיהם, ‎ ובעלי ‎ המלאכה ‎ — 
החייטים ‎ והסנדלרים ‎ —  הלבישו ‎ והנעילו ‎ את ‎ תושבי ‎ העיר‎ 
והסביבה ‎ כולה.‎ 

ראשית ‎ המאה ‎ העשרים ‎ ותמורותיה‎ 

עד ‎ סוף ‎ המאה ‎ הי״ט ‎ היו ‎ יהודי ‎ העיר ‎ צועדים ‎ בטוחות‎ 
בדרכם ‎ המסורתית, ‎ ולא ‎ עלה ‎ על ‎ דעת ‎ איש ‎ שאפשר ‎ לסטות‎ 
מהמקובל ‎ מזה ‎ דורות. ‎ העיר ‎ נחשבה ‎ למבצר ‎ של ‎ המסורת‎ 
היהודית. ‎ בדרך ‎ כלל ‎ היתד, ‎ הקהילה ‎ כולה ‎ מאוחדת ‎ בדעתה,‎ 
אך ‎ מזמן ‎ לזמן ‎ פרצה ‎ מחלוקת ‎ מסביב ‎ לחזן ‎ הישן ‎ והחדש.‎ 
בית ‎ המדרש ‎ הקטן ‎ התחרה ‎ בחדש, ‎ ובית ‎ המדרש ‎ החדש ‎ — 
בישן, ‎ ושניהם ‎ יחד ‎ התחרו ‎ בבית־הכנסת ‎ שעמד ‎ והסתכל‎ 
מגבוה ‎ בכל ‎ מי ‎ שעבר ‎ על־ידו, ‎ מזדרז ‎ ורץ ‎ מחשש ‎ שמא‎ 
יאחר ‎ ויקדימנו ‎ אחר.‎ 

הישוב ‎ היהודי ‎ לא ‎ נוצר ‎ בבת־אחת, ‎ אלא ‎ במשך ‎ דורות‎ 


על ‎ כהר־דדנ ‎ אוסטדיבצה‎ 


31 


רבים. ‎ במרכז ‎ עמדה ‎ כיכר ‎ השוק, ‎ המוקפת ‎ מכל ‎ צדדיה‎ 
חנויות ‎ ודוכנים ‎ עסקים ‎ ובתים ‎ שעברו ‎ בירושה ‎ מדור ‎ לדור‎ 
לבנים ‎ ולבני־בנים ‎ שנולדו ‎ וגדלו ‎ בהם. ‎ נשאו ‎ נשים ‎ והמשיכו‎ 
לטוות ‎ את ‎ החיים ‎ היהודיים. ‎ מסביב ‎ לככר ‎ השוק ‎ היו‎ 
הרחובות ‎ היהודיים, ‎ שנשאו ‎ שמות ‎ כמו: ‎ רחוב ‎ אפס, ‎ רחוב‎ 
קונוב, ‎ רחוב ‎ דרילדז/ ‎ רחוב ‎ שיננה, ‎ רחוב ‎ השוק. ‎ רחוב‎ 
מינצברג ‎ ועוד. ‎ כל ‎ הרחובות ‎ האלה ‎ היו ‎ מיושבים ‎ חסידים,‎ 
לומדים, ‎ סוחרים, ‎ רבנים, ‎ חכמים, ‎ שוחטים, ‎ גדולי־דור‎ 
וסתם־יהודים.‎ 

היהודים ‎ ניהלו ‎ את ‎ אורח ‎ החיים ‎ המיוחד ‎ ללא ‎ חת‎ 
ובגאון ‎ —  בימי ‎ שמחה ‎ ובימי ‎ יגון. ‎ ערכו ‎ את ‎ חופותיהם‎ 
בחצר ‎ בית־הכנסת ‎ תחת ‎ השמים ‎ הגלויים, ‎ ואת ‎ הלוויות‎ 
הוליכו ‎ דרך ‎ השוק. ‎ ערב ‎ שבת ‎ לפני ‎ שקיעת ‎ השמש ‎ הכריז‎ 
השמש ‎ על ‎ בוא ‎ השבת ‎ על־ידי ‎ ■"דפיקות ‎ שבת" ‎ בחנויות‎ 
העשירות ‎ דווקא ‎ ובמספריה ‎ שלא ‎ הזדרזו ‎ לסגור ‎ את‎ 
דלתותיהן, ‎ למרות ‎ שהשמש ‎ נטתה ‎ לשקוע. ‎ בכניסה ‎ 51עיר‎ 
נבדק ‎ העירוב, ‎ שסימן ‎ את ‎ הגבולות ‎ של ‎ הקהילה ‎ הקדושה.‎ 
בשבתות ‎ ובחגים ‎ קיבי,־ ‎ העיר ‎ צורה ‎ אחרת ‎ לחלוטין,‎ 
כשהחנויות ‎ סגורות ‎ ובכי ‎ ־-י:ה ‎ מורגשת ‎ האווירה ‎ המרוממת‎ 
של ‎ השבת ‎ והחג ‎ שבעיירה ‎ יהודית.‎ 

עד ‎ למלחמת ‎ העולם ‎ הראשונה ‎ לא ‎ חל ‎ כל ‎ שיני'‎ 
בצורת ‎ החינוך ‎ היהודי, ‎ שהמשיד ‎ בדרכי ‎ המסורתית ‎ כפי‎ 
שהיה ‎ לפני ‎ כן ‎ במשך ‎ מאית ‎ שנים. ‎ הנערים ‎ התחילו ‎ את‎ 
לימודם ‎ אצל ‎ מלמדי־דרדקי, ‎ שלימדים ‎ אלף־בית. ‎ ממני ‎ עבר־‎ 
למלמד ‎ אחר ‎ שלימדם ‎ חומש ‎ עם ‎ רש״י. ‎ אהר־כד ‎ ’‘מדו ‎ גמרא■‎ 
בהתחילם ‎ ב״ארבעה ‎ אבות ‎ נזיקין׳/ ‎ ודרך ‎ המסכתות ‎ בבא‎ 
קמא, ‎ בבא ‎ מציעא, ‎ קידושין ‎ עברו ‎ למסכתות ‎ קשות ‎ יותר, ‎ כמו‎ 
נדרים ‎ עם ‎ פירוש ‎ הרץ, ‎ לפירוש ‎ תוספות ‎ וליורה־דעה. ‎ בכל‎ 
בית־תפילה ‎ בעיר ‎ נמצאו ‎ הדרים ‎ לתינוקות ‎ ולנערים.‎ 
ב״שטיבלעך" ‎ המשיכו ‎ האברכים ‎ ללמוד ‎ בקבוצות ‎ "תנו‎ 
רבנן" ‎ ו״אמר ‎ אביי" ‎ בניגון ‎ המיוחד ‎ המלא ‎ כיסופים ‎ שעבר‎ 
מדור ‎ לדור. ‎ גם ‎ בחינוכם ‎ של ‎ תינוקות ‎ של ‎ בית־רבן ‎ לא ‎ חל‎ 
כל ‎ שינוי‎ :  פסוקי־תורה ‎ שתורגמו ‎ ליידיש ‎ והושרו ‎ במקהלת‎ 
ילדים, ‎ פרצו ‎ בעד ‎ החלונות ‎ הפתוחים ‎ בקיץ ‎ והסגורים‎ 
בכפור־החורף. ‎ בערבי ‎ חורף ‎ נראו ‎ תהלוכות ‎ ילדים ‎ החוזרים‎ 
מ״החדר" ‎ כשבידיהם ‎ פנסים, ‎ הצועדים ‎ בשלג ‎ החורק ‎ תחת‎ 
רגליהם ‎ בקצב ‎ השירה ‎ אשר ‎ בפיהם. ‎ הניגון ‎ שהתלווה‎ 
ללימוד ‎ התורה ‎ ב״חדר" ‎ חדר ‎ ללב ‎ היהודי ‎ ושימש ‎ מרפא‎ 
לנפש. ‎ ומופלאה ‎ ממנו ‎ היתד, ‎ קריאת ‎ פרשת ‎ השבוע ‎ בטעמים‎ 
בימי ‎ ששי ‎ כשם ‎ שמופלא ‎ היה ‎ טעם ‎ הלחמניות ‎ ברוטב‎ 
הבשר ‎ באותו ‎ יום ‎ ממאכלי ‎ כל ‎ ימות ‎ השבוע. ‎ צלילי ‎ המכתשת‎ 
וריח ‎ הבשמים ‎ והדגים ‎ המתבשלים ‎ היו ‎ הכרוזים ‎ שבישרו‎ 
את ‎ בואה ‎ של ‎ שבת־מלכה.‎ 

אנשי ‎ העיר, ‎ וביחוד ‎ קהל ‎ חסידים, ‎ ידעו ‎ כיצד ‎ לנצל‎ 
את ‎ מנוחת ‎ השבת ‎ לתענוג ‎ שבתפילות ‎ ובסעודות ‎ של ‎ שבת,‎ 
בשנת ‎ צהריים, ‎ בטעימת ‎ יין ‎ ומעשי ‎ מרקחת, ‎ בדרשה ‎ של‎ 


מגיד, ‎ בסעודה ‎ שלישית ‎ בציבור, ‎ ולבסוף ‎ —  בסעודת‎ 
מלווה־מלכה ‎ בחברותא, ‎ עם ‎ סיפורי ‎ מעשיות ‎ על ‎ הבעש״ט‎ 
ותלמידיו. ‎ ככה ‎ נכנסה ‎ העיר ‎ לימי ‎ שבת ‎ וחג. ‎ כל ‎ בית ‎ יהודי‎ 
היה ‎ משמש ‎ אכסניה ‎ לשבת ‎ מלכתא, ‎ בלי ‎ הבדל ‎ אם ‎ זה‎ 
חדרו ‎ הדל ‎ של ‎ הרוכל ‎ ובעל־המלאכה ‎ או ‎ טרקלינו ‎ של ‎ העשיר,‎ 
ביקתתו ‎ של ‎ "עם ‎ הארץ" ‎ או ‎ ביתו ‎ המשופע ‎ בתורה ‎ וביחוס־‎ 
אבות ‎ של ‎ רב ‎ ולמדן.‎ 

בבית ‎ הכנסת ‎ היו ‎ עוברים ‎ לפני ‎ התיבה ‎ חזנים ‎ ובעלי־‎ 
תפילה ‎ בעלי ‎ קולות ‎ ערבים ‎ ונאים. ‎ לרבים ‎ מן ‎ הזקנים ‎ זכור‎ 
עוד ‎ החזן ‎ הזקן ‎ הנודע ‎ בשם ‎ "ר׳ ‎ מאירל ‎ חזך ‎ מחסידי ‎ וודקה,‎ 
שהיה ‎ בעל ‎ הדרת־פנים ‎ ובעל ‎ זקן ‎ פטריארכאלי. ‎ אחרי‎ 
ששירת ‎ בתפקיד ‎ זה ‎ עשרות ‎ שנים ‎ והמתפללים ‎ נוכחו ‎ לדעת‎ 
שאין ‎ קולו ‎ עוד ‎ כתמול ‎ שלשום ‎ וכי ‎ אינו ‎ ראוי ‎ עוד ‎ לאיצטלה‎ 
של ‎ חזן, ‎ מינו ‎ במקומו ‎ את ‎ משה ‎ ווהלמן, ‎ שהנהיג ‎ תפילה‎ 
במקהלה. ‎ היו ‎ גם ‎ בעלי־תפילה ‎ טובים ‎ בבתי־המדרשות ‎ וכן‎ 
״שטיבלעך״ ‎ שיצאו ‎ להם ‎ מוניטין ‎ הודות ‎ לבעיי־התפילה‎ 
הטובים ‎ שלהם.‎ 

באותה ‎ תקופה ‎ התהילה ‎ ריח ‎ ההשכלה ‎ לחדור ‎ אל‎ 
בחורי ‎ בתי־המדרש• ‎ ואחדים ‎ מהם ‎ היו ‎ מסתירים ‎ מתחת‎ 
לגמר־ת ‎ "ספרים ‎ פסולים" ‎ כמו ‎ ספרי ‎ פרץ ‎ סמולנקין‎ 
ואביהם ‎ מאפי ‎ אף ‎ גליינות ‎ "הצפירה" ‎ נראו ‎ אצל ‎ בחורים‎ 
שהיו ‎ בולעים ‎ בתיאבון ‎ את ‎ מאמריו ‎ של ‎ נחום ‎ סוקולוב. ‎ ריח‎ 
קלילה ‎ זו ‎ עדיין ‎ לא ‎ גרמה ‎ לסגירת ‎ הגמרות ‎ ולא ‎ דחפה ‎ את‎ 
הבחירים ‎ לקראת ‎ "האור ‎ והמרחבי׳ ‎ שההשכלה ‎ הטיפה ‎ להם.‎ 

על ‎ החיים ‎ בעיר ‎ היה ‎ טבוע ‎ החותם ‎ היהודי ‎ הן ‎ בימי‎ 
שבת ‎ וחג ‎ והן ‎ בימי ‎ חול. ‎ בין ‎ היהודים ‎ היו ‎ בעלי ‎ קומה ‎ וצורה,‎ 
רובם ‎ המכריע ‎ "יהודי ‎ בית ‎ הכנסת", ‎ ביניהם ‎ תלמידי־חכמים‎ 
ובעלי ‎ יהוס־אבות. ‎ סוהרים, ‎ אגשי־חרושת, ‎ בעלי ‎ עסקים‎ 
ובעלי ‎ מלאכה, ‎ מלמדים ‎ רבנים, ‎ שוחטים ‎ ושאר ‎ כלי־קודש‎ 
שכל ‎ עיירה ‎ יהודית ‎ נתברכה ‎ בהם. ‎ היו ‎ אלה ‎ בעלי ‎ לב ‎ ונפש,‎ 
מצטיינים ‎ בפקחות ‎ היהודית ‎ המיוחדת, ‎ ברוך ‎ דיבורם ‎ ובנועם‎ 
הליכותיהם. ‎ היו ‎ גם ‎ יהודים־קנאים־קפדנים, ‎ מחמירים ‎ — 
״קוזאקים ‎ של ‎ אלהים״ ‎ —  עם ‎ אש ‎ קודש ‎ בעיניהם. ‎ שכל‎ 
הליכותיהם ‎ רצינות, ‎ הן ‎ במשא־ומתן ‎ והן ‎ במאכל ‎ ובמשתה.‎ 

היו ‎ יהודים ‎ בעלי ‎ צדקה ‎ וגומלי ‎ חסדים‎ ,  שלמעשי־‎ 
הצדקה ‎ שלהם ‎ יצאו ‎ מוניטין ‎ בסביבה ‎ כולה; ‎ יהודים ‎ אלה ‎ לא‎ 
ראו ‎ בעסקם ‎ למען ‎ הפרנסה ‎ את ‎ המטרה ‎ העיקרית ‎ בחייהם,‎ 
ושאפו ‎ להתעדנות ‎ ולהתעלות ‎ נפשית. ‎ גם ‎ הריקנים ‎ שבבני־‎ 
העיר, ‎ בריונים, ‎ שמספרם ‎ היה ‎ מועט. ‎ היו ‎ כובשים ‎ לא ‎ פעם‎ 
את ‎ יצרם, ‎ ולא ‎ פעם ‎ הראו ‎ גילויים ‎ של ‎ מסירות־נפש ‎ למען‎ 
הצלת ‎ נפשות ‎ יהודים ‎ ורכושם.‎ 

הנוער ‎ היהודי ‎ באוסטרובצה ‎ לא ‎ ידעו ‎ פחד ‎ מפני‎ 
הגויים ‎ שבעיר. ‎ הם ‎ ידעו ‎ לעמוד ‎ בשער ‎ ולהשיב ‎ מכה ‎ למכים.‎ 
ביניהם ‎ ובין ‎ ־"שקצים" ‎ מן ‎ "הגבעה" ‎ בדרך ‎ ל״בראז"‎ 
התנהלו ‎ מלחמות־אבנים, ‎ שנמשכו ‎ שנים ‎ רבות, ‎ אף ‎ ששום‎ 
צד ‎ לא ‎ ידע ‎ מה ‎ גרם ‎ לכך. ‎ בכל ‎ שבת ‎ אחרי ‎ החמין ‎ יצאו‎ 


32 


ספר ‎ או ‎ סטר ‎ ובצח‎ 


נערים ‎ יהודים ‎ רבים ‎ לגבעה ‎ במטרה ‎ לגרש ‎ את ‎ ה״שקצים״‎ 
שהתרכזו ‎ עליה ‎ וחיכו ‎ להם. ‎ לא ‎ בחור ‎ אחד ‎ שב ‎ הביתה ‎ עם‎ 
חור ‎ בראש, ‎ או ‎ בלי ‎ הכובע. ‎ בין ‎ הלוחמים ‎ היהודים ‎ שהצטיינו‎ 
בגבורתם ‎ ובתכסיסי־מלחמה ‎ היה ‎ ישראל ‎ קריינגלם. ‎ תחת‎ 
הנהגתו ‎ היו ‎ הלוחמים ‎ היהודים ‎ בטוחים ‎ בנצחונם, ‎ והסתערו‎ 
על ‎ ה״שקצים" ‎ בשצף־קצף ‎ עד ‎ שהללו ‎ התחילו ‎ להסס ‎ אם‎ 
כדאי ‎ להילחם ‎ נגד ‎ יהודים ‎ אמיצים ‎ ונועזים ‎ העולים ‎ עליהם‎ 
בכוח ‎ ובתכסיסים...‎ 

אך ‎ לא ‎ תמיד ‎ גילתה ‎ הקהילה ‎ יזמה ‎ בשמירת ‎ מוסדותיה‎ 
ובהרחבתם. ‎ לפי ‎ ספורו ‎ של ‎ אחד ‎ מבני ‎ העיר ‎ עמד ‎ בית־‎ 
הכנסת ‎ בשנת ‎ 1900  כמעט ‎ ללא ‎ גג, ‎ ובית־העלמין ‎ היה ‎ פרוץ‎ 
ללא ‎ גדר. ‎ קופת ‎ הקהילה ‎ היתד, ‎ ריקה, ‎ משום ‎ שעד ‎ השנה‎ 
ההיא ‎ עמדו ‎ בראש ‎ הקהילה ‎ יהודים ‎ תקיפים ‎ "בעלי ‎ דעה",‎ 
שהיו ‎ גם ‎ ״בעלי־המאה׳/ ‎ מחוגי ‎ החסידים ‎ והעשירים ‎ שהת־‎ 
יחסו ‎ באדישות ‎ גמורה ‎ לעניני ‎ הקהילה ‎ ולא ‎ היה ‎ איכפת‎ 
להם ‎ שגג ‎ בית־הכנסת ‎ דולף, ‎ הרי ‎ הם ‎ לא ‎ היו ‎ בין‎ 
המתפללים ‎ בבית־הכנסת, ‎ הם ‎ התפללו ‎ ב״שטיבלעך"‎ 
של ‎ חסידי ‎ גור, ‎ אלכסנדר, ‎ לובלין, ‎ סקרנביץ, ‎ קאלושין‎ 
ועוד. ‎ "לעמך" ‎ לא ‎ היתד, ‎ כל ‎ השפעה ‎ על ‎ עניני ‎ הקהילה,‎ 
שעבודתה ‎ התנהלה ‎ ללא ‎ ביקורת ‎ הכלל.‎ 

לאחד ‎ ה״שטיבלעך" ‎ שבעיר ‎ היתד, ‎ "חזקה" ‎ לשמש ‎ שנה־‎ 

שנה ‎ אכסניה ‎ לבחורים ‎ שנקראו ‎ להתגייס ‎ לצבא ‎ והיו‎ 
מסתגפים ‎ ומדירים ‎ שינה ‎ מעיניהם. ‎ כל ‎ הלילה ‎ בילו ‎ באמירת‎ 
תהילים ‎ ובבקשת ‎ רחמים ‎ להצלתם ‎ מידי ‎ הרשות. ‎ באותן‎ 
השנים ‎ היה ‎ נהוג ‎ שהבחורים ‎ שגוייסו ‎ בחודש ‎ חשוון ‎ היו‎ 
מקבלים ‎ מהקהילה ‎ מעיל ‎ פרווה, ‎ כפפות ‎ וכיסוי־ראש ‎ חורפי‎ 
(״בשליק״ ‎ —  ביידיש). ‎ והנה ‎ קרה ‎ שראש־קהל ‎ אחד,‎ 
מהחסידים, ‎ קנה ‎ בשנה ‎ הראשונה ‎ לכהונתו ‎ את ‎ כל ‎ הלבוש‎ 
החורפי ‎ למגוייסים ‎ ואילו ‎ בשנה ‎ השניה ‎ לא ‎ קנה ‎ כלום‎ 
בשבילם, ‎ בטענה ‎ שאין ‎ הוא ‎ רוצה ‎ לבזבז ‎ כספי ‎ הקהל, ‎ שיש‎ 
בו ‎ גם ‎ כסף ‎ משלו! ‎ מצב ‎ מתנכר ‎ זה ‎ לצרכי ‎ העם ‎ מצד ‎ הקהילה‎ 
השתנה ‎ אחרי ‎ שהעמלים ‎ והפועלים ‎ התארגנו ‎ ושלחו ‎ נציגים‎ 
משלהם ‎ לקהילה, ‎ כדי ‎ שידאגו ‎ לצרכי ‎ "עמך".‎ 

באוקטובר ‎ 1894  חגגה ‎ העיר ‎ את ‎ הכתרת ‎ הצאר ‎ הרוסי‎ 
האחרון, ‎ ניקולאי ‎ השני. ‎ היהודים ‎ נאלצו ‎ להשתתף ‎ בחגיגה‎ 
כפי ‎ יכולתם. ‎ מלבד ‎ תפילת ‎ "אל ‎ מלך ‎ נצור" ‎ לקיסר ‎ ולקיסרית‎ 
שנערכה ‎ בבית־הכנסת ‎ במעמד ‎ פקידי ‎ העיר ‎ והמחוז ‎ נאם‎ 
הרב ‎ בשבח ‎ המאורע ‎ והקיסר ‎ החדש. ‎ בכיכר ‎ השוק ‎ הועמדו‎ 
שולחנות ‎ ארוכים ‎ ועליהם ‎ תופינים, ‎ לחם, ‎ חלות. ‎ עוגיות,‎ 
ביצים, ‎ חמאה, ‎ גבינה, ‎ דגים ‎ מלוחים ‎ ומאכלים ‎ אחרים‎ 
ומשקאות ‎ קלים. ‎ בערב ‎ הכינו ‎ חביות ‎ מלאות ‎ זפת ‎ שהציתו‎ 
בארבע ‎ קצות ‎ השוק ‎ והאירו ‎ את ‎ העיר ‎ באור ‎ יום. ‎ מאורע‎ 
זה ‎ היה ‎ נושא ‎ לשיחות ‎ במשך ‎ שנים ‎ רבות ‎ ונשאר ‎ בזכרון‎ 
זקני ‎ העיר.‎ 

היחסים ‎ בין ‎ היהודים ‎ והנוצרים ‎ באוסטרובצה ‎ היו‎ 
טובים, ‎ יחסית, ‎ בהשוואה ‎ לערים ‎ אחרות. ‎ עד ‎ שנת ‎ 1904 


לא ‎ אירעה ‎ כל ‎ פגיעה ‎ ביהודים ‎ מידי ‎ שכניהם ‎ הנוצרים.‎ 
אך ‎ בראשית ‎ המאה ‎ העשרים ‎ התחילה ‎ לחדור ‎ לעיר ‎ הרוח‎ 
האנטישמית, ‎ שטופחה ‎ על ‎ ידי ‎ הכמרים ‎ במטרה ‎ לעצור ‎ את‎ 
התפשטות ‎ הרעיון ‎ הסוציאליסטי ‎ שהטיף ‎ לאחווה ‎ בין‎ 
העמלים. ‎ בכנסיות ‎ נשמעו ‎ נאומי־הסתה ‎ נגד ‎ הסוציאליזם‎ 
"היהודי", ‎ השואף, ‎ כביכול, ‎ להכחיד ‎ את ‎ האמונה ‎ הנוצרית‎ 
־לכבוש ‎ אף ‎ את ‎ פולין ‎ עצמה...‎ 

בשנים ‎ 1904—1905 ‎ הביסה ‎ יפאן ‎ האסיאתית ‎ את ‎ רוסיה‎ 
האירופית ‎ על ‎ חילותיה ‎ הגדולים, ‎ שבהם ‎ היו ‎ גם ‎ יהודים‎ 
רבים ‎ —  וגם ‎ מבני ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה, ‎ —  ודם ‎ יהודי‎ 
אוסטרובצה, ‎ כמו ‎ של ‎ יתר ‎ קהילות ‎ היהודים, ‎ נשפך ‎ כמים‎ 
במלחמה ‎ זו. ‎ באותו ‎ זמן ‎ הפיצה ‎ העתוגות ‎ הריאקציונית‎ 
שמועות, ‎ שהיהודים ‎ מסייעים ‎ ליפאנים ‎ "הקרובים ‎ להם ‎ קרבת‎ 
גזע", ‎ כדי ‎ להתנקם ‎ ברוסיה ‎ על ‎ טבח ‎ קישינוב. ‎ בערים ‎ רבות‎ 
נוצרה ‎ אווירה ‎ של ‎ פוגרום ‎ ביהודים. ‎ אווירה ‎ זו ‎ הטילה ‎ פחד‎ 
על ‎ יהודים, ‎ שהתחילו ‎ בהמוניהם ‎ לעזוב ‎ את ‎ פולין ‎ ו־125,000‎ 
יהודים ‎ עזבו ‎ את ‎ רוסיה ‎ ופולין ‎ ועברו ‎ לאמריקה.‎ 

השנים ‎ 1903—1905 ‎ היו ‎ שנות ‎ מבחן ‎ לנוער ‎ היהודי‎ 
בפולין, ‎ וכמובן ‎ גם ‎ באוסטרובצה. ‎ הרבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ היה‎ 
בדעה ‎ שמוטב ‎ לו ‎ לנוער ‎ היהודי ‎ להימנע ‎ מלעסוק ‎ בפוליטיקה‎ 
עד ‎ שתסתיים ‎ המלחמה ‎ עם ‎ יפאן. ‎ בכל ‎ זאת ‎ נמצאו ‎ בחורים,‎ 
ביניהם ‎ מופלגים ‎ בתורה ‎ ובני ‎ בעלי־בתים ‎ ידועים, ‎ שנסחפו‎ 
בזרם ‎ הרעיונות ‎ הפרוגרסיביים ‎ של ‎ השעה. ‎ אוסטרובצה‎ 
העיר, ‎ שהיתר. ‎ מרכז ‎ תעשייתי, ‎ הפכה ‎ למקום ‎ תוסס ‎ מבחינה‎ 
רעיונית. ‎ עובדה ‎ זו ‎ עשתה ‎ רושם ‎ קשה ‎ על ‎ הרב, ‎ שחשש‎ 
מירידת ‎ השפעתו ‎ על ‎ בני ‎ הנוער ‎ היהודי, ‎ הוא ‎ פנה ‎ אליהם‎ 
בקול־קורא, ‎ בו ‎ הכריז ‎ שכל ‎ רצונו ‎ הוא ‎ רק ‎ לשמור ‎ על ‎ יהודי‎ 
העיר ‎ מסכנות־נפשות ‎ האורבות ‎ להם. ‎ אך ‎ מאורעות ‎ התקופה‎ 
לבשו ‎ צורה ‎ רצינית ‎ ביותר, ‎ עד ‎ שהרבי ‎ לא ‎ הצליח ‎ עוד‎ 
לעצור ‎ בעד ‎ הזרם ‎ הכביר ‎ שהציף ‎ את ‎ הנוער, ‎ ולא ‎ הגיב ‎ עוד.‎ 

בשנת ‎ 1904  נעשה ‎ הנסיון ‎ הראשון ‎ מצד ‎ הכמורה ‎ ואנשי‎ 
הריאקציה ‎ הרוסית ‎ בשיתוף ‎ פעולה ‎ עם ‎ המשטרה, ‎ לארגן‎ 
חלק ‎ מן ‎ "העולם ‎ התחתון" ‎ יחד ‎ עם ‎ מספר ‎ פועלים ‎ מחוסרי‎ 
מצפון ‎ לשם ‎ אירגון ‎ פרעות ‎ ביהודי ‎ אוסטרובצה ‎ באמתלה‎ 
הידועה, ‎ שהיהודים ‎ הם ‎ אויבי ‎ הנצרות ‎ והפולנים ‎ גם ‎ יחד,‎ 
וכי ‎ הם ‎ מרוששים ‎ את ‎ הפועלים, ‎ העובדים ‎ קשה ‎ 12  שעות‎ 
ביום, ‎ כדי ‎ להתפרנס. ‎ הפרעות ‎ נמשכו ‎ יומיים ‎ ויהודי ‎ אחד‎ 
נהרג. ‎ אך ‎ ההגנה ‎ העצמית ‎ שנתארגנה ‎ בחשאי ‎ והיתד, ‎ מורכבת‎ 
מסבלים ‎ ועגלונים ‎ וקצבים, ‎ גירשו ‎ את ‎ הפורעים ‎ ומנעו‎ 
מיהודי ‎ העיר ‎ אסון ‎ גדול.‎ 

בשעת ‎ הכרזת ‎ מלחמת ‎ רוסיה־יפאן ‎ הכריז ‎ שלטון ‎ הצאר‎ 
על ‎ גיוס ‎ חיל ‎ המילואים. ‎ באוסטרובצה ‎ נערכו ‎ חיפושים‎ 
אחרי ‎ משתמטים. ‎ אברכים ‎ מחוגים ‎ בעלי־בתיים ‎ ניסו ‎ בכל‎ 
מיני ‎ אמצעים ‎ להשתמט ‎ משירות ‎ צבאי ‎ וגרמו ‎ לעצמם‎ 
חבלות ‎ חמורות ‎ בידים ‎ ובאיברים ‎ אחרים ‎ והיו ‎ שנהפכו‎ 
לבעלי־מום ‎ לכל ‎ חייהם. ‎ אמהות ‎ האברכים ‎ יצאו ‎ לבית־‎ 


ייל ‎ נדרות ‎ אופנזרובצד‎ 


33 


העלמין ‎ זד ‎ קברי ‎ צדיקים ‎ להתפלל ‎ שזכותם ‎ תגן ‎ על‎ 
בניהם ‎ וישוחררו ‎ מידי ‎ הגויים. ‎ הורים ‎ נסעו ‎ לצדיקים‎ 
נודעים ‎ לבקש ‎ עצה ‎ מפיהם, ‎ איך ‎ להציל ‎ בניהם ‎ מן ‎ הגיוס.‎ 
בתי־המדרש ‎ היו ‎ מלאים ‎ נשים ‎ בוכיות, ‎ שהדליקו ‎ נרות‎ 
ותרמו ‎ כספים ‎ כדי ‎ שיתפללו ‎ למען ‎ בניהם.‎ 

בשנת ‎ 1912, ‎ בימי ‎ משפט ‎ בייליס ‎ הידוע, ‎ התחיייו‎ 
העתונים ‎ הראשונים ‎ לחדור ‎ לבתי ‎ היהודים ‎ באוסטרובצה.‎ 
בכליון ‎ עיניים ‎ היו ‎ מחכים ‎ לבוא ‎ העתון, ‎ אשר ‎ היה ‎ עד‎ 
לתקופה ‎ ההיא ‎ בבל־ייראה ‎ ובל־יימצא ‎ בעיר, ‎ כי ‎ הקוראים‎ 
בהם ‎ היו ‎ חשודים ‎ באפיקורסות. ‎ אולם ‎ משפט ‎ ביילים ‎ פתח‎ 
את ‎ הסכרים ‎ ואפילו ‎ בבית־המדרש ‎ החסידי, ‎ שהיה ‎ מצידת‎ 
השמרנים ‎ בעיר, ‎ התחמקו ‎ הבחורים ‎ אחרי ‎ מנחה־מעריב‎ 
והתאספו ‎ מאחורי ‎ התנור ‎ לקריאת ‎ תיאורי ‎ המשפט ‎ בעתון.‎ 
אף ‎ החסידים ‎ הנלהבים ‎ ביותר ‎ לא ‎ פצחו ‎ פה, ‎ והביטו ‎ ד  כך‎ 
בין ‎ האצבעות. ‎ משום ‎ שהמשפט ‎ נחשב ‎ בעיני ‎ כולם ‎ כענין‎ 
יהודי ‎ כללי.‎ 

נסיון ‎ המהפכה ‎ הרוסית ‎ הראשונה ‎ ב־1905‎ 

בין ‎ יהדות ‎ אוסטרובצה ‎ הקנאית ‎ יבין ‎ היהדות ‎ הפשר¬‎ 
נית ‎ או ‎ המתקדמת ‎ שבערים ‎ אחרות ‎ רבצה ‎ תהום ‎ שלא ‎ ניתן‎ 
לגשר ‎ על ‎ פניה. ‎ באוסטריבצת ‎ לא ‎ היו ‎ יהודים ‎ "בני ‎ דת‎ 
משה" ‎ כבערים ‎ מתקדמות, ‎ ואף ‎ לא ‎ משכילים ‎ נועזים ‎ גלויים.‎ 
יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ לא ‎ רחשו ‎ חיבה ‎ ואהבה ‎ ־יירפכ״•‎ 
ולשינויים ‎ חברתיים, ‎ ונדמה ‎ היה ‎ שכך ‎ יישאר ‎ המצב ‎ לעילש.‎ 

עד ‎ לראשית ‎ המאה ‎ העשרים ‎ ר יתד. ‎ איסטריבצה ‎ היהודית‎ 
דתית ‎ רובה ‎ ככולה, ‎ אף ‎ שתמיד ‎ היתד, ‎ מפולגת ‎ למעמדות‎ 
של ‎ מיוחסים, ‎ גבירים, ‎ חסידים ‎ ויודעי־תורה ‎ שהסתכלו‎ 
"מלמעלה ‎ למטה" ‎ על ‎ ההמון ‎ "הפשוט". ‎ ההמונים ‎ השלימו‎ 
עם ‎ הגורל, ‎ שהוטל ‎ עליהם ‎ "מן ‎ השמים", ‎ ואין ‎ למרוד ‎ בו...‎ 

המעמד ‎ הנחות, ‎ או ‎ "הפשוט", ‎ של ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה,‎ 

אשר ‎ הקיף ‎ את ‎ בעלי ‎ המלאכה ‎ והשכירים, ‎ לא ‎ היה ‎ מאורגן‎ 
בתנועה ‎ מקצועית, ‎ שהיתה ‎ אסורה ‎ ברוסיה ‎ הצארית.‎ 
במקומות ‎ בודדים ‎ שבהם ‎ היתד, ‎ קיימת ‎ תנועה ‎ כזו, ‎ נעשתה‎ 
פעולתה ‎ במחתרת ‎ —  במרתף, ‎ בעליית־גג, ‎ ביער ‎ ובמקו־‎ 
מות־סתר ‎ אחרים. ‎ לעומת ‎ זה ‎ ניסה ‎ המעמד ‎ הנחות‎ 
להרים ‎ את ‎ קרנו, ‎ אם ‎ לא ‎ מבחינת ‎ שיפור ‎ תנאיהם, ‎ הרי‎ 
לפחות ‎ מבחינת ‎ הרמת ‎ הרגשתם ‎ החברתית. ‎ למטרה ‎ זו‎ 
התארגנו ‎ בחברות ‎ ובמניינים ‎ לתפילה ‎ ולפעולה ‎ ציבורית,‎ 
כשהם ‎ נמצאים ‎ בחברת ‎ "עמך׳ ‎ ומשוחררים ‎ מן ‎ היחס ‎ של‎ 
ביטול ‎ שאליו ‎ היו ‎ זוכים ‎ מצד ‎ יושבי ‎ המזרח ‎ בבית־הכנסת‎ 
ובקלויזים ‎ של ‎ החסידים. ‎ היה ‎ זה ‎ פיצוי ‎ קל ‎ על ‎ עבודתם‎ 
הקשה ‎ שלא ‎ הותירה ‎ להם ‎ זמן ‎ חופשי ‎ כמעט, ‎ אלא ‎ ל״ברכי"‎ 
ול״קדושה" ‎ חטופים ‎ בלבד ‎ בכל ‎ בוקר ‎ לפני ‎ לכתם ‎ לעבודה.‎ 
הפועל ‎ השכיר ‎ היה ‎ נאלץ ‎ גם ‎ אחרי ‎ יום ‎ העבודה ‎ הארוך‎ 
להוסיף ‎ כמה ‎ שעות ‎ עבודה ‎ בלילה ‎ כדי ‎ לשכך ‎ את ‎ רעבונם‎ 
של ‎ בני ‎ משפחתו.‎ 


אך ‎ לאט־לאט ‎ הגיעו ‎ גלי ‎ התנועה ‎ המהפכנית ‎ הרוסית‎ 
גם ‎ לאוסטרובצה. ‎ הנוער ‎ היהודי ‎ התחיל ‎ להטות ‎ אוזן‎ 
לסיפורים ‎ מופלאים ‎ על ‎ ארצות ‎ המערב, ‎ שבהן ‎ זוכה ‎ האדם‎ 
לחירות ‎ ועל ‎ התנועה ‎ הסוציאליסטית ‎ הנלחמת ‎ לתיקון ‎ עיוותי‎ 
החברה. ‎ מזמן ‎ לזמן ‎ היה ‎ מופיע ‎ איזה ‎ ״משולח״ ‎ מארץ־‎ 
ישראל, ‎ שהקסים ‎ את ‎ שומעיו ‎ בתיאוריו ‎ על ‎ מושבות ‎ יהודיות‎ 
שקמו ‎ בארץ ‎ ישראל ‎ ועל ‎ התנועה ‎ הציונית ‎ הקוראת ‎ לנוער‎ 
היהודי ‎ לעלות ‎ ולבנות ‎ את ‎ מולדתם ‎ מחדש.‎ 

מאורעות ‎ שנת ‎ 1905  זיעזעו ‎ את ‎ כל ‎ הסביבה. ‎ ליד‎ 
בית ‎ החרושת ‎ הגדול ‎ באוסטרובצה ‎ נערכו ‎ הפגנות ‎ עם‎ 
סיסמאות ‎ נגד ‎ שלטון ‎ הצאר ‎ ולמען ‎ פולין ‎ חופשית, ‎ ובין ‎ יהודי‎ 
העיר ‎ היו ‎ שנבהלו ‎ מן ‎ הדרישות ‎ הגלויות ‎ האלו ‎ והסתייגו‎ 
מהן. ‎ היו ‎ כאלה ‎ שיצאו ‎ נגד ‎ שלטון ‎ הרשע ‎ של ‎ הצאר‎ 
בהשוואה ‎ למלכי ‎ אנגליה ‎ ואוסטריה, ‎ שהיו ‎ ידועים ‎ ביחסם‎ 
האנושי ‎ לנתיניהם ‎ היהודים. ‎ באווירה ‎ זו ‎ של ‎ התעוררות‎ 
חברתית ‎ חלה ‎ התקרבות ‎ איטית ‎ בין ‎ הנוער ‎ היהודי ‎ והפועלים‎ 
הפולנים. ‎ שהיו ‎ שייכים ‎ למפלגה ‎ הסוציאליסטית ‎ הפולנית‎ 
פ.פ.ס ‎ כך ‎ קמו ‎ התאים ‎ הראשונים ‎ של ‎ הפועלים ‎ היהודים‎ 
בעיר, ‎ שהיו ‎ מטונפים ‎ לפ.פ.ס.‎ 

דוד ‎ פרנקל. ‎ בנו ‎ של ‎ ר׳ ‎ ישראל ‎ פרנקל ‎ הנודע‎ 
מאוסמרובצה, ‎ היה ‎ אחד ‎ הפעילים ‎ ביותר ‎ במפלגה ‎ זו ‎ בפלך‎ 
ראדום ‎ כולו. ‎ הוא ‎ עבד ‎ כפקיד ‎ באוסטריבצה ‎ וכחבר ‎ בעל‎ 
השפעה ‎ במפלגה ‎ פעל ‎ לטובת ‎ היהודים. ‎ בישנת ‎ 1906  פתח‎ 
השלטץ ‎ בפעולת ‎ דיכוי ‎ ופעילים ‎ רבים ‎ של ‎ המפלגה ‎ נעצרו‎ 
־־,יגלו ‎ ייסיביר ‎ כתוצאה ‎ מד‎ ,לשנה ‎ נעצר ‎ דוד ‎ פרנקל ‎ עם‎ 
עוד ‎ עשרה ‎ יהודים ‎ חברי ‎ המפלגה. ‎ הוא ‎ הצליח ‎ לברוח ‎ מבית‎ 
הסוהר ‎ בסיביר ‎ ואחרי ‎ הרפתקאות ‎ רבות ‎ הגיע ‎ לגליציה‎ 
המערבית, ‎ שמחוץ ‎ לתחומי ‎ רוסיה.‎ 

כדאי ‎ לציין, ‎ שבהגיע ‎ הלגיונות ‎ הראשונים ‎ לפולין‎ 
העצמאית ‎ אחרי ‎ סיום ‎ מלחמת ‎ העולם ‎ הראשונה ‎ פנו ‎ חיילים‎ 
אחדים ‎ לבית ‎ החייט ‎ היהודי ‎ אברהם ‎ ראצ׳ימורה, ‎ שבעקב‎ 
הלשנה ‎ מצדו ‎ נאלצו ‎ לעזוב ‎ בזמנם ‎ את ‎ עירם ‎ ולברוח ‎ לגליציה.‎ 
הם ‎ הובילוהו ‎ דרך ‎ רחובות ‎ היהודים ‎ בעיר, ‎ הוקיעו ‎ אותו‎ 
על ‎ מעשי ‎ ההלשנה ‎ שלו, ‎ ובמרחק ‎ שני ‎ קילומטרים ‎ מן ‎ העיר‎ 
חיסלוהו ‎ ביריות. ‎ מקרה ‎ דומה ‎ קרה ‎ לחובש ‎ יהודי, ‎ שאף‎ 
הוא ‎ נמנה ‎ עם ‎ המלשינים ‎ בפני ‎ שלטונות ‎ הצאר. ‎ חיילים‎ 
שחזרו ‎ מגלותם ‎ הוציאוהו ‎ מחוץ ‎ לעיר ‎ ולמחרת ‎ נמצאה ‎ גופתו‎ 
מנוקבת ‎ בכדורים, ‎ והיהודים ‎ הביאוהו ‎ לקבר־ישראל.‎ 

כך ‎ עברה ‎ אוסטרובצה ‎ את ‎ מבחן ‎ המהפכה ‎ הראשונה,‎ 
שהוטבעה ‎ בדם ‎ פועלים ‎ ויהודים. ‎ הפרעות ‎ ביהודים ‎ שבאו‎ 
בעקבות ‎ כשלון ‎ המהפכה ‎ הנחילו ‎ אכזבה ‎ מרה ‎ לנוער ‎ היהודי,‎ 
שהתחיל ‎ להתיאש ‎ מן ‎ הרעיונות ‎ הקוסמופוליטיים, ‎ שדגלו‎ 
בהם ‎ בתחילה. ‎ לאט־לאט ‎ התחילו ‎ להרגיש ‎ שהפתרון ‎ לבעית‎ 
הנוער ‎ היהודי ‎ תלוי ‎ בפתרון ‎ בעיית ‎ העם ‎ היהודי ‎ כולו, ‎ והוא‎ — 
הקמת ‎ מולדת ‎ לעם ‎ ישראל.‎ 

אחרי ‎ כשלון ‎ ההתנקשות ‎ בצאר ‎ נעשתה ‎ האווירה ‎ בפולין‎ 


34 


ספר ‎ א  ו  פ  מ  ד ו כ  צ  ה 


מורעלת ‎ מאוד ‎ בשביל ‎ היהודים ‎ ורבים ‎ הרגישו ‎ שהם ‎ חיים ‎ על‎ 
הר־געש, ‎ העלול ‎ להתנפץ ‎ כל ‎ רגע ‎ ולהמיט ‎ אסון ‎ על ‎ העם.‎ 
התחילה ‎ תנועת ‎ הגירה ‎ לארצות ‎ שמעבר ‎ לים. ‎ הגירה ‎ זו‎ 
התרחבה ‎ כעבור ‎ שנים ‎ אחרי ‎ שחלוצי ‎ ההגירה ‎ הראשונה‎ 
התאזרחו ‎ במקומותיהם ‎ החדשים, ‎ והחלו ‎ להזמין ‎ אליהם ‎ את‎ 
קרוביהם. ‎ הגירה ‎ זו ‎ הי ‎ תה ‎ ניזונה ‎ משני ‎ מקורות ‎ חשובים:‎ 
א) ‎ יהודים ‎ חסרי ‎ פרנסה, ‎ שלא ‎ ראו ‎ לעצמם ‎ מוצא ‎ במולדתם‎ 
הישנה, ‎ והחליטו ‎ לנסות ‎ את ‎ מזלם ‎ בארצות ‎ רחוקות ‎ כמו‎ 
ארצות־הברית ‎ וקנדה: ‎ ב) ‎ יהודים ‎ שומרי ‎ דת ‎ ומסורת‎ 
שסירבו ‎ להתגייס ‎ לצבא ‎ הרוסי ‎ ולהיות ‎ נאלצים ‎ להלל ‎ את‎ 
השבת ‎ ולאכול ‎ מאכלים ‎ אסורים. ‎ רבים ‎ מבני ‎ הנוער ‎ הדתי‎ 
שאלו ‎ את ‎ פי ‎ האדמו״רים ‎ שלהם, ‎ שהעניקו ‎ להם ‎ את ‎ ברכתם‎ 
לדרכם ‎ החדשה.‎ 

המצב ‎ נעשה ‎ קשה ‎ יותר ‎ ויותר ‎ והגיע ‎ לשיא ‎ בשעת‎ 
משפט־בייליס, ‎ כשאווירה ‎ של ‎ פוגרום ‎ השתררה ‎ במרכזי‎ 
היהודים ‎ בפולין. ‎ ביום ‎ ששי ‎ אחד ‎ הופצו ‎ שמועות ‎ באוס־‎ 
טרובצה, ‎ שפועלי ‎ בתי״החרושת ‎ בעיר ‎ ובסביבה ‎ מתכוננים‎ 
לערוך ‎ פרעות ‎ ביהודי ‎ העיר. ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הזמין‎ 
את ‎ פרנסי ‎ העיר: ‎ ר׳ ‎ ברוך ‎ גרוסמן, ‎ משה׳לה ‎ בייגלמן‎ 
וקסטנברג ‎ בעלי ‎ בתי־המרזח ‎ שבכיכר ‎ השוק, ‎ וגזר ‎ איסור‎ 
על ‎ היהודים ‎ להסתתר ‎ בביתם. ‎ הוא ‎ הטיל ‎ על ‎ כל ‎ יהודי,‎ 
מגיל ‎ 13  ומעלה, ‎ לעמוד ‎ במשמר ‎ ליד ‎ דלת ‎ ביתו ‎ כשמוט‎ 
ברזל, ‎ או ‎ נשק ‎ קר ‎ אחר ‎ בידו, ‎ ולקבל ‎ את ‎ פני ‎ הפורעים‎ 
באומץ. ‎ יהודי ‎ העיר, ‎ שמספרם ‎ הגיע ‎ בימים ‎ ההם ‎ ל־5000,‎ 
החליטו ‎ לעמוד ‎ על ‎ נפשם. ‎ קהל ‎ של ‎ 400  יהודים ‎ חסם ‎ את‎ 
הגישה ‎ לבית־הכנסת ‎ ואת ‎ הכניסה ‎ לכיכר ‎ השוק, ‎ כשבראשם‎ 
יהודים ‎ פשוטים ‎ ובעלי־שרירים ‎ כמו‎ :  ברל ‎ צ׳וצ׳קה, ‎ יוסל׳ה‎ 
באלוס ‎ וזכריה ‎ לאמפ. ‎ ברל ‎ צ׳וצ׳קה ‎ היה ‎ החזק ‎ בין ‎ סבלי‎ 
העיר, ‎ וקומתו ‎ הגבוהה ‎ ושרירי־הפלדה ‎ שלו ‎ היו ‎ לשם־דבר‎ 
בין ‎ יהודי ‎ העיר. ‎ העמסת ‎ שק ‎ בן ‎ מאתיים ‎ קילו ‎ על ‎ כתפיו‎ 
הרחבות ‎ נחשבה ‎ אצלו ‎ כמשחק־ילדים. ‎ והנה ‎ ברל ‎ צ׳וצ׳קס‎ 
זה ‎ אירגן ‎ את ‎ הקצבים, ‎ הסבלים ‎ והבחורים ‎ האמיצים, ‎ צייד‎ 
אותם ‎ בסכינים, ‎ בגרזנים ‎ ובנשק ‎ קר ‎ אחר ‎ והעמיד ‎ אותם‎ 
ברחוב ‎ בית ‎ הכנסת ‎ לקדם ‎ את ‎ פני ‎ הפורעים. ‎ גם ‎ חתנו ‎ של‎ 
הרב, ‎ רבי ‎ דוד ‎ סילמן, ‎ שהיה ‎ כבר ‎ רב ‎ בגוסטינין, ‎ שמר ‎ על‎ 
הכניסה ‎ לבית ‎ חותנו, ‎ הרב ‎ מאוסטרובצה, ‎ כשפצירה ‎ חדה‎ 
בידו ‎ וממלמל ‎ את ‎ הפסוק‎ :  ״תמות ‎ נפשי ‎ עם ‎ פלשתים‎ !״‎ 
כשקרב ‎ המון ‎ הפורעים ‎ לרחוב ‎ היהודים ‎ וראה ‎ את ‎ היהודים‎ 
מוכנים ‎ לקדם ‎ את ‎ פניהם ‎ —  נסוגו ‎ חיש ‎ מהר ‎ וברחו ‎ על‎ 
נפשם.‎ 

במלחמת ‎ העולם ‎ הראשונה‎ 

קירבתה ‎ של ‎ העיר ‎ לגבול ‎ האוסטרי ‎ החמירה ‎ את ‎ מצבם‎ 
של ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ בשעה ‎ שפרצו ‎ פעולות ‎ האיבה ‎ בין‎ 
צבאות ‎ הצאר ‎ והכוחות ‎ האוסטרו־גרמניים. ‎ מיד ‎ אחרי ‎ פרוץ‎ 


המלחמה ‎ נלקחו ‎ לפי ‎ פקודת ‎ המיפקדה ‎ הצבאית ‎ הרוסית ‎ בני־‎ 
ערובה ‎ מיהודי ‎ העיר: ‎ אשר ‎ הרץ, ‎ קלמן ‎ בוימפלד ‎ (קלמן‎ 
יושס), ‎ ברל ‎ רוזינמן, ‎ משה ‎ וייגברג, ‎ זיסל ‎ מניסנם, ‎ שאול‎ 
פפר, ‎ פינצ׳ה ‎ מינצברג ‎ ואחרים. ‎ כולם ‎ שוחררו ‎ אחרי ‎ זמן‎ 
קצר ‎ כתוצאה ‎ מהשתדלויות ‎ אצל ‎ השלטון ‎ הצארי. ‎ הצבא‎ 
הרוסי ‎ שעבר ‎ בעיר ‎ בדרך ‎ לחזית ‎ הטיל ‎ פחדו ‎ על ‎ יהודי ‎ העיר,‎ 
שהתחבאו ‎ בבתיהם, ‎ ומעת־לעת ‎ התגנבו ‎ לבית־המדרש ‎ כדי‎ 
לקיים ‎ תפילה ‎ במניין. ‎ לרוב ‎ לא ‎ נתקיימה ‎ כל ‎ תפילה ‎ בציבור.‎ 

כניסת ‎ האוסטרים ‎ לעיר ‎ שינתה ‎ את ‎ המצב ‎ מן ‎ הקצה‎ 
אל ‎ הקצה. ‎ החיילים ‎ שהכסף ‎ היה ‎ מצוי ‎ בכיסם ‎ היו ‎ קונים‎ 
אצל ‎ היהודים ‎ מכל ‎ הבא ‎ ליד. ‎ מקור ‎ פרנסה ‎ חדש ‎ נפתח‎ 
לאוכלוסיה ‎ העניה‎ :  ההברחה. ‎ מהעיירות ‎ והכפרים ‎ הסמוכים‎ 
היו ‎ מבריחים ‎ מצרכי ‎ אוכל ‎ לעיר ‎ הרעבה, ‎ וקיומם ‎ של‎ 
היהודים ‎ נעשה ‎ קל ‎ יותר ‎ וחייהם ‎ —  בטוחים ‎ יותר.‎ 

אך ‎ אחרי ‎ זמן־מה ‎ היתה ‎ ידם ‎ של ‎ הרוסים ‎ על ‎ העליונה‎ 
והאוסטרים ‎ נאלצו ‎ לסגת ‎ מן ‎ העיר. ‎ הצבא ‎ הרוסי ‎ חזר ‎ לעיר,‎ 
כשבראשם ‎ גנרלים ‎ שונאי־ישראל ‎ מושבעים. ‎ סכנת ‎ השוד‎ 
והפרעות ‎ היתה ‎ צפויה ‎ ליהודי ‎ העיר. ‎ אך ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ מאיר־‎ 
יחיאל ‎ בפיקחותו ‎ הגדולה ‎ קידם ‎ את ‎ פני ‎ הפורענות ‎ אחרי‎ 
שנתקבלו ‎ ידיעות ‎ על ‎ פרעות ‎ שערכו ‎ הקוזאקים ‎ ביהודי‎ 
סטאשוב, ‎ טארלה, ‎ יוזיפוב, ‎ ראדום ‎ ועיירות ‎ אחרות ‎ בסביבה.‎ 
הוא ‎ ציווה ‎ על ‎ כל ‎ יהודי ‎ העיר ‎ לקבל ‎ את ‎ פני ‎ הצבא ‎ הרוסי‎ 
בכניסה ‎ לעיר ‎ ולחלק ‎ לחיילים ‎ לחם ‎ וסיגריות. ‎ נשים ‎ ונערות‎ 
יהודיות ‎ עמדו ‎ בחוצות ‎ העיר ‎ וכיבדו ‎ בתה, ‎ עוגות ‎ ותופינים‎ 
את ‎ החיילים ‎ הרוסים ‎ העייפים. ‎ קבלת־פגים ‎ זו ‎ ריסנה ‎ את‎ 
תאוות ‎ ההשתוללות ‎ שלהם, ‎ ולא ‎ נגעו ‎ לרעה ‎ ביהודים.‎ 
הודות ‎ לקבלת־פנים ‎ יפה ‎ זו ‎ נקשרו ‎ יחסים ‎ טובים ‎ בין ‎ הרב‎ 
ומפקד ‎ הצבא ‎ שבעיר.‎ 

ושוב ‎ קרה ‎ מקרה, ‎ שנתן ‎ אמתלה ‎ לצבא ‎ הרוסי ‎ לפרוע‎ 
פרעות ‎ ביהודי ‎ אוסטרובצה. ‎ בימי ‎ חג ‎ הפסח ‎ שהלך ‎ והתקרב‎ 
היו ‎ המאפיות ‎ עסוקות ‎ באפיית ‎ מצות. ‎ והורגש ‎ מחסור ‎ בלחם‎ 
בשביל ‎ הצבא. ‎ הצבא ‎ פקד ‎ על ‎ יהודי ‎ העיר ‎ לספק ‎ להם ‎ את‎ 
מיכסת ‎ הלחם ‎ הקבועה, ‎ אחרת ‎ יאחזו ‎ באמצעים ‎ נמרצים ‎ נגד‎ 
הקהילה. ‎ הרב ‎ הזמין ‎ אליו ‎ את ‎ אופי ‎ העיר ‎ בערב ‎ פסח ‎ וציווה‎ 
עליהם ‎ לאפות ‎ בראש ‎ וראשונה ‎ את ‎ הלחם ‎ המיועד ‎ לצבא.‎ 
״כדי ‎ למנוע ‎ אבידת ‎ נפש ‎ אחת ‎ בישראל ‎ —  אני ‎ מוכן ‎ לקבל‎ 
עלי ‎ את ‎ החטא ‎ הגדול ‎ של ‎ אפיית ‎ להם ‎ בפסח. ‎ אני ‎ מקבל‎ 
עלי ‎ את ‎ העונש ‎ על ‎ החטא ‎ הזה, ‎ הן ‎ מצד ‎ יושב־מרום ‎ והן‎ 
מצד ‎ כל ‎ בשר־ודם ‎ שיבוא ‎ לדון ‎ אותי ‎ על ‎ כך". ‎ כה ‎ גדולה‎ 
היתה ‎ אהבת־ישראל ‎ שלו ‎ וכה ‎ גדולה ‎ היתד, ‎ חרדתו ‎ לפיקוח־‎ 
נפש.‎ 

באותם ‎ הימים ‎ אסרו ‎ הרוסים ‎ בעיר ‎ מלמד־דרדקי ‎ בשם‎ 
פייבל ‎ רוזנברג, ‎ שהלך ‎ ברחוב ‎ בשעות ‎ מאוחרות ‎ בלילה.‎ 
הרוסים ‎ האשימו ‎ אותו ‎ בריגול ‎ והיה ‎ נשקף ‎ לו ‎ עונש־מוות.‎ 
כשנודע ‎ הדבר ‎ לרב, ‎ אמר ‎ לשמשו ‎ שיוביל ‎ אותו ‎ למפקד‎ 
הצבא. ‎ עקב ‎ חולשתו ‎ הרבה ‎ לא ‎ היה ‎ בכוחו ‎ ללכת ‎ ברגל,‎ 


על‎ :ירוי. ‎ אוםנזרוכצד‎ 


35 


ונשאו ‎ אותו ‎ ער ‎ כסא. ‎ הרב ‎ שוחח ‎ עם ‎ הספיד ‎ ברוסית ‎ ויבטיח‎ 
לו ‎ שהמלמד. ‎ שהוא ‎ מכירו ‎ היטב ‎ איננו ‎ מרגל. ‎ כנותו ‎ יטל‎ 
הרב ‎ השפיעה ‎ מאוד ‎ על ‎ המפקד ‎ שציווה ‎ לשחרר ‎ את ‎ היהודי.‎ 

בקיץ ‎ 1915  נחלו ‎ המסים ‎ תבוסה ‎ ניצחת ‎ על ‎ הויסלה‎ 
והצבא ‎ האוסטרו־גרמני ‎ חזר ‎ לעיר, ‎ כשבתוכו ‎ רבים ‎ מיהודי‎ 
גליציה ‎ שגויסו ‎ לצבא ‎ האוסטרי. ‎ נוצרו ‎ יחסים ‎ טובים ‎ בין‎ 
יהודי ‎ העיר ‎ והחיילים ‎ ששפתם ‎ היתה ‎ מובנת ‎ להם ‎ וההי¬‎ 
דברות ‎ ביניהם ‎ היתה ‎ קלה ‎ מאוד. ‎ נפתחה ‎ תקופה ‎ של ‎ רגיעה,‎ 
שיהודי ‎ אוסטרובצה ‎ לא ‎ ידעו ‎ כמוה ‎ מזה ‎ שנים ‎ רבות.‎ 

עם ‎ כניסת ‎ הצבא ‎ הגרמני ‎ לעיר ‎ הרגישו ‎ היהודים ‎ זו‎ 
הפעם ‎ הראשונה ‎ את ‎ טעמו ‎ של ‎ שלטון ‎ מערבי ‎ נאור.‎ 
ההתארגנות ‎ הציבורית, ‎ ובעיקר ‎ ההשתייכות ‎ לתנועה ‎ הציו¬‎ 
נית, ‎ שהיתר, ‎ אסורה ‎ בימי ‎ שלטון ‎ הצאר, ‎ הותרה ‎ על ‎ ידי‎ 
הצבא ‎ הכובש ‎ ויהודי ‎ העיר, ‎ ובפרט ‎ הנוער, ‎ ייצלו ‎ את‎ 
ההזדמנות ‎ שניתנה ‎ להם ‎ בדי ‎ לפתוח ‎ בפעולה ‎ נרחבה ‎ במטרה‎ 
להרחיב ‎ את ‎ השכלתם ‎ של ‎ הנוער ‎ ולהקנות ‎ להם ‎ ידיעת‎ 
השפה ‎ העברית ‎ וההיסטוריה ‎ היהודית.‎ 

בסוף ‎ הקיץ ‎ של ‎ 1915, ‎ מיד ‎ אחרי ‎ כניסת ‎ הצבא ‎ הגרמני,‎ 
נוסדה ‎ הספריה ‎ הציבורית ‎ הראשונה• ‎ אחרי ‎ שההחלטה ‎ על‎ 
פתיחת ‎ ספריה ‎ שנתקבלה ‎ עיד ‎ בשנת ‎ 1914, ‎ לא ‎ הוגשמה‎ 
בגלל ‎ פרוץ ‎ המלחמה. ‎ ספריה ‎ זו ‎ הפכה ‎ למרכז ‎ לכל ‎ צעירי‎ 
העיר ‎ ללא ‎ הבדל ‎ מפלגות. ‎ מייסדיה ‎ נזהרו ‎ מלהכניס ‎ בה‎ 
ריח ‎ של ‎ פוליטיקה ‎ או ‎ שי ‎ מיחמת ‎ מעמדות, ‎ ושאפו ‎ לשמור‎ 
על ‎ אופיה ‎ הכללי, ‎ כדי ‎ שתוכל ‎ לאחד ‎ את ‎ כל ‎ זרמי ‎ חציביר‎ 
ותשמש ‎ מרכז ‎ לפעילות ‎ תרבותית ‎ לכי ‎ חוגי ‎ הציבור. ‎ רב־ ‎ כ¬‎ 
מן ‎ הספרים ‎ נאספו ‎ מבין ‎ הספריות ‎ הפרטיות ‎ של ‎ משכילי‎ 
העיר, ‎ שהבינו ‎ לשאיפתו ‎ של ‎ הנוער ‎ להרחיב ‎ את ‎ השכלתו.‎ 
אך ‎ האידיליה ‎ הזו ‎ היפרעה ‎ כעבור ‎ זמן ‎ קצר ‎ כשבאו ‎ חברי‎ 
ד״‎ ,בונד״ ‎ בדרישות ‎ להרבות ‎ בספרים ‎ על ‎ נושאים ‎ סוציא¬‎ 
ליסטיים ‎ ולארגן ‎ הרצאות ‎ שבו ‎ יופיעו ‎ נואמים ‎ מבין ‎ חברי‎ 
מפלגתם. ‎ הם ‎ הצליחו ‎ להשתלט ‎ בכוח ‎ ופרצו ‎ מריבות ‎ ביניהם‎ 
ובין ‎ חברי ‎ האגודות ‎ הציוניות. ‎ לבסוף ‎ הוחלט ‎ להעביר ‎ לרשות‎ 
הבוגדאים ‎ את ‎ ספרי ‎ היידיש ‎ כדי ‎ שיוכלו ‎ לפתח ‎ ספריה‎ 
משלהם, ‎ ואילו ‎ הציונים ‎ המשיכו ‎ לפתח ‎ את ‎ הספריה ‎ שלהם‎ 
כמרכז ‎ תרבותי ‎ של ‎ יהודי ‎ העיר.‎ 

הרעב ‎ לפעילות ‎ תרבותית ‎ לא ‎ יכול ‎ לבוא ‎ על ‎ סיפוקו‎ 
בספריה ‎ בלבד, ‎ ותהא ‎ חשיבותה ‎ כאשר ‎ תהיה. ‎ הנוער ‎ שלא‎ 
היה ‎ עוד ‎ קשור ‎ לספסל ‎ בית־המדרש ‎ הרגיש ‎ צורך ‎ בחווייה‎ 
אמנותית, ‎ שבה ‎ יוכל ‎ למלא ‎ את ‎ זמנו ‎ החופשי ‎ מעבודה‎ 
בשעות ‎ הערב. ‎ בעיר ‎ כולה ‎ לא ‎ היה ‎ קיים ‎ עדיין ‎ אף ‎ ראינוע‎ 
אהד, ‎ שהיה ‎ עוד ‎ בחיתוליו ‎ בימים ‎ ההם ‎ ומאז ‎ פרוץ ‎ המלחמה‎ 
נפסקו ‎ לחלוטין ‎ ביקורי ‎ להקות ‎ האמנים, ‎ שהיו ‎ רגילים‎ 
להגיע ‎ מווארשה ‎ לעיירות ‎ הקטנות ‎ ולהציג ‎ בה ‎ מחזות ‎ מאת‎ 
גולדפאדן, ‎ גורדין ‎ ועוד. ‎ אז ‎ נוצר ‎ "החוג ‎ הדרמטי", ‎ שנוהל‎ 
על ‎ ידי ‎ וולוויל ‎ אייזנברג, ‎ אשר ‎ שמו ‎ יצא ‎ לתהילה ‎ גם‎ 
בסביבה ‎ הקרובה ‎ לעיר. ‎ הצגות ‎ "החוג ‎ הדרמטי" ‎ הכניסו‎ 


היים ‎ לעיר ‎ ורבים ‎ הם ‎ מאנשי ‎ העיר ‎ המזכירים ‎ עוד ‎ היום‎ 
לטובה ‎ את ‎ התפקיד ‎ החשוב ‎ שמילא ‎ "החוג ‎ הדרמטי" ‎ בחיי‎ 
יהודי ‎ העיר, ‎ שלא ‎ היו ‎ קלים ‎ כלל ‎ בשנות ‎ המצוקה ‎ של‎ 
המלחמה.‎ 

ההתעוררות ‎ שחלה ‎ אצל ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ התחילה‎ 
להשפיע ‎ גם ‎ בשטח ‎ החינוך, ‎ שהתנהל ‎ עד ‎ אז ‎ כפי ‎ שהיה ‎ נהוג‎ 
אצל ‎ יהודים ‎ במשך ‎ מאות ‎ שנים: ‎ ילד ‎ התחיל ‎ לימודיו‎ 
ב״חדר", ‎ ואח״ב ‎ עבר ‎ לבית־מדרש. ‎ אף ‎ פעם ‎ לא ‎ התעוררה‎ 
השאלה‎ :  מי ‎ ראוי ‎ להיות ‎ מחנך ‎ של ‎ תינוקות ‎ של ‎ בית־רבן ‎ ? 
מי ‎ שידע ‎ פירוש ‎ המלים ‎ בתורה ‎ ופירוש ‎ רש״י ‎ מותר ‎ היה‎ 
לו ‎ לאסוף ‎ ילדים ‎ ולפתוח ‎ לו ‎ "חדר" ‎ למתחילים. ‎ אך ‎ עתה‎ 
חל ‎ מיפנה ‎ גדול ‎ בשטח ‎ זה, ‎ והתארגנות ‎ המפלגות ‎ ברחוב‎ 
היהודי ‎ הביאה ‎ בכנפיה ‎ בתי־ספר ‎ חדישים, ‎ שבהם ‎ הרביצו‎ 
מורים ‎ מוסמכים ‎ תורה ‎ בשיטות ‎ הוראה ‎ חדשות. ‎ בית־הספר‎ 
המודרני ‎ הראשון ‎ באוסטריבצה ‎ היה ‎ "תרבות", ‎ שגוסד ‎ על־‎ 
ידי ‎ אברהם ‎ מלאך, ‎ א. ‎ י. ‎ מינצברג, ‎ שמחה ‎ מינצברג, ‎ יחיאל‎ 
ואליעזר ‎ לוי. ‎ הלל ‎ ברפמן, ‎ לייזר ‎ טאטינוביץ ‎ ומאיר ‎ בלנקמן.‎ 
במוסד ‎ למד; ‎ 1 20  ילדים ‎ ובראשו ‎ עמד ‎ המנהל ‎ א. ‎ קסטנברג,‎ 
כשרעייתי ‎ מסייעת ‎ בידו. ‎ אחרי ‎ זה ‎ נפתה ‎ גם ‎ בית־ספר ‎ מזרחי‎ 
על ‎ ידי ‎ העסקן ‎ משה ‎ לדרמן, ‎ שבו ‎ למדו ‎ במד, ‎ מאות ‎ תלמידים‎ 
תחת ‎ הנהלת ‎ א. ‎ וינר. ‎ בית־הספר ‎ המודרני ‎ השלישי ‎ שנפתח‎ 
היה ‎ ה״פאלקס־שולע" ‎ שי1 ‎ פועלי ‎ ציון. ‎ שבי ‎ למדו ‎ 150  ילד.‎ 
יש ‎ לציין ‎ שגס ‎ ״תלמיד־ההורה״ ‎ שהיה ‎ במרכז ‎ העיר ‎ שינה‎ 
אה ‎ אירה ‎ —מיד• ‎ ־התחיל ‎ להקנות ‎ לתלמידיו, ‎ שהיו ‎ לבישים‎ 
במדים ‎ מיוחדים ‎ גם ‎ לימודי ‎ הול.‎ 

התעיררות ‎ רבד ‎ קמה ‎ באיסטרובצה ‎ שעה ‎ שהגיעה‎ 
בנובמבר ‎ 1917, ‎ מעבר ‎ לקווי ‎ האויב, ‎ הידיעה ‎ על ‎ "הצהרת‎ 
בלפור", ‎ שפורסמה ‎ על ‎ ידי ‎ ממשלת ‎ בריטניה. ‎ נמצאו ‎ יהודים‎ 
שחשבו ‎ לחסל ‎ את ‎ עסקיהם ‎ ולעלות ‎ לישראל, ‎ אך ‎ היו ‎ גם‎ 
באלה ‎ שנלחמו ‎ נגד ‎ הציונים ‎ ונגד ‎ "האשליה ‎ המסוכנת" ‎ של‎ 
ייסוד ‎ מדינה ‎ יהודית ‎ בארץ־ישראל. ‎ ההתנגדות ‎ לציונות ‎ באר,‎ 
משני ‎ הקצוות ‎ של ‎ הציבור ‎ היהודי‎ :  החסידים ‎ טענו ‎ שהגאולה‎ 
תבוא ‎ רק ‎ על־ידי ‎ ביאת ‎ המשיח, ‎ ואילי ‎ ה״בונדאים" ‎ ראו‎ 
את ‎ הגאולה ‎ במהפכה ‎ הסוציאלית, ‎ שתשנה ‎ את ‎ סדרי ‎ העולם‎ 
ותביא ‎ גאולה ‎ לכל ‎ המעמדות ‎ והעמים ‎ הנדכאים, ‎ ובתוכם‎ 
גם ‎ לעם ‎ היהודי...‎ 

באחד ‎ מימי ‎ נובמבר ‎ של ‎ שנת ‎ 1918  הורגשה ‎ באום־‎ 
טרובצה ‎ מתיחות ‎ בלתי ‎ רגילה. ‎ נפוצו ‎ שמועות ‎ שהצבא‎ 
האוסטרי ‎ מתכונן ‎ לעזוב ‎ והפולנים ‎ רוצים ‎ לפרק ‎ מהם ‎ את‎ 
נשקם. ‎ היהודים ‎ בעיר ‎ נסתגרו ‎ בבתיהם ‎ מפחד ‎ מפני ‎ ההפקרות‎ 
המתגלית ‎ בזמנים ‎ של ‎ חילופי ‎ שלטון. ‎ הפולנים ‎ אירגנו‎ 
משמר ‎ אזרחי ‎ כדי ‎ לשמור ‎ על ‎ הסדר ‎ בשעת ‎ חילופי ‎ המשמרות.‎ 
אך ‎ המאורע ‎ ההיסטורי ‎ הכביר ‎ של ‎ העם ‎ הפולני, ‎ החזרת‎ 
עצמאותה ‎ שנלקחה ‎ ממנה ‎ לפני ‎ מאה ‎ שנה ‎ ויותר, ‎ לא ‎ עבר‎ 
ללא ‎ פרעות ‎ ביהודים. ‎ במשך ‎ החדשים ‎ נובמבר ‎ 1918  — 


36 


ספר ‎ א  ו  ם  ט  ר  ו  כ  צ  ה 


ינואר ‎ 1919  היו ‎ התקפות ‎ על ‎ יהודים ‎ מצד ‎ לגיונרים ‎ פולנים‎ 
מעשים ‎ של ‎ יום־יום. ‎ יום ‎ 11  בנובמבר ‎ 1918, ‎ שבו ‎ הוכרז‎ 
באמצעות ‎ צלילי ‎ פעמוני ‎ כנסיות ‎ בעולם ‎ כולו ‎ על ‎ שביתת‎ 
נשק, ‎ אחרי ‎ מלחמת־דמים ‎ שנמשכה ‎ למעלה ‎ מ־‎ 4  שנים,‎ 
שימש ‎ פתיחה ‎ של ‎ תקופת־אימים ‎ ליהודי ‎ פולין. ‎ הלגיונרים‎ 
הפולנים ‎ שכורי־הנצחון ‎ מצאו ‎ להם ‎ שעשוע ‎ אהוב: ‎ גזיזת‎ 


זקנים ‎ ופיאות ‎ של ‎ יהודים ‎ שנקרו ‎ להם ‎ ברחובות ‎ העיר‎ 
והשלכת ‎ יהודים ‎ מן ‎ הרכבת ‎ בשעת ‎ מהלכה ‎ המהיר.‎ 

כך ‎ חגגה ‎ פולין ‎ את ‎ עצמאותה ‎ ובתולדות ‎ יהודי ‎ פולין ‎ נפתח‎ 
פרק ‎ חדש, ‎ פרק ‎ של ‎ מאבקים ‎ על ‎ זכויות ‎ אנוש ‎ רגילות, ‎ עד‎ 
שהקיץ ‎ הקץ ‎ על ‎ יהדות ‎ פולין ‎ כולה ‎ בשואה ‎ שלא ‎ היתד.‎ 
כמותה ‎ מאז ‎ חיי ‎ אדם ‎ עלי ‎ אדמות.‎ 


S 

מ 

§ 

1 

ן 

ו 

§ 

k  k  א  קליין ‎ דארף ‎ איז ‎ מיט ‎ 400  יאר ‎ צוריק ‎ דער־‎ 

*  *  קלערט ‎ געחארן ‎ אלט ‎ שטאט ‎ מיטן ‎ נאמען‎ 

I  |  אסטראווצע.מיטדערצ«טא<זדארטאויס־‎ 

*  *  געהאקסן ‎ א  לעבהאפטער ‎ ישוב ‎ פון ‎ 17,000 
יידן, ‎ העלכע ‎ זיינען ‎ גרויזאם ‎ פארניכטעט ‎ געווארן.‎ 

¥ 

& 

ו 

% 

% 

% 

ss 

מ. ‎ ש. ‎ גשורי‎ 

אויף ‎ די ‎ טייכו ‎ פוו ‎ אסטראווצע‎ 


יר ‎ האכז ‎ *י״היי ‎ היסטארישע ‎ באויייזן ‎ ח־עגן‎ 
דער ‎ אנטשטייאינג ‎ פון ‎ אסטראויצע ‎ דאר‎ 
עקזיסטירט ‎ א  געוויסע ‎ דאטע. ‎ די ‎ געשיכטע‎ 
דערציילט. ‎ אד ‎ אין ‎ יאר ‎ 1524  האט ‎ דער‎ 
קעניג ‎ זיגניינט ‎ דער ‎ ערשטער ‎ דערלייבט ‎ דעם‎ 
גרויזאמען ‎ קאספער ‎ טאטשעיאווסקי ‎ גרינדןאשטאט ‎ או־פן‎ 
שטח ‎ פון ‎ דארף ‎ אסטראוי ‎ אין ‎ ראדאמער ‎ יטרי־־ז. ‎ די ‎ שטאס ‎ איז‎ 
אלזא ‎ אנטשטאנען ‎ נישט ‎ אויף ‎ רעגירונגס־באדן. ‎ נאר ‎ אויף‎ 
א  פריוואטן ‎ באדן, ‎ ויעלכער ‎ איז ‎ געווען ‎ דאס ‎ אייגנטום‎ 
פון ‎ שליאכטשיץ ‎ מאטשעיאווסקי, ‎ וועמענס ‎ פאמיליע־מיט־‎ 
גלידער ‎ האבן ‎ פארגומען ‎ הויכע ‎ פאסטנס ‎ אין ‎ דער ‎ רעגירונג•‎ 
דער ‎ קעניג ‎ האט ‎ זיך ‎ שטארק ‎ פאראינטערעסירט ‎ מיט ‎ דער‎ 
נייער ‎ שטאט ‎ און ‎ האט ‎ איר ‎ פארגעלייגט ‎ זיין ‎ חילף, ‎ כדי‎ 
צוצואיילן ‎ איר ‎ שנעלע ‎ אנטוויקלונג. ‎ צו ‎ דעם ‎ צוועק ‎ האט‎ 
ער ‎ די ‎ אלטע ‎ און ‎ נייע ‎ קאלאניסטן ‎ באפרייט ‎ אויף ‎ 20  יאר ‎ פון‎ 
רעגירונגס־שטייער, ‎ פארזיכערונגס־שטייער, ‎ צאל ‎ א.א.וג,‎ 
כדי ‎ די ‎ נייע ‎ שטאט ‎ זאל ‎ דינען ‎ ווי ‎ א  צוציאוגגס־ארט ‎ פאר‎ 
נייע ‎ קאלאניסטן. ‎ אויף ‎ וויפל ‎ דעם ‎ קעניג ‎ האט ‎ זיך ‎ דאס‎ 
איינגעגעבן, ‎ איז ‎ נישט ‎ באוווסט ‎ פון ‎ דער ‎ דערלויבעניש,‎ 
פונעם ‎ קעניג ‎ דערוויסן ‎ מיר ‎ זיך, ‎ אז ‎ די ‎ דאזיקע ‎ נייע ‎ שטאט‎ 
מיטן ‎ נאמען ‎ אסטראווצע, ‎ האט ‎ פריער ‎ געטראגען ‎ דעם‎ 
נאמען ‎ אסטראוו. ‎ ווארשיינלעך, ‎ אז ‎ די ‎ ענדערונג ‎ פונעם‎ 


נאמען ‎ אפטראיי ‎ אויף ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ געראכט ‎ געווארן‎ 
טיטן ‎ ציי1 ‎ אונמערצושיידן ‎ די ‎ נייע ‎ שטאט ‎ פון ‎ די ‎ אנדערע‎ 
באזעצטע ‎ פינקטן ‎ און ‎ דערפער ‎ אין ‎ דער ‎ ארומיקער ‎ געגענט,‎ 
ײעיכע ‎ האבן ‎ אייר ‎ געטראגן ‎ דעם ‎ באמען ‎ אסטראוו. ‎ די‎ 
ביי< ‎ שטאט ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ געווען ‎ אונטערגעארדנט ‎ דעם‎ 
ווא־עוואדע ‎ אין ‎ צייזטיר ‎ (סאנדאנייעזש) ‎ ביז ‎ דער ‎ צעטיילונג‎ 
פץ ‎ פוילן ‎ צויישן ‎ אירע ‎ דדיי ‎ שכנים.‎ 

וועגן ‎ דארף ‎ אכטראוי, ‎ יואס ‎ האט ‎ עקזיסטירט ‎ נאך ‎ פאר‎ 
אסטיאווצע, ‎ האבן ‎ טיר ‎ נישט ‎ קיץ ‎ געב־יע ‎ ידיעות, ‎ אויסער‎ 
איין ‎ ידיעה ‎ אין ‎ רעגיסטער־בוך ‎ פון ‎ יאר ‎ 1578  אין ‎ וועלכן‎ 
עס ‎ ווערט ‎ דערמאנט. ‎ אז ‎ דאס ‎ דארף ‎ אסטראוו ‎ האט ‎ זיך‎ 
געפונען ‎ אין ‎ דער ‎ פאראפיע ‎ שעוונע ‎ און ‎ איז ‎ געווען ‎ דאס‎ 
אייגנטום ‎ פץ ‎ א  געוויסן ‎ ■פיאטר ‎ זאבאראווסקי. ‎ צו ‎ דער‎ 
שעוונער ‎ פאראפיע ‎ זיינען ‎ אויר ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ געווען‎ 
צוגעטיילט ‎ די ‎ ארומיקע ‎ ישובים ‎ טשענסטאטשיץ ‎ און ‎ דענקווו,‎ 
ויעלכע ‎ געפינען ‎ זיך ‎ היינט ‎ צו ‎ טאג ‎ נישט ‎ ווייט ‎ פונעם ‎ דארף‎ 
אסמרווועק. ‎ לויט ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ ידיעה, ‎ איז ‎ מעגלעך, ‎ אז‎ 
די ‎ ש־טאט ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ אנטשטאנען ‎ שפעטער.‎ 

די ‎ כראניק ‎ גיט ‎ אונדז ‎ אויך ‎ איבער ‎ א  צווייטע ‎ ידיעה‎ 
וועגן ‎ דער ‎ אנטשטייאוגג ‎ פון ‎ דער ‎ נייער ‎ אסטראווצע, ‎ אז‎ 
אין ‎ יאר ‎ 1 1 א1 ‎ האט ‎ דער ‎ שעף ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט, ‎ פרינץ‎ 
יאנוש ‎ אסטראווסקי, ‎ אויפגעבויט ‎ די ‎ פאראפישע ‎ קירכע‎ 


38 


ספר ‎ אוסטרוכצה‎ 


פון ‎ שטיינער ‎ און ‎ נישט ‎ פון ‎ האלץ. ‎ דער ‎ גרויסער ‎ שיינער‎ 
קאשטשאל ‎ (די ‎ תיפלה ‎ —  ווי ‎ יידן ‎ האבן ‎ עם ‎ גערופן) ‎ איז‎ 
געשטאנען ‎ אויף ‎ א  בערגל ‎ און ‎ אנגעזען ‎ זיד ‎ פונדערווייטנס.‎ 
ווייל ‎ דער ‎ פרינץ ‎ האט ‎ נישט ‎ געקארגט ‎ קיין ‎ געלט ‎ אויף‎ 
רעליגיעזע ‎ צוועקן ‎ און ‎ האט ‎ זיך ‎ באמיט ‎ אויפצושטעלן ‎ א 
הערלעכן ‎ בנין.‎ 

זינט ‎ איר ‎ אנטשטייאונג ‎ איז ‎ די ‎ שטאט ‎ אסטראווצע‎ 
געווען ‎ דאס ‎ אייגענטום ‎ פון ‎ די ‎ שלאכטשיצעס, ‎ וועלבע‎ 
האבן ‎ גערן ‎ געזען ‎ דעם ‎ יידישן ‎ ישוב ‎ אין ‎ זייער‎ 
שטאט, ‎ ווארשיינלעך ‎ צוליב ‎ דעם ‎ עקאנאמישן ‎ ניצן. ‎ וועלכן‎ 
די ‎ יידן ‎ האבן ‎ געברענגט ‎ דער ‎ מדינה, ‎ אדער ‎ אפשר ‎ גאר‎ 
צוליב ‎ זייער ‎ לעבנם־שטייגער, ‎ מנהגים ‎ און ‎ זייער ‎ יידיש,‎ 
וואט ‎ האט ‎ געקלונגען ‎ ענלעך ‎ צו ‎ דייטש. ‎ די ‎ דאזיקע ‎ הערן‎ 
האבן ‎ זיך ‎ אפט ‎ געביטן, ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ נישט ‎ געווען‎ 
זייער ‎ איינציקער ‎ באזיץ, ‎ נאר ‎ זיי ‎ האבן ‎ אויך ‎ פארמאגט ‎ גימער‎ 
אין ‎ דער ‎ ארומיקער ‎ געגנט ‎ און ‎ געהאלטן ‎ אין ‎ איין ‎ פארשאפן‎ 
זיך ‎ נייע, ‎ כדי ‎ אזויארום ‎ צו ‎ פארגרעסרן ‎ זייער ‎ אייגפלוט‎ 
אין ‎ פוילישן ‎ סיים ‎ און ‎ אין ‎ דער ‎ מדינה.‎ 

ביים ‎ שילדערן ‎ דעם ‎ יידישן ‎ ישוב ‎ אין ‎ אסטראיוצע‎ 
מוז ‎ מען ‎ אויך ‎ וויסן, ‎ ווער ‎ זיינען ‎ געווען ‎ אירע ‎ באלעבאטים‎ 
און ‎ וואסערע ‎ זיינען ‎ געווען ‎ זייערע ‎ באציאונגען ‎ צו ‎ זייערע‎ 
יידישע ‎ שכנים.‎ 

די ‎ באלעבאטים ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ פון‎ 
די ‎ פיל ‎ גיטער ‎ אין ‎ דער ‎ ארומיקער ‎ געגנט ‎ זיינען ‎ געווען‎ 
די ‎ פאמיליעס: ‎ אסטראגסקי, ‎ סאנגושקאוו, ‎ לובאמירסקי,‎ 
ווישניווועצקי, ‎ דאמבראווסקי, ‎ טשארטאריסקי. ‎ שפעטער‎ 
איז ‎ אסטראווצע ‎ מיט ‎ אלע ‎ אירע ‎ גיטער ‎ אריבער ‎ אין ‎ באזיץ‎ 
פון ‎ דער ‎ פוילישער ‎ באנק, ‎ וועלכע ‎ האט ‎ זיך ‎ באמיט ‎ צו־‎ 
אנטוויקלען ‎ די ‎ אייזן־אינדוסטריע ‎ אויפן ‎ ארט. ‎ אין ‎ א  צייט‎ 
ארום ‎ האט ‎ די ‎ אלע ‎ גיטער ‎ אפגעקויפט ‎ דער ‎ באראן ‎ פרענקעל‎ 
און ‎ צום ‎ סוף ‎ די ‎ אריסטאקראטן־משפחה ‎ וויעלאפאלסקי,‎ 
וועגן ‎ וועלכער ‎ עס ‎ וועט ‎ אונדז ‎ נאך ‎ אויסקומען ‎ שפעטער‎ 
צו ‎ רעדן.‎ 

מיר ‎ האבן ‎ נישט ‎ קיין ‎ ידיעות ‎ וועגן ‎ די ‎ פאמיליארע‎ 
אדער ‎ עקאנאמישע ‎ באציאונגען ‎ צווישן ‎ דעם ‎ גרינדער ‎ פון‎ 
דער ‎ שטאט ‎ אסטראווצע ‎ מאטשעיאווסקי ‎ און ‎ דעם ‎ פריניז‎ 
יאנוש ‎ אסטראגסקי, ‎ דער ‎ באלעבאם ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט, ‎ וועלכער‎ 
האט ‎ אין ‎ יאר ‎ 1614  אויפגעשטעלט ‎ דעם ‎ קאשטשאל. ‎ מען‎ 
ווייסט ‎ בלויז, ‎ אז ‎ די ‎ פאמיליע ‎ אסטראגסקי ‎ שטאמט ‎ אפ‎ 
דירעקט ‎ פון ‎ ראמאן ‎ משטשיסלאוו, ‎ דעם ‎ פרינץ ‎ פון ‎ וואלין,‎ 
וועלכער ‎ האט ‎ נאך ‎ אין ‎ דער ‎ תקופה ‎ פון ‎ לעשעקן ‎ באקומען‎ 
די ‎ שליטה ‎ איבער ‎ האליטש ‎ און ‎ אין ‎ יאר ‎ 1205  געפאלן‎ 
אין ‎ קאמף ‎ ביי ‎ זאוויכאסט. ‎ זיין ‎ אייניקל ‎ דאניעל ‎ איז ‎ געװען‎ 
דער ‎ ערשטער ‎ פרינץ ‎ אין ‎ אסטראג, ‎ דובנא ‎ און ‎ זאסלאװ‎ 
אין ‎ דער ‎ תקופה ‎ פון ‎ גרויסן ‎ קאזשימיעזש, ‎ און ‎ זיין ‎ אייניקל‎ 
דאניעל ‎ פידאר ‎ איז ‎ געווען ‎ דער ‎ ערשטער, ‎ וואס ‎ האט ‎ זיך‎ 


אנגעהויבן ‎ רופן ‎ מיטן ‎ פאמיליע־נאמען ‎ אסטראגסקי. ‎ יאנוש‎ 
אסטראגסקי ‎ איז ‎ געווען ‎ א  זון ‎ פון ‎ פרינץ ‎ אסטראגסקי,‎ 
וועלכער ‎ האט ‎ געוװנט ‎ אין ‎ אסטרוג‎ (די ‎ שטאט ‎ פון ‎ מהרש״א),‎ 
און ‎ וועלכער ‎ איז ‎ געווען ‎ באקאנט ‎ אלס ‎ גרויסער ‎ גביר ‎ און‎ 
גרויזאמער ‎ הערשער, ‎ וואס ‎ האט ‎ אנגעווארפן ‎ א  מורא ‎ אפילו‎ 
אויף ‎ זיינע ‎ אייגענע ‎ פאמיליע־מיטגלידער ‎ און ‎ איז ‎ געשטארבן‎ 
אין ‎ עלטער ‎ פון ‎ 100  יאר ‎ אין ‎ 1608. ‎ זיין ‎ זון ‎ יאן, ‎ וועלכער‎ 
האט ‎ פארנומען ‎ הויכע ‎ פאסטגס ‎ אין ‎ דער ‎ מדינה, ‎ געווען‎ 
קרייז ‎ קאמענדאנט ‎ אין ‎ וואלין ‎ און ‎ סענאטאר, ‎ האט ‎ לאנג‎ 
געלעבט, ‎ נאר ‎ נישט ‎ געהאט ‎ קיץ ‎ זין, ‎ נאר ‎ צוויי ‎ טעכטער.‎ 
מיר ‎ ױייםן ‎ גאר, ‎ אז ‎ ער ‎ האט ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ אויפגעשטעלט‎ 
דעם ‎ קאשטשאל, ‎ אבער ‎ אז ‎ ער ‎ האט ‎ געזאלט ‎ מערער ‎ עפעס‎ 
אויפטאן ‎ פאר ‎ דער ‎ שטאט ‎ אסטראווצע ‎ —  איז ‎ נישט‎ 
באוווסט. ‎ וועגן ‎ רייכטום ‎ פון ‎ דער ‎ פאמיליע ‎ אסטראגסקי‎ 
זיינען ‎ ארומגעגאנגען ‎ פארשידענע ‎ לעגענדעס. ‎ בלויז ‎ זיינע‎ 
אומבאוועגלעכע ‎ גיטער ‎ זיינען ‎ אפגעשאצט ‎ געווארן ‎ אויף‎ 
200  מיליאן ‎ זלאטעס. ‎ אין ‎ זייערע ‎ גיטער ‎ האבן ‎ זיך ‎ געפונען‎ 
ביז ‎ 600  רוימיש־קאמוילישע ‎ קירכעס ‎ און ‎ עם ‎ האבן ‎ זיי‎ 
באדינט ‎ מער ‎ פון ‎ 2000  משרתים. ‎ די ‎ דאזיקע ‎ פאמיליע‎ 
האט ‎ זיך ‎ שפעטער ‎ משדך ‎ געווען ‎ מיט ‎ דער ‎ אדעליקער‎ 
פאמיליע ‎ סנגושקא, ‎ און ‎ נאבן ‎ טויט ‎ פון ‎ יאנוש ‎ אסטראגסקי,‎ 
איז ‎ אסטראווצע ‎ אריבער ‎ אין ‎ באזיץ ‎ פון ‎ סאנגושקא.‎ 

סאנגושקא, ‎ פון ‎ אן ‎ אלטער ‎ אריסטאקראטישער ‎ פא־‎ 
מיליע, ‎ האט ‎ באקומען ‎ דאס ‎ אייגנטום־רעכט ‎ אויף ‎ אסטראוו־‎ 
צע ‎ ציליב ‎ זיין ‎ קרובהשאפט ‎ מיט ‎ די ‎ פריערדיקע ‎ אייגענטי־‎ 
מער. ‎ דער ‎ עלטסטער ‎ פון ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ פאמיליע, ‎ יאנוש,‎ 
האט ‎ זיך ‎ דערווארבן ‎ א  גרויסן ‎ נאמען ‎ אין ‎ דער ‎ געשיכטע‎ 
פון ‎ די ‎ מלחמות ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט. ‎ אויך ‎ ראמאן ‎ סאנגושקא‎ 
פארנעמט ‎ אן ‎ אנגעזען ‎ ארט ‎ אין ‎ דער ‎ געשיכטע ‎ פון ‎ פוילן.‎ 
שמעון ‎ שמואל ‎ סאנגושקא ‎ (אינטערעסאנט, ‎ אז ‎ צווישן ‎ די‎ 
אלטע ‎ אריסטאקראטישע ‎ פאמיליעס ‎ אין ‎ פוילן ‎ זיינען ‎ געווען‎ 
אזעלרע, ‎ וואס ‎ האבן ‎ געטראגן ‎ תנ״כישע ‎ נעמען ‎ ווי ‎ ביי ‎ יידן)‎ 
האט ‎ זיך ‎ אויסגעצייבנט ‎ אלס ‎ קריגס־העלד ‎ אין ‎ דער ‎ מלחמה‎ 
קעגן ‎ די ‎ שוועדן ‎ מיט ‎ כאדאקעוויטשעס ‎ ארמיי ‎ און ‎ איז‎ 
געווארן ‎ בייז ‎ גאר ‎ בארימט.‎ 

פון ‎ דער ‎ פאמיליע ‎ סאנגושקא ‎ איז ‎ אסטראווצע ‎ אריבער‎ 
אין ‎ באזיץ ‎ פון ‎ דער ‎ פאמיליע ‎ לובאמירסקי, ‎ וועלכע ‎ איז‎ 
געווען ‎ איינע ‎ פון ‎ די ‎ אגעזעענסטע ‎ פאמיליעס ‎ אין ‎ פוילן.‎ 
דער ‎ נאמען ‎ לובאמירסקי ‎ ווערט ‎ דערמאנט ‎ אין ‎ דער ‎ געשיכטע‎ 
פון ‎ פוילן ‎ אלס ‎ איינער ‎ פון ‎ אירע ‎ גרעסטע ‎ בויער ‎ און ‎ עס‎ 
איז ‎ דעריבער ‎ קיץ ‎ ווונדער ‎ נישט, ‎ וואס ‎ פיל ‎ פון ‎ די ‎ דאזיקע‎ 
פאמיליע־מיטגלידער ‎ האבן ‎ זיך ‎ אויסגעצייכנט ‎ אויף ‎ פאר־‎ 
שידענע ‎ געביטן ‎ און ‎ דערווארבן ‎ זיך ‎ א  גרויסן ‎ נאמען. ‎ די‎ 
לובאמירפקיס ‎ האבן ‎ זיך ‎ אויסגעצייכנט ‎ מיט ‎ זייער ‎ גוטע‎ 
מעשים ‎ לטובה ‎ די ‎ יידן, ‎ און ‎ מיר ‎ האבן ‎ זיך ‎ נישט ‎ אנגעשטויסן‎ 
אויף ‎ פיינטלעכע־אקטן ‎ מצד ‎ זיי, ‎ ווייל ‎ זיי ‎ האבן, ‎ ווייזט‎ 


עד ‎ נהרות ‎ אוסנזרובצה‎ 


39 


אוים׳ ‎ פארשטאנען, ‎ אז ‎ די ‎ יידן ‎ ברענגען ‎ א  סך ‎ ניצן ‎ דער‎ 
פוילישער ‎ מדינה, ‎ עם ‎ איז ‎ נישט ‎ באװוסט ‎ װילאנג ‎ עס ‎ האט‎ 
אגגעהאלטן ‎ זייער ‎ אייגענטום־רעכט ‎ אויף ‎ אסטראווצע ‎ און‎ 
וואס ‎ זיי ‎ האבן ‎ אויפגעטאן ‎ פאר ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ שטאט.‎ 

און ‎ ווידער ‎ איז ‎ די ‎ שטאט ‎ אריבער ‎ פון ‎ די ‎ ליבאמירסקיס‎ 
אין ‎ באזיץ ‎ פון ‎ דער ‎ באוױסטער ‎ פאמיליע ‎ ווישניאוויצקי,‎ 
יועלכע ‎ האט ‎ ביזן ‎ כמעלניצקי־אויפשטאנד ‎ פארמאגט ‎ רי־‎ 
זיקע ‎ ערד־שטחים ‎ אין ‎ מזרה־אוקראינע, ‎ זיך ‎ אויסגעצייכנט‎ 
מיט ‎ יחוס ‎ און ‎ רייכטום ‎ און ‎ געווען ‎ שטארק ‎ אנגעזען ‎ ביי‎ 
די ‎ פוילישע ‎ מאכטהאבער. ‎ פון ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ פאמיליע‎ 
פארנעמט ‎ דאס ‎ ערשטע ‎ ארט; ‎ יערעמיאש ‎ מיכאל ‎ (1612 ‎ — 
!165), ‎ וועלכע ‎ האט ‎ בעתן ‎ כמיעלניצקי־אופשטאנד ‎ געשאפן‎ 
אן ‎ אייגעגע ‎ ארמיי ‎ און ‎ דערפאלגרייך ‎ ארויסגעטרעטן ‎ קעגן‎ 
די ‎ אויפשטענדלער ‎ און ‎ אנגעווארפן ‎ א  מורא ‎ אויף ‎ אלע‎ 
פוילנס ‎ פיינט. ‎ ער ‎ איז ‎ געווען ‎ איינער ‎ פון ‎ די ‎ חסידי ‎ אומות‎ 
העולם ‎ און ‎ ענערגיש ‎ ארויפגעטרעטן ‎ אין ‎ פארטיידיקוגג‎ 
פון ‎ די ‎ יידן ‎ קעגן ‎ די ‎ אנפאלן ‎ אויף ‎ זיי ‎ מצד ‎ די ‎ קאזאקן,‎ 
וועלכע ‎ עס ‎ איז ‎ אים ‎ געלונגען ‎ צו ‎ פארטרייבן ‎ און ‎ אזוי ‎ אמס‎ 
צוריקגעשטעלט ‎ דעם ‎ שיום ‎ אין ‎ פוילן. ‎ אלס ‎ אויסצייכנונג‎ 
פאר ‎ זיין ‎ אפראטעווען ‎ פיילן ‎ פון ‎ קאזאקישן ‎ איבערפאל. ‎ איז‎ 
זיין ‎ זון ‎ מיכאל ‎ קוריבאט ‎ טאמאש ‎ (1638—1673) ‎ באישטימט‎ 
געווארן ‎ אלס ‎ קעניג ‎ פון ‎ פוייץ ‎ !די ‎ יידן ‎ אין ‎ פוילן ‎ האבן‎ 
תמיד ‎ מיט ‎ דאנקבארקייט ‎ יערמאנט ‎ זיין ‎ נאמען ‎ —  זייער‎ 
רעטער ‎ בעת ‎ די ‎ קאזאקישע ‎ פאגראמען). ‎ די ‎ איבערגע־‎ 
געבנקייט ‎ צו ‎ די ‎ יידן ‎ מצד ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ אריסטאקראטישער‎ 
פאמיליע ‎ איז ‎ פארוואנדעלט ‎ געויארן ‎ אין ‎ א  טראדיציע. ‎ און‎ 
ס׳איז ‎ קיץ ‎ צווייפל ‎ נישט, ‎ אז ‎ די ‎ דאזילע ‎ פאזיט-ויע ‎ בא*‎ 
ציאונג ‎ זייערע ‎ צו ‎ די ‎ יידד ‎ אין ‎ פוילן ‎ בכ6ל ‎ איז ‎ אייך‎ 
געקומען ‎ צום ‎ אויסדרוק ‎ אין ‎ באצוג ‎ צו ‎ די ‎ יידן ‎ פון ‎ דער‎ 
שטאט ‎ אסטראווצע.‎ 

פון ‎ די ‎ ווישניאוויצקעס ‎ איז ‎ אסטראווצע ‎ אריבער ‎ צו‎ 
דער ‎ פאמיליע ‎ דאמבראווסקי. ‎ און ‎ פון ‎ די ‎ דאמבראווסקיס ‎ — 
צו ‎ דער ‎ בארימטער ‎ פאמיליע ‎ טשארטאריסקי. ‎ וועלכע ‎ האט‎ 
געשפילט ‎ אן ‎ אנגעזעענע ‎ ראל ‎ אין ‎ פוילן ‎ אין ‎ 18־טן ‎ יאר־‎ 
הונדערט. ‎ אדאם ‎ טשארטאריסקי ‎ איז ‎ געווען ‎ באוווסט ‎ אלס‎ 
הייסער ‎ אנהענגער ‎ פון ‎ קאזשעניצער ‎ מגיד ‎ רבי ‎ ישראל‎ 
ז״ל. ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ האבן ‎ די ‎ מיטגלידער ‎ פון ‎ דעד‎ 
דאזיקער ‎ פאמיליע ‎ געפונען ‎ א  געמיינזאמע ‎ שפראך ‎ מיט‎ 
זייערע ‎ יידישע ‎ שכנים.‎ 

און ‎ צום ‎ סוף ‎ —  די ‎ בארימטע ‎ פאמיליע ‎ וויעלאפאלסקי.‎ 
וועלכע ‎ האט ‎ געטראגן ‎ דעם ‎ עמבלעם ‎ ״סטאריקאן״ ‎ (שני‎ 
לוחות ‎ הברית) ‎ און ‎ פון ‎ 17־טן ‎ יארהונדערט ‎ איז ‎ זי ‎ פארעכנט‎ 
געווארן ‎ צווישן ‎ די ‎ סענאטארן ‎ פון ‎ קראקע. ‎ זייערע ‎ אור־‎ 
עלטערן ‎ זענען ‎ געווען ‎ באקאנט ‎ צווישן ‎ די ‎ איינוווינער‎ 
פון ‎ קראקע ‎ אונטערן ‎ נאמען ‎ ״בוכיער״ ‎ אין ‎ דער ‎ תקופה‎ 
פון ‎ קעניג ‎ לודוויק ‎ צום ‎ סוף ‎ פון ‎ 4ו־טן ‎ יארהונדערט.‎ 


פון ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ פאמיליע ‎ האט ‎ אויך ‎ געשטאמט‎ 
דער ‎ גראף ‎ אלעקסאנדער ‎ וויעלאפאלסקי ‎ (1803—1877) ‎ —  א 
פוילישער ‎ פאליטיקער׳ ‎ וועלכער ‎ איז ‎ אין ‎ יאר ‎ 1827  נאמינירט‎ 
געווארן ‎ אלס ‎ מיטגליד ‎ פון ‎ דער ‎ געזעצגעבערישער ‎ קאמיסיע‎ 
פון ‎ קאנגרעס־פוילן ‎ און ‎ ער ‎ האט ‎ פארגעלייגט ‎ דער ‎ צארי־‎ 
שער ‎ מאכט ‎ אויסצוברייטערן ‎ די ‎ רעכט ‎ פון ‎ די ‎ יידן. ‎ פון‎ 
דער ‎ דאזיקער ‎ פאמיליע ‎ האט ‎ אויך ‎ אפגעשטאמט ‎ מאריא‎ 
יאהאנא ‎ וויעלאפאלסקא ‎ (געב. ‎ 1884), ‎ פון ‎ די ‎ ערשטע‎ 
פוילישע ‎ שרייבער, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ געשטיצט ‎ דעם ‎ ציוניזם,‎ 
ווייל ‎ זי ‎ האט ‎ נישט ‎ געזען ‎ אין ‎ דער ‎ אסימילאציע ‎ קיין ‎ ליי־‎ 
זונג ‎ פאר ‎ דער ‎ יידן־פראגע. ‎ זי ‎ האט ‎ אויך ‎ ארויסגעגעבן‎ 
א  ביך ‎ אונטערן ‎ נאמען: ‎ "פעלקער־פארברידערונג". ‎ דער‎ 
גראף ‎ וויעלאפאלסקי, ‎ דער ‎ הערשער ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט ‎ אס־‎ 
טראווצע, ‎ האט ‎ זיך ‎ אויסגעצייכנט ‎ מי ‎ ט  זיין ‎ פאטערלעכער‎ 
באציאונג ‎ צו ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ שטאט. ‎ דאס ‎ איז ‎ נישט ‎ געווען‎ 
קיץ ‎ צופאל, ‎ ווייל ‎ ער ‎ האט ‎ דאס ‎ איבערגענומען ‎ בירושה‎ 
פון ‎ ויינע ‎ עלטערן ‎ װעלכע ‎ האבן ‎ במשך ‎ פון ‎ דורות ‎ אנגע־‎ 
האלטן ‎ ענגע ‎ פארבינדונגען ‎ מיט ‎ די ‎ יידן. ‎ די ‎ פריינמשאפט‎ 
צו ‎ יידן ‎ איז ‎ ביי ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ פאמיליע ‎ שוין ‎ פארוואנדלט‎ 
געווארן ‎ אין ‎ א  טראדיציע. ‎ זיי ‎ האבן ‎ גערנוויליק ‎ איבערגע־‎ 
געבן ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ ארענדע ‎ וועלדער, ‎ הרעטשמעם, ‎ מילן ‎ און‎ 
אנדעי־ע ‎ גיטער, ‎ די ‎ יידן ‎ פון ‎ אסטראווצע ‎ פון ‎ עלטערן ‎ דור‎ 
געדענקען ‎ נאך ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ היינעס׳ ‎ וועלכער ‎ האט ‎ געהאלטן‎ 
אין ‎ פאכט ‎ א  ויאלד ‎ אין ‎ דער ‎ נאענטער ‎ געגנט. ‎ ר׳ ‎ שמואל‎ 
דעיקאיוער ‎ ויעלכער ‎ האט ‎ איבערגענומען ‎ אין ‎ פאכט ‎ פון‎ 
וײעלאפאלסקין ‎ די ‎ גרויסע ‎ וואסער־מיל ‎ אין ‎ דענקאוו, ‎ און‎ 
נעמען ‎ פץ ‎ א  כך ‎ אנדערע ‎ יידן, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ געצויגן ‎ זייער‎ 
היינה ‎ פץ ‎ זייער ‎ ארענדע ‎ ביים ‎ דאזיקן ‎ שליאכטשיץ.‎ 

די ‎ שמאט ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ געלעגן ‎ אויף ‎ א  הויכקייט,‎ 
אייגעטונקען ‎ אין ‎ גרינס• ‎ ארומגערינגעלט ‎ מיט ‎ פעלדער,‎ 
יועלדער. ‎ טייכן ‎ או ‎ טייכלעך. ‎ פון ‎ רעכטס ‎ האט ‎ געפלאסן‎ 
דאס ‎ וואסער ‎ פון ‎ שמאלן ‎ טייך ‎ ״קאמיעננא״ ‎ ודי ‎ יידן ‎ האבן‎ 
עס ‎ גערופן ‎ ״לאמ־ךה• ‎ ױעלכער ‎ איז ‎ געװען ‎ קענטיק ‎ אין‎ 
שטאט. ‎ דער ‎ טייך ‎ הויבט ‎ זיך ‎ אן ‎ ביי ‎ אדרא־ווונש ‎ צווישן‎ 
די ‎ שטעט ‎ קאנסק ‎ און ‎ שידלאווצע ‎ און ‎ פון ‎ דער ‎ שמאט ‎ װאנ־‎ 
כאצק ‎ און ‎ ווייטער ‎ פליסט ‎ ער ‎ דורך ‎ א  שיינעם ‎ און ‎ פרוכט־‎ 
בארן ‎ טאל, ‎ ביז ‎ ער ‎ פאלט ‎ אריץ ‎ אין ‎ דער ‎ ווייסל ‎ נישט‎ 
ווייט ‎ פון ‎ וואלא ‎ פאוולאויסקא. ‎ פון ‎ דרום־מזרח־זייט ‎ דער־‎ 
גרייכט ‎ דער ‎ טייך ‎ ביז ‎ טשימיעלווו, ‎ דרייט ‎ זיך ‎ אוים ‎ אין‎ 
צפון־זייט ‎ און ‎ דורך ‎ באלטווו ‎ פליסט ‎ ער ‎ ווידער ‎ אין ‎ דער‎ 
ריכטונג ‎ פון ‎ צפון־מזרח. ‎ דער ‎ טייך ‎ שניידט ‎ דורך ‎ דעם‎ 
וועג ‎ דורך ‎ וועלדער ‎ און ‎ פעלדער. ‎ אין ‎ טייך ‎ קאמיעננא ‎ פאלן‎ 
אריץ ‎ די ‎ טייכלעך ‎ לאנטשגא ‎ און ‎ קאטשקא, ‎ ביידע ‎ פון‎ 
רעכטן ‎ ים־ברעג. ‎ נישט ‎ ווייט ‎ פונעם ‎ ים־בריג ‎ געפינען ‎ זיך‎ 
די ‎ גרויסע ‎ אויוונם ‎ פון ‎ די ‎ אייזן־און ‎ מעטאל־גיסערייען‎ 


40 


ספר ‎ אוסטרובצה‎ 


אין ‎ מראטשקאוו, ‎ סטאראכאוויץ, ‎ בזשעזשין, ‎ מארטשינקאוו,‎ 
וואנכאצק ‎ און ‎ מיכאלאוו.‎ 

פון ‎ רעכטס ‎ איז, ‎ אלזא, ‎ געפלאסן ‎ דער ‎ טייך ‎ ״קאמין״‎ 
וועלכער ‎ איז ‎ פארצייכנט ‎ אין ‎ אלע ‎ טראדיציאנעלע ‎ יידישע‎ 
דאקומענטן, ‎ ווי ‎ כתובות, ‎ גיטין ‎ א.א. ‎ פון ‎ לינקס ‎ האט ‎ געפלאסן‎ 
דער ‎ ברייטער ‎ טייך ‎ ״לאס״, ‎ װאם ‎ פון ‎ זיינע ‎ ביידע ‎ זייטן‎ 
זיינען ‎ די ‎ ברעגעס ‎ געווען ‎ באדעקט ‎ מיט ‎ הויכע ‎ טאפאלן ‎ און‎ 
געדיכטע ‎ קוסטעם, ‎ און ‎ די ‎ שטאט־אײנוװינער ‎ פלעגן ‎ זיך‎ 
דארט ‎ גערן ‎ באדן ‎ אין ‎ די ‎ זומער־חדשים.‎ 

אסטראווצע ‎ איז ‎ געווען ‎ ארומגערינגעלט ‎ פון ‎ אלע‎ 
זייטן ‎ מיט ‎ דערפער ‎ און ‎ שטעטלעך. ‎ איבערן ‎ טייך ‎ האט‎ 
געפירט ‎ א  לאנגע ‎ בריק ‎ צו ‎ דער ‎ באן־סטאציע ‎ און ‎ קיץ‎ 
קלימקעוויטש ‎ מיט ‎ איר ‎ גרויסער ‎ פאבריק ‎ און ‎ טויזגטער‎ 
ארבעטער. ‎ פון ‎ דער ‎ צווייטער ‎ זייט, ‎ אויף ‎ יענער ‎ זייט ‎ בריק,‎ 
האט ‎ זיך ‎ אנגעהויבן ‎ דער ‎ שאסיי, ‎ וועלכער ‎ האט ‎ געפירט‎ 
קיין ‎ אפט ‎ (אפאטאוו) ‎ און ‎ צויזמיר ‎ (סאנדאמיעזש). ‎ דער‎ 
שאסיי ‎ האט ‎ זיך ‎ געענדיקט ‎ ביי ‎ זאוויכאסט ‎ און ‎ צויזמיר, ‎ ביים‎ 
ברעג ‎ פון ‎ דער ‎ ווייסל, ‎ וועלכע ‎ איז ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ געווען‎ 
דער ‎ גרענעץ־טייך ‎ צווישן ‎ רוסישן ‎ פוילן ‎ און ‎ דער ‎ עסטריי־‎ 
כישער ‎ גאליציע.‎ 

אסטראווצע ‎ -  אן ‎ עיר ‎ ואם ‎ בישראל‎ 

די ‎ געשיכטע ‎ פון ‎ פוילישן ‎ יידנטום ‎ פלעגט ‎ פארצייכנט‎ 
ווערן ‎ אין ‎ די ‎ פנקסים ‎ פון ‎ די ‎ קהילות, ‎ זי ‎ איז ‎ געווען ‎ אוסגע־‎ 
קריצט ‎ אויף ‎ די ‎ מצבות ‎ פון ‎ די ‎ אלטע ‎ בתי־עלמין, ‎ אויף ‎ די‎ 
וועגט ‎ פון ‎ די ‎ שולן ‎ און ‎ אויף ‎ די ‎ רעשטלעך ‎ פון ‎ אלטער־‎ 
טימלעכקייטן. ‎ אויך ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ קהילה ‎ האט ‎ פארמאגט‎ 
פנקסים, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ אין ‎ זיך ‎ אנטהאלטן ‎ וויכטיקע ‎ פרטים‎ 
וועגן ‎ יידישן ‎ לעבן ‎ אין ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ קהילה. ‎ די ‎ דאזיקע‎ 
קהילה־פנקסים ‎ זענען, ‎ ליידער, ‎ מיט ‎ דער ‎ צייט ‎ פארלוירן‎ 
געגאנגען. ‎ די ‎ לעבנס־באדינגונגען ‎ אין ‎ די ‎ תפוצות ‎ האבן‎ 
נישט ‎ געגעבן ‎ קיץ ‎ מעגלעכקייט ‎ צו ‎ זארגן ‎ פאר ‎ געהעריקע‎ 
ארכיוון, ‎ אין ‎ וועלכע ‎ עס ‎ זאלן ‎ אפגעהיטן ‎ ווערן ‎ די ‎ דאקו־‎ 
מענטן, ‎ וואס ‎ זאלן ‎ שפעטער ‎ דיגען ‎ אלס ‎ מאטעריאל ‎ פאר‎ 
פארשער ‎ און ‎ היסטאריקער, ‎ און ‎ דאס ‎ וואס ‎ ס׳איז ‎ יא‎ 
איבערגעבליבן, ‎ איז ‎ ליידער ‎ פארניכטעט ‎ געווארן ‎ בעת‎ 
דער ‎ נאצישער ‎ אקופאציע.‎ 

מוזן ‎ מיר ‎ זיך ‎ דעריבער ‎ באנוצן ‎ מיט ‎ די ‎ ווייניקע‎ 
איבערגעבליבענע ‎ רעשטלעך ‎ פון ‎ צווייטן ‎ מקור, ‎ פון ‎ איין‎ 
פנקס, ‎ וואס ‎ איז ‎ געווען ‎ אין ‎ דער ‎ אמאליקער ‎ אסטראווצער‎ 
קהילה, ‎ און ‎ די ‎ פערזאגען, ‎ וואס ‎ האבן ‎ אים ‎ געזען ‎ און ‎ געלייענט,‎ 
געדענקען ‎ פיל ‎ וויכטיקע ‎ פרטים ‎ וועגן ‎ די ‎ אמאליקע ‎ אינס־‎ 
טיטוציעס ‎ פון ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ קהילה.‎ 

די ‎ ערשטע ‎ דאטע, ‎ וועגן ‎ וועלכער ‎ מיר ‎ ווייסן ‎ עפעם,‎ 

איז ‎ דאם ‎ יאר ‎ תע״ד ‎ (1713). ‎ לויט ‎ א  ידיעה ‎ פון ‎ פנקס־‎ 


אסטראווצע, ‎ פון ‎ וועלכן ‎ מען ‎ האט ‎ באוויזן ‎ עפעס ‎ צו ‎ פאר־‎ 
צייכענען, ‎ דערוויסן ‎ מיר ‎ זיך, ‎ אז ‎ אין ‎ יאר ‎ תע״ד ‎ איז‎ 
אסטראווצע ‎ ווידער ‎ אפגעבויט ‎ געווארן ‎ נאד ‎ א  גרויסער‎ 
שריפה, ‎ וועלכע ‎ איז ‎ אויסגעבראכן ‎ אין ‎ שטאט ‎ און ‎ פון‎ 
אלע ‎ הייזער ‎ איז ‎ מער ‎ נישט ‎ איבערגעבליבן, ‎ ווי ‎ דאס ‎ בית־‎ 
המדרש ‎ און ‎ די ‎ אלטע ‎ שול. ‎ די ‎ קליינע ‎ צאל ‎ יידן, ‎ וואס‎ 
האבן ‎ זיך ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ געפונען ‎ אין ‎ שטאט, ‎ האבן ‎ אפגע־‎ 
קויפט ‎ ביים ‎ גראף ‎ וויעלאפאלסקי ‎ דעם ‎ נידעריקסטן ‎ טייל‎ 
פון ‎ דער ‎ שטאט ‎ און ‎ דארט ‎ אויפגעשטעלט ‎ א  מקווה. ‎ די‎ 
הילצערנע ‎ שול ‎ איז ‎ ווידער ‎ אפגעבויט ‎ געווארן ‎ ביי ‎ דער‎ 
מיטהילף ‎ פון ‎ געוויסע ‎ צוויי ‎ יידן ‎ —  ר׳ ‎ הערצקע ‎ און ‎ ר׳‎ 
שמעון ‎ בן ‎ אהרן ‎ דאפט ‎ —  און ‎ דעם ‎ שניצער ‎ ר׳ ‎ יחזקאל‎ 
פון ‎ ראקאוו, ‎ וועלכער ‎ האט ‎ אויך ‎ געמאכט ‎ דעם ‎ ארון־קודש.‎ 
האבן ‎ מיר ‎ דעריבער ‎ אן ‎ אויטענטישע ‎ ידיעה ‎ וועגן ‎ דער‎ 
ווידער ‎ אויפריכטונג ‎ פון ‎ דעם ‎ הילצערנעם ‎ בית־הכנסת.‎ 

פון ‎ יאר ‎ 1524  ביזן ‎ יאר ‎ 1713  —  קנאפע ‎ 200  יאר‎ 
—  טרעפן ‎ מיר ‎ אן ‎ א  ליידיק ‎ בלאט ‎ אין ‎ דער ‎ געשיכטע ‎ פון‎ 
יידישן ‎ אסטראווצע. ‎ מיד ‎ ווייסן ‎ די ‎ דאטע, ‎ ווען ‎ מען ‎ האט‎ 
אפגעבויט ‎ די ‎ שול ‎ נאך ‎ דער ‎ גרויסער ‎ שריפה, ‎ מיר ‎ פארמאגן‎ 
אבער ‎ גישט ‎ קיץ ‎ שום ‎ ידיעות ‎ אין ‎ וועלכן ‎ יאר ‎ מען ‎ האט‎ 
אין ‎ אסטראווצע ‎ אויפגעבייס ‎ די ‎ ערשטע ‎ שול, ‎ ווען ‎ עס ‎ איז‎ 
אנטשטאנען ‎ די ‎ קהילה ‎ און ‎ ווען ‎ עס ‎ האבן ‎ זיך ‎ באזעצט ‎ די‎ 
ערשטע ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ אין ‎ דער ‎ ארומיקער‎ 
געגנט ‎ און ‎ ווי ‎ האבן ‎ זיי ‎ געהייסן. ‎ גאנץ ‎ מעגלעך, ‎ אז ‎ יידן‎ 
האבן ‎ נאד ‎ געוווינט ‎ אין ‎ דארף ‎ אסטראוו, ‎ איידער ‎ ס׳איז‎ 
פארדאנדלט ‎ געווארן ‎ אין ‎ א  שטאט, ‎ ווי ‎ אויך ‎ אין ‎ די ‎ ארומיקע‎ 
דערפער. ‎ עם ‎ איז ‎ אן ‎ שום ‎ צווייפל, ‎ אז ‎ אגעוויסע ‎ צאל ‎ יידן‎ 
האבן ‎ זיד ‎ געפונען ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ נאך ‎ איידער ‎ זיי ‎ האבן‎ 
זיך ‎ ארגאניזירט ‎ אין ‎ א  זעלבשטענדיקער ‎ קהילה, ‎ ווי ‎ דאם‎ 
איז ‎ געווען ‎ דער ‎ פאל ‎ מיט ‎ א  סך ‎ יידישע ‎ קהילות ‎ אין ‎ פוילן.‎ 
אן ‎ אסטראווצער ‎ ייד, ‎ וועלכער ‎ געפינט ‎ זיך ‎ היינט ‎ אין ‎ תל*‎ 
אביב, ‎ האט ‎ אויפמערקזאם ‎ געמאכט, ‎ אז ‎ אין ‎ אלטע ‎ ספרים‎ 
ווערט ‎ דערמאנט ‎ ״אסטראווצע ‎ נישט ‎ װײט ‎ פון ‎ דענקווו".‎ 
דאס ‎ איז ‎ דענקווו, ‎ וועלכע ‎ איז ‎ אפיצי־על ‎ געווארן ‎ א  שטאט‎ 
אין ‎ יאר ‎ 1564, ‎ ד. ‎ ה. ‎ 40  יאר ‎ נאד ‎ דער ‎ אנטשטייאונג ‎ פון‎ 
אסטראווצע. ‎ מען ‎ קאן ‎ דעריבער ‎ אננעמען, ‎ אז ‎ אין ‎ דער‎ 
ערשטער ‎ העלפט ‎ פון ‎ 16־טן ‎ יארהונדערט ‎ איז ‎ נאד ‎ נישט‎ 
געווען ‎ קיץ ‎ יידישע ‎ קהילה ‎ אין ‎ שטאט, ‎ בעת ‎ דארט ‎ זיינען‎ 
שוין ‎ געו־ען ‎ יידן, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ אנגעהאלטן ‎ רעליגיעזע‎ 
פארבינדוגגען ‎ מיט ‎ די ‎ יידן ‎ פון ‎ דענקווו ‎ און ‎ פון ‎ אנדערע‎ 
ארומיקע ‎ ישובים. ‎ אין ‎ דענקווו ‎ איז ‎ שוין ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט‎ 
געווען ‎ א  גרעסערע ‎ צאל ‎ יידן ‎ און ‎ גאנץ ‎ מעגלעך, ‎ אז ‎ ס׳איז‎ 
שוין ‎ דארט ‎ אויך ‎ געווען ‎ א  קליינע ‎ יידישע ‎ קהילה, ‎ צו‎ 
וועלכער ‎ עט ‎ האבן ‎ אויך ‎ געהערט ‎ די ‎ יידן ‎ פון ‎ די ‎ נאענטע‎ 
דערפער.‎ 

וועגן ‎ דעם ‎ אויפקום ‎ פון ‎ דער ‎ ערשטער ‎ שול ‎ אין‎ 


על ‎ נהרות ‎ אוםצרובצה‎ 


41 


אסטראווצע ‎ זענען ‎ פאראן ‎ פארשידענע ‎ מיינונגען. ‎ טייל‎ 
מיינען, ‎ אז ‎ די ‎ שול ‎ איז ‎ אױפגעשטעלט ‎ געװארן ‎ מיט ‎ א  400 
יאר ‎ צוריק. ‎ אגדערע ‎ ווידער ‎ זעגען ‎ מערער ‎ פארזיכטיק ‎ און‎ 
האלטן,אז ‎ די ‎ שול ‎ איז ‎ אויפגעשטעלט ‎ געװארן ‎ מיט ‎ אן ‎ ערך‎ 
300  יאר ‎ צוריק. ‎ לוי ‎ ט  דער ‎ ערשטער ‎ מיינינג ‎ איז ‎ די ‎ שיל‎ 
אויפגעשטעלט ‎ געווארן ‎ בעי־ ‎ אין ‎ יאר ‎ 1560• ‎ ד.ה. ‎ 36  יאר‎ 
באך ‎ דער ‎ איטשטייאונג ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט. ‎ לייט ‎ דער ‎ צװײטער‎ 
מיינונג ‎ איז ‎ דאם ‎ פארגעקשען ‎ בערך ‎ אין ‎ יאר ‎ 1660.‎ 
ווארשיינלעך ‎ איז ‎ די ‎ שול ‎ טא־ע ‎ אויפגעשטעלט ‎ געווארן ‎ פאר‎ 
350  יאר ‎ ציריק, ‎ ד.ה. ‎ אין ‎ •אר ‎ 1610. ‎ די ‎ ערשטע ‎ ארייג־‎ 
געוואנדערטע ‎ יידן ‎ אין ‎ אססראווצע ‎ זיינען ‎ נישט ‎ געווען‎ 
קיץ ‎ רייכע ‎ און ‎ זיינען ‎ נישט ‎ געומץ ‎ אימשטאנד ‎ אויפצושטעלן‎ 
א  געמויערטע ‎ שול. ‎ האבן ‎ ד־ ‎ זיך ‎ געמוזט ‎ באגנוגענען ‎ מיט‎ 
א  הילצערנעם ‎ בנין, ‎ וועלכעי ‎ איז, ‎ ויייזט ‎ אויס, ‎ שטארק‎ 
באשעדיקט ‎ געװארן ‎ בעת ‎ ־י ‎ גרױסע ‎ שריפה.‎ 

די ‎ שול ‎ אין ‎ דער ‎ י־נגער ‎ אסטראווצע׳ ‎ וועלבע ‎ האט‎ 
זיך ‎ אויסגעצייכנט ‎ מיט ‎ איי־ ‎ שײנקייט ‎ אץ ‎ ארכיטעקטור, ‎ איד‎ 
ווי ‎ אין ‎ אלע ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעד ‎ אץ ‎ פוילן, ‎ געויען ‎ דער‎ 
צענטער ‎ פון ‎ יידישן ‎ געזע״שאפטלעכן ‎ אץ ‎ גייסטיקן ‎ לעבד ‎ די‎ 
שול ‎ האט ‎ געדינט ‎ נישס ‎ גא' ‎ אלס ‎ בית־תפילה, ‎ נאר ‎ אייר ‎ אל:‎ 
ארט, ‎ ווו ‎ יידן ‎ האבן ‎ געלד־־ש ‎ תורה, ‎ געהאלטן ‎ דרשות ‎ און‎ 
איינגעארדנט ‎ די ‎ עפנטלעכע ‎ אסיפות. ‎ אויף ‎ ויעלבע ‎ עם‎ 
זיינען ‎ באהאנדלט ‎ געווארי ‎ ־־ ‎ װיכצירססע ‎ פראגן ‎ פון ‎ דעי‎ 
קהילה. ‎ אין ‎ יענער ‎ צייה ‎ לא:- ‎ זי" ‎ לי ‎ יידן ‎ באריס ‎ צי ‎ בויען‎ 
זייערע ‎ שולן ‎ אויף ‎ דריכע ‎ ע־טער. ‎ מי ‎ ט  א  סך ‎ פענצטער‎ 
און ‎ פלעגן ‎ זיי ‎ באפוצן ‎ אץ ‎ באשיינען ‎ אויף ‎ א  קינסמלערישן‎ 
אויפן. ‎ און ‎ גאר ‎ באזונדעיס ‎ די ‎ וואנט, ‎ וואס ‎ שטייט ‎ מיטן‎ 
פנים ‎ צום ‎ בית־המקדש ‎ או־ ‎ ירושלים, ‎ ווו ‎ עס ‎ האט ‎ זיך ‎ אויך‎ 
געפונען ‎ דער ‎ ארץ־הקודש ‎ ריט ‎ די ‎ ספרי ‎ תורה. ‎ אלטע ‎ לייט‎ 
פון ‎ אסטראווצע ‎ ווייסן ‎ צו ‎ דערציילן, ‎ אז ‎ דער ‎ מאלער,‎ 
וועלכער ‎ האט ‎ געמאלן ‎ דעש ‎ :ופיט ‎ פון ‎ דער ‎ שול, ‎ איז ‎ בעת‎ 
דער ‎ ארבעט ‎ אראפגעפאץ ‎ פון ‎ לייטער ‎ און ‎ אויפן ‎ ארט‎ 
דערהרגעט ‎ געווארן. ‎ זיץ ‎ טויט ‎ האט ‎ גורם ‎ געווען ‎ גרויס‎ 
צער ‎ און ‎ אייגגעהילט ‎ אץ ‎ טיפן ‎ טרויער ‎ אלע ‎ יידן ‎ פון‎ 
אסטראווצע ‎ און ‎ פון ‎ דער ‎ אי־מיקער ‎ געגנט. ‎ דער ‎ באלקאן‎ 
איז ‎ שוין ‎ אזיי ‎ פארבליבן ‎ :־שט ‎ פארעגדיקט. ‎ ארום ‎ דעם‎ 
טויט ‎ פונעם ‎ דאזיקן ‎ מיסבער־עזן ‎ מאלער ‎ האבן ‎ זיך ‎ במשך‎ 
פון ‎ דורות ‎ געוועבט ‎ פארשידעגע ‎ לעגענדעס.‎ 

די ‎ ערשטע ‎ שול ‎ איז ‎ געווען ‎ דער ‎ ״פיאנער״ ‎ פון ‎ אלע‎ 
אינסטיטוציעס ‎ פון ‎ דער ‎ נייער ‎ קהילה ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ און‎ 
האט ‎ אין ‎ זיך ‎ איינגעזאפט ‎ פיל ‎ "געשיכטע": ‎ צווישן ‎ אירע‎ 
וועגט ‎ זיינען ‎ פארגעקומען ‎ פיל ‎ געשעענישן ‎ און ‎ זיי ‎ זיינען‎ 
געווען ‎ עדות ‎ פון ‎ פרייד ‎ און ‎ צער, ‎ וואס ‎ עס ‎ האט ‎ דורכגעמאכט‎ 
דער ‎ יידישער ‎ ישוב ‎ אין ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ שטאט ‎ במשך ‎ פון‎ 
דורות. ‎ די ‎ שול ‎ איז ‎ אויך ‎ געווען ‎ אפגעטיילט ‎ מיט ‎ אמויער‎ 
פון ‎ עזרח־נשים.‎ 


אויהער ‎ דער ‎ אלטער ‎ שול, ‎ איז ‎ נישט ‎ פארבליבן ‎ קיין‎ 
שום ‎ זכר ‎ אץ ‎ פארבינדונג ‎ מיט ‎ די ‎ פריערדיקע ‎ דורות‎ 
פון ‎ יידישן ‎ ישוב ‎ אין ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ שטאט, ‎ גלייך ‎ ווי‎ 
ס׳יואלט ‎ דארט ‎ קיינמאל ‎ קיץ ‎ יידיש ‎ לעבן ‎ נישט ‎ עקזיסטירט.‎ 
לויט ‎ דער ‎ לעגענדע, ‎ האבן ‎ די ‎ דאזיקע ‎ דורות ‎ נישט ‎ קיץ‎ 
מניחה ‎ אץ ‎ רו ‎ אין ‎ זייערע ‎ קברים ‎ און ‎ זיי ‎ זוכן ‎ א  תיקון ‎ פאר‎ 
זייערע ‎ בלאנדזשענדיקע ‎ נשמות ‎ —  אין ‎ דער ‎ איבערגעבלי־‎ 
נענער ‎ אלטער ‎ אסטראווצער ‎ שול. ‎ זיינען ‎ טאקע ‎ אין ‎ דער‎ 
יידישער ‎ אסטראווצע ‎ ארומגעגאנגען ‎ אמך ‎ לעגענדעס ‎ וועגן‎ 
די ‎ דאזיקע ‎ "שוכני ‎ עפר", ‎ וועלכע ‎ פארזאמלען ‎ זיך ‎ יעדע‎ 
נאכט ‎ נאך ‎ חצות ‎ אין ‎ דער ‎ אלטער ‎ שול.‎ 

יעדן ‎ אויפדערנאכט, ‎ נאך ‎ חצות, ‎ —  דערציילט ‎ די‎ 
לעגענדע ‎ —  פלעגן ‎ ד־ ‎ יידישע ‎ מתים ‎ ארויסגיץ ‎ פון ‎ זייערע‎ 
קברים ‎ אויפן ‎ אסטראווצער ‎ בית־עלמין. ‎ און ‎ זיך ‎ פארזאמלען‎ 
אין ‎ דער ‎ לי־דיקער ‎ און ‎ פארשלאסענער ‎ שול ‎ און ‎ דארט‎ 
אפייכטן ‎ זייערע ‎ תפילות. ‎ זיי ‎ פלעגן ‎ ארויסנעמען ‎ א  ספר‎ 
תורה. ‎ געלייענט ‎ מיט ‎ גרוים ‎ באגייסטערונג ‎ אץ ‎ איינגע־‎ 
ארדנט ‎ אזכרות ‎ נאך ‎ די ‎ פארגעסענע ‎ נשמית ‎ פון ‎ די ‎ אמאליקע‎ 
דירות ‎ —  ייעלכע ‎ קיינער ‎ פץ ‎ צויישן ‎ די ‎ לעבעדיקע ‎ וועט‎ 
מער ‎ גישט ‎ דערמאנען ‎ און ‎ נישט ‎ מזכיר ‎ זיין. ‎ אסטראווצער‎ 
־־דן ‎ האין ‎ געוויסט ‎ צו ‎ דערציילן. ‎ אז ‎ פון ‎ דער ‎ פארשלאסענער‎ 
אלטעי■ ‎ שול ‎ פלעגט ‎ זיך ‎ יעדע ‎ נאכט ‎ העדן ‎ א  שרעקלעך‎ 
גע־ויץ ‎ און ‎ געיאמער, ‎ און ‎ קייגער ‎ האט ‎ נישט ‎ געוואגט ‎ אין‎ 
ד־ ‎ דאזיהע ‎ גאכט־שעהן ‎ אדורכצוגיץ ‎ נאענט ‎ פון ‎ דער ‎ שול...‎ 

דעיצײיס ‎ מען ‎ אז ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ קברן, ‎ וועלכער‎ 
האט ‎ זיך ‎ נישט ‎ געהאלטן ‎ פאר ‎ קיץ ‎ פחדן, ‎ איז ‎ אמאל ‎ ביינאכט‎ 
אדורכגעגאנגען ‎ נאענט ‎ פון ‎ דער ‎ שיל. ‎ פליצלונג ‎ האט ‎ ער‎ 
געהערט ‎ א  דייטלעכן ‎ "יעמיד", ‎ דאס ‎ האבן ‎ אים ‎ די ‎ מתים‎ 
אין ‎ שול ‎ אויפגערופן ‎ צו ‎ דער ‎ תורה ‎ דער ‎ קברן ‎ איז ‎ געווארן‎ 
ווי ‎ אייפגעציטערט ‎ אץ ‎ פארגליווערט, ‎ און ‎ נאך ‎ איידער ‎ ער‎ 
האט ‎ באדויזן ‎ אייסצושרייען ‎ "שמע ‎ ישראל" ‎ איז ‎ ער ‎ שוין‎ 
געשטאנען ‎ אינעווייניק ‎ אין ‎ שול ‎ אויפן ‎ בעלעמער ‎ פאר ‎ אן‎ 
אפענער ‎ ספר־ ‎ תורה ‎ און ‎ אדום ‎ און ‎ ארוס ‎ —  מתים, ‎ איינגע־‎ 
הילטע ‎ אין ‎ טליתים ‎ און ‎ תכריכים. ‎ און ‎ אז ‎ דער ‎ שמש ‎ האט‎ 
צימארגנס ‎ אינדערפרי ‎ אויפגעשלאסן ‎ די ‎ שול ‎ —  האט ‎ ער‎ 
געטראפן ‎ דעם ‎ קברן ‎ ליגן ‎ א  טויטן ‎ אויף ‎ די ‎ שטיגן ‎ פון‎ 
בעלעמער...‎ 

וועגן ‎ דעי ‎ אלטער ‎ אסטראווצער ‎ שול ‎ קאן ‎ מען ‎ נאך‎ 
צוגעבן, ‎ אז ‎ ביים ‎ אריינגאנג, ‎ ווי ‎ אויך ‎ ביים ‎ אריינגאנג ‎ אויפן‎ 
בית־עלמין, ‎ איז ‎ געווען ‎ איינגעריכטעט ‎ אן ‎ אייזערנער ‎ רינג,‎ 
א  "קונע", ‎ מיט ‎ וועלכער ‎ מען ‎ פלעגט ‎ ארומנעמען ‎ דעם‎ 
האלדז ‎ און ‎ די ‎ הענט ‎ פון ‎ פארברעכער, ‎ און ‎ יעדער ‎ דורכגייער‎ 
האט ‎ געהאט ‎ דאס ‎ רעכט ‎ אים ‎ אנשפייען ‎ אין ‎ פנים. ‎ מיטן‎ 
דאזיקן ‎ מיטל ‎ האט ‎ זיך ‎ די ‎ קהילה ‎ באנוצט ‎ קעגן ‎ די ‎ יידן,‎ 
וואס ‎ האבן ‎ זיך ‎ מיט ‎ עפעס ‎ פארזינדיקט ‎ אויפן ‎ רעליגיעזן,‎ 
מאראלישן ‎ אדער ‎ געזעלשאפטלעכן ‎ געביט. ‎ אין ‎ פיל ‎ פאלן‎ 


42 


ספר ‎ א  ו  ס  ט  ר  ו ב  צ  ה 


זייגען ‎ אויך ‎ ארויפגעלייגט ‎ געווארן ‎ אויף ‎ די ‎ ווידער ‎ שפעניקע‎ 
גרויסע ‎ געלט־שטראפן. ‎ די ‎ גרעסטע ‎ שטראף ‎ איז ‎ געווען‎ 
דער ‎ חרם, ‎ וועלבן ‎ די ‎ קהילה ‎ פלעגט ‎ אנווענדן ‎ קעגן ‎ געלט־‎ 
פעלשער, ‎ באנקראטניקעס ‎ און ‎ מאראליש־פארדארבענע‎ 
עלעמענטן.‎ 

די ‎ צווייטע ‎ זאך, ‎ וואס ‎ די ‎ קהילה ‎ האט ‎ דורגעפירט,‎ 

איז: ‎ דאם ‎ שאפן ‎ א  בית־עלמין. ‎ ווי ‎ עס ‎ דערציילן ‎ די ‎ אלטע‎ 
לייט ‎ פון ‎ אסטראווצע, ‎ האט ‎ זיך ‎ געפונען ‎ אן ‎ אלטער ‎ יידישער‎ 
בית־עלמין ‎ אויפן ‎ וועג ‎ קיין ‎ באלטאוו. ‎ דעם ‎ באדן ‎ פארן‎ 
בית־עלמין ‎ האט ‎ די ‎ קהילה ‎ באקומען ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט־‎ 
פארוואלטונג ‎ און ‎ ער ‎ איז ‎ אין ‎ אנהויב ‎ געווען ‎ ארומגעצוימט‎ 
מיט ‎ א  הילצערנעם ‎ פלויט. ‎ אזוי ‎ דערציילט ‎ מען ‎ אויך, ‎ אז‎ 
יעדן ‎ תשעה־באב ‎ פלעגט ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ ייד ‎ אברהמעלע‎ 
פישל ‎ פלטיאלס ‎ אהינגיין ‎ אויף ‎ יעגעם ‎ בית־עלמין ‎ און‎ 
פארגיסן ‎ טרערן ‎ אויף ‎ חורבן ‎ ירושלים. ‎ אויפן ‎ דאזיקן ‎ בית־‎ 
עלמין ‎ האבן ‎ זיך ‎ געפונען ‎ א  סך ‎ אלטע ‎ מצבות, ‎ אויף ‎ וועלכע‎ 
די ‎ אויפגעקריצטע ‎ אויפשריפטן ‎ זיינען ‎ מיט ‎ דער ‎ צייט‎ 
אפגעריבן ‎ געווארן, ‎ אזוי ‎ אז ‎ עם ‎ איז ‎ שוועד ‎ עפעס ‎ צו ‎ דערגיין‎ 
פון ‎ זיי. ‎ אדאנק ‎ אבער ‎ דעם ‎ דאזיקן ‎ אלטן ‎ בית־עלמין, ‎ האבן‎ 
מיר ‎ זיך ‎ דערוווסט ‎ א  ביז ‎ גאר ‎ וויכטיקן ‎ פרט‎ :  ווער ‎ ס׳איז‎ 
געווען ‎ דער ‎ ערשטער ‎ רב ‎ פון ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ קהילה,‎ 
וואס ‎ אחוץ ‎ זיין ‎ נאמען ‎ און ‎ דאם ‎ יאר ‎ פון ‎ זיין ‎ פטירה ‎ ווייסן‎ 
מיר ‎ נישט ‎ קיין ‎ שום ‎ פרטים ‎ וועגן ‎ זיין ‎ פערזענלעכקייט.‎ 

אן ‎ אויפשריפט ‎ אויף ‎ איינער ‎ פון ‎ די ‎ דאזיקע ‎ אלטע‎ 
מצבות ‎ טראגט ‎ דעם ‎ נאמען ‎ פון ‎ ערשטן ‎ רב ‎ אין ‎ אסטראווצע.‎ 
דאם ‎ איז ‎ געווען ‎ ר׳ ‎ נפתלי ‎ בן ‎ ר' ‎ הערצקע, ‎ וועלכן ‎ די ‎ קהילה‎ 
האט ‎ באשטימט ‎ אלס ‎ רב, ‎ ווארשיינלעך ‎ לויט ‎ די ‎ רעקאמענ־‎ 
דאציעס ‎ פון ‎ די ‎ אנגעזעענסטע ‎ רבנים ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט‎ 
אין ‎ פוילן. ‎ ער ‎ איז ‎ נפטר ‎ געווארן ‎ אין ‎ יאר ‎ תצ״ד ‎ (1733).‎ 
וויפל ‎ יארן ‎ ער ‎ האט ‎ אמטירט ‎ אלס ‎ רב ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ און‎ 
פונוואנען ‎ איז ‎ ער ‎ געקומען ‎ אהער ‎ און ‎ די ‎ נעמען ‎ פון ‎ די‎ 
רבנים, ‎ ביי ‎ וועלכע ‎ ער ‎ האט ‎ באקומען ‎ סמיכה ‎ —  דאס‎ 
בלייבט ‎ פאר ‎ אונח ‎ א  סוד. ‎ פון ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ דאטע‎ 
דערוויסן ‎ מיר ‎ זיך ‎ אבער, ‎ אז ‎ די ‎ קהילה ‎ גופא ‎ האט ‎ נאך‎ 
עקזיסטירט ‎ פריער, ‎ איידער ‎ זי ‎ האט ‎ אויפגענומען ‎ א  רב.‎ 
מעגלעך, ‎ אז ‎ צוליב ‎ עקאנאמישע ‎ סיבות ‎ האט ‎ זיך ‎ אסטראווצע‎ 
צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ ארויסגעהאלפן ‎ מיט ‎ א  רב ‎ פון ‎ איינער ‎ פון‎ 
די ‎ נאענסטע ‎ יידישע ‎ ישובים.‎ 

וואם ‎ שייך ‎ דער ‎ מצבה ‎ פון ‎ רב ‎ אויפן ‎ אלטן ‎ בית־עלמין,‎ 

האט ‎ מען ‎ געפונען ‎ אין ‎ שטאט־פנקס ‎ פארצייכנט, ‎ אז ‎ זיין‎ 
מצבה ‎ איז ‎ געשטאנען ‎ אויסגעדרייט ‎ אין ‎ א  פארקערטער‎ 
ריכטונג ‎ פון ‎ אלע ‎ אנדערע ‎ מצבות ‎ און ‎ ס׳איז ‎ זי ‎ געווען‎ 
לייכט ‎ צו ‎ דערקענען. ‎ במשך ‎ פון ‎ דער ‎ צייט ‎ איז ‎ די ‎ מצבה‎ 
איינגעזונקען ‎ אין ‎ דער ‎ ערד. ‎ אין ‎ יאר ‎ 1926  האט ‎ דער ‎ וועד‎ 
הקהילה ‎ אויפגעפרישט ‎ די ‎ דאזיקע ‎ מצבה.‎ 

די ‎ דאזיקע ‎ לעגענדע ‎ ווערט ‎ אביסל ‎ אנדערש ‎ דערציילט‎ 


אין ‎ א  חסידישן ‎ ספר. ‎ אויך ‎ דער ‎ נאמען ‎ איז ‎ געענדערט.‎ 
דארט ‎ ווערט ‎ דערמאנט ‎ "הרב ‎ מאיר ‎ ר' ‎ הערצקעם ‎ מאס־‎ 
ראווצע" ‎ (א ‎ זון ‎ פון ‎ בארימטן ‎ רב ‎ ר׳ ‎ אריה ‎ ליבוש ‎ פון‎ 
פשיטיק), ‎ וועלכער ‎ איז ‎ געווען ‎ איינער ‎ פון ‎ די ‎ תלמידים‎ 
פון ‎ חוזה ‎ פון ‎ לובלין ‎ און ‎ פון ‎ מגיד ‎ ר׳ ‎ יחיאל ‎ מיכל ‎ פון‎ 
זלאטשעוו ‎ און ‎ ער ‎ האט ‎ זיך ‎ גערופן ‎ ר׳ ‎ הערצקעס ‎ אויפן‎ 
נאמען ‎ פון ‎ זיין ‎ שווער. ‎ אויף ‎ זיין ‎ מצבה ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ 
שטייט ‎ אויפגעשריבן, ‎ אז ‎ קיינער ‎ זאל ‎ נישט ‎ קומען ‎ צו‎ 
קבורה ‎ אין ‎ די ‎ ד׳ ‎ אמות ‎ נאענט ‎ צו ‎ זיין ‎ קבר, ‎ און ‎ ס׳איז‎ 
אנגעצייכנט ‎ ,,ד׳ ‎ מצבות ‎ לד׳ ‎ רוחות".‎ 

אויפן ‎ אלטן ‎ יידישן ‎ בית־עלמין ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ זיינען‎ 
געקומען ‎ צו ‎ זייער ‎ אייביקער ‎ רו ‎ בארימטע ‎ גאונים ‎ און‎ 
צדיקים. ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ יידן ‎ האבן ‎ אבער ‎ באפארצוגט ‎ אין‎ 
די ‎ ערשטע ‎ צייטן ‎ דעם ‎ אלטן ‎ יידישן ‎ בית־עלמין ‎ אין ‎ דער‎ 
נאענטער ‎ שטאט ‎ אפט, ‎ וועלכע ‎ האט ‎ געשמ׳ט ‎ מיט ‎ אירע‎ 
רבנים ‎ און ‎ גאונים ‎ אין ‎ דער ‎ יידישער ‎ וועלט. ‎ במשך ‎ פון‎ 
דער ‎ צייט ‎ האט ‎ אויך ‎ אסטראווצע ‎ ארויסגעגעבן ‎ פון ‎ זיך‎ 
צדיקים, ‎ חסידים ‎ און ‎ גדולי ‎ התורה, ‎ האבן ‎ בארימט ‎ געמאכט‎ 
די ‎ שטאט ‎ ביים ‎ פוילישן ‎ יידגטום. ‎ ביים ‎ אריינגאנג ‎ אין‎ 
אסטראווצער ‎ בית־עלמין ‎ געפינען ‎ זיך ‎ דריי ‎ אוהלים: ‎ פון‎ 
אלטן ‎ רבין ‎ פון ‎ שידלאוו, ‎ פון ‎ הרבי ‎ פסח ‎ פון ‎ ליפסק ‎ און‎ 
פון ‎ אלטן ‎ רבין ‎ דעם ‎ שוועד ‎ פון ‎ ר׳ ‎ גוטמאן, ‎ ווי ‎ אויך ‎ דער‎ 
נייער ‎ אוהל ‎ פון ‎ גרויסן ‎ צדיק ‎ הדור ‎ —  רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל‎ 
הלוי ‎ האלשטאק ‎ ז״ל.‎ 

די ‎ יידישע ‎ קהילה ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ 

אויסער ‎ די ‎ שוין ‎ דערמאנטע ‎ פרטים ‎ וועגן ‎ אויפבויען ‎ די‎ 
ערשטע ‎ שול ‎ און ‎ דעם ‎ ערשטן ‎ יידישן ‎ בית־עלמין, ‎ פארמאגן‎ 
מי ‎ ר  נישט ‎ קיין ‎ שום ‎ ידיעות ‎ וועגן ‎ דער ‎ תקופה ‎ פון ‎ דער‎ 
אנטשטייאונג ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער ‎ קהילה ‎ אין ‎ אסטראווצע.‎ 
עם ‎ ווייזט ‎ זיך ‎ ארויס, ‎ אז ‎ זי ‎ איז ‎ נישט ‎ געשאפן ‎ געווארן‎ 
באלד ‎ ווי ‎ די ‎ יידן ‎ האבן ‎ זיך ‎ באזעצט ‎ אין ‎ שטאט, ‎ נאר‎ 
ערשט ‎ שפעטער, ‎ ווען ‎ די ‎ צאל ‎ יידן ‎ אין ‎ שטאט ‎ האט ‎ זיך‎ 
פארגרעסערט ‎ און ‎ מען ‎ האט ‎ זיך ‎ שוין ‎ גענויטיקט ‎ אין ‎ א 
זעלבשטענדיקער ‎ יידישער ‎ קהילה. ‎ ווארשיינלעך ‎ איז ‎ דאס‎ 
געווען ‎ אין ‎ דער ‎ צווייטער ‎ העלפט ‎ פון ‎ 16־טן ‎ יארהונדערט‎ 
און ‎ די ‎ איניציאטיוו ‎ איז ‎ געווים ‎ געקומען ‎ מצד ‎ די ‎ פוילישע‎ 
מאכט ‎ ארגאנען, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ זיך ‎ גענויטיגט ‎ אין ‎ די‎ 
יידישע ‎ קהילות, ‎ כדי ‎ מיט ‎ זייער ‎ הילף ‎ אויפצומאנען ‎ די‎ 
פארשידענע ‎ שטייערן ‎ פון ‎ די ‎ יידן. ‎ די ‎ נייע ‎ יידישע ‎ קהילה‎ 
אין ‎ אסטראווצע ‎ האט, ‎ אין ‎ דער ‎ ראם ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער‎ 
אויטאנאמיע, ‎ געהערט ‎ צו ‎ דער ‎ "מדינה ‎ קראקע־סאנדא־‎ 
מיעזש" ‎ (קליינפוילן), ‎ אין ‎ וועלכער ‎ עס ‎ זיינען ‎ געווען‎ 
אנגעשלאסן ‎ די ‎ קהילות ‎ פון ‎ דער ‎ וואיעווודזטווע ‎ קראקע,‎ 
סאנדאמיעזש, ‎ א  טייל ‎ פון ‎ קויאווי ‎ און ‎ לענטשיץ ‎ ווי ‎ אויך‎ 


עד‎ נהרות ‎ אושטדוכצד‎ 


43 


א  געוויסע ‎ צאל ‎ קהילית ‎ פון ‎ װאיעװודזטװע ‎ רײםן ‎ און ‎ בעלז.‎ 
קראקע ‎ און ‎ סאנדאמיעזש ‎ האבן ‎ זיר ‎ גערעכנט ‎ פארן ‎ צענטער‎ 
פון ‎ דער ‎ מדינה. ‎ אבער ‎ שפעטער ‎ האט ‎ קראקע ‎ פארלוירן‎ 
די ‎ העגעמאניע. ‎ באלד ‎ ביי ‎ איר ‎ אנטשטייא־נג, ‎ איז ‎ די ‎ נייע‎ 
קהילה ‎ אין ‎ אסטראווצע, ‎ וו־ ‎ אלע ‎ אנדערע ‎ ײדישע ‎ קהילות‎ 
אין ‎ פוילן, ‎ איינגעשלאסן ‎ געווארן ‎ אין ‎ אויסאנאמען ‎ יידן־‎ 
פארבאנד, ‎ וועלכער ‎ האט ‎ עקזיסטירס ‎ און ‎ פארווארצלט‎ 
זיד ‎ נאך ‎ אין ‎ מיטלאלטער ‎ אין ‎ דער ‎ פארם ‎ פון ‎ קהילות, ‎ האט‎ 
זיך ‎ פונאנדערגעבליט ‎ אין ‎ 16־טן ‎ און ‎ אין ‎ 17־טן ‎ יארהוידערט‎ 
און ‎ איז ‎ מיט ‎ דער ‎ צייט ‎ פאריואנדלט ‎ געווארן ‎ אין ‎ א 
קאנצענטרירטן ‎ אפאראט, ‎ אונטערן ‎ נאמען ‎ "ועד ‎ ארבע‎ 
ארצות", ‎ פון ‎ וועלכן ‎ די ‎ מאבט־ארגאנען ‎ האבן ‎ געהאט ‎ זייער‎ 
אסאך ‎ נוצן.‎ 

מיטן ‎ אנטשטיין ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער ‎ קהילה ‎ אין ‎ אסט־‎ 
ראווצע, ‎ איז ‎ צוגעקומען ‎ א  פונקט ‎ אויף ‎ דער ‎ מאפע ‎ פון ‎ דער‎ 
יידישער ‎ באפעלקערעג ‎ אין ‎ פוילן. ‎ און ‎ מיטן ‎ גריית ‎ פון‎ 
ועד ‎ ארבע ‎ ארצות, ‎ איז ‎ איר ‎ נאמען ‎ דערשינען ‎ אויף ‎ דער‎ 
ספעציעלע ‎ מאפע, ‎ דועייכע ‎ איו ‎ פארוואגדלט ‎ געווארן ‎ אין‎ 
א  היסטארישן ‎ דאקומענט ‎ אין ‎ דער ‎ געשיכטע ‎ פון ‎ די ‎ י־דן‎ 
אין ‎ פוילן, ‎ דאס ‎ איז ‎ ד־ ‎ "מאפע ‎ פון ‎ ועד ‎ ארבע ‎ ארצות"׳‎ 
אין ‎ וועלכער ‎ עם ‎ זיינע: ‎ איינגעשלאסן ‎ די ‎ נעמען ‎ פוי ‎ די‎ 
יידישע ‎ הויפט־קהילות. ‎ דאב ‎ גײגטלעכע ‎ קעמערל ‎ פין ‎ דער‎ 
יידישע ‎ אויטאנאמיע ‎ אין ‎ פוילן ‎ —  די ‎ קהילה ‎ —  האט‎ 
עקזיסטירט ‎ פון ‎ אנהייב ‎ פין ‎ באיעצן ‎ ייי ‎ פין ‎ די ‎ יידן ‎ אין‎ 
פוילן. ‎ שוין ‎ אין ‎ דעד ‎ ערשטער ‎ פרײױלעגיצ, ‎ יוע״יכע ‎ א*ז‎ 
זיי ‎ צוגעטיילט ‎ געווארן ‎ אין ‎ יאר ‎ 1264  דורבן ‎ פרינץ ‎ פון‎ 
קאליש, ‎ באלעסלאוו. ‎ האבן ‎ די ‎ י־דישע ‎ ל־ילית ‎ בא־־פעץ‎ 
ברייטע ‎ רעכט. ‎ דער ‎ קהילה ‎ איז ‎ דערלויבט ‎ געויארן ‎ צי‎ 
שאפן ‎ אירע ‎ לעבענסוויכטיקע ‎ אינסטיטוציעס, ‎ ווי; ‎ אשול.‎ 
א  בית־עלמין, ‎ שפיטעלער ‎ חדרים, ‎ ישיבות ‎ און ‎ זי ‎ האט‎ 
געדארפט ‎ זארגן ‎ פאר ‎ ז־־עד ‎ או־סהאלטונג. ‎ די ‎ קהילה ‎ האט‎ 
אנגעפירט ‎ מיטן ‎ אינעילעכן ‎ לעבן ‎ פון ‎ די ‎ יידן. ‎ די‎ 
וויכטיקסטע ‎ דערגרייכוגג ‎ אבער ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער ‎ אויטא־‎ 
נאמיע ‎ אין ‎ פוילן ‎ איז ‎ געווען, ‎ וואס ‎ זיי ‎ האבן ‎ גענאסן ‎ פון‎ 
אייגענע ‎ געריכטן ‎ און ‎ זיי ‎ זייגען ‎ נישט ‎ געווען ‎ אונטערגע־‎ 
ארדנט ‎ דעם ‎ שטאטישן ‎ געזעץ. ‎ די ‎ אויבדערמאנטע ‎ פרי*‎ 
ווילעגיע ‎ פון ‎ פריגץ ‎ באלעסלאיו ‎ דעם ‎ חסיד ‎ און ‎ די ‎ ישפע־‎ 
טערדיקע ‎ פריווילעגיעם ‎ פון ‎ קעגיג ‎ קאזשימיעזש ‎ דעם‎ 
גרויסן ‎ האבן ‎ פעסטגעשטעלט, ‎ אז ‎ יידישע ‎ ציווילע ‎ אדער‎ 
קרימינעלע ‎ נישט־וויכטיקע ‎ ענינים ‎ קאנען ‎ פארגעבראכט‎ 
ווערן ‎ פאר ‎ א  יידישן ‎ געריכס. ‎ די ‎ קרימינעלע ‎ משפטים‎ 
זיינען ‎ פארגעקומען ‎ אין ‎ די ‎ געריכטן ‎ פון ‎ וואיעוואדע ‎ אדער‎ 
פאר ‎ זיין ‎ פארטרעטער ‎ דעם ‎ ״ײדךריכטער״, ‎ אין ‎ וועלבע‎ 
עס ‎ האבן ‎ זיך ‎ באטייליקט ‎ אלם ‎ ראטגעבער ‎ די ‎ "זקני ‎ היחי¬‎ 
דים". ‎ פאקטיש ‎ האבן ‎ יידן ‎ אויסגעמיטן ‎ צו ‎ ברענגען ‎ זייערע‎ 
ענינים ‎ פאר ‎ די ‎ גויישע ‎ געריכטן. ‎ ,,קיינמאל ‎ —  שרײבט‎ 


נתן ‎ נטע ‎ האנאווער ‎ אין ‎ זיין ‎ ספר ‎ ״יון ‎ המצולה״ ‎ —  איז‎ 
א  יידישער ‎ ענין ‎ נישט ‎ פארגעבראבט ‎ געווארן ‎ נישט ‎ פאר‎ 
די ‎ ריכטער ‎ פון ‎ די ‎ פעלקער ‎ און ‎ נישט ‎ פאר ‎ קיץ ‎ שום‎ 
מיניסטער ‎ און ‎ אפילו ‎ נישט ‎ פארן ‎ קיסר ‎ יר״ה. ‎ און ‎ ווען‎ 
א  ייד ‎ וואלט ‎ געגאנגען ‎ זיך ‎ משפטן ‎ אין ‎ די ‎ געריכטן ‎ פון‎ 
די ‎ פעלקער, ‎ וואלט ‎ מען ‎ אים ‎ באשטראפט ‎ מיט ‎ גרויסע‎ 
חרפות".‎ 

די ‎ נייע ‎ קהילה ‎ אין ‎ אסטראווצע, ‎ וועלכע ‎ איז ‎ אנטשטאנען‎ 
נאד ‎ א־ידער ‎ ס׳איז ‎ געשאפן ‎ געווארן ‎ דער ‎ ועד ‎ ארבע‎ 
ארצות׳ ‎ איז ‎ אזוי ‎ אדום ‎ געווען ‎ די ‎ ערשטע ‎ יידישע ‎ אינסטי־‎ 
טוציע׳ ‎ וועלכע ‎ האט ‎ פארמיטלט ‎ צווישן ‎ דער ‎ ארטיקער‎ 
יידישער ‎ באפעלקערונג ‎ און ‎ דעד ‎ ארומיקער ‎ געגנט ‎ און ‎ די‎ 
שטאטישע ‎ און ‎ מלוכישע ‎ מאכט־ארגאנען. ‎ די ‎ קהילה ‎ האט‎ 
רעגולירט ‎ דאם ‎ עקאנאמישע׳ ‎ געזעלשאפטלעכע ‎ אץ ‎ קול*‎ 
טורעלע ‎ לעין ‎ פון ‎ אירע ‎ מיטגלידער ‎ און ‎ זי ‎ האט ‎ געהאט‎ 
פיי ‎ אויפגאבן. ‎ בראש ‎ פון ‎ דער ‎ קהילה ‎ זיינען ‎ געשטאנען‎ 
פרנסים• ‎ יועלכע ‎ האבן ‎ באדארפן ‎ זארגן ‎ פארן ‎ בודזשעט ‎ פון‎ 
דעי ‎ קהילה ‎ אץ ‎ פירן ‎ אירע ‎ פיגאנסיעלע ‎ ענינים, ‎ יעפרע־‎ 
זענמירן ‎ די ‎ קהייה ‎ פאר ‎ די ‎ שמאטישע ‎ און ‎ מליכה׳שע‎ 
מאכט־ארגאנען ‎ און ‎ דיגען ‎ אלס ‎ ראטגעבער ‎ אדער ‎ פאר־‎ 
טרעטער ‎ אין ‎ ״יידישן ‎ געייכט* ‎ פון ‎ וואיעיואדע. ‎ זיי ‎ פלעגן‎ 
אייך ‎ באקומען ‎ דייוואות ‎ און ‎ אפצאלן ‎ היבות, ‎ זיי ‎ פלעגן‎ 
גאמײידן ‎ רבנים, ‎ קאנצעלאריסטן. ‎ שמשים ‎ און ‎ די ‎ באאמטע‎ 
פין ‎ דער ‎ דדילה, ‎ אחיץ ‎ דעם ‎ פלעגן ‎ די ‎ פרנסים ‎ אויסקלויבן‎ 
פי; ‎ צײישן ‎ ליך ‎ ״אידידאטן ‎ צו ‎ די ‎ קרײז־קאמיסיעס ‎ (ועדי‎ 
הגלילות; ‎ אץ ‎ צום ‎ צענטראל־קאכיטעט ‎ י  הועד ‎ המרכזי).‎ 

וועי ‎ ש׳איז ‎ אנטשטאנען ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ קהילה, ‎ האט‎ 
נאך ‎ נישט ‎ עק־יסטירט ‎ דער ‎ -ועד ‎ ארבע ‎ ארצות", ‎ וועלכער‎ 
איז ‎ ערשט ‎ געשאפן ‎ געווארן ‎ בערך ‎ אין ‎ יאר ‎ 1580. ‎ אלם‎ 
הויפט־קהילות ‎ זיינען ‎ אין ‎ דער ‎ מאפע ‎ פארצייבנט ‎ די ‎ שמעט‎ 
פץ ‎ דער ‎ אדומיקער ‎ געגנט‎ :  אפט. ‎ צויזמיר׳ ‎ כענטשין,‎ 
שידלאוו ‎ און ‎ פינטשעוו, ‎ און ‎ אלס ‎ געוויינלעכע ‎ קהילות:‎ 
אםטראװצע׳ ‎ טארלע, ‎ דאקווו, ‎ יוזעפאוו- ‎ כמיעלניק׳ ‎ אפאלע,‎ 
שידלאווצע ‎ א.א.‎ 

אלס ‎ דעלעגאט ‎ פון ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ קהילה ‎ האט ‎ זיך‎ 
אין ‎ ועד ‎ ארבע ‎ ארצות ‎ באטייליקט ‎ רבי ‎ יחזקאל ‎ בר׳‎ 
אביגדור ‎ פפד״א ‎ תקי״א ‎ דף ‎ לג ‎ ע״ב‎ :  מוהר״ר ‎ יחזקאל ‎ נר״י‎ 
אויף ‎ עטלעכע ‎ ערטער ‎ אין ‎ פנקס ‎ פון ‎ ועד. ‎ אויף ‎ אן ‎ אויפרוף‎ 
וועגן ‎ אפדר־קן ‎ דעם ‎ ש״ס ‎ איין ‎ אמסטערדאם, ‎ וואס ‎ איז‎ 
פארעפנטלעכט ‎ געווארן ‎ אויף ‎ דער ‎ קאנפערענץ ‎ פון ‎ כ״ח‎ 
מנחם־אב ‎ אין ‎ קאסנאטץ, ‎ געפינט ‎ זיך ‎ צווישן ‎ די ‎ אונטער־‎ 
שריפטן ‎ פון ‎ פיל ‎ רבנים ‎ אויך ‎ די ‎ אונטערשריפט ‎ פון ‎ "הצעיר‎ 
יחזקאל ‎ בהגאון ‎ הנ״ל ‎ החונה ‎ בק״ק ‎ אוסטרובצי ‎ יצ״ו". ‎ און‎ 
אינטער ‎ דער ‎ אונטערשריפט ‎ קומט ‎ פאלגנדיקע ‎ באמערקונג‎ : 
■"נזכר ‎ בספר ‎ "תבנית ‎ אות ‎ יוסף" ‎ לאהיו ‎ ר׳ ‎ יוסף ‎ בר׳‎ 
אביגדור ‎ פפד״א ‎ תקי״א ‎ רף ‎ לג ‎ ע״ב‎ :  מוהר״ר ‎ יחזקאל ‎ נר״י‎ 


44 


ספר ‎ אוסטרוגצה‎ 


אשר ‎ הוא ‎ כעת ‎ אב״ד ‎ דק״ק ‎ אוםטרובצה ‎ הסמוכה ‎ לק״ק‎ 
אפטא״•‎ 

זײן ‎ נאמען ‎ װערט ‎ אויך ‎ דערמאנט ‎ אין ‎ פאלגנדיקן‎ 
סכסוך‎ :  די ‎ אשכנזישע ‎ רבנים ‎ האבן ‎ זיך ‎ אנטקעגנגעשטעלט‎ 
קעגן ‎ די ‎ חרמות ‎ פון ‎ ועד ‎ ארבע ‎ ארצות, ‎ װאס ‎ זענען ‎ דורכ־‎ 
פירט ‎ געווארן ‎ אן ‎ זייער ‎ וויסן ‎ און ‎ אן ‎ א  פריערדיקער‎ 
ווארנונג, ‎ און ‎ במשך ‎ פון ‎ יארן ‎ האט ‎ זיך ‎ וועגן ‎ דעם ‎ געפירט‎ 
א  בריף־אויסטויש ‎ צווישן ‎ די ‎ רבנים ‎ פון ‎ אמסטערדאם, ‎ פון‎ 
דייטשלאנד, ‎ און ‎ פון ‎ פוילן. ‎ איינער ‎ פון ‎ די ‎ טעטיקסטע‎ 
אין ‎ דאזיקן ‎ סיכסוך ‎ פון ‎ צווישן ‎ די ‎ אשכנזישע ‎ רבנים ‎ איז‎ 
געווען ‎ ר׳ ‎ יהושע ‎ העשל ‎ בר׳ ‎ אהרן ‎ לבוב ‎ אב״ד ‎ דק״ק‎ 
סוואבאך. ‎ אין ‎ א  בריף ‎ פון ‎ דינסטיק ‎ ד׳ ‎ חשון ‎ תקכ״ד ‎ צי‎ 
ר׳ ‎ שאול ‎ בר׳ ‎ אריה ‎ לייב ‎ אב״ד ‎ דק״ק ‎ אמסטערדאם ‎ טרעט‎ 
ער ‎ צוו. ‎ אנד. ‎ ארויס ‎ קעגן ‎ אויבענדערמאנטן ‎ ועד, ‎ דערמא־‎ 
גענדיק ‎ צווישן ‎ די ‎ נעמען ‎ פון ‎ די ‎ רבנים ‎ אויך ‎ דעם ‎ רב ‎ פון‎ 
ק״ק ‎ אסטראווצע.‎ 

עם ‎ איז ‎ גישט ‎ באוווסט ‎ וויפל ‎ יארן ‎ דער ‎ דעלעגאט ‎ פון‎ 
דער ‎ אסטראווצער ‎ קהילה ‎ האט ‎ זיך ‎ באטייליקט ‎ אין ‎ די‎ 
זיצונגען ‎ פונעם ‎ ועד ‎ און ‎ צו ‎ ער ‎ איז ‎ געווען ‎ אקטיוו ‎ אין‎ 
די ‎ וויכוחים ‎ און ‎ אויב ‎ ער ‎ האט ‎ זיך ‎ אין ‎ א  גענוגנדיקער‎ 
מאס ‎ אריענטירט ‎ אין ‎ די ‎ באהאנדלטע ‎ פראגן. ‎ מיר ‎ ווייסן‎ 
אבער, ‎ אז ‎ ער ‎ איז ‎ געווען ‎ א  גרויסער ‎ למדן ‎ און ‎ גאון, ‎ ווי‎ 
עס ‎ ווייזן ‎ די ‎ הסכמות ‎ פון ‎ אנגעזעענע ‎ רבנים ‎ אויף ‎ זיין ‎ ספר‎ 
"השיב ‎ ר׳ ‎ אליעזר ‎ ושיח ‎ שדה".‎ 

עם ‎ איז ‎ גארנישט ‎ באוווסט ‎ וועגן ‎ די ‎ ערשטע ‎ פאלקם־‎ 
ציילונגען ‎ פון ‎ דער ‎ אלגעמיינער ‎ און ‎ יידישער ‎ באפעלקערונג‎ 
אין ‎ אסטראווצע. ‎ די ‎ באפעלקערונגס־ציילונגען ‎ אין ‎ אמאליקן‎ 
פוילן ‎ האבן ‎ זיך ‎ געשטעלט ‎ פארן ‎ הופט־ציל ‎ דאס ‎ איינמאנען‎ 
שטייערן. ‎ מען ‎ מוז ‎ זיך ‎ אבער ‎ באציען ‎ מיטן ‎ גרעסטן ‎ רעזערדו‎ 
צו ‎ די ‎ פארעפנטלעכטע ‎ סטאטיסטישע ‎ ציפערן ‎ און ‎ אויספירן‎ 
פון ‎ יענער ‎ תקופה ‎ ביזן ‎ אנהויב ‎ פון ‎ 12־טן ‎ יארהונדערט.‎ 
די ‎ סטאטיסטיק ‎ אין ‎ מיטעלאלטער ‎ און ‎ אפילו ‎ די ‎ פאלקס־‎ 
ציילונגען, ‎ וועלבע ‎ זיינען ‎ דורכגעפירט ‎ געווארן ‎ צום ‎ סוף‎ 
פון ‎ 18־טן ‎ יארהונדערט ‎ —  זיינען ‎ גאנץ ‎ ווייט ‎ נישט ‎ געווען‎ 
קיץ ‎ פינקטלעכע. ‎ אזוי ‎ די ‎ קריסטן, ‎ ווי ‎ אויך ‎ די ‎ יידן ‎ האבן‎ 
זיך ‎ נוהג ‎ געווען ‎ נישט ‎ אויפצוגעבן ‎ די ‎ פרעמדע ‎ מאכט־‎ 
ארגאנען ‎ די ‎ ריכטיקע ‎ צאל ‎ נפשות, ‎ און ‎ גאר ‎ באזונדערס‎ 
די ‎ צאל ‎ קינדער. ‎ די ‎ מקורות ‎ פון ‎ יענער ‎ תקופה ‎ (ווי ‎ די‎ 
זכרונות ‎ פון ‎ בער ‎ באליכאווער) ‎ באשטעטיקן ‎ פולשטענדיק‎ 
דעם ‎ דאזיקן ‎ פאקט. ‎ א  מער ‎ ריכטיקער ‎ יסוד ‎ פאר ‎ פאר־‎ 
גלייכונגען ‎ און ‎ אויספירן ‎ זיינען ‎ די ‎ סטאטיסטישע ‎ מקורות‎ 
פון ‎ 19־טן ‎ יארהונדערט.‎ 

מיר ‎ קענען ‎ אויך ‎ גישט ‎ אננעמען ‎ די ‎ רעזולטאטן ‎ פון‎ 
דער ‎ פאלקס־ציילונג ‎ פון ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ יידן ‎ אין ‎ יאר ‎ !176‎ 
(תקכ״ה). ‎ לויט ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ פאלקסציילונג ‎ האט ‎ אין ‎ יאר‎ 
1965  די ‎ צאל ‎ יידישע ‎ שטייער־צאלער ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ 


באטראפן ‎ 904. ‎ עם ‎ איז ‎ מער ‎ ווי ‎ זיכער, ‎ אז ‎ די ‎ דאזיקע‎ 
צאל ‎ אנטשפרעכט ‎ גאנץ ‎ ווייט ‎ נישט ‎ דער ‎ ווירקלעכקייט.‎ 

די ‎ תקופה ‎ פון ‎ פארפאלגונגעו,‎ 
פאגראמען ‎ און ‎ שחיטות‎ 

דאס ‎ 16־טע ‎ יארהונדערט, ‎ ווען ‎ ס׳איז ‎ אנטשטאנען ‎ די ‎ שטאט‎ 
אסטראווצע, ‎ איז ‎ געווען ‎ א  תקופה ‎ פון ‎ אויפשטייג ‎ פאר ‎ די‎ 
יידן ‎ אין ‎ פוילן ‎ און ‎ זייער ‎ איינפלוס ‎ איז ‎ געווען ‎ ביז ‎ גאר‎ 
קענטיק ‎ אין ‎ פארשידענע ‎ ישובים. ‎ אלע ‎ יידישע ‎ קהילות‎ 
זיינען ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ געווען ‎ אנגעשלאסן ‎ אין ‎ די ‎ הויפט־‎ 
קהילות ‎ אין ‎ קליינפוילן ‎ קראקע ‎ און ‎ צויזמיר, ‎ און ‎ די ‎ קאמ־‎ 
פעטענץ ‎ פון ‎ הויפט־רב ‎ איז ‎ געווען ‎ אויסגעשפרייט ‎ איבער‎ 
אלע ‎ קהילות. ‎ אויך ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ אונטערגעארדנט ‎ דער‎ 
קהילה ‎ קראקע־צויזמיר. ‎ נאך ‎ דער ‎ שפאלטונג ‎ צווישן ‎ די‎ 
צוויי ‎ הויפט־קהילות ‎ האט ‎ אסטראווצע ‎ אנגעהערט ‎ צו ‎ דער‎ 
צויזמירער ‎ קהילה.‎ 

עס ‎ איז ‎ אן ‎ שום ‎ צווייפל, ‎ אז ‎ זינט ‎ עם ‎ איז ‎ אנטשטאנען‎ 
די ‎ יידישע ‎ קהילה ‎ אין ‎ אסטראווצע, ‎ האט ‎ זי ‎ פארמאגט‎ 
רבנים ‎ און ‎ דיינים, ‎ וועלכע ‎ זענען ‎ געווען ‎ דער ‎ שטאלץ ‎ פון‎ 
דער ‎ שטאט. ‎ ביזן ‎ "גאון ‎ פון ‎ אסטראווצע" ‎ האט ‎ די ‎ שטאט‎ 
טאקע ‎ נישט ‎ געהאט ‎ קיץ ‎ רבנים ‎ פון ‎ אזא ‎ גרויסן ‎ אויטאריטעט‎ 
ווי ‎ דער ‎ רמ״א, ‎ מהרש״ל. ‎ דער ‎ ב״ח ‎ א.ד.גל. ‎ אבער ‎ דאך ‎ האט‎ 
שוין ‎ אויך ‎ אסטראווצע ‎ דעמאלט ‎ געהאט ‎ בארימטע ‎ רבנים‎ 
גדולי ‎ התורה, ‎ וועמענם ‎ איינפלוס ‎ האט ‎ געגרייכט ‎ ווייט‎ 
איבער ‎ די ‎ גרענעצן ‎ פונעם ‎ שטעטל. ‎ ליידער ‎ זיינען ‎ פארלוירן‎ 
געגאנגען ‎ די ‎ קהילה־פנקסים, ‎ אין ‎ וועלכע ‎ עס ‎ זיינען ‎ געוויס‎ 
געווען ‎ פארצייכנט ‎ זייערע ‎ נעמען. ‎ אין ‎ אנהויב, ‎ איידער ‎ די‎ 
יינגע ‎ קהילה ‎ האט ‎ זיו ‎ עקאנאמיש ‎ פארפעסטיקט, ‎ האט ‎ זי‎ 
זיך ‎ ווארשיינלעך ‎ באטייליקט ‎ אין ‎ אויסהאלטן ‎ א  בשותפות־‎ 
דיקן ‎ רב ‎ מיט ‎ איינער ‎ פון ‎ די ‎ נאענטע ‎ שטעט, ‎ ווייל ‎ אויסהאלטן‎ 
אן ‎ אייגענעם ‎ רב ‎ איז ‎ געווען ‎ פארבונדן ‎ מיט ‎ גרויסע ‎ אויסגאבן,‎ 
און ‎ נישט ‎ יעדע ‎ קהילה ‎ האט ‎ זיך ‎ דאם ‎ געקאנט ‎ דערלויבן.‎ 

דער ‎ עקאנאמישער ‎ מצב ‎ פון ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ פוילן ‎ איז‎ 
אבער ‎ אוגטערגעבראכן ‎ געיוארן ‎ דורך ‎ די ‎ גרויזאמע ‎ געשע־‎ 
ענישן ‎ אין ‎ די ‎ יארן ‎ ת״ה‎ —ת״ט ‎ (49—1648) ‎ צוליב ‎ די‎ 
שרעקלעכע ‎ יידן־פארפאלגונגען ‎ און ‎ שחיטות. ‎ זייער ‎ פאלי־‎ 
טישער ‎ מצב ‎ האט ‎ זיך ‎ נאך ‎ געהאט ‎ פארערגערט ‎ פיל ‎ פאר‎ 
די ‎ דאזיקע ‎ געשעענישן, ‎ און ‎ דאם ‎ צוליב ‎ פארשידענע ‎ סיבות,‎ 
צו ‎ יועלכע ‎ מען ‎ קען ‎ אויך ‎ צורעכענען ‎ די ‎ שלעכטע‎ 
באציאוגג ‎ צו ‎ זיי, ‎ צוליב ‎ שנאה ‎ און ‎ קנאה ‎ (הגם ‎ אין ‎ אסט־‎ 
ראווצע ‎ האט ‎ עס ‎ זיך ‎ געלאזט ‎ ווייניקער ‎ פילן ‎ צוליב ‎ מאנגל‎ 
אין ‎ קאנקורענץ ‎ מצד ‎ די ‎ קריסטלעכע ‎ בעלי־מלאכות), ‎ און‎ 
דעם ‎ איינפלוס ‎ פון ‎ די ‎ יעזואיטן, ‎ וואס ‎ האט ‎ ביז ‎ גאר ‎ שטארק‎ 
געטראפן ‎ די ‎ יידן.‎ 

עס ‎ איו ‎ אוממעגלעך ‎ פעסטצושטעלן ‎ גענוי ‎ די ‎ צאל‎ 


45 


ער ‎ גדרות ‎ א־כג‎ —בצד‎ 

צעשטערמע ‎ קהילות ‎ און ‎ די ‎ צאל ‎ אומגעבראכטע ‎ יידן ‎ בעת‎ 
די ‎ גזירות ‎ פון ‎ די ‎ יארן ‎ ת״ה־ת״ט, ‎ דער ‎ גאון ‎ ר׳ ‎ שבתי ‎ כהן‎ 
האט ‎ פארצייכנט ‎ אז ‎ עס ‎ זיי־ען ‎ צעשטערט ‎ געווארן ‎ מערער‎ 
פון ‎ 300  וויכטיקע ‎ יידישע ‎ קהילות ‎ און ‎ עס ‎ זיינען ‎ אומגע־‎ 
בראכט ‎ געווארן ‎ מער ‎ פון ‎ 100  טײזנט ‎ נפשות, ‎ לויט ‎ אן‎ 
אידער ‎ רשימה ‎ זייבען ‎ צעשטערט ‎ געווארן ‎ 744  קהילות ‎ און‎ 
עם ‎ זיינען ‎ אויסגעהארגעט ‎ געווארן ‎ קרוב ‎ צו ‎ 650  טויזנט‎ 
נפשות. ‎ כמיעלניצקיס ‎ באנדעס ‎ זענען ‎ טאקע ‎ גישט ‎ דער־‎ 
גאנגען ‎ ביז ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ דער ‎ אומגעגנט. ‎ עס ‎ איז ‎ אבער‎ 
קיין ‎ צווייפל ‎ נישט, ‎ אז ‎ די ‎ גרויסע ‎ שרעק. ‎ וועלכע ‎ איז‎ 
צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ באפאלן ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ אלע ‎ שטעט ‎ אץ ‎ שטעט־‎ 
לעך ‎ אין ‎ פוילן ‎ —  האט ‎ אויך ‎ נישט ‎ אויסגעמיטן ‎ די ‎ יידן‎ 
פון ‎ אסטראווצע ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ מורא ‎ געהאט ‎ צו ‎ בלייבן‎ 
אויפן ‎ ארט ‎ און ‎ צוגלייך ‎ מיט ‎ אלע ‎ ארויסגעלאזט ‎ זיך ‎ זוכן‎ 
א  מער ‎ זיכערן ‎ מקום ‎ מקלט ‎ פאר ‎ זיך ‎ און ‎ פאר ‎ זייערע‎ 
פרויען ‎ און ‎ קינדער.‎ 

נישט ‎ ווייניקער ‎ גרייזאם ‎ פון ‎ יידן־חורבן ‎ אין ‎ ווייס־‎ 
רוסלאנד, ‎ זיינען ‎ געווען ‎ די ‎ שחיטות ‎ אין ‎ גרויספוילן,‎ 
אויסגעפירט ‎ דורך ‎ די ‎ פיילישע ‎ ארמייען ‎ פין ‎ העטמאן‎ 
טשארניעצקי, ‎ וועלבע ‎ האבן, ‎ נאכדעם ‎ ווי ‎ דאס ‎ פוילישע‎ 
מיליטער ‎ האט ‎ אין ‎ יאר ‎ 1 656  פארטריבן ‎ די ‎ שויעדן ‎ פין‎ 
לאנה ‎ —  אפגעטאן ‎ גרדיזאמע ‎ מעשים: ‎ פארגוואלדיקט‎ 
יידישע ‎ פרויען, ‎ קאלטבק־ט״ק ‎ געמארדעט ‎ קינדער, ‎ שרעקלעך‎ 
געפייניקט ‎ די ‎ קרבנור. ‎ פאר■ ‎ טייס. ‎ דאם ‎ איז ‎ געויען ‎ דער‎ 
מיט ‎ בלוט ‎ באפלעקטעי ‎ יועג ‎ פין ‎ טשארייעצקיש ‎ ארמי־ען‎ 
אויך ‎ אין ‎ קליין־פוילן ‎ צי ‎ וועלכער ‎ עס ‎ האט ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט‎ 
אויך ‎ געהערט ‎ אסטרארוצע ‎ —  זיינען ‎ אפגעמעקט ‎ געווארן‎ 
קרוב ‎ 20  קהילות ‎ מיט ‎ דער ‎ גאנצער ‎ באפעלקערונג ‎ פון‎ 
עטלעכע ‎ טויזנט ‎ נפשות. ‎ דער ‎ גאמען ‎ טשארניעצקי ‎ ויעלכער‎ 
איז ‎ אין ‎ דער ‎ פוייישעד ‎ טראדיציע ‎ פארהייליקט ‎ יוי ‎ דער‎ 
סימבאל ‎ פון ‎ פאטריאטיזב ‎ אין ‎ העלדישקײט ‎ —  איז ‎ אין‎ 
דער ‎ יידישער ‎ טראדיציע ‎ פון ‎ פוילן ‎ ביזן ‎ היינטיקן ‎ טאג‎ 
פארבליבן ‎ דער ‎ סינאגים ‎ פון ‎ א  רשע, ‎ א  רוצח ‎ און ‎ שונא־‎ 
ישראל ‎ גענוי ‎ ווי ‎ דער ‎ נאמען ‎ פון ‎ גרייזאמען ‎ כמיעלניצקי.‎ 

וועגן ‎ דעם ‎ מיט ‎ ברוט ‎ דורכגעווייקטן ‎ ״שפאציר׳ ‎ פון‎ 
צורר ‎ טשארניעצקי ‎ אין ‎ דער ‎ געגנט ‎ פון ‎ אסטראווצע ‎ ייערט‎ 
דערציילט‎ :  פון ‎ דארט ‎ איז ‎ ער ‎ אדיין ‎ אין ‎ דער ‎ הייליקער‎ 

קהילה ‎ אפט, ‎ אין ‎ וועלכער ‎ עס ‎ האבן ‎ זיך ‎ געפונען ‎ 200 
רייכע ‎ בעלי־בתים. ‎ אלע ‎ זיינען ‎ אויסגעהארגעט ‎ געויארן ‎ אין‎ 
זייער ‎ געבעט־הויז, ‎ ווי ‎ אויך ‎ שידלאוו, ‎ פינטשעוו, ‎ כמיעלניק,‎ 
כענטשין, ‎ ראקאוו ‎ ("טיט ‎ היוון" ‎ פון ‎ ר׳ ‎ שמואל ‎ פייביש‎ 
ב״ר ‎ נתן ‎ פייטל ‎ פון ‎ ווין). ‎ אויב ‎ אסטראווצע ‎ ווערט ‎ דארט‎ 
נישט ‎ דערמאגט, ‎ איז ‎ עם ‎ ווארשיינלעך ‎ צוליב ‎ דעם, ‎ װאכ‎ 
די ‎ דארטיקע ‎ יידן ‎ האבן ‎ באוויזן ‎ זיך ‎ אפצוראטעווען ‎ און‎ 
אנטלאפן ‎ אין ‎ אן ‎ אנדערער ‎ שטאט, ‎ אדער ‎ זיי ‎ זיינען ‎ גאר‎ 
אומגעקומען ‎ אויף ‎ זייער ‎ וואנדער־וועג.‎ 


די ‎ גרויזאמע ‎ קאטאסטראפעס ‎ פון ‎ די ‎ יארן ‎ 1648  — 

656  j  האבן ‎ פארקלענערט ‎ די ‎ יידישע ‎ באפעלקערונג ‎ אין‎ 
פיילן ‎ ביז ‎ א  העלפט. ‎ עם ‎ זענען ‎ אדורכגעגאנגען ‎ צענדליקער‎ 
יארן ‎ ביז ‎ יידישע ‎ קהילות ‎ האבן ‎ באוויזן ‎ זיך ‎ אויפצובויען‎ 
פונסניי ‎ פון ‎ זייערע ‎ חורבות. ‎ עם ‎ האט ‎ אבער ‎ געדויערט‎ 
ווייניקער ‎ פון ‎ הונדערט ‎ יאר, ‎ צום ‎ סוף ‎ פון ‎ צווייטן ‎ דריטל‎ 
פון ‎ 18־טן ‎ יארהונדערט, ‎ האט ‎ זיך ‎ די ‎ יידישע ‎ באפעלקערונג‎ 
פון ‎ פוילן ‎ פארגרעסערט ‎ כמעט ‎ פירפאכיק. ‎ די ‎ יידן ‎ אין‎ 
פוילן ‎ האבן ‎ זיך ‎ אויך ‎ געהאלטן ‎ אין ‎ איין ‎ מערן ‎ און ‎ פאר־‎ 
גרעסערן ‎ צוליבן ‎ נאטירלעכן ‎ צווווקס. ‎ אסטראווצע ‎ איז‎ 
געװען ‎ צװישן ‎ די ‎ קהיליות. ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ זיך ‎ פונסגיי‎ 
אויפגעבויט ‎ און ‎ איר ‎ באפעלקערונג ‎ האט ‎ פארהעלטניש־‎ 
מעסיק ‎ געהאלטן ‎ אין ‎ איין ‎ פארגרעסערן ‎ זיך.‎ 

אויף ‎ די ‎ חורבות ‎ פון ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ קהילה, ‎ וועלכע‎ 
איז ‎ צעשטערט ‎ געווארן ‎ דורך ‎ די ‎ ארמייען ‎ פון ‎ פוילן, ‎ שוועדן‎ 
און ‎ די ‎ זאקסן, ‎ איז ‎ אויפגעקומען ‎ א  נייע ‎ קהילה. ‎ און ‎ נאכדעם,‎ 
ווי ‎ די ‎ יידישע ‎ באפעייקערונג ‎ האט ‎ זיך ‎ דארט ‎ געהאלטן ‎ אין‎ 
איין ‎ פארגרעסערן. ‎ זייגען ‎ געשאפן ‎ געווארן ‎ די ‎ געהעריקע‎ 
אינסטיטוציעס. ‎ און ‎ די ‎ געזעלשאפטלעך־רעליגיעזע ‎ עגינים‎ 
זיינען ‎ איבערגעגעבן ‎ געװארן ‎ אין ‎ די ‎ הענט ‎ פון ‎ פרנסים‎ 
אדן ‎ גבאים׳ ‎ פדן ‎ ווע^כע ‎ פיל ‎ זיינען ‎ טאקע ‎ געווען ‎ עוסקים‎ 
בצרכי ‎ ציבור ‎ באממה• ‎ יועישע ‎ האבן ‎ זיר ‎ דערווארבן ‎ דעם‎ 
צוטריי ‎ פין ‎ דער ‎ יידישיער ‎ באפעלקערונג.‎ 

עס ‎ איי ‎ װערט ‎ צו ‎ פארצייבענען ‎ צום ‎ שבח ‎ פון ‎ די ‎ יידן‎ 
אין ‎ אסטראװצע ‎ אז ‎ נישט ‎ קוקנדיק ‎ אויף ‎ די ‎ גרויסע ‎ צרות‎ 
אץ ‎ גזירות. ‎ ייאש ‎ זיי ‎ האבן ‎ געהאט ‎ א־יסצושטי־ן ‎ במשך ‎ פון‎ 
דורות ‎ —  האבן ‎ זיי ‎ דאו ‎ באוויזן ‎ איינצוהאלטן ‎ ז־יער ‎ נאציא־‎ 
נא״ע ‎ אייגנארטיקייט ‎ את ‎ פאלקסטימלעכקייט ‎ און ‎ פארבלייבן‎ 

טר-ע ‎ "•ךן,‎ 

די ‎ באנייטע ‎ קהילה‎ 

במשד ‎ פין ‎ פיל ‎ יארן ‎ פין ‎ גזירות ‎ און ‎ מלחמה־געשענישן,‎ 
איז ‎ די ‎ שטאט ‎ אסטראווצע ‎ אױסגעלײדיקמ ‎ געװארן ‎ פון‎ 
יידן. ‎ ויעלכע ‎ דינען ‎ אנטלאפן ‎ אין ‎ די ‎ נאענטע ‎ שטעטלעך‎ 
און ‎ דערפער ‎ און ‎ דארט ‎ געווארט ‎ "עד ‎ יעבור ‎ זעם". ‎ ישווער‎ 
צו ‎ ריסן. ‎ ווי ‎ גרויס ‎ ס׳איז ‎ געווען ‎ דער ‎ חורבן ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ 
בעת ‎ די ‎ דאזיקע ‎ מהומות. ‎ מיטן ‎ אויפבויען ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט,‎ 
האבן ‎ זיך ‎ פונסניי ‎ דארט ‎ באזעצט ‎ יידן ‎ און ‎ לויט ‎ א  באגלויבטן‎ 
מקור. ‎ האט ‎ זיך ‎ פון ‎ די ‎ פליטים ‎ קיינער ‎ נישט ‎ אומגעקערט,‎ 
ױייל ‎ זײ ‎ האבן ‎ זיד ‎ איינגעארדנט ‎ און ‎ באזעצט ‎ אין ‎ אנדערע‎ 
ערטער, ‎ נאר ‎ ס׳זיינען ‎ אנגעקומען ‎ יידן ‎ פון ‎ די ‎ נאענטע‎ 
שטעטלעך‎ :  אפט, ‎ טארלע, ‎ דרילדזש, ‎ אזשאראוו ‎ און ‎ ליפסק.‎ 
אויך ‎ די ‎ דאזיקע ‎ שטעטלעך ‎ האבן ‎ פיל ‎ געליטן ‎ פון ‎ די‎ 
געשעענישן, ‎ זיי ‎ זיינען ‎ אבער ‎ פריער ‎ אויפגעבויט ‎ געווארן.‎ 

צוליב ‎ מאנגל ‎ אין ‎ מקורות, ‎ פארמאגן ‎ מיר ‎ נישט ‎ קיין‎ 


46 


ספר ‎ א  ר  ס  צ  ד ו כ  צ  ה 


שום ‎ אינפארמאציעס ‎ וועגן ‎ רב־‎ ים, ‎ פרנסים, ‎ דיינים ‎ אדער‎ 
געזעלשאפטלעכע ‎ טוער, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ זיך ‎ געפונען ‎ אין‎ 
אסטראווצע ‎ פאר ‎ איר ‎ ווידעראויפריכטונג. ‎ ערשט ‎ פון ‎ א 
שפעטערער ‎ תקופה ‎ באקומען ‎ מיר ‎ ידיעות ‎ וועגן ‎ דער ‎ קהילה‎ 
און ‎ אירע ‎ אינסטיטוציעם. ‎ מיר ‎ האבן ‎ שוין ‎ דערמאנט ‎ וועגן‎ 
אפבוי ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט ‎ נאך ‎ דער ‎ גרויסער ‎ שריפה ‎ א־ן ‎ יאר‎ 
תע״ד ‎ ( 171 3 )  און ‎ וועגן ‎ דער ‎ פטירה ‎ פון ‎ ערשטן ‎ רב ‎ פון‎ 
שטאט ‎ אין ‎ זעלבן ‎ יאר.‎ 

מיטן ‎ אנקומען ‎ פון ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ אליעזר ‎ ב״ר ‎ שלמה ‎ זלמן‎ 
ליפשיץ, ‎ האט ‎ אסטראווצע ‎ באקומען ‎ א  רב ‎ א  גאון׳ ‎ וועלכער‎ 
האט ‎ געשמ׳ט ‎ אין ‎ דער ‎ רבנישער ‎ וועלט ‎ מיט ‎ זיין ‎ בקיאות‎ 
אין ‎ תלמוד ‎ און ‎ אלס ‎ מחבר, ‎ וואס ‎ האט ‎ בארייכערט ‎ די‎ 
רבנישע ‎ ליטעראטור ‎ מיט ‎ זיין ‎ ספר ‎ "השיב ‎ ר׳ ‎ אליעזר ‎ ושיח‎ 
השדה"‎ (נייאוויט, ‎ תק״ט). ‎ אין ‎ זיין ‎ בריוו ‎ צו ‎ ר׳ ‎ יונתן ‎ אייבשיץ‎ 
שרייבט ‎ ער ‎ זיך ‎ אונטער: ‎ "אליעזר ‎ בן ‎ ד״ש ‎ זלמן ‎ ליפשיץ‎ 
רב ‎ באוסטרובצה". ‎ ער ‎ איז ‎ נפטר ‎ געווארן ‎ אין ‎ יאר ‎ תק״י.‎ 
זיין ‎ דערמאנטער ‎ ספר ‎ דיגט ‎ ווי ‎ א  מורה״דרך ‎ פאר ‎ לומדים‎ 
און ‎ ישיבה־בחורים, ‎ ווייל ‎ אין ‎ יענער ‎ תקופה ‎ איז ‎ מען‎ 
געווען ‎ זייער ‎ פארזיכטיק ‎ מיט ‎ צוטיילן ‎ דעם ‎ טיטל ‎ גאון.‎ 

צווישן ‎ די ‎ גרויסע ‎ רבנים ‎ פון ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ בארימט‎ 
ר׳ ‎ יוסף ‎ תאומים, ‎ אויף ‎ וועמענס ‎ מצבה ‎ עס ‎ זענען ‎ אויס־‎ 
געקריצט ‎ די ‎ ווערטער: ‎ "אב ‎ לחכמים, ‎ זקן ‎ ויושב ‎ בישיבה‎ 
של ‎ מעלה ‎ מו״ה ‎ יוסף ‎ ממשפחת ‎ תאומים ‎ ראב״ד ‎ בקהילתנו,‎ 
אשר ‎ יגע ‎ בתורה ‎ כל ‎ ימיו ‎ ושם ‎ לילות ‎ כימים ‎ זי״ע ‎ וינוח‎ 
על ‎ משכבו ‎ בין ‎ ישרים ‎ תמימים, ‎ הרב ‎ הה״ג ‎ דק״ק ‎ אוסטרוב־‎ 
צה, ‎ עלה ‎ לשמים ‎ בחג ‎ הסוכות, ‎ שגת ‎ תקי״ח ‎ לפ״ק, ‎ תנצב״ה".‎ 

הרב ‎ עוזיאל ‎ מייזליש, ‎ וועלכער ‎ האט ‎ אמטירט ‎ אין‎ 
אסטראווצע ‎ אלם ‎ רב, ‎ איז ‎ בשעתו ‎ געווען ‎ גוט ‎ באקאנט ‎ אין‎ 
דער ‎ רבנישער ‎ וועלט ‎ אלם ‎ גאון, ‎ געווען ‎ איינער ‎ פון ‎ די‎ 
אנגעזעענסטע ‎ תלמידים ‎ פון ‎ מעזריטשער ‎ מגיד. ‎ און ‎ זיין‎ 
חבר ‎ רבי ‎ אלימלך ‎ פון ‎ ליזשענסק ‎ האט ‎ אויף ‎ אים ‎ עדות‎ 
געזאגט, ‎ אז ‎ דער ‎ מעזריטשער ‎ מגיד ‎ האט ‎ געהייסן ‎ דרוקן‎ 
זיינע ‎ ספרים ‎ או ‎ געזאגט, ‎ אז ‎ זיינע ‎ דברי ‎ תורה ‎ זיינען ‎ ויי‎ 
געגעבן ‎ געווארן ‎ אויפן ‎ בארג ‎ סיני. ‎ ער ‎ איז ‎ דער ‎ מחבר‎ 
פון ‎ די ‎ ספרים ‎ "תפארת ‎ עוזיאל" ‎ אויף ‎ תנ״ך ‎ און ‎ די ‎ פינף‎ 
מגילות, ‎ וואם ‎ זיינען ‎ דערשינען ‎ אין ‎ דריי ‎ אויפלאגן, ‎ "מנורה‎ 
הטהורה" ‎ (לוואוו, ‎ תרמ״ג), ‎ ,,עץ ‎ הדעת ‎ טוב" ‎ (אין ‎ דריי‎ 
אויסגאבן‎ :  לעמבערג, ‎ ווארשע ‎ און ‎ ניו־יורק) ‎ "תפארת ‎ צבי"‎ 
(זשולקאוו, ‎ תקס״ג), ‎ "קונטרס ‎ פירושים"‎ (פון ‎ תפארת ‎ עוזיאל,‎ 
בני־ברק ‎ תשי״ט). ‎ ער ‎ איז ‎ נפטר ‎ געווארן ‎ כ״ח ‎ כסליו‎ 
תקס״ו.‎ 

רבי ‎ שמואל־שמריה ‎ בן־יעקב, ‎ אויך ‎ א  רב ‎ אין ‎ אסט־‎ 
ראווצע, ‎ האט ‎ געשמ׳ט ‎ אלס ‎ למדן, ‎ וועמענס ‎ יחוס ‎ האט‎ 
דערגרייכט ‎ ביזן ‎ רמ״א ‎ און ‎ "בית ‎ שמואל". ‎ ער ‎ איז ‎ געווען‎ 
איינער ‎ פון ‎ די ‎ בעסטע ‎ תלמידים ‎ פון ‎ חוזה ‎ פון ‎ לובלין, ‎ פון‎ 
קאזשעניצער ‎ מגיד ‎ און ‎ פון ‎ ייד ‎ הקדוש ‎ פון ‎ פשיסכע. ‎ ער‎ 


האט ‎ אמטירט ‎ 50  יאר ‎ אלס ‎ רב ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ אויס־‎ 
געשטעלט ‎ א  סך ‎ תלמידים, ‎ צווישן ‎ זיי ‎ דעם ‎ גאון ‎ ר׳ ‎ שמעון‎ 
אב״ד ‎ קינצק ‎ און ‎ ר׳ ‎ דובריש ‎ אב״ד ‎ זשעליכאוו. ‎ פון ‎ אים‎ 
איז ‎ איבערגעבליבן ‎ אספר ‎ "זכרון ‎ שמואל" ‎ אויף ‎ ש״ס ‎ און‎ 
תנ״ך ‎ (דערשינען ‎ אין ‎ דריי ‎ אויסגאבעס) ‎ (ווארשע ‎ תרס״ח,‎ 
בערדיטשעוו ‎ תרפ״ה, ‎ ירושלים ‎ תשו־ח). ‎ ער ‎ איז ‎ נפטר‎ 
געווארן ‎ אין ‎ עלטער ‎ פון ‎ ניין ‎ און ‎ ניינצי־ן ‎ יאר ‎ כ״ט ‎ סיון‎ 
תר״ז. ‎ צווישן ‎ זיינע ‎ אורקינדער ‎ איז ‎ געווען, ‎ צ״וישן ‎ אנדערע,‎ 
ר׳ ‎ יוסלע ‎ פערלמוטער, ‎ אן ‎ אנגעזעענער ‎ אסטראווצער ‎ בעל־‎ 
בית ‎ ביז ‎ 1929. ‎ צווישן ‎ די ‎ גרעסטע ‎ רבנים ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ 
האט ‎ זיך ‎ גערעכנט ‎ הרב ‎ יחזקאל ‎ מרגליות, ‎ דער ‎ שווער ‎ פון‎ 
דעם ‎ בארימטן ‎ בריסקער ‎ רב ‎ ר׳ ‎ בעריש. ‎ ער ‎ איז ‎ געווען‎ 
בארימט ‎ ווייט ‎ אויסער ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ דער ‎ ארומיקער‎ 
סביבה. ‎ ער ‎ איז ‎ נפטר ‎ געווארן ‎ אין ‎ יאר ‎ תק״ן.‎ 

ר׳ ‎ חייב ‎ בהרב ‎ ר׳ ‎ יוסף ‎ האכגעלערנטער ‎ איז ‎ נאמינירט‎ 
געווארן ‎ אלס ‎ רב ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ אין ‎ עלטער ‎ פץ ‎ 19  יאר.‎ 
ער ‎ האט ‎ זיך ‎ אויסגעצייכנט ‎ מיט ‎ זיין ‎ בקיאות ‎ אין ‎ תלמוד.‎ 
ער ‎ איז ‎ אומגעקומען ‎ בעת ‎ דער ‎ כאלערע־מגיפה ‎ אין ‎ יאר‎ 
תקס״ט ‎ אין ‎ גראבאוו, ‎ נאכדעם ‎ ווי ‎ ער ‎ האט ‎ דארט ‎ פארנומען‎ 
דעס ‎ כסא ‎ הרבנות ‎ אגעוויסע ‎ צייט.‎ 

מיר ‎ האבן ‎ דא ‎ בלויז ‎ דערמאנט ‎ די ‎ אנגעזעענע ‎ רבנים,‎ 

עם ‎ האט ‎ זיך ‎ אונח ‎ אבער ‎ נישט ‎ איינגעגעבן ‎ צו ‎ באקומען‎ 
א  רשימה ‎ פון ‎ אלע ‎ רבנים, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ במשך ‎ פון ‎ פאר־‎ 
שידענע ‎ הקופות ‎ פארנומען ‎ דעם ‎ כסא ‎ הרבנות ‎ אין‎ 
אסטראווצע.‎ 

אין ‎ יאר ‎ 1888  האט ‎ זין־ ‎ אסטראווצע ‎ גענויטיקט ‎ אין‎ 
א  ראש ‎ בית־דין ‎ און ‎ פארשידענע ‎ רבנים ‎ האבן ‎ פארגעלייגט‎ 
זייער ‎ קאנדידאטור. ‎ דער ‎ וױכטיקסטער ‎ קאנדידאט ‎ צום‎ 
אסטראווצער ‎ כסא ‎ רבנות ‎ איז ‎ געווען ‎ דער ‎ בארימטער ‎ גאון‎ 
רבי ‎ גרשון ‎ חנוך ‎ ליינער ‎ פון ‎ ראדזין. ‎ דער ‎ באקאנטער ‎ אין‎ 
דער ‎ חסידישער ‎ וועלט ‎ מיט ‎ ד־ ‎ ציציות־תכלת. ‎ צום ‎ סוף‎ 
האט ‎ ער ‎ רעזיגגירט ‎ פון ‎ זיין ‎ קאנדידאטור, ‎ האלטגדיק ‎ אז‎ 
אין ‎ דער ‎ רוישיקער ‎ אמטראווצע ‎ וועט ‎ ער ‎ זיך ‎ נישט ‎ קאנען‎ 
אפגעבן ‎ מיט ‎ זיין ‎ פארשונגס־ארבעט.‎ 

צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ האט ‎ זיך ‎ באוויזן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ דער‎ 
יינגער ‎ עילוי ‎ פון ‎ סאבין ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ האלשטוק‎ 
מיט ‎ רעקאמענדאציעם ‎ פון ‎ סקערניעוויצער ‎ רבץ, ‎ פון ‎ הרבי‎ 
ר׳ ‎ אלימלך ‎ שפירא ‎ פון ‎ גראדזשיסק, ‎ פון ‎ בארימטן ‎ הרב‎ 
ר׳ ‎ אליהו ‎ חיים ‎ מייזלם ‎ פון ‎ לאדזש. ‎ ער ‎ האט ‎ פארנומען ‎ דאס‎ 
כסא ‎ רבנות ‎ אין ‎ שטאט ‎ איבער ‎ פערציק ‎ יאר. ‎ ער ‎ איז ‎ נפטר‎ 
געווארן ‎ י״ט ‎ אדר ‎ תרפ״ח.‎ 

אין ‎ אסטראווצע ‎ זייגען ‎ אויך ‎ געווען ‎ גרויסע ‎ למדנים,‎ 
צווישן ‎ וועלכע ‎ עס ‎ האט ‎ פארנומען ‎ אן ‎ אנגעזען ‎ ארט ‎ א 
געוויסער ‎ למדן ‎ ר׳ ‎ יאסעלע, ‎ דער ‎ מהבר ‎ פון ‎ א  ספר ‎ מיטן‎ 
נאמען ‎ "ברכת־יוסף".‎ 


על ‎ נהרות ‎ אוסנזרוגצה‎ 


47 


וווקם ‎ פון ‎ יידישן ‎ ישוב ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ 

מיטן ‎ וווקם ‎ פון ‎ יידישן ‎ ישוב ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ שוין‎ 
די ‎ גרויסע ‎ שול ‎ נישט ‎ אימשטאנד ‎ געווען ‎ אריינצונעמען‎ 
אלע ‎ מתפללים. ‎ האט ‎ מען ‎ נישט ‎ ווייט ‎ פון ‎ דער ‎ שול ‎ אויפ־‎ 
געשטעלט ‎ דעם ‎ גרויסן ‎ בית־המדרש, ‎ וועלכער ‎ איז ‎ אפגערא־‎ 
טעוועט ‎ געווארן ‎ נאך ‎ דער ‎ גרויסער ‎ שריפה ‎ אין ‎ שטאט.‎ 

מען ‎ דערציילט, ‎ אז ‎ יונגערהייט ‎ האט ‎ אין ‎ דאזיקן ‎ אלטן‎ 
בית־המדרש ‎ געלערנט ‎ רבי ‎ ישראל, ‎ אזון ‎ פון ‎ איינביגדער‎ 
ר׳ ‎ שבתי ‎ פון ‎ אפט, ‎ וועלכער ‎ איז ‎ שפעטער ‎ בארימט ‎ געווארן‎ 
אלם ‎ קאזשעניצער ‎ מגיד.‎ 

אויסער ‎ דעם ‎ אלטן ‎ בית־המדרש, ‎ איז ‎ אויך ‎ געווען ‎ אין‎ 
אסטראווצע ‎ דאם ‎ "נייע ‎ בית־המדרש". ‎ און ‎ אין ‎ זעלבן ‎ קארי־‎ 
דאר, ‎ אראפצוגיץ ‎ עטלעכע ‎ שטיגעלעך, ‎ האט ‎ זיך ‎ געפונען‎ 
דאם ‎ "קליינע ‎ בית־המדרשל״. ‎ אין ‎ "קליינעם ‎ בית־המדרשל״‎ 
פלעגט ‎ שבת ‎ דאוונען ‎ דאס ‎ פראסטע ‎ פאלק, ‎ באלע־גאלעם,‎ 
טרעגערם, ‎ וואסער־טרעגערם, ‎ שניידערס, ‎ שוסטערס. ‎ שבת‎ 
פלעגט ‎ מען ‎ דארט ‎ אפדאוונען ‎ גאנץ ‎ פרי, ‎ כדי ‎ זיי ‎ זאלן ‎ באך‎ 
האבן ‎ צייט ‎ אויצושלאפן ‎ זיך ‎ און ‎ אויסרוען ‎ די ‎ מידע ‎ ביינער‎ 
נאכן ‎ אפהארעווען ‎ שווער ‎ און ‎ ביטער ‎ א  גאנצע ‎ וואך...‎ 

אין ‎ "קליינעם ‎ בית־המדרשל״ ‎ איז ‎ א  גאנצע ‎ וואך ‎ געװען‎ 
טעטיק ‎ א  ״תלמוד־תורה׳/ ‎ אין ‎ וועלכער ‎ א  מלמד ‎ פון ‎ אלטן‎ 
דור ‎ פלעגט ‎ לערנען ‎ דאוונען ‎ און ‎ חומש ‎ מיט ‎ ארעמע ‎ און‎ 
בארוועסע ‎ קינדער, ‎ וועמענס ‎ עלטערן ‎ זיינען ‎ נישט ‎ געווען‎ 
אימשטאנד ‎ צו ‎ צאלן ‎ קיץ ‎ שבר־לימוד. ‎ דער ‎ ״בעלפער״‎ 


פלעגט ‎ יעדן ‎ פרייטיק ‎ מיט ‎ דער ‎ פושקע ‎ פון ‎ ״תלמוד־תורה״‎ 
ארומגיץ ‎ צווישן ‎ די ‎ שטאטישע ‎ באלעבאטים ‎ און ‎ צונויפ־‎ 
נעמען ‎ גראשגס ‎ אויף ‎ צו ‎ דעקן ‎ די ‎ הוצאות ‎ פון ‎ דער ‎ תלמוד־‎ 
תורה ‎ פאר ‎ די ‎ ארעמע ‎ קינדער. ‎ פון ‎ דער ‎ דאזיקער‎ 
״בילדונג״ ‎ האבן ‎ נאר ‎ גענאסן ‎ די ‎ יינגלעך, ‎ אבער ‎ נישט‎ 
מיידלעך.‎ 

צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ האבן ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ יידן ‎ —  ווי ‎ אין‎ 
אנדערע ‎ שטעטלעך ‎ אין ‎ פוילן ‎ —  זיך ‎ אפגעהאלטן ‎ פון‎ 
שיקן ‎ זייערע ‎ קינדער ‎ אין ‎ די ‎ גויאישע ‎ שקאלעס. ‎ די ‎ טעכטער‎ 
פלעגן ‎ זיצן ‎ אינדערהיים ‎ און ‎ צוגעהאלפן ‎ די ‎ מוטערס ‎ אין‎ 
שטוב־ארבעט. ‎ עם ‎ פלעגט ‎ ארייגקומען ‎ א  מלמד ‎ אין ‎ שטוב‎ 
עטלעכע ‎ מאל ‎ אין ‎ וואך ‎ און ‎ פלעגט ‎ לערנען ‎ די ‎ טעכטער‎ 
מאכן ‎ די ‎ ברכות, ‎ דאוונען ‎ און ‎ אויך ‎ אביטל ‎ שרייבן. ‎ און ‎ אז‎ 
ס׳איז ‎ געקומען ‎ די ‎ צייט, ‎ פלעגט ‎ מען ‎ זיי ‎ חתונה־מאכן. ‎ מיט‎ 
דער ‎ צייט ‎ זיינען ‎ געבוירן ‎ געווארן ‎ קינדער ‎ און ‎ זיי ‎ האבן‎ 
ווייטער ‎ ממשיך ‎ געווען ‎ דעם ‎ אלטן ‎ לעבנס־שטייגער ‎ פון‎ 
אמאליקע ‎ דורות.‎ 

אין ‎ אסטראווצע ‎ זיינען ‎ געווען ‎ פארשידענע ‎ מלמדים:‎ 
דרדקי ‎ ־מלמדים, ‎ וועלכע ‎ פלעגן ‎ לערנען ‎ לייענען ‎ און ‎ שרייבן‎ 
און ‎ אויך ‎ חומש: ‎ גמרא־מלמדים, ‎ מלמדים ‎ אין ‎ תלמוד־תורות‎ 
און ‎ ראשי ‎ ישיבות. ‎ דאם ‎ חדר ‎ האט ‎ געשפילט ‎ די ‎ וויכטיקסטע‎ 
ראל ‎ אויפן ‎ געביט ‎ פון ‎ יידישן ‎ דערציאונגם־וועזן. ‎ דער ‎ מלמד‎ 
האט ‎ אין ‎ יענער ‎ צייט ‎ אויסגעפילט ‎ א  וויכטיקע ‎ פונקציע‎ 
אין ‎ לעבן ‎ פון ‎ די ‎ יידישע ‎ מאסן ‎ אין ‎ אלע ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך‎ 
אין ‎ פוילן, ‎ און ‎ אדאנק ‎ טאקע ‎ אט ‎ די ‎ מלמדים ‎ זיינען ‎ ביי‎ 


די ‎ אסטראווצער ‎ שול ‎ און ‎ נעבן ‎ אים‎ —  דער ‎ דאן־ ‎ פון ‎ דער ‎ אלטער ‎ שול.‎ 
אין ‎ פאוערגרונט ‎ —  דער ‎ מרחץ‎ 


48 


SD 


א  ו  פ  ט  ד  ד  ב  צ  ה 


יידן ‎ תמיד ‎ געווען ‎ ווייניק ‎ אנאלפאבעטן ‎ אין ‎ אלע ‎ צייטן. ‎ די‎ 
מלמדים ‎ האבן ‎ זיך ‎ געפונען ‎ אין ‎ די ‎ בתי־מדרשים ‎ און ‎ אין‎ 
די ‎ שטיבלעך. ‎ אין ‎ אלטן ‎ בית־המדרש ‎ פלעגן ‎ זיי ‎ לערנען‎ 
מיט ‎ די ‎ עלטערע ‎ בחורים ‎ גמרא ‎ מיט ‎ מפרשים, ‎ חושן ‎ משפט,‎ 
יורה ‎ דעה ‎ א.א.וו.‎ 

די ‎ אסטראווצער ‎ קהילה ‎ איז ‎ לויט ‎ דער ‎ פונאנדער־‎ 
טיילונג ‎ פון ‎ ועד ‎ ארבע ‎ ארצות ‎ פארעכנט ‎ געווארן ‎ פאר ‎ א 
קליינע ‎ קהילה. ‎ אבער ‎ אפילו ‎ אין ‎ דער ‎ קלענסטער ‎ קהילה‎ 
איז ‎ איר ‎ מאכט ‎ אריינגעדרונגען ‎ אין ‎ אלע ‎ געביטן ‎ פונעם‎ 
לעבן ‎ פוגעם ‎ יחיד ‎ און ‎ אן ‎ א  דערלויבעניש ‎ פון ‎ דער ‎ קהילה‎ 
האט ‎ קיין ‎ שום ‎ ייד ‎ נישט ‎ געטארט ‎ זיך ‎ פארנעמען ‎ מיט‎ 
קיץ ‎ שום ‎ זאך.‎ 

צו ‎ דער ‎ געשיכטע ‎ פון ‎ חסידיזם ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ 

ווען ‎ מיר ‎ באטראכטן ‎ דעם ‎ געפאלענעם ‎ פאליטישן ‎ און ‎ עקא־‎ 
נאמישן ‎ מצב ‎ פון ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ פוילן ‎ אין ‎ 18־טן ‎ יארהונדערט,‎ 
ווערן ‎ מיר ‎ ממש ‎ דערשטוינט ‎ אינם ‎ אנבליק ‎ פונעם ‎ פאר־‎ 
שטארקטן ‎ לימוד ‎ התורה ‎ אין ‎ אזעלכע ‎ גרויליקע ‎ צייטן. ‎ און‎ 
נישט ‎ ווייניקער ‎ דערוועקט ‎ זיך ‎ ביי ‎ אונדז ‎ די ‎ פראגע, ‎ ווי‎ 
אזוי ‎ האבן ‎ די ‎ יידן ‎ באוויזן ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ צו ‎ שאפן ‎ א  נייע‎ 
באוועגונג, ‎ ווי ‎ דער ‎ חסידיזם ‎ און ‎ אפצוגעבן ‎ זיך ‎ מיט ‎ דעם‎ 
בלב ‎ ונפש.‎ 

פוילנס ‎ עקאנאמישער ‎ מצב ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ איז ‎ געווען‎ 
א  ביז ‎ גאר ‎ שווערער ‎ צוליב ‎ די ‎ אפטע ‎ אינערלעכע ‎ און ‎ אוי־‎ 
סערלעכע ‎ מלחמות. ‎ אויך ‎ דער ‎ מצב ‎ פון ‎ די ‎ יידן ‎ איז ‎ געווען‎ 
א  ביז ‎ גאר ‎ שווערער. ‎ די ‎ מאכט ‎ אין ‎ די ‎ קהילות ‎ איז ‎ גאנץ‎ 
אפט ‎ אריבער ‎ אין ‎ די ‎ הענט ‎ פון ‎ א  גרופע ‎ גבירים ‎ און‎ 
תקיפים, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ מפקיר ‎ געווען ‎ די ‎ אינטערעסן ‎ פון‎ 
די ‎ ברייטע ‎ פאלקס־מאסן, ‎ אויך ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ דער‎ 
מצב ‎ נישט ‎ געווען ‎ אנדערש, ‎ ווי ‎ אין ‎ אגדערע ‎ יידישע ‎ קהילות‎ 
אין ‎ פוילן.‎ 

אין ‎ 18־טן ‎ יארהונדערט ‎ זיינען ‎ די ‎ יידן ‎ געווען ‎ דער‎ 
רוב ‎ מנין ‎ און ‎ רוב ‎ בנין ‎ פון ‎ כמעט ‎ אלע ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך‎ 
אין ‎ פוילן. ‎ די ‎ גרויסע ‎ צאל ‎ יידן ‎ אין ‎ פוילן ‎ און ‎ זייער ‎ באזונ־‎ 
דערע ‎ וואגיקייט ‎ אין ‎ דער ‎ אלגעמיינער ‎ באפעלקערונג, ‎ האט‎ 
געשפילט ‎ א  ביז ‎ גאר ‎ וויכטיקע ‎ ראל ‎ ביים ‎ געשטאלטיקן‎ 
זייער ‎ עקאנאמישע ‎ און ‎ גערעכטלעכע ‎ פאזיציע. ‎ דער‎ 
אנטשיידנדיקער ‎ פאקטאר ‎ איז ‎ אבער ‎ געווען ‎ דער ‎ עקאנא־‎ 
מישער, ‎ סאציאלער ‎ און ‎ פאליטישער ‎ מצב ‎ פונעם ‎ לאנד, ‎ אין‎ 
וועלכן ‎ זיי ‎ האבן ‎ זיך ‎ געפונען.‎ 

און ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט, ‎ ווען ‎ ס׳איז ‎ געווארן ‎ איבערגעפולט‎ 
די ‎ מאס ‎ פון ‎ ליידן ‎ און ‎ דאם ‎ פאלק ‎ האט ‎ זי ‎ ך  געבראכן ‎ אונטער‎ 
דער ‎ שווערער ‎ לאסט ‎ פון ‎ צרות ‎ און ‎ לייד ‎ —  איז ‎ אויפגע־‎ 
קומען ‎ די ‎ באוועגונג ‎ פון ‎ חסידיזם. ‎ דאם ‎ ערשטע ‎ מאל ‎ אין‎ 
דער ‎ געשיכטע ‎ פון ‎ פוילישן ‎ יידנטום ‎ האט ‎ זיך ‎ באוויזן ‎ אן‎ 


אלגעמיינע ‎ דעמאקראטישע ‎ באוועגונג, ‎ וועלכע ‎ איז ‎ ארוים‎ 
אין ‎ קאמף ‎ קעגן ‎ דער ‎ הערשאפט ‎ פון ‎ גבירים, ‎ למדנים ‎ און‎ 
תקיפים, ‎ און ‎ געפאדערט ‎ אין ‎ דער ‎ פולער ‎ מאס ‎ די ‎ רעכט‎ 
פון ‎ פראסטן ‎ פאלק. ‎ עס ‎ האט ‎ זיך ‎ אגגעהויבן ‎ א  קאמף ‎ צווישן‎ 
חסידים ‎ און ‎ מתנגדים.‎ 

און ‎ בעת ‎ אין ‎ דער ‎ נישט ‎ ווייטער ‎ אפט ‎ האט ‎ דער‎ 
חסידיזם ‎ באלד ‎ אין ‎ אנהויב ‎ זיך ‎ אנגעשטויסן ‎ אויף ‎ א  גרויסער‎ 
קעגנערשאפט ‎ מצד ‎ ר׳ ‎ יחזקאל ‎ לאנדאו ‎ (מחבר ‎ פון ‎ "נודע‎ 
ביהודה") ‎ און ‎ אנדערע ‎ לומדים ‎ און ‎ גדולי ‎ התורה, ‎ האט‎ 
דער ‎ חסידיזם ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ כמעט ‎ נישט ‎ אנגעטראפן‎ 
אויף ‎ קיין ‎ שום ‎ קעגנערשאפט. ‎ דער ‎ חסידישער ‎ מנהיג, ‎ דער‎ 
צדיק ‎ ר׳ ‎ משה ‎ לייב ‎ סאסאווער, ‎ וועלכער ‎ האט ‎ זיך ‎ באזעצט‎ 
אין ‎ אפט, ‎ פלעגט ‎ אפט ‎ באזוכן ‎ די ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך ‎ פון‎ 
דער ‎ ארומיקער ‎ סביבה, ‎ צווישן ‎ זיי ‎ אויך ‎ אסטראווצע, ‎ און‎ 
דארט ‎ פארשפרייטן ‎ די ‎ חפידישע ‎ תורה. ‎ ר׳ ‎ משה ‎ לייב ‎ איז‎ 
געווען ‎ א  גרויסער ‎ למדן, ‎ איינער ‎ פון ‎ די ‎ בעסטע ‎ תלמידים‎ 
פון ‎ ר׳ ‎ שמעלקע ‎ פון ‎ ניקלשבורג, ‎ און ‎ דאך ‎ האט ‎ ער ‎ זיך‎ 
אויפגעפירט ‎ ווי ‎ איינער ‎ פון ‎ פראסטן ‎ פאלק ‎ און ‎ געווען‎ 
באקאנט ‎ אלם ‎ גרויסער ‎ בעל־צדקה ‎ אין ‎ קעגנזאץ ‎ צו ‎ די ‎ למד¬‎ 
נים ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ געקוקט ‎ אויף ‎ די ‎ פאלקס־מאסן ‎ פון ‎ אויבן‎ 
אראפ ‎ און ‎ באטראכט ‎ זיי ‎ פאר ‎ נידעריקע ‎ באשעפענישן. ‎ ״נײן‎ 
משה ‎ לייבם ‎ —  פלעגט ‎ ער ‎ אפט ‎ זאגן ‎ —  קענען ‎ נישט ‎ דאוונען‎ 
אלם ‎ מנין, ‎ דאקעגן ‎ צען ‎ שניידערס ‎ זענען ‎ זיך ‎ מצטרף ‎ צו ‎ א 
מנין". ‎ ער ‎ איז ‎ אנגעגאנגען ‎ אלם ‎ פאטער ‎ פון ‎ אלע ‎ יתומים,‎ 
אלמנות ‎ און ‎ ארעמע ‎ לייט, ‎ פון ‎ אלע ‎ גערודפטע ‎ און‎ 
געפלאגטע.‎ 

אין ‎ אסטראווצע ‎ גופא ‎ איז ‎ קיינמאל ‎ נישט ‎ פארגעקומען‎ 
קיין ‎ קאמף ‎ קעגן ‎ חסידות. ‎ ווארשיינלעך ‎ אז ‎ די ‎ יידן ‎ אין‎ 
אסטראווצע ‎ —  ווי ‎ אין ‎ אלע ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך ‎ אין‎ 
פוילן ‎ —  האבן ‎ געזען ‎ אין ‎ חסידיזם ‎ א  גרויסע ‎ האפענונג ‎ אין‎ 
זייער ‎ שווערן ‎ מצב.‎ 

רבי ‎ ישראל ‎ בעש״ט ‎ האט ‎ באזוכט ‎ אסטראווצע ‎ ביי ‎ דער‎ 
געלעגנהייט ‎ פון ‎ זיין ‎ באזוך ‎ אין ‎ אפט ‎ ביי ‎ רבי ‎ שבתי ‎ דעם‎ 
איינבינדער ‎ —  און ‎ פון ‎ דעמאלט ‎ אן ‎ האט ‎ זיך ‎ דער ‎ חסידיזם‎ 
גענומען ‎ מער ‎ פארשפרייטן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ אין ‎ דער‎ 
ארומיקער ‎ געגנט,‎ 

הירך ‎ אסטראווצע ‎ זיינען ‎ דירכגעגאנגען ‎ יידן ‎ מכל ‎ המי¬‎ 
נים. ‎ עס ‎ ווייזט ‎ זיך ‎ ארוים, ‎ אז ‎ דער ‎ רבי ‎ ר׳ ‎ אלימלך ‎ פון‎ 
ליזשענסק, ‎ וועלכער ‎ איז ‎ יונגערהיים ‎ געווען ‎ א  הייסער ‎ אנ־‎ 
הענגער ‎ פון ‎ די ‎ מקובלים ‎ און ‎ פון ‎ אר״י ‎ הקדוש ‎ —  האט ‎ אויך‎ 
אמאל ‎ באזוכט ‎ אסטראווצע, ‎ און ‎ לויט ‎ ווי ‎ עם ‎ איז ‎ געווען ‎ פאר־‎ 
שריבן ‎ אין ‎ "פנקס ‎ אסטראווצע". ‎ האבן ‎ אים ‎ די ‎ בעלי־בתים ‎ פון‎ 
שטאט ‎ איבערגעגעבן ‎ א  גרויסע ‎ סומע ‎ געלט ‎ אויף ‎ פדיון‎ 
•שבויים. ‎ צוזאמען ‎ מיט ‎ זיין ‎ ברודער ‎ ר׳ ‎ זישע ‎ פלעגן ‎ זיי‎ 
ארומגיין ‎ אפגעריסן ‎ און ‎ אפגעשליסן ‎ און ‎ געוואנדערט ‎ פון‎ 
שטאט ‎ צו ‎ שטאט ‎ און ‎ פון ‎ דארף ‎ צו ‎ דארף, ‎ געלעבט ‎ אין ‎ גרויס‎ 


עי‎ :הרות ‎ אוסטרוכצה‎ 


49 


דחקות ‎ און ‎ געהאלטן ‎ אין ‎ אײן ‎ פארשפרײטן ‎ די ‎ חסידישע‎ 
תורה ‎ צװישן ‎ די ‎ ארעמע ‎ פאלקס־שיכטן. ‎ עס ‎ איז ‎ נישט ‎ בא־‎ 
וװסט, ‎ צו ‎ איז ‎ דאם ‎ געװען ‎ דער ‎ אײגציקער ‎ באזוך ‎ פון ‎ רבין ‎ ר׳‎ 
אלימלך ‎ אין ‎ אסטראווצע, ‎ אדער ‎ עס ‎ זײנען ‎ דערנאך ‎ געװען‎ 
נאך ‎ באזוכן. ‎ עס ‎ איז ‎ אבער ‎ מער ‎ ווי ‎ זיכער. ‎ אז ‎ דער‎ 
דאזיקער ‎ צדיק ‎ האט ‎ א  סאך ‎ צוגעהאלפן ‎ צו ‎ פארשטארקן‎ 
דאס ‎ חסידות ‎ אין ‎ אםטראװצע.‎ 

רבי ‎ ישראל, ‎ דער ‎ קאזשעגיצער ‎ מגיד, ‎ האט ‎ געפילט‎ 
א  גאר ‎ באזונדערע ‎ קרובהשאפט ‎ צו ‎ אסטראווצע, ‎ װעלכע‎ 
געפינט ‎ זיך ‎ גישט ‎ װײט ‎ פון ‎ זײן ‎ געבורט״שטאט ‎ אפט. ‎ שײן‎ 
אלם ‎ דרײצךיאריק ‎ ײנגל ‎ איז ‎ ער ‎ אריבער ‎ קײן ‎ אסטראװצע,‎ 
כדי ‎ דארט ‎ צו ‎ לערנען ‎ אין ‎ דער ‎ ישיבה ‎ פון ‎ שטאט־רב. ‎ הגאון‎ 
רבי ‎ יחזקאל ‎ (דער ‎ פאטער ‎ פון ‎ מחבר ‎ פון ‎ די ‎ שאלות ‎ ותשובות‎ 
"הר ‎ הכרמל"). ‎ אין ‎ "פנקס ‎ אסטראווצע" ‎ איז ‎ פארצייכנט.‎ 
אז ‎ רבי ‎ ישראל ‎ האט ‎ געלערנט ‎ אין ‎ אלטן ‎ בית־המדרש ‎ און‎ 
פלעגט ‎ גאנצע ‎ נעכט ‎ אפזיצן ‎ אויפן ‎ בערגל ‎ נעבן ‎ בית־הכגסת.‎ 
וואם ‎ את ‎ געווען ‎ פול ‎ מיט ‎ פסולת, ‎ און ‎ דארט ‎ פייגיקן ‎ זיין‎ 
גוף. ‎ נאך ‎ דער ‎ פטירה ‎ פון ‎ הגאון ‎ ר׳ ‎ יחזקאל ‎ אין ‎ יאר ‎ תק״י.‎ 
האט ‎ דער ‎ קאזשעניצער ‎ מגיד ‎ רבי ‎ ישראל ‎ פארלאזט‎ 
אסטראווצע.‎ 

מיט ‎ איין ‎ זאך ‎ איז ‎ דער ‎ קאזשעניצער ‎ מגיד ‎ געווען ‎ ענלעך‎ 
צום ‎ ישפעטערדיקן ‎ אסטראיוצער ‎ רבין ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל‎ 
הלוי‎ :  ביידע ‎ זענען ‎ זיי ‎ געווען ‎ גרייסע ‎ גאונים ‎ און ‎ ביידע‎ 
האבן ‎ זיי ‎ געשטאמט ‎ פון ‎ פראשטן ‎ פאלק. ‎ דער ‎ קאזשעניצער‎ 
מגיד ‎ פלעגט ‎ צו ‎ דער ‎ יארצייט ‎ נאד ‎ זיין ‎ פאטער ‎ גיין ‎ אויפן‎ 
בית־עולם ‎ און ‎ זיך ‎ משתטח ‎ געווען ‎ אוי־ ‎ זיין ‎ י־בר. ‎ אייג־‎ 
מאל ‎ איז ‎ ער ‎ געשטאנען ‎ אנגעלענט ‎ אויפן ‎ קבר ‎ און ‎ געשוויגן.‎ 
דערנאך ‎ האט ‎ ער ‎ געזאגט ‎ צום ‎ שמש‎ :  "מיין ‎ פאטער ‎ איז‎ 
געווען ‎ אן ‎ איינביגדער, ‎ און ‎ אויך ‎ איך ‎ האב ‎ צונופגענימען‎ 
און ‎ געבונדן ‎ וועלטן ‎ איינע ‎ מיט ‎ דער ‎ אנדערער". ‎ און ‎ עס‎ 
איז ‎ דאך ‎ באוווסט, ‎ אז ‎ אויך ‎ דער ‎ פאטער ‎ פון ‎ אסטראווצער‎ 
גאון ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי, ‎ איז ‎ געווען ‎ א  פשוטער ‎ ייד,‎ 
א  בעקער.‎ 

אסטראווצע ‎ איז ‎ במשך ‎ פון ‎ דער ‎ צייט ‎ געווארן ‎ א 
חסידישע ‎ שטאט ‎ אין ‎ פולן ‎ זין ‎ פון ‎ ווארט. ‎ און ‎ כמעט ‎ יעדער‎ 
ייד ‎ איז ‎ געווען ‎ צוגעבונדן ‎ צו ‎ א  וועלכן ‎ נישט ‎ איז ‎ צדיק‎ 
און ‎ געדאוונט ‎ אין ‎ זיין ‎ שטיבל. ‎ אין ‎ שטאט ‎ זייגען ‎ געווען‎ 
שטיבלעך ‎ פון ‎ לובלינער, ‎ אלעקסאנדערער, ‎ ווורקער. ‎ סקער־‎ 
ניעוויצער, ‎ קוזמירער, ‎ ביאלאבזשעגער, ‎ מאדזשיצער ‎ שיד־‎ 
לאווצער, ‎ אזשאראווער, ‎ פוריסאווער, ‎ גערער ‎ חסידים ‎ א.אנד.‎ 

און ‎ אויף ‎ דעם ‎ באדן ‎ איז ‎ שפעטער ‎ ארויסגעוואקסן‎ 
אייגער ‎ פון ‎ די ‎ ווונדערבארסטע ‎ טיפן, ‎ דער ‎ גאון ‎ און ‎ צדיק,‎ 
וועלכער ‎ האט ‎ זיך ‎ אויסגעצייכנט ‎ מיט ‎ אהבת ‎ ישראל ‎ און‎ 
אהבת ‎ התורה, ‎ הרב ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ האלשטאק. ‎ וועלכער‎ 
איז ‎ געווען ‎ באליבט ‎ ביי ‎ אלע ‎ שיכטן ‎ פון ‎ די ‎ אסטראווצער‎ 
יידן.‎ 


אסטראווצער ‎ יידן ‎ צווישן ‎ האמער‎ 
און ‎ קאוואדלע‎ 

צום ‎ סוף ‎ פון ‎ יאר ‎ 1764  האט ‎ די ‎ פוילישע ‎ רעגירונג ‎ אײנ־‎ 
געארדנט ‎ א  פאלקס־ציילונג ‎ צווישן ‎ דער ‎ יידישער ‎ באפעל־‎ 
קערונג. ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ אין ‎ דער ‎ ארומיקער ‎ געגנט‎ 
האבן ‎ זיך ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ געפונען ‎ 904  יידן. ‎ די ‎ דאזיקע‎ 
פאלקס־ציילונג ‎ איז ‎ פארגעקומען ‎ אין ‎ צוזאמענהאנג ‎ מיטן‎ 
קאפ־שטייער, ‎ וועלכן ‎ די ‎ יידן ‎ האבן ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ באדארפן‎ 
צאלן ‎ לויט ‎ דער ‎ צאל ‎ נפשות ‎ אין ‎ יעדער ‎ קהילה, ‎ און ‎ נישט‎ 
אן ‎ אלגעמיינע ‎ סומע ‎ ויי ‎ פריער. ‎ פון ‎ קאפ־שטײער ‎ זײנען‎ 
נאר ‎ געווען ‎ באפרייט ‎ קינדער ‎ ביז ‎ איין ‎ יאר, ‎ און ‎ צוליב‎ 
דעם ‎ האבן ‎ זיי ‎ נישט ‎ פיגורירט ‎ אין ‎ די ‎ רשימות ‎ פון ‎ דער‎ 
ציילונג. ‎ און ‎ אזוי ‎ ווי ‎ דער ‎ ציל ‎ פון ‎ דער ‎ פאלקס־ציילונג‎ 
את ‎ געווען ‎ צו ‎ העכערן ‎ די ‎ שטייערן ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער‎ 
באפעלקערונג, ‎ האבן ‎ זיך ‎ די ‎ יידן ‎ באמיט ‎ אויפצוגעבן ‎ א  וואם‎ 
קלענערע ‎ צאל ‎ נפשות, ‎ און ‎ גאר ‎ באזונדערס ‎ האט ‎ מען ‎ דאס‎ 
אנגעוואנדן ‎ לגבי ‎ קיגדער, ‎ וועלכע ‎ עם ‎ את ‎ לייכט ‎ געווען‎ 
צו ‎ פארבאהאלטן. ‎ לויטן ‎ געזעץ ‎ האט ‎ דער ‎ רב ‎ אדער ‎ דער‎ 
פרנס ‎ אין ‎ יעדער ‎ שטאט ‎ באדארפן ‎ ארומגיין ‎ מיטן ‎ שמש‎ 
אין ‎ דער ‎ באגלייטונג ‎ פון ‎ א  שליאכטשיץ ‎ פון ‎ שטוב ‎ צו‎ 
שטוב ‎ און ‎ פארעירייבן ‎ די ‎ צאל ‎ נפשות. ‎ אזוי ‎ אז ‎ ס׳איז‎ 
אנצונעמן ‎ אז ‎ ד* ‎ צאל ‎ יידישע ‎ נפשות ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ האט‎ 
צי ‎ יענעי ‎ צייט ‎ באטראפן ‎ פיל ‎ מערער ‎ ווי ‎ די ‎ אפיציעל‎ 
אנגעגעבענע ‎ ציפער.‎ 

מען ‎ קאן ‎ אבער ‎ אויך ‎ אויפן ‎ סמך ‎ פון ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ פאלקס־‎ 
צ־ילונג ‎ פעסטשטעלן, ‎ אז ‎ די ‎ יידישע ‎ באפעלקערונג ‎ אין‎ 
אסטראווצע ‎ און ‎ אין ‎ דער ‎ אומגעגנט ‎ האט ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט‎ 
באטראפן ‎ נישט ‎ ווייניקער ‎ פון ‎ 904  נפשות, ‎ הגם ‎ עם ‎ לאזט‎ 
זיך ‎ נישט ‎ פעסטשטעלן ‎ די ‎ גענויע ‎ צאל. ‎ עס ‎ ווייזט ‎ זיך‎ 
אויך ‎ ארויס, ‎ אז ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ קהילה ‎ את ‎ געווען ‎ א 
הויפט־קהילה, ‎ אין ‎ וועלכער ‎ עס ‎ זיינען ‎ געווען ‎ אנגעשלאסן‎ 
פיל ‎ שטעט ‎ און ‎ דערפער ‎ פון ‎ דער ‎ ארומיקער ‎ סביבה. ‎ פון‎ 
יאר ‎ 1764  ביזן ‎ יאר ‎ 1827  פארמאגן ‎ מיר ‎ נישט ‎ קיץ ‎ שום‎ 
סטאטיסטישע ‎ אנגאבן ‎ וואס ‎ שייך ‎ דער ‎ צאל ‎ יידן ‎ אין‎ 
אסטראווצע.‎ 

מיט ‎ וואס ‎ האבן ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ 
און ‎ אין ‎ דער ‎ ארומיקער ‎ געגנט ‎ זיך ‎ באשעפטיגט ‎ און ‎ פון‎ 
וואם ‎ האבן ‎ זיי ‎ געצויגן ‎ זייער ‎ חיונהי ‎ פונקט ‎ ווי ‎ אין ‎ אלע‎ 
שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך ‎ אין ‎ פוילן, ‎ האבן ‎ אויך ‎ די ‎ יידן ‎ אין‎ 
אסטראווצע ‎ זיך ‎ באשעפטיקט ‎ מיט ‎ האנדל, ‎ מיט ‎ מלאכה‎ 
און ‎ זיי ‎ זיינען ‎ געווען ‎ פארמיטלער ‎ צווישן ‎ דער ‎ שטאט ‎ און‎ 
דארף. ‎ א  געוויסער ‎ טייל ‎ פון ‎ זיי ‎ האט ‎ זיך ‎ אויך ‎ געפונען‎ 
אין ‎ די ‎ דערפער ‎ ארום ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ זיך ‎ פארנומען ‎ מיט‎ 
ארענדע ‎ פון ‎ גיטער ‎ און ‎ מילן, ‎ מיט ‎ אפדינגען ‎ שענקען׳‎ 
קרעטשמעם ‎ א.א.וו.‎ 


50 


ספר ‎ א  ו  סטר ‎ ופצה‎ 


אין ‎ 18־טן ‎ יאר ‎ הונדערט ‎ האבן ‎ די ‎ יידן ‎ געשפילט‎ 
א  וויכטיקע ‎ ראל ‎ אין ‎ אינערלעכן ‎ האנדל ‎ פון ‎ פוילן.‎ 
אסטראווצע ‎ ווערט ‎ נישט ‎ דערמאנט ‎ צווישן ‎ די ‎ וויכטיקע‎ 
צענטערן ‎ פון ‎ די ‎ יארידן, ‎ וועלכע ‎ זיינען ‎ פארגעקומען ‎ אין‎ 
קרוין־פוילן ‎ אין ‎ די ‎ שטעט ‎ יאראסלאוו, ‎ ריטשיוואל, ‎ פיג־‎ 
טשעוו, ‎ צו ‎ וועלכע ‎ עס ‎ פלעגן ‎ זיך ‎ צוזאמענקומען ‎ אסאך ‎ יידן‎ 
פון ‎ אלע ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך, ‎ אזוי ‎ אז ‎ דער ‎ "ועד ‎ ארבע‎ 
ארצות" ‎ פלעגט ‎ דאם ‎ אויסנוצן ‎ און ‎ דארט ‎ אפהאלטן ‎ זיינע‎ 
באראטונגען. ‎ אבער ‎ אויך ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ אין ‎ די‎ 
ארומיקע ‎ שטעטלעך ‎ פלעגן ‎ פארקומען ‎ אפטע ‎ יארידן, ‎ פון‎ 
וועלכע ‎ די ‎ יידן ‎ האבן ‎ געצויגן ‎ זייער ‎ פרנסה. ‎ גרעסערע ‎ יארידן‎ 
פלעגן ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ פארקומען ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ 6  מאל‎ 
במשך ‎ פון ‎ יאר, ‎ און ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ יידן ‎ פלעגן ‎ אויך ‎ באזוכן‎ 
די ‎ יארידן, ‎ וועלכע ‎ פלעגן ‎ פארקומען ‎ אין ‎ אנדערע ‎ שטעט.‎ 

עם ‎ ווייזט ‎ זיך ‎ אתים, ‎ אז ‎ פון ‎ א  געוויסן ‎ שטאנדפונקט‎ 
האבן ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ זיו ‎ געפילט ‎ באקוועמער ‎ ווי‎ 
אין ‎ אגדערע ‎ שטעט. ‎ קודם ‎ כל ‎ צוליב ‎ דעם, ‎ וואס ‎ דער ‎ ישוב‎ 
איז ‎ געווען ‎ א  נייער ‎ און ‎ אין ‎ שטאט ‎ האט ‎ זיך ‎ געפילט ‎ א 
מאנגל ‎ אין ‎ אזא ‎ דינאמישן ‎ עלעמענט ‎ ווי ‎ די ‎ יידן, ‎ און ‎ די‎ 
שטאט־באלעבאטים ‎ זענען ‎ דאך ‎ געווען ‎ פאראינטערעסירט‎ 
אין ‎ א  וואם ‎ שנעלערער ‎ אנטוויקלונג ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט ‎ און‎ 
זיי ‎ האבן ‎ דעריבער ‎ געגעבן ‎ די ‎ יידן ‎ פארשידענע ‎ הבטחות‎ 
און ‎ פריווילעגיעס, ‎ אבי ‎ זיי ‎ זאלן ‎ קומען ‎ און ‎ זיך ‎ באזעצן‎ 
אין ‎ שטאט. ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ נישט ‎ געווען ‎ קיץ ‎ ארט‎ 
פאר ‎ קאנקורענץ ‎ צווישן ‎ יידישע ‎ און ‎ קריסטלעכע ‎ האנט־‎ 
ווערקער, ‎ ווייל ‎ די ‎ לעצטע ‎ זיינען ‎ צום ‎ גרעסטן ‎ טייל ‎ געווען‎ 
באשעפטיקט ‎ אין ‎ די ‎ פאבריקן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ אין‎ 
ארומיקער ‎ געגנט ‎ און ‎ זיי ‎ האבן ‎ זיך ‎ נישט ‎ גענויטיקט ‎ צו‎ 
ארבעטן ‎ אלס ‎ זעלבשטענדיקע ‎ האנטווערקער ‎ און ‎ דערביי‎ 
קאנקורירן ‎ מיט ‎ די ‎ יידן. ‎ והשנית: ‎ די ‎ ווירטשאפטלעכע‎ 
נויטווענדיקייט ‎ אין ‎ די ‎ יידן ‎ און ‎ זייערע ‎ גרויסע ‎ לייסטונגען‎ 
פארן ‎ האנדל ‎ האבן ‎ גובר ‎ געווען ‎ די ‎ פיינטשאפט־געפילן,‎ 
וועלכע ‎ זיינען ‎ אזוי ‎ שטארק ‎ געפלעגט ‎ געווארן ‎ דורך ‎ די‎ 
גלחים ‎ און ‎ יעזואיטן.‎ 

די ‎ שליאכטע ‎ אין ‎ פוילן ‎ האט ‎ בדרך ‎ כלל ‎ אפגעשאצט‎ 
די ‎ עקאנאמישע ‎ דינאמישקייט ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער ‎ באפעלקע־‎ 
רונג ‎ און ‎ אירע ‎ פארבינדונגען ‎ מיט ‎ נאענטע ‎ און ‎ ווייטע‎ 
לעגדער ‎ און ‎ האט ‎ זיי ‎ באדארפן ‎ ווי ‎ די ‎ פארקויפער ‎ פון‎ 
זייערע ‎ לאנדווירטשאפטלעכע ‎ פראדוקטן. ‎ דאס ‎ יידישע‎ 
אסטראווצע ‎ האט ‎ געהאט ‎ א  באזונדערן ‎ מזל ‎ צו ‎ זיינע ‎ שטאט־‎ 
באלעבאטים, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ כמעט ‎ אלע ‎ זיך ‎ באצויגן ‎ מיט‎ 
סימפאטיע ‎ צו ‎ די ‎ יידן ‎ און ‎ געוווסט ‎ ווי ‎ אפצושאפן ‎ זייערע‎ 
פעאיקייטן.‎ 

בעת ‎ דער ‎ דריטער ‎ צעטיילונג ‎ פון ‎ פוילן ‎ (1795) ‎ איז‎ 
אסטראווצע ‎ מיט ‎ דער ‎ גאנצער ‎ געגנט ‎ פון ‎ אפט ‎ און ‎ צויזמיר‎ 


אריבער ‎ צו ‎ עסטרייך ‎ און ‎ איז ‎ איר ‎ געווען ‎ אונטערגעווארפן‎ 
ביזן ‎ יאר ‎ 1809. ‎ עס ‎ זיינען ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ פארגעקומען‎ 
ענדערונגען ‎ אין ‎ דער ‎ ארגאניזאציע ‎ און ‎ אין ‎ די ‎ באדינגונגען‎ 
פון ‎ דער ‎ יידישער ‎ קהילה׳ ‎ וועלכע ‎ האט ‎ זיך ‎ געמוזט ‎ צופאסן‎ 
צו ‎ די ‎ געזעצן ‎ אין ‎ דער ‎ עסטרייכישער ‎ מדינה, ‎ וואם ‎ האט‎ 
זיי ‎ געמאכט ‎ פארשידענע ‎ באגרענעצונגען ‎ אויפן ‎ האנדלס־‎ 
געביט ‎ און ‎ ביי ‎ דורבפירן ‎ הייראט־אקטן.‎ 

מיט ‎ דער ‎ מפלה ‎ פון ‎ נאפאלעאנען ‎ און ‎ דאם ‎ אנשליסן‎ 
דאם ‎ ווארשעווער ‎ פירשטנטום ‎ צו ‎ רוסלאנד ‎ איז, ‎ לויטן‎ 
באשלוס ‎ פון ‎ ווינער ‎ קאנגרעס ‎ אין ‎ יאר ‎ 1815, ‎ אנטשטאנען‎ 
די ‎ פוילישע ‎ מלוכה ‎ אין ‎ דער ‎ ראם ‎ פון ‎ דער ‎ רוסישער‎ 
אימפעריע. ‎ אין ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ תקופה ‎ האבן ‎ זיך ‎ ביי ‎ די‎ 
פוילישע ‎ יידן ‎ דערוועקט ‎ נייע ‎ האפענונגען ‎ בשייכות ‎ מיט‎ 
דער ‎ פארבעסערונג ‎ פון ‎ זייער ‎ מצב.‎ 

די ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ ווי ‎ אין ‎ גאנץ ‎ פוילן ‎ זיינען‎ 
מיטגעריסן ‎ געווארן ‎ מיטן ‎ שטראם ‎ פון ‎ די ‎ נייע ‎ געשעענישן‎ 
און ‎ רעזשים־ענדערונגען ‎ און ‎ נאכן ‎ איבערגיין ‎ צום ‎ צארישן‎ 
רוסלאנד. ‎ האט ‎ זיך ‎ געעפנט ‎ א  ניי ‎ בלאט ‎ אין ‎ דער ‎ געשיכטע‎ 
פון ‎ זייער ‎ לעבן.‎ 

אין ‎ דער ‎ תקופה ‎ פון ‎ דער ‎ פוילישער ‎ מלוכה ‎ אין ‎ דער‎ 
ראם ‎ פון ‎ דער ‎ רוסישער ‎ אימפעריע ‎ נאכן ‎ יאר ‎ 1815. ‎ האט‎ 
אסטראווצע ‎ געהערט ‎ צו ‎ דער ‎ צויזמערער ‎ וואיעווודסטווא‎ 
און ‎ צום ‎ אפטער ‎ קרייז. ‎ די ‎ יידישע ‎ באפעלקערונג ‎ פון‎ 
אסטראווצע ‎ איז ‎ געווען ‎ אונטערגעווארפן ‎ דער ‎ קהילה, ‎ צו‎ 
וועלכער ‎ עס ‎ האבן ‎ אויך ‎ געהערט ‎ די ‎ קלענערע ‎ קהילות ‎ אין‎ 
די ‎ נאענטע ‎ שטעטלעך ‎ ווי ‎ אויך ‎ די ‎ יידן ‎ פון ‎ די ‎ ארימיקע‎ 
דערפער.‎ 

אין ‎ יאר ‎ 1827  האט ‎ די ‎ אלגעמייגע ‎ צאל ‎ פון ‎ דער‎ 
יידישער ‎ באפעלקערונג ‎ אין ‎ פוילן ‎ באטראפן ‎ 377,754 
נפשות, ‎ און ‎ די ‎ צאל ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ —  1064  נפשות‎ 
(5770 ‎ פון ‎ דער ‎ אלגעמיינער ‎ באפעלקערונג), ‎ דאם ‎ הייסט,‎ 
אז ‎ די ‎ יידן ‎ האבן ‎ שוין ‎ דעמאלט ‎ געבילדעט ‎ א  מערהייט‎ 
פון ‎ דער ‎ שטאטישער ‎ באפעלקערונג. ‎ עם ‎ איז ‎ אבער‎ 
אנצונעמען, ‎ אז ‎ די ‎ אנגעגעבענע ‎ ציפער ‎ איז ‎ נישט ‎ קיץ‎ 
ריכטיקע, ‎ ווייל ‎ אסאך ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע. ‎ גענוי ‎ ווי ‎ אין‎ 
אנדערע ‎ שטעט, ‎ האבן ‎ זיך ‎ צוליב ‎ פארשידענע ‎ סיבות‎ 
אפגעהאלטן ‎ פון ‎ רעגיסטרירן. ‎ במשך ‎ פון ‎ דרייסיק ‎ יאר,‎ 
פון ‎ יאר ‎ 1827  ביזן ‎ יאר ‎ 1856, ‎ האבן ‎ מיר ‎ נישט ‎ קיץ ‎ שום‎ 
פרטים ‎ וועגן ‎ די ‎ פאלקסציילוגגען ‎ אין ‎ שטאט ‎ און ‎ וועגן ‎ דער‎ 
צאל ‎ יידן ‎ דארט. ‎ אין ‎ יאר ‎ 1856  האט ‎ די ‎ צאל ‎ יידישע ‎ נפשות‎ 
אין ‎ אסטראווצע ‎ באטראפן ‎ 2675, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ געבילדעט‎ 
8070  פון ‎ דער ‎ אלגעמיינער ‎ באפעלקערונג. ‎ מיט ‎ פיר ‎ יאר‎ 
שפעטער ‎ איז ‎ ווידער ‎ פארגעקומען ‎ א  פאלקס־ציילונג, ‎ לויט‎ 
וועלכער ‎ די ‎ צאל ‎ יידישע ‎ נפשות ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ האט‎ 
באטראפן ‎ 2675  נפשות ‎ פון ‎ דער ‎ אלגעמיינער ‎ באפעלקערונג‎ 


על ‎ כדרות ‎ אוסטרוכצד‎ 


51 


פון ‎ 3366  נפשות. ‎ פאראן ‎ א  סברה, ‎ אז ‎ די ‎ יידן ‎ פון‎ 
אסטראווצע ‎ זיינען ‎ געווען ‎ פאראינטערעסירט ‎ צוליב ‎ וועל־‎ 
סער ‎ נישט ‎ איז ‎ סיבה, ‎ אויסצובאהאלטן ‎ דעם ‎ פאקט ‎ אז ‎ זיי‎ 
באטרעפן ‎ א  מערהייט ‎ פון ‎ דער ‎ באפעלקערונג ‎ אין ‎ שטאט.‎ 
פון ‎ דער ‎ צווייטער ‎ זייט ‎ איז ‎ טאקע ‎ מעגלעך, ‎ אז ‎ די ‎ יידישע‎ 
באפעלקערונג ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ האט ‎ זיך ‎ פארקלענערט ‎ בעת‎ 
די ‎ לעצטע ‎ צוויי ‎ פאלקסציילונגען ‎ אויף ‎ זעכציק ‎ נפשות.‎ 
צי ‎ די ‎ דאזיקע ‎ וואקלונג ‎ איז ‎ געיוען ‎ א  ממשותדיקע ‎ אדער‎ 
צופעליקע ‎ —  איז ‎ שווער ‎ פעסטצושטעלן. ‎ נאך ‎ פינף ‎ יאר‎ 
נאך ‎ דער ‎ גרויסער ‎ שריפה ‎ אין ‎ שטאט, ‎ האבן ‎ זיך ‎ די ‎ ציפערן‎ 
פון ‎ דער ‎ פאלקסציילונג ‎ נישט ‎ געענדערט, ‎ און ‎ אין ‎ יאר‎ 
1865  האט ‎ ווידער ‎ די ‎ צאל ‎ נפשות ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער‎ 
באפעלקערונג ‎ אין ‎ שטאט ‎ באטראפן ‎ 2675  נפשות ‎ פון ‎ דער‎ 
אלגעמיינער ‎ באפעלקערונג ‎ פון ‎ 3366  נפשית, ‎ ד.ה. ‎ אז ‎ מען‎ 
האט ‎ פשוט ‎ אנגעגעבן ‎ די ‎ ציפער ‎ פון ‎ דער ‎ פריערדיקער‎ 
פאלקסציילונג.‎ 

פון ‎ וואס ‎ האבן ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ געלעבט ‎ די ‎ ־־ידן ‎ אין‎ 
אםטראװצע׳׳ ‎ צוליב ‎ די ‎ באגרענעצונגען ‎ פאר ‎ יידן ‎ און ‎ דאם‎ 
נישט ‎ לאזן ‎ זיי ‎ אריינדרינגען ‎ אין ‎ דער ‎ אינדוסטריע ‎ און ‎ אין‎ 
דער ‎ לאנדווירטשאפט ‎ במשך ‎ פון ‎ הונדערטער ‎ יארן, ‎ זייגען‎ 
די ‎ יידן ‎ אין ‎ זייער ‎ גרעסטער ‎ מערהייט ‎ געווען ‎ געצווינגען‎ 
צו ‎ פארנעמען ‎ זיך ‎ מיט ‎ האנדל ‎ מלאכה, ‎ קונסט־אויסאר־‎ 
בעטונגען ‎ ויי ‎ אויך ‎ פארמיטלעריי ‎ אין ‎ מעקלעריי. ‎ דער‎ 
גרעסטער ‎ טייל ‎ פון ‎ וי־ ‎ איז ‎ באשטאנען ‎ פין ‎ קליינהענדלער.‎ 
קרעמער, ‎ גאסן־הענדלער ‎ און ‎ בעלי־מלאכות, ‎ וועלכע ‎ האבן‎ 
געבילדעט ‎ א  שוואכע ‎ סאציאלע ‎ שיכט, ‎ א  פארארעמטע‎ 
צוליב ‎ די ‎ שטענדיקע ‎ פארפאלגונגען, ‎ גזירות ‎ און ‎ אנטיסע־‎ 
מיטיזם. ‎ עס ‎ זענען ‎ אויך ‎ געווען ‎ דייגים, ‎ רבנים ‎ מלמדים‎ 
שוחטים, ‎ ישיבה־בחורים ‎ און ‎ בעלי־בתים. ‎ די ‎ ברייטע ‎ מאמן‎ 
פון ‎ "עמך׳ ‎ האבן ‎ געהערט ‎ צו ‎ די ‎ "חברות" ‎ פץ ‎ פארשידענע‎ 
בעלי־ ‎ מלאכה.‎ 

אויך ‎ אין ‎ אסטראווצע. ‎ ווי ‎ אין ‎ אלע ‎ אנדערע ‎ שטעט‎ 
און ‎ שטעטלעך, ‎ האבן ‎ די ‎ יידן, ‎ און ‎ גאר ‎ באזונדערס ‎ די‎ 
האנטווערקער, ‎ געליטן ‎ פון ‎ שווערן ‎ עקאנאמישן ‎ מצב,‎ 
וועלכער ‎ האט ‎ געהערשט ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ אין ‎ פוילן ‎ צוליב‎ 
די ‎ אפטע ‎ מלחמות ‎ און ‎ פאליטישע ‎ ענדערונגען ‎ און ‎ דער‎ 
עיקר ‎ צוליב ‎ די ‎ פארשידענע ‎ שטייערן, ‎ וועלכע ‎ זיינען ‎ ארויפ־‎ 
געלייגט ‎ געווארן ‎ אויף ‎ דער ‎ יידישער ‎ באפעלקערונג, ‎ נישט‎ 
רעכענענדיק ‎ זיך ‎ מיט ‎ אירע ‎ עקאנאמישע ‎ מעגלעכקייטן.‎ 

אין ‎ אסטראווצע ‎ זיינען ‎ אויך ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ געווען‎ 
קלעזמארים, ‎ בדחנים ‎ און ‎ חזנים. ‎ די ‎ קלעזמארים ‎ פלעגן‎ 
שפילן ‎ אויף ‎ יידישע ‎ און ‎ קריסטלעכע ‎ חתונות ‎ או ‎ זיי ‎ פלעגן‎ 
אויך ‎ אייגעלאדן ‎ ווערן ‎ דורך ‎ די ‎ גוט־באזיצער ‎ צו ‎ שפילן ‎ אויף‎ 
זייערע ‎ פארוויילונגען ‎ און ‎ בעלער ‎ און ‎ וויילן ‎ דעם ‎ עולם‎ 
אין ‎ זייערע ‎ פאלאצן.‎ 


אסטראווצע ‎ נאכן ‎ אויפשטאנד ‎ פון ‎ 1831 

נאכן ‎ אונטערדריקן ‎ דעם ‎ אויפשטאנד ‎ פון ‎ יאר ‎ 1831  האט‎ 
זיך ‎ פארענדיקט ‎ די ‎ זעלבשטענדיקייט ‎ פון ‎ פוילן, ‎ וועלכע‎ 
איז ‎ פארוואנדלט ‎ געווארן ‎ אין ‎ א  טעריטאריע ‎ פון ‎ דער‎ 
רוסישער ‎ אימפעריע. ‎ דאס ‎ האט ‎ דערפירט ‎ צו ‎ גרויסע ‎ עקא־‎ 
נאמישע ‎ און ‎ גייסטיקע ‎ ענדערונגען ‎ אין ‎ לעבן ‎ פון ‎ די ‎ יידן‎ 
אין ‎ פוילן. ‎ די ‎ באגרענעצינגען ‎ פאר ‎ די ‎ יידן ‎ אויף ‎ פארשי־‎ 
דענע ‎ געביטן ‎ האבן ‎ ווייטער ‎ אנגעהאלטן ‎ און ‎ די ‎ שטייער־‎ 
לאסט ‎ איז ‎ געווארן ‎ וואס ‎ אמאל ‎ שווערער ‎ און ‎ אומדער־‎ 
טרעגלעכער. ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ איז ‎ אין ‎ פוילן ‎ אויסגעבראכן‎ 
די ‎ כאלערע־מגיפה, ‎ וועלכע ‎ האט ‎ צוגענומען ‎ זייער ‎ אסאך‎ 
קרבנות ‎ צווישן ‎ דער ‎ באפעלקערונג. ‎ אויך ‎ די ‎ יידן ‎ פון‎ 
אסטראווצע ‎ האבן ‎ זייער ‎ פיל ‎ געליטן ‎ פון ‎ דער ‎ דאזיקער‎ 
מגיפה ‎ און ‎ פיל ‎ משפחות ‎ זיינען ‎ געווארן ‎ פאראבלט ‎ צוליבן‎ 
טויט ‎ פון ‎ זייערע ‎ נאענטסטע ‎ און ‎ טייערסטע.‎ 

די ‎ שווערע ‎ גזירה ‎ פון ‎ 1840  נישט ‎ צו ‎ דערלויבןדי‎ 
פוילישע ‎ יידן ‎ צו ‎ טראגן ‎ זייערע ‎ ספעציפישע ‎ יידישע ‎ קליידער‎ 
און ‎ אז ‎ די ‎ יידישע ‎ פרויען ‎ זאלן ‎ נישט ‎ טארן ‎ אפגאלן‎ 
זייערע ‎ האר ‎ פארן ‎ ארונטערגיין ‎ אונטער ‎ דער ‎ חופה; ‎ די‎ 
גזירה ‎ פון ‎ 1843  וועגן ‎ 15־יאריקן ‎ מיליטער־דינסט, ‎ וואס‎ 
האט ‎ דערפירט ‎ צו ‎ דער ‎ בארימטער ‎ אין ‎ דער ‎ יידישער‎ 
געשיכטע ‎ פרשה ‎ ״קאנטאניםטן״ ‎ דאס ‎ פארכאפן ‎ מיט‎ 
געװאלד ‎ ײדישע ‎ ױגענטלעכע ‎ און ‎ זיי ‎ אפרייסן ‎ אויף ‎ לאנגע‎ 
יארן ‎ פון ‎ זייערע ‎ עלטערן, ‎ פון ‎ וועלכע ‎ אויך ‎ א  סך ‎ זיינען‎ 
געציוונגען ‎ געווארן ‎ זיך ‎ אפצושמדן ‎ —  דאס ‎ אלץ ‎ האט ‎ זיך‎ 
אויך ‎ געלאזט ‎ טיף ‎ אפפילן ‎ אין ‎ דער ‎ יידישער ‎ אסטראווצע,‎ 
ווו ‎ מען ‎ האט ‎ זיך ‎ דערציילט ‎ גרויליקע ‎ מעשיות ‎ וועגן‎ 
״ניקאלאײס ‎ סאלדאטך ‎ אין ‎ די ‎ ווייטע ‎ סטעפעס ‎ פון ‎ רוסלאנד.‎ 

די ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראװצע ‎ האבן, ‎ צוגלייך ‎ מיט ‎ די ‎ יידן‎ 
אין ‎ אלע ‎ אנדערע ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך ‎ אין ‎ פוילן, ‎ פיל‎ 
געליטן ‎ פון ‎ דער ‎ גזירה ‎ פון ‎ דער ‎ צארישער ‎ מאכט ‎ קעגן‎ 
יידישן ‎ ״חדר״. ‎ אין ‎ מאי ‎ 1855  האט ‎ די ‎ צארישע ‎ רעגירונג‎ 
ארויסגעגעבן ‎ א  פארארדענונג, ‎ אז ‎ במשך ‎ פון ‎ צוואנציק ‎ יאר‎ 
זאלן ‎ ליקווידירט ‎ ווערן ‎ די ‎ "חדרים׳/ ‎ וואס ‎ האבן ‎ געשפילט‎ 
אזא ‎ וויכטיקע ‎ ראל ‎ אין ‎ דערציאונגם־וועזן ‎ פון ‎ די ‎ יידישע‎ 
מאסן ‎ אין ‎ פארלויף ‎ פון ‎ פיל ‎ דורות. ‎ די ‎ רעליגיעזע ‎ יידן‎ 
האבן ‎ אויך ‎ נישט ‎ גערן ‎ אויפגענומען ‎ דאם ‎ אייגפירן ‎ דעם‎ 
לימוד ‎ פון ‎ דער ‎ רוסישער ‎ שפראך ‎ אין ‎ די ‎ "חדרים". ‎ אין‎ 
יאר ‎ 1875, ‎ דער ‎ ענדיגילטיקער ‎ טערמין ‎ פון ‎ ליקווידירן ‎ די‎ 
יידישע ‎ "חדרים", ‎ האט ‎ זיך ‎ די ‎ צארישע ‎ רעגירונג ‎ איבער־‎ 
צייגט, ‎ אז ‎ זי ‎ איז ‎ נישט ‎ אימשטאנד ‎ איינצוברעכן ‎ דאס‎ 
עקשנות ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער ‎ באפעלקערונג, ‎ און ‎ דעם ‎ יידישן‎ 
"חדר" ‎ איז ‎ ווייטער ‎ דערלויבט ‎ געווארן ‎ צו ‎ עקזיסטירן.‎ 

עס ‎ איז ‎ באקאנט ‎ די ‎ באציאונג ‎ פון ‎ די ‎ אסטראווצער‎ 
יידן ‎ בעתן ‎ אויפשטאנד ‎ פון ‎ יאר ‎ 1863. ‎ דער ‎ ליפסקער ‎ רבי,‎ 


52 


ספר ‎ א  ו  ס  נז ‎ ר  ו  ב  צ  ר 


ר׳ ‎ יהודה ‎ לייביש ‎ פסח ‎ פרימער ‎ (זיין ‎ זון ‎ ר׳ ‎ ירחמיאל ‎ האט‎ 
געוווינט ‎ אין ‎ אסטראווצע), ‎ האט ‎ געזאמלט ‎ געלט ‎ און ‎ קליידער‎ 
אין ‎ אסטראווצע ‎ פאר ‎ די ‎ אויפשטענדלער, ‎ און ‎ די ‎ יידישע‎ 
שניידערם ‎ האבן ‎ גענייט ‎ פאר ‎ זיי ‎ די ‎ נויטיקע ‎ מלבושים. ‎ די‎ 
יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ האבן ‎ אויך ‎ געהאלפן ‎ די ‎ אויפשטעבדלער‎ 
מיט ‎ עסנווארג ‎ און ‎ אגדערע ‎ זאכן.‎ 

די ‎ פאליאקן ‎ פון ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ דער ‎ סביבה ‎ האבן‎ 
גישט ‎ פארגעסן ‎ די ‎ הילף ‎ מצד ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ יידן ‎ פאר‎ 
די ‎ אויפשטענדלער. ‎ אלס ‎ צייכן ‎ פון ‎ דאנקבארקייט ‎ האט‎ 
א  פרוי ‎ פון ‎ א  באוווסטן ‎ פוילישן ‎ שליאכטשיץ ‎ געשאנקען‎ 
א  מיט ‎ גאלד ‎ אויסגעהאפטן ‎ פרוכת ‎ פארן ‎ ארון־קודש ‎ אין‎ 
דער ‎ שול. ‎ די ‎ זקני ‎ העיר ‎ ווייסן ‎ צו ‎ דערציילן, ‎ אז ‎ אויפן‎ 
פרוכת ‎ איז ‎ געווען ‎ אויסגעהאפטן ‎ דער ‎ נאמען ‎ פון ‎ דער‎ 
שפענדערין ‎ מיט ‎ די ‎ אותיות ‎ "פ.ר.". ‎ די ‎ גאנצע ‎ צייט, ‎ וואס‎ 
פוילן ‎ האט ‎ געהערט ‎ צו ‎ רוסלאנד, ‎ האט ‎ מען ‎ זיך ‎ נישט‎ 
באנוצט ‎ מיטן ‎ דאזיקן ‎ פרוכת׳ ‎ מורא ‎ האבנדיק ‎ פאר ‎ אן ‎ "עין‎ 
הרע" ‎ מצד ‎ די ‎ צארישע ‎ מאכט ‎ ארגאנען... ‎ ערשט ‎ נאך ‎ דער‎ 
באפרייאונג ‎ פון ‎ פוילן ‎ פלעגט ‎ מען ‎ דאם ‎ דאזיקע ‎ פרוכת,‎ 
וועלכעס ‎ האט ‎ סימבאליזירט ‎ די ‎ פריינטשאפט ‎ צווישן ‎ יידן‎ 
און ‎ פאליאקן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ אין ‎ דער ‎ סביבה, ‎ — 
ארויסהענגען ‎ אויף ‎ יום־טוב ‎ אויפן ‎ ארון־הקודש.‎ 

אין ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ אין ‎ דער ‎ ארומיקער ‎ געגנט ‎ האבן‎ 
די ‎ יידן ‎ געלעבט ‎ אין ‎ גוטע ‎ באציאונגען ‎ מיט ‎ זייערע ‎ פוילישע‎ 
שכנים. ‎ די ‎ יידישע ‎ האנטווערקער ‎ פלעגן ‎ גוט ‎ אויפגענומען‎ 
ווערן ‎ אומעטום ‎ און ‎ זיי ‎ זיינען ‎ אויך ‎ געווען ‎ באשעפטיקט‎ 
ביים ‎ בויען ‎ קירכעס. ‎ די ‎ נלחים ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ און ‎ אין‎ 
דער ‎ ארומיקער ‎ געגנט ‎ פלעגן ‎ אין ‎ די ‎ קירכעס ‎ פרעדיקן‎ 
צו ‎ לעבן ‎ בשלום ‎ מיט ‎ יידישע ‎ שכנים ‎ און ‎ זיי ‎ פלעגן ‎ אפט‎ 
דערמאנען ‎ די ‎ בשותפותדיקע ‎ אקציעם ‎ פון ‎ פאליאקן ‎ און‎ 
יידן ‎ אין ‎ די ‎ בלוטיקע ‎ קאמפן ‎ בעתן ‎ אויפשטאנד ‎ פון ‎ יאר‎ 
1863. ‎ געווען ‎ נלחים, ‎ וועלכע ‎ פלעגן ‎ לאזן ‎ אויפנייען ‎ זייערע‎ 
סוטאנעס ‎ דווקא ‎ ביי ‎ יידישע ‎ שניידערס, ‎ וועלכע ‎ האבן‎ 
געשמ׳ט ‎ פאר ‎ נוטע ‎ בעלי־מלאכות. ‎ די ‎ דאזיקע ‎ אידיליע‎ 
פון ‎ פרידלעכע ‎ באציאונגען ‎ צווישן ‎ יידן ‎ און ‎ פאליאקן ‎ האט‎ 
אנגעהאלטן ‎ ביזן ‎ יאר ‎ 1896, ‎ ווען ‎ ס׳האט ‎ זיך ‎ אנגעהויבן‎ 
א  גיפטיקע ‎ אגיטאציע ‎ מצד ‎ איינעם ‎ פון ‎ די ‎ נלחים ‎ אין‎ 
שטאט, ‎ און ‎ דאם ‎ רואיקע ‎ לעבן ‎ צווישן ‎ ביידע ‎ טיילן ‎ פון‎ 
דער ‎ באפעלקערונג ‎ איז ‎ פיל ‎ געשטערט ‎ געווארן.‎ 

דער ‎ מאטעריעלער ‎ מצב ‎ פון ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ 
האט ‎ זיך ‎ אבער ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ פיל ‎ פארבעסערט. ‎ מיטן‎ 
פארלייגן ‎ א  באן־ליניע ‎ ביז ‎ אסטראווצע, ‎ האט ‎ מען ‎ אויך ‎ אויפ־‎ 
געשטעלט ‎ די ‎ אייזן־גיסעריי ‎ ("זאקלאדי ‎ אסטראוויעצקיע"),‎ 
ווו ‎ עם ‎ האט ‎ געארבעט ‎ אלם ‎ בוכהאלטער ‎ א  געוויסער ‎ ייד‎ 
פרענקעל. ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ שטאט ‎ און ‎ אין ‎ דער ‎ ארומיקער ‎ געגנט‎ 
האבן ‎ געצויגן ‎ זייער ‎ חיונה ‎ פון ‎ די ‎ טויזנטער ‎ באשעפטיקטע‎ 
ארבעטער ‎ אין ‎ די ‎ פאבריקן. ‎ עס ‎ איז ‎ אויך ‎ אנגעגאנגען ‎ א  הורט־‎ 


האנדל ‎ מיט ‎ די ‎ ארומיקע ‎ קליינע ‎ שטעטלעך, ‎ פון ‎ וועלכע ‎ יידן‎ 
פלעגן ‎ קומען ‎ קיין ‎ אסטראווצע ‎ איינקויפן ‎ שפייז־פראדוקטן‎ 
און ‎ פארשידענע ‎ שטאפן. ‎ די ‎ באן ‎ פלעגט ‎ קומען ‎ קיץ‎ 
אסטראווצע ‎ צוויי ‎ מאל ‎ אין ‎ טאג, ‎ געברענגט ‎ און ‎ ארויסגע־‎ 
פירט ‎ פארשידענע ‎ סחורות. ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ שטאט ‎ האבן ‎ געלעבט‎ 
פון ‎ ארבעט, ‎ פון ‎ האנדל ‎ און ‎ פון ‎ קרעמעריי. ‎ אלי ‎ אבוש‎ 
לעדערמאן ‎ און ‎ זיין ‎ זון ‎ ר׳ ‎ דודל ‎ האבן ‎ אויפגעשטעלט ‎ די‎ 
ערשטע ‎ גארבעריי, ‎ וועלכע ‎ האט ‎ אויך ‎ באשעפטיקט ‎ קריסטן‎ 
פון ‎ דער ‎ ארטיקער ‎ באפעלקערוגג. ‎ פיל ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ 
האבן ‎ זיך ‎ גוט ‎ אויפגעארבעט ‎ און ‎ ס׳איז ‎ געווען ‎ צווישן ‎ זייא‎ 
היפש ‎ ביסל ‎ גבירים. ‎ אויף ‎ שריט ‎ און ‎ טריט ‎ האט ‎ מען‎ 
געפילט, ‎ אז ‎ דער ‎ מאטעריעלער ‎ מצב ‎ האלט ‎ זיך ‎ אין ‎ איין‎ 
פארבעסערן.‎ 

אסטראווצע ‎ נאך ‎ דער ‎ שריפה‎ 

דער ‎ פסוק ‎ "שבע ‎ יפול ‎ וקם" ‎ <זיבן ‎ מאל ‎ פאלן ‎ און ‎ צוריק‎ 
אויפשטיין) ‎ איז ‎ אויך ‎ מקויים ‎ געווארן ‎ אין ‎ אסטראווצע,‎ 
וועלכע ‎ האט ‎ אין ‎ פארלויף ‎ פון ‎ איר ‎ לאנג־יאריקער ‎ עקזיס־‎ 
טענץ ‎ דורכגעמאכט ‎ פיל ‎ שריפות, ‎ פיל ‎ מאל ‎ פארברענט‎ 
און ‎ חרוב ‎ געווארן ‎ און ‎ אויף ‎ אירע ‎ חורבות ‎ ווידער ‎ אויפגע־‎ 
בויט ‎ א  נייע ‎ שטאט ‎ און ‎ פונסניי ‎ ארגאניזירט ‎ דאם ‎ קהלישע‎ 
לעבן. ‎ גאר ‎ באזונדערס ‎ פלעגן ‎ די ‎ אפטע ‎ שריפות ‎ אנמאכן‎ 
א  חורבן ‎ אין ‎ די ‎ ענגע ‎ יידישע ‎ געסלעך. ‎ די ‎ יידן ‎ פלעגן‎ 
אנטלויפן ‎ אין ‎ די ‎ ארומיקע ‎ שטעטלעך ‎ און ‎ אסטראווצע ‎ איז‎ 
פיל ‎ מאל ‎ געווארן ‎ אויסגעליידיקט ‎ פון ‎ יידן. ‎ שפעטער ‎ זענען‎ 
געקומען ‎ אנדערע ‎ יידן, ‎ אפגעבויט ‎ די ‎ חורבות ‎ און ‎ אויפגע־‎ 
שטעלט ‎ א  נייעם ‎ יידישן ‎ ישוב.‎ 

מיר ‎ פארמאגן ‎ נישט ‎ קיץ ‎ גענויע ‎ דאטעס ‎ וועגן ‎ די‎ 
אפטע ‎ שריפות ‎ אין ‎ אסטראווצע. ‎ מיר ‎ ווייסן ‎ בלויז, ‎ אז ‎ אין‎ 
יאר ‎ 1713  (תע״ד) ‎ איז ‎ די ‎ שטאט ‎ פונסניי ‎ אפגעבויט ‎ געווארן‎ 
נאך ‎ א  גרויסע ‎ שריפה, ‎ פון ‎ וועלכער ‎ עס ‎ זיינען ‎ איבערגע־‎ 
בליבן ‎ בלויז ‎ די ‎ אלטע ‎ שול ‎ און ‎ דאם ‎ אלטע ‎ בית־המדרש.‎ 
א  צווייטע ‎ אינפארמאציע ‎ דערציילט ‎ אונדז ‎ װעגן ‎ א  גרויםער‎ 
שריפה ‎ אין ‎ יאר ‎ 1861, ‎ ווען ‎ די ‎ גאנצע ‎ שטאט ‎ איז ‎ פארברענט‎ 
געווארן ‎ און ‎ עס ‎ זיינען ‎ אויך ‎ אומגעקומען ‎ עטלעכע ‎ יידן ‎ בעת‎ 
א  חתונה. ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ שטעטל ‎ האבן ‎ זיר ‎ איבערצייגט, ‎ אז‎ 
ס׳איז ‎ גישט ‎ כדאי ‎ צו ‎ בויען ‎ הילצערגע ‎ הייזער. ‎ אויב‎ 
ס׳פלעגט ‎ אויסברעכן ‎ א  שריפה ‎ אין ‎ איין ‎ הויז, ‎ פלעגט ‎ זיך‎ 
דאס ‎ פייער ‎ תיכף ‎ אריבערטראגן ‎ אויף ‎ אנדערע ‎ בנינים ‎ און‎ 
אלע ‎ זיינען ‎ אוועק ‎ מיטן ‎ רויך. ‎ און ‎ קיץ ‎ ארגאניזירטע‎ 
פייערלעשער־געזעלשאפט ‎ איז ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ נישט ‎ געווען.‎ 
האבן ‎ זיך ‎ טאקע ‎ נאך ‎ יענער ‎ גרויסער ‎ שריפה ‎ גענומען‎ 
באווייזן ‎ אין ‎ די ‎ יידישע ‎ געסלעך ‎ וואס ‎ מערער ‎ געמויערטע‎ 
הייזער ‎ און ‎ די ‎ שריפות ‎ האבן ‎ שוין ‎ נישט ‎ געקאנט ‎ אנמאכן‎ 
אזא ‎ חורבן ‎ ווי ‎ פריער ‎ און ‎ בכלל ‎ זיך ‎ פארקלענערט.‎ 


עד ‎ נהרות ‎ אוסנזרובצה‎ 


53 


פון ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ שוידערלעכער ‎ שריפה ‎ איז‎ 
איבערגעבליבן ‎ אויפן ‎ אסטראווצער ‎ בית־עלמין ‎ אן ‎ אנדענק‎ 
אין ‎ געשטאלט ‎ פון ‎ א  דאפלטער ‎ מצבה ‎ פון ‎ א  מאן ‎ און ‎ ווייב,‎ 
וועלכע ‎ זיינען ‎ צוזאמען ‎ אומגעקומען ‎ אויף ‎ א  יידישער‎ 
חתונה. ‎ ווי ‎ אויך ‎ רעשטלעך ‎ פון ‎ פיר ‎ גרויסע ‎ און ‎ אכט‎ 
קליינע ‎ מצבות ‎ נאך ‎ די ‎ אומגעקומענע ‎ יידן ‎ בעת ‎ דער ‎ דאזיקער‎ 
שריפה.‎ 

די ‎ אסטראווצער ‎ יידן ‎ האבן ‎ אפגעקויפט ‎ ביים ‎ גראף‎ 
וויעלאפאלסקי ‎ שטיקער ‎ באדן ‎ פון ‎ זיינע ‎ גיטער ‎ און ‎ אויפ־‎ 
געשטעלט ‎ נייע ‎ הייזער ‎ און ‎ גאסן. ‎ די ‎ שטאט ‎ האט ‎ זי ‎ ך 
אויסגעברייטערט ‎ און ‎ עם ‎ איז ‎ אויפגעקומען ‎ דער ‎ קווארטאל‎ 
מיט ‎ זיינע ‎ נייע ‎ הייזער, ‎ דער ‎ אזוי ‎ גערופענער ‎ "סטאוו". ‎ עם‎ 
איז ‎ פארגעקומען ‎ א  כסדרדיקע ‎ מענטשן־וואנדערונג ‎ פון‎ 
די ‎ נאענטע ‎ שטעטלעך‎ :  טארלע, ‎ ליפסק, ‎ ראכעוו.‎ 
קלימענטאוו ‎ א. ‎ אגד. ‎ אײפן ‎ בערגל ‎ נישט ‎ װײט ‎ איז ‎ געשטא־‎ 
נען ‎ דער ‎ גרויסער ‎ קאשטשאל ‎ מיס ‎ זיין ‎ הויכער ‎ שטיינערנער‎ 
ווייסער ‎ מויער. ‎ אז ‎ פר-ימע ‎ יידן ‎ פלעגן ‎ אדוירכגיין ‎ נישט ‎ ייייט‎ 
פון ‎ קאשטשאל, ‎ פלעגן ‎ די ‎ אין ‎ דער ‎ שטיל ‎ שעפטשען ‎ דעם‎ 
פסוק‎ :  "שקץ ‎ תשקצני‎ 

דער ‎ מארק ‎ אין ‎ אהטראווצע ‎ איז ‎ געווען ‎ ארומגערינגלט‎ 
פון ‎ אלע ‎ זייטן ‎ מיט ‎ גאפן ‎ און ‎ געסלעך׳ ‎ װעלכע ‎ זײנען ‎ געױען‎ 
אויסשליםלעך ‎ באװונט ‎ דורד ‎ יידן ‎ ווי• ‎ טילנע ‎ זאטילגע,‎ 
נאווא, ‎ סטאראקונאויסקא ‎ מיייגסקא ‎ אץ ‎ א  גדײסער ‎ טיייי‎ 
פון ‎ אילזשעצקא ‎ (דרילדזשער־גאס). ‎ אין ‎ די ‎ דאזיקע ‎ ענגע‎ 
געסלעך ‎ זיינען ‎ געווען ‎ קאגצענטרירט ‎ כמעט ‎ אלע ‎ "הדרים"‎ 
פון ‎ אסטראווצע ‎ מיט ‎ זייערע ‎ מלמדים ‎ און ‎ אין ‎ די ‎ זומער־‎ 
חדשים ‎ פלעגן ‎ פון ‎ די ‎ אפענע ‎ פענצטער ‎ זיך ‎ לאזן ‎ הערן ‎ די‎ 
יונגע ‎ שטימעלעך ‎ פון ‎ די ‎ תלמידים, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ פלייסיק‎ 
געלערגט ‎ תורה ‎ פון ‎ פרי ‎ ביז ‎ שפעט ‎ אין ‎ אוונט. ‎ געווען‎ 
אויך ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ דאם ‎ שול־געסל ‎ און ‎ דאס ‎ "טומאה"־‎ 
געסל, ‎ דער ‎ קונאווער ‎ וועג, ‎ דער ‎ אפטער ‎ וועג ‎ און ‎ דער‎ 
סטאוו, ‎ וועלכער ‎ האט ‎ געפירט ‎ צו ‎ דער ‎ באן־סטאנציע. ‎ אלע‎ 
געוועלבער ‎ אין ‎ מארק ‎ אויף ‎ אלע ‎ פיר" ‎ ציילך ‎ זיינען ‎ געווען‎ 
יידישע. ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ פארוואנדלט‎ 
געווארן ‎ אין ‎ א  יידישער ‎ שטאט. ‎ אין ‎ דער ‎ יידישער ‎ וועלט‎ 
איז ‎ די ‎ שטאט ‎ ביזן ‎ היינטיקן ‎ טאג ‎ מערער ‎ באקאנט ‎ אונטערן‎ 
נאמען ‎ אסטראווצע, ‎ און ‎ נישט ‎ אסמראוויעץ, ‎ ווי ‎ זי ‎ הייסט‎ 
אפיציעל.‎ 

אסטראווצע ‎ איז ‎ מיט ‎ דער ‎ צייט ‎ פארוואנדעלט ‎ געווארן‎ 
אין ‎ א  עיר ‎ ואם ‎ בישראל. ‎ עס ‎ זענען ‎ איינגעפירט‎ 
געווארן ‎ די ‎ גרויסע ‎ יארידן, ‎ אויף ‎ וועלכע ‎ די ‎ יידישע ‎ בעלי־‎ 
מלאכות ‎ פלעגן ‎ ארויסברענגען ‎ און ‎ פארקויפן ‎ זייערע ‎ אויס־‎ 
געפארטיקטע ‎ סחורות. ‎ דער ‎ האנדל ‎ אין ‎ שטאט ‎ האט ‎ גענומען‎ 
בליען ‎ און ‎ עם ‎ זיינען ‎ איינגעשטעלט ‎ געווארן ‎ האנדלס־‎ 
באציאונגען ‎ מיט ‎ די ‎ גרעסערע ‎ שטעט ‎ אין ‎ דער ‎ מדינה.‎ 


דער ‎ בראנפן־מאנאפאל ‎ (פראפינאציע) ‎ איז ‎ אריבער ‎ אין‎ 
יידישע ‎ הענט, ‎ צוערשט ‎ צו ‎ ר׳ ‎ יחיאל ‎ מינץ ‎ און ‎ שפעטער‎ 
צו ‎ ר׳ ‎ פינטשע ‎ מינצבערג. ‎ צווישן, ‎ די ‎ רייכע ‎ יידן ‎ אין‎ 
שטאט ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ זיינען ‎ אויך ‎ געווען ‎ באקאנט ‎ די‎ 
ברידער ‎ היינע ‎ און ‎ ר׳ ‎ ליפא ‎ בוימשטיין, ‎ וועלכער ‎ האט ‎ געפירט‎ 
א  האנדל ‎ אין ‎ ברייטן ‎ מאסשטאב.‎ 

מיטן ‎ אויסברוך ‎ פון ‎ דער ‎ ערשטער ‎ וועלט־מלחמה,‎ 

ווען ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ פארנומען ‎ געווארן ‎ דורך ‎ דער‎ 
עסטרייכישער ‎ ארמיי, ‎ האבן ‎ די ‎ עסטרייכישע ‎ מאכט־‎ 
ארגאנען ‎ פארלענגערט ‎ די ‎ באן־ליניע ‎ ביז ‎ צ־זמיר, ‎ ראז־‎ 
ואדאוו ‎ און ‎ ווייטער ‎ —  און ‎ פארן ‎ יידישן ‎ האנדל ‎ אין ‎ אסט־‎ 
ראווצע ‎ האבן ‎ זיך ‎ געעפנט ‎ נייע ‎ האריזאנטן.‎ 

צוויי ‎ מאל ‎ אין ‎ וואך ‎ —  מאנטיק ‎ און ‎ דאנערשטיק ‎ — 
פלעגן ‎ פארגעקומען ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ יארידן ‎ און ‎ די ‎ פויערים‎ 
פון ‎ די ‎ ארומיקע ‎ דערפער ‎ פלעגן ‎ זיך ‎ צונויפפארן ‎ אין ‎ שטאט‎ 
אריץ ‎ און ‎ מיטברענגען ‎ פון ‎ כל־טוב. ‎ יידישע ‎ שניידערס‎ 
שוסטערס, ‎ היטלמאכערס ‎ און ‎ קרעמערס ‎ פלעגן ‎ ארויסשטעלן‎ 
אין ‎ מארק ‎ זייערע ‎ סחורות ‎ צו ‎ פארקויפן. ‎ די ‎ פויערים ‎ האבן‎ 
פארקויפט ‎ זייערע ‎ לאנדווירטשאפטליכע ‎ פראדוקטן ‎ און‎ 
פלעגן ‎ קויפז ‎ אלץ. ‎ וואס ‎ איז ‎ זיי ‎ ניטיק ‎ געווען ‎ פאר ‎ זייער‎ 
באלעבאטישקייט. ‎ אין ‎ טאג ‎ פון ‎ יאריד ‎ זיינען ‎ אלע ‎ שענקען‎ 
אין ‎ שטאט ‎ יועלכע ‎ האבן ‎ אין ‎ גרעסטן ‎ טייל ‎ געהערט ‎ צו‎ 
יידן. ‎ געיוען ‎ איבערפולט ‎ מיט ‎ פויערים ‎ און ‎ פויערטעס, ‎ וואס‎ 
האבן ‎ נאכן ‎ פארקויפן ‎ זייערע ‎ פראדוקטן. ‎ געמאכט ‎ א  כוסה‎ 
און ‎ פיל ‎ האבן ‎ זיך ‎ טאקע ‎ אנגעשיכורט ‎ ביזן ‎ פארלירן ‎ דאס‎ 
באוווסטזיין. ‎ אין ‎ מארק ‎ פלעגן ‎ זיך ‎ אין ‎ דעם ‎ טאג ‎ באווייזן‎ 
פיל ‎ קונצנמאכערס ‎ און ‎ טרעפערם, ‎ וועלכע ‎ די ‎ פויערעם‎ 
און ‎ פויערטעס ‎ פלעגן ‎ צוווארפן ‎ זייערע ‎ פאר ‎ גראשן.‎ 

דאס ‎ יידישע ‎ אססראווצע ‎ האט ‎ זיך ‎ געהאלטן ‎ אין ‎ איין‎ 
פארגרעסערן. ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ זיינען ‎ געווען ‎ באקאנט ‎ אין‎ 
שטאט ‎ די ‎ למדנים ‎ ר׳ ‎ לייבקע ‎ און ‎ ר׳ ‎ קנא ‎ פון ‎ די ‎ מינצעם.‎ 
בארימט ‎ איז ‎ אויך ‎ געווען ‎ דער ‎ למדן ‎ ר׳ ‎ יאסעלע, ‎ וועלכער‎ 
האט ‎ שפעטער ‎ פארעפנטלעכט ‎ א  ספר ‎ אונטערן ‎ נאמען‎ 
"ברכת ‎ יוסף" ‎ און ‎ פון ‎ דער ‎ פאמיליע ‎ מלכה, ‎ וועלכע ‎ איז‎ 
געווען ‎ באקאנט ‎ מיט ‎ איר ‎ שוך־געשעפט, ‎ האט ‎ אפגעשטאמט‎ 
דער ‎ למדן ‎ און ‎ מורה־הוראה ‎ ר׳ ‎ יאסל, ‎ אדער ‎ ווי ‎ מען ‎ פלעגט‎ 
אים ‎ רופן ‎ "דער ‎ לאמער ‎ יאסל". ‎ אין ‎ שטאט ‎ האבן ‎ זיך ‎ געעפנט‎ 
״שטיבלעך״ ‎ פון ‎ אלע ‎ מינים: ‎ קאצקער, ‎ גערער, ‎ לובלינער,‎ 
אלעקסאנדרער, ‎ סקערניעוויצער, ‎ אמשינאווער. ‎ סוכעדניא־‎ 
ווער, ‎ קאלושינער, ‎ ליפסקער, ‎ קהמירער, ‎ טריסקער ‎ א.א.‎ 
עם ‎ האבן ‎ זיך ‎ אויך ‎ געשאפן ‎ פריוואטע ‎ מנינים ‎ און ‎ עם ‎ זיינען‎ 
אנטשטאנען ‎ פארשידעגע ‎ חברות, ‎ ווי ‎ חברה ‎ ש״ס, ‎ חברה‎ 
תהילים, ‎ וועלכע ‎ איז ‎ צומייסט ‎ באשטאנען ‎ פון ‎ מענטשן ‎ פון‎ 
פראסטן ‎ פאלק.‎ 


54 


ספר ‎ אוסטרוכצד‎ 


אסטראווצע ‎ צום ‎ סוף ‎ פרן ‎ 19־טן ‎ יארהונדערט‎ 

די ‎ יידן ‎ פון ‎ אסטראווצע ‎ זיינען ‎ געווען ‎ די ‎ הויפט־בויער ‎ פון‎ 
דער ‎ שטאט ‎ און ‎ נאד ‎ זיי ‎ האבן ‎ מיט ‎ זייער ‎ פלייס ‎ און ‎ ענערגיע‎ 
אנטוויקלט ‎ דעם ‎ האנדל ‎ און ‎ די ‎ אינדוסטריע ‎ אין ‎ דער ‎ דאזי־‎ 
קער ‎ געגנט. ‎ א  וויכטיקע ‎ ראל ‎ אין ‎ איר ‎ אגטוויקלונג ‎ און ‎ פאר־‎ 
שריט ‎ האט ‎ געשפילט ‎ איר ‎ געאגראפישע ‎ לאגע ‎ און ‎ די‎ 
נייע ‎ אייזנבאן־ליניע, ‎ וועלכע ‎ האט ‎ דערמעגלעכט ‎ אפאר־‎ 
בינדונג ‎ מיט ‎ די ‎ גרעסערע ‎ שטעט ‎ אין ‎ לאגד.‎ 

אסטראווצע ‎ האט ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ געהערט ‎ צו ‎ ראדאמער‎ 
קרייז ‎ און ‎ גובערניע, ‎ וועלכע ‎ את ‎ געווען ‎ איינע ‎ פון ‎ די ‎ צען‎ 
גובערניעם ‎ אין ‎ קאנגרעס־פוילן. ‎ די ‎ גרענצן ‎ פון ‎ דאזיקן‎ 
קרייז ‎ האבן ‎ דערגרייכט ‎ אויף ‎ דרום־זייט ‎ ביז ‎ דרילדזש, ‎ פון‎ 
מערב־זייט ‎ ביזן ‎ קעלצער ‎ קרייז, ‎ פון ‎ דרום־זייט ‎ ביזן‎ 
צויזמירער ‎ קרייז ‎ און ‎ פון ‎ מזרח־זייט ‎ האט ‎ די ‎ ווייסל ‎ געשאפן‎ 
א  נאטירלעכע ‎ גרענעץ, ‎ וואס ‎ האט ‎ אים ‎ אפגעטיילט ‎ פון‎ 
יאנאווער ‎ קרייז.‎ 

פון ‎ אדמיניסטראטיוון ‎ שטאנדפונקט ‎ את ‎ דער ‎ קרייז‎ 
באשטאנען ‎ פון ‎ צוויי ‎ שטעט: ‎ (אפט) ‎ און ‎ אסטראווצע, ‎ 10 
שטאטישע ‎ פונקטן ‎ (קונאוו, ‎ וואשניעוו, ‎ גליניאני, ‎ אזשאראוו,‎ 
לאסאטשין, ‎ טשמיעלאוו, ‎ סלופיא, ‎ לאגאוו, ‎ ראקאוו. ‎ אי־‎ 
וואנסק) ‎ און ‎ 556  ארומיקע ‎ דערפער ‎ און ‎ דערפלעך.‎ 

דער ‎ הערשער ‎ פון ‎ אסטראווצע ‎ את ‎ דעמאלט ‎ געווען‎ 
דער ‎ גראף ‎ וולאדיסלאוו ‎ וויעלאפאלסקי, ‎ וועלכער ‎ את ‎ געווען‎ 
אין ‎ זייער ‎ גוטע ‎ באציאונגען ‎ מיט ‎ די ‎ יידישע ‎ שכנים. ‎ מען‎ 
דערציילט, ‎ אז ‎ ווען ‎ ער ‎ פלעגט ‎ באגעגענען ‎ דעם ‎ אסטראווצער‎ 
רב, ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ ז״ל, ‎ פלעגט ‎ ער ‎ אנידערקניען ‎ און‎ 
נישט ‎ אויפשטיין ‎ בת ‎ דער ‎ רב ‎ האט ‎ אים ‎ אנגענומען ‎ פאר‎ 
די ‎ הענט ‎ און ‎ אים ‎ אויפגעשטעלט. ‎ ער ‎ האט ‎ געהערט ‎ צו ‎ די‎ 
רייכסטע ‎ שליאכשיטשעם ‎ אין ‎ פוילן, ‎ פארמאגט ‎ א  סך‎ 
פעלדער, ‎ וועלדער, ‎ גיטער, ‎ טארטאקן, ‎ אזשערעס ‎ און ‎ ווא־‎ 
סער־מילן, ‎ וועלכע ‎ ער ‎ פלעגט ‎ אפגעבן ‎ צו ‎ יידישע ‎ פאכטער‎ 
אויף ‎ גוטע ‎ באדינגונגען. ‎ דעם ‎ גרויסן ‎ און ‎ געדיבטן ‎ וואלד‎ 
אין ‎ וועלכן ‎ עם ‎ האט ‎ זיו ‎ אויך ‎ געפינען ‎ א  טארטאק ‎ מיט‎ 
פיל ‎ הייזער ‎ האט ‎ ער ‎ פארדונגען ‎ דעם ‎ לובלינער ‎ חסיד ‎ ר׳‎ 
מאיר ‎ היינע. ‎ אינטערעסאנט, ‎ אז ‎ דער ‎ אפמאך ‎ צווישן ‎ זיי‎ 
איז ‎ נישט ‎ געמאכט ‎ געווארן ‎ שריפטלעך, ‎ נאר ‎ בלויז ‎ אויף‎ 
"הן ‎ צדק" ‎ צווישן ‎ גראף ‎ און ‎ די ‎ יידן. ‎ די ‎ וואסער־מיל ‎ ביים‎ 
טייך ‎ קאמיעננא ‎ האט ‎ ער ‎ פארפאכטעט ‎ צו ‎ ר׳ ‎ שמואל‎ 
דענקאווער ‎ (פשעפיורקע), ‎ וועלכער ‎ האט ‎ דאס ‎ איבערגענומען‎ 
פון ‎ פריערדיקן ‎ פאכטער ‎ ר׳ ‎ נפתלי ‎ דאלוסער.‎ 

פון ‎ וואס ‎ דער ‎ עיקר ‎ האבן ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ געצויגן ‎ זייער‎ 
היונה ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע? ‎ מען ‎ קאן ‎ פעסטשטעלן,‎ 
אז ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ יידן ‎ האבן ‎ אין ‎ דער ‎ תקופה ‎ פון ‎ דער‎ 
צארישער ‎ הערשאפט ‎ פארמאגט ‎ דריי ‎ עיקרדיקע ‎ פרנסה־‎ 
קוואלן.‎ 


דער ‎ ערשטער ‎ קוואל ‎ איז ‎ געווען ‎ די ‎ ריזיקע ‎ שטאל־און‎ 
אייזן־גיסעריי, ‎ וועלכע ‎ האט ‎ באשעפטיקט ‎ קרוב ‎ 10  טויזנט‎ 
קריסטלעכע ‎ ארבעטער ‎ און ‎ זייער ‎ צאל ‎ האט ‎ געהאלטן ‎ אין‎ 
איין ‎ שטייגן. ‎ צוויי ‎ מאל ‎ אין ‎ חודש ‎ פלעגן ‎ די ‎ ארבעטער‎ 
דארט ‎ באקומען ‎ אויסגעצאלט ‎ זייער ‎ געהאלט. ‎ זיי ‎ האבן‎ 
געלעבט ‎ אין ‎ שווערע ‎ מאטעריעלע ‎ באדינגונגען ‎ און ‎ גאנץ‎ 
ווייט ‎ נישט ‎ אויסגעקומען ‎ מיט ‎ זייער ‎ מאגערן ‎ פארדינסט.‎ 
און ‎ דא ‎ את ‎ זיי ‎ געקומען ‎ צוהילף ‎ דער ‎ יידישער ‎ קרעמער ‎ און‎ 
סוחר ‎ אין ‎ שטאט, ‎ וועלכער ‎ פלעגט ‎ געבן ‎ פראדוקטן ‎ און‎ 
פארשידענע ‎ סחורות ‎ אויף ‎ בארג ‎ בת ‎ דער ‎ נאענסער‎ 
"וויפלאטע". ‎ מען ‎ האט ‎ פארשריבן ‎ אין ‎ ״ביכל״ ‎ און ‎ שפעטער‎ 
ביסלעכווייז ‎ געסילוקט ‎ דעם ‎ חשבון.‎ 

דער ‎ צווייטער ‎ מקור ‎ פון ‎ פרנסה ‎ פאר ‎ אסטראווצער ‎ יידן‎ 
צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ זיינען ‎ געווען ‎ די ‎ מארק־טעג, ‎ וועלכע ‎ פלעגן‎ 
פארקומען ‎ אין ‎ שטאט ‎ צוויי ‎ מאל ‎ אין ‎ וואך ‎ —  מאנטיק ‎ און‎ 
דאנערשטיק. ‎ פון ‎ דער ‎ ארומיקער ‎ געגנט ‎ פלעגן ‎ זיך ‎ לאזן‎ 
די ‎ פויערים ‎ אויף ‎ וועגענער ‎ מיט ‎ זייערע ‎ לאנדווירטשאפט־‎ 
לעכע ‎ פראדוקטן ‎ אויפן ‎ יאריד ‎ קיין ‎ אסטראווצע. ‎ נאכן‎ 
פארקויפן ‎ זייערע ‎ פראדוקטן, ‎ פלעגן ‎ די ‎ פויערים ‎ און‎ 
פויערטעם ‎ ארומגיין ‎ איבער ‎ די ‎ יידישע ‎ געוועלבער ‎ און ‎ דארט‎ 
איינגעקויפט ‎ וואם ‎ עס ‎ האט ‎ זיך ‎ נאר ‎ געלאזט.‎ 

דער ‎ דריטער ‎ קוואל ‎ פון ‎ פרנסה ‎ את ‎ אין ‎ שפעטערדיקע‎ 
יארן ‎ באשטאנען ‎ פון ‎ דער ‎ שטיצע, ‎ וואם ‎ אויסגעוואנדערטע‎ 
יידן ‎ קיץ ‎ אמעריקע ‎ און ‎ קאנאדע ‎ פלעגן ‎ כסדר ‎ אריינשיקן ‎ צו‎ 
זייערע ‎ איבערגעבליבענע ‎ קרובים ‎ אין ‎ דער ‎ אלטער ‎ ודים.‎ 
און ‎ אזוי ‎ האבן ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ ווי ‎ נישט ‎ את ‎ געלעבט‎ 
—  אמאל ‎ ערגער ‎ און ‎ אמאל ‎ בעסער.‎ 

אויסער ‎ די ‎ דריי ‎ פרנסה־קוואלן. ‎ פון ‎ וועלכע ‎ די ‎ אסט־‎ 
ראווצער ‎ יידן ‎ האבן ‎ געצויגן ‎ זייער ‎ חיונה. ‎ דארף ‎ מען ‎ נאך‎ 
צוגעבן ‎ די ‎ האנטווערקער ‎ און ‎ בעלי־מלאכות, ‎ פאכמענער,‎ 
וועלכע ‎ האבן ‎ פארמעגט ‎ אייגענע ‎ ווארשטאטן ‎ אדער‎ 
געארבעט ‎ ביי ‎ יענעם ‎ אלס ‎ לוין־ארבעטער.‎ 

אין ‎ יאר ‎ 1894  האט ‎ זיך ‎ אסטראווצע ‎ באטייליקט ‎ אין ‎ די‎ 
פייערונג ‎ פון ‎ דער ‎ קרוינונג ‎ פון ‎ לעצטן ‎ רוסישן ‎ צאר. ‎ ניקאליי‎ 
דער ‎ צווייטער. ‎ אויך ‎ די ‎ יידישע ‎ קהילה ‎ את ‎ געװען ‎ געצװונ־‎ 
גען ‎ זיך ‎ צו ‎ באטייליקן ‎ אין ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ פייערונג. ‎ וועלכע‎ 
את ‎ פארגעקומען ‎ אין ‎ שול ‎ ביי ‎ דער ‎ אנוועזנהייט ‎ פון‎ 
העכערע ‎ באאמטע, ‎ אנגעזעענע ‎ שטאט־לייט ‎ און ‎ גרויסע‎ 
מאסן ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער ‎ באפעלקערונג. ‎ נאכן ‎ מאכן ‎ דעם‎ 
געהעריקן ‎ "מי ‎ שברך" ‎ פארן ‎ צאר ‎ און ‎ פאר ‎ דער ‎ מלכה‎ 
און ‎ נאכן ‎ אפזינגען ‎ דעם ‎ צארישן ‎ הימן ‎ "באזשע, ‎ צאריא‎ 
כראני" ‎ (גאט, ‎ באשיץ ‎ דעם ‎ צאר), ‎ האט ‎ דער ‎ רב ‎ געהאלטן‎ 
א  דרשה ‎ לכבוד ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ געשעעניש, ‎ וועלכע ‎ האט ‎ זיך‎ 
איינגעקריצט ‎ אין ‎ זכרון ‎ פון ‎ דער ‎ יידישער ‎ באפעלקערונג‎ 
אין ‎ אסטראווצע.‎ 


עי ‎ נהרות ‎ אוסטדוכצד‎ 


55 


אין ‎ אנהויב ‎ פון ‎ 20־טן ‎ יארהונדערט‎ 

אין ‎ פארגי!ייד ‎ מיט ‎ אנדערע ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך ‎ אין ‎ פיילן‎ 
צו ‎ יעגער ‎ צייט. ‎ האבן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ פארהעלטנישמעסיק‎ 
געהערשט ‎ גוטע ‎ באציאוונגען ‎ צווישן ‎ יידן ‎ און ‎ קריסטן. ‎ ביזן‎ 
יאר ‎ 1904  זיינען ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ נישט ‎ פארצייכנט ‎ געווארן‎ 

32  —אסטראווצע ‎ יידיש‎ - גיעריייישפאוזאאגח ‎ 32 

קיין ‎ שום ‎ איבערפאלן ‎ אויף ‎ יידן ‎ מצד ‎ זייערע ‎ פוילישע‎ 
שכנים. ‎ קיץ ‎ אסטראווצע ‎ זיינען ‎ אבער ‎ שוין ‎ דערגאנגען‎ 
אפקלאנגען ‎ פון ‎ דער ‎ אנטיסעמיטישער ‎ פדאפאגאנדע- ‎ וועלכע‎ 
איז ‎ געווארן ‎ געשטיצט ‎ דורך ‎ דער ‎ צארישער ‎ מאכט. ‎ די‎ 
גלחים ‎ האבן ‎ אויסגענוצט ‎ דעם ‎ אנטיסעמיטיזם ‎ אין ‎ זייער‎ 
קאמף ‎ קעגן ‎ די ‎ אפיקורסישע ‎ סאציאליסטן ‎ און ‎ זיי ‎ האבן‎ 
געמאכט ‎ יד־אחת ‎ מיט ‎ די ‎ צארישע ‎ מאכט־ארגאנען ‎ אין‎ 
קאמף ‎ קעגן ‎ די ‎ ארבעטער, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ געפאדערט ‎ בעסערע‎ 
לעבנס־באדינגונגען. ‎ דער ‎ אנטיסעמיטיזם ‎ האט ‎ זיי ‎ געדינט‎ 
ווי ‎ א  מיטל ‎ צו ‎ וועגדן ‎ דעם ‎ צארן ‎ פון ‎ פאלק ‎ קעגן ‎ די ‎ יידן.‎ 

אין ‎ יאר ‎ 1904  איז ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ געמאכט ‎ געווארן‎ 
דער ‎ ערשטער ‎ פרווו ‎ פון ‎ אן ‎ ארגאניזירטן ‎ פאגראם ‎ קעגן ‎ דער‎ 
יידישער ‎ באפעלקערונג. ‎ די ‎ גלחים ‎ צהאמען ‎ מיט ‎ דער‎ 
צארישער ‎ רעאקציע, ‎ מיט ‎ דער ‎ פאליציי ‎ און ‎ א  טייל ‎ פון‎ 
דער ‎ אונטערוועלט ‎ זיינען ‎ ארויס ‎ מיט ‎ א  שטארקער ‎ כולי־‎ 
גאניש־אנטיסעמיטישער ‎ העצע ‎ קעגן ‎ די ‎ ארטיקע ‎ יידן. ‎ די‎ 
בלוטיקע ‎ געשעענישן ‎ האבל ‎ אנגעהאלמן ‎ גאנצע ‎ צוויי ‎ מעת־‎ 
לעת, ‎ בעת ‎ וועלכע ‎ איין ‎ יי- ‎ איז ‎ דערהארגעט ‎ געווארן, ‎ פיל‎ 
זיינען ‎ געווארן ‎ פארוויגדעט ‎ און ‎ יידיש ‎ האב־אץ־גוטם ‎ איז‎ 
גערויבט ‎ געווארן ‎ אין ‎ מיטן ‎ העלן ‎ טאג. ‎ די ‎ יידישע ‎ זעלבסט־‎ 
שוץ, ‎ וועלכע ‎ איז ‎ באשטאנען ‎ פון ‎ טרעגערס, ‎ באלעגאלעס‎ 
קצבים ‎ און ‎ מענטשן ‎ פון ‎ פראפטן ‎ פאלק. ‎ האט ‎ זיך ‎ עיערגיש‎ 
אנטקעגנגעשטעלט ‎ און ‎ זיי ‎ פארטריבן.‎ 

די ‎ בוואליעס ‎ פץ ‎ דעי ‎ יעױאלוציאנעי־ער ‎ באװעגונג ‎ אין‎ 
רוסלאנד ‎ אין ‎ 1905  האבן ‎ אויר ‎ דערגרייכט ‎ קיץ ‎ אסטראויצע.‎ 
אויך ‎ דייידישע ‎ ארבעטער ‎ און ‎ פאלקסמאסן, ‎ וועלכע ‎ זענען‎ 
אונטערדריקט ‎ געווארן ‎ ביי ‎ דער ‎ צארישער ‎ מאכט ‎ סיי ‎ אלם‎ 
פראלעטאריער ‎ און ‎ סיי ‎ אלם ‎ יידן‎ —  זענען ‎ ארוים ‎ מיטפאדע־‎ 
רונגען ‎ אויסצובעסערן ‎ זייערע ‎ לעבגס־באדינגונגען ‎ און ‎ גע־‎ 
נומען ‎ ביסלעכווייז ‎ אויסגלייכן ‎ דעם ‎ רוקן. ‎ די ‎ יידישע ‎ ארבע־‎ 
טער ‎ און ‎ פאלקסמאסן ‎ האבן ‎ געלעבט ‎ ביי ‎ די ‎ שווערסטע‎ 
באדינגונגען, ‎ ארבעטנדיק ‎ 12  שעה ‎ א  טאג ‎ און ‎ מערער,‎ 
און ‎ ס׳איז ‎ קיץ ‎ חידוש ‎ נישט, ‎ וואס ‎ זיי ‎ זענען ‎ די ‎ ערשטע‎ 
אריינגעצויגן ‎ געווארן ‎ אין ‎ דער ‎ סאציאליסטישער ‎ באוועגונג,‎ 
וועלכע ‎ האט ‎ געלאקט ‎ מיט ‎ אויסזיכט ‎ פון ‎ א  בעסערער‎ 
צוקונפט. ‎ פיל ‎ פון ‎ זיי ‎ האבן ‎ זיך ‎ אנגעשלאסן ‎ אין ‎ די ‎ רייען‎ 
פון ‎ פ.פ.ם. ‎ און ‎ פון ‎ "בונד" ‎ און ‎ ס׳איז ‎ פארגעקומען ‎ א 
דערנענטערונג ‎ צווישן ‎ פוילישן ‎ און ‎ יידישן ‎ ארבעטנדיקן‎ 
פאלק.‎ 


דאס ‎ יאר ‎ 1905  האט ‎ אויפגעטרייסלט ‎ די ‎ גאנצע ‎ סביבה‎ 
און ‎ ביי ‎ דער ‎ גרויסער ‎ פאבריק ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ האבן ‎ זיך‎ 
גענומען ‎ זאמלען ‎ ארבעטער ‎ מיט ‎ רויטע ‎ פענער ‎ און ‎ סאציא־‎ 
ליםטישע ‎ לאזונגען. ‎ אין ‎ דער ‎ פוילישער ‎ סאציאליסטישער‎ 
פארטיי ‎ (פ.פ.ס.) ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ זענען ‎ אויך ‎ געווען ‎ טעטיק‎ 
יידן. ‎ דוד ‎ פרענקל, ‎ א  זון ‎ פון ‎ ישראל ‎ פרענקל ‎ פון ‎ ראדאם,‎ 
איז ‎ געווען ‎ איינער ‎ פון ‎ די ‎ טעטיקסטע ‎ טוער ‎ אין ‎ די ‎ רייען‎ 
פון ‎ פ.פ.ם. ‎ אין ‎ דער ‎ געגנט ‎ פון ‎ ראדאם, ‎ אסטראווצע, ‎ אפט‎ 
און ‎ צויזמיר. ‎ ער ‎ האט ‎ געארבעט ‎ אלם ‎ באאמטער ‎ אין‎ 
אסטראווצע ‎ און ‎ געפירט ‎ אן ‎ אויפקלערונגס־ארבעט ‎ צווישן‎ 
די ‎ יידישע ‎ מאסן.‎ 

עם ‎ האבן ‎ אויך ‎ נישט ‎ געפעלט ‎ צווישן ‎ דער ‎ יידישער‎ 
באפעלקערונג ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ קיץ ‎ מוסרים, ‎ וועלכע ‎ האבן‎ 
איבערגעגעבן ‎ די ‎ שטרייקערס ‎ און ‎ רעוואלוציאנערן ‎ אין ‎ די‎ 
הענט ‎ פון ‎ דער ‎ צארישער ‎ פאליציי.‎ 

אין ‎ די ‎ יארן ‎ 1906—1907 ‎ האט ‎ זיך ‎ אויפגעהויבן ‎ א 
כוואליע ‎ פון ‎ טעראר ‎ מצד ‎ דער ‎ צארישער ‎ מאכט. ‎ דוד‎ 
פרענקעל ‎ איז ‎ צוליב ‎ א  מסירה ‎ ארעסטירט ‎ געווארן ‎ צוזאמען‎ 
מיט ‎ אליהו ‎ ווייצמאן. ‎ וולאדיסלאוו ‎ פעניגשטיץ. ‎ ד״ר ‎ יצחק‎ 
וויינבערג, ‎ פיאטר ‎ פרענקעל, ‎ אזשא ‎ וויינבערג. ‎ אדלער‎ 
ליפמאן ‎ און ‎ אנדערע. ‎ ער ‎ איז ‎ פארשיקט ‎ געווארן ‎ קיץ‎ 
סיביר ‎ און ‎ לטפעטער ‎ פון ‎ דארט ‎ אנטלאפן ‎ קיין ‎ עסטרייך. ‎ פיל‎ 
פץ ‎ די ‎ דאזיקע ‎ יידישע ‎ מומרים ‎ האבן ‎ שפעטער ‎ באצאלט‎ 
מיט ‎ זייער ‎ לעבן, ‎ ווייל ‎ זיי ‎ זיינען ‎ אומגעקומען ‎ פון ‎ די‎ 
הענט ‎ פון ‎ די ‎ רעוואלוציאגערן ‎ וואס ‎ זענען ‎ צוריקגעקומען‎ 
אין ‎ באפרייטן ‎ פוילן ‎ אלם ‎ פוילישע ‎ לעגיאנערן.‎ 

בעת ‎ די ‎ דאזיקע ‎ געשעענישן, ‎ האט ‎ זיך ‎ אנגעהויבן ‎ די‎ 
אויסוואנדערונג ‎ פון ‎ די ‎ ײדישע ‎ מאסן ‎ פון ‎ פוילן. ‎ גענוי ‎ ווי‎ 
אין ‎ אלע ‎ אנדערע ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך ‎ אין ‎ פוילן, ‎ האבן‎ 
אויך ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ •פארויסגעזען ‎ די ‎ געפאר ‎ וואס‎ 
דערנענטערט ‎ זיך ‎ און ‎ גענומען ‎ אויסוואנדערן ‎ פון ‎ דער‎ 
שטאט, ‎ אין ‎ וועלכער ‎ זיי ‎ האבן ‎ געלעבט ‎ פץ ‎ דורי ‎ דורות.‎ 

געווען ‎ נאך ‎ א  סיבה ‎ פאר ‎ דער ‎ יידישער ‎ עמיגראציע‎ 
צו ‎ יענער ‎ צייט‎ :  די ‎ מורא ‎ מאבליזירט ‎ צו ‎ ווערן ‎ אין ‎ דער‎ 
צארישער ‎ ארמיי ‎ און ‎ אוועקגעשיקט ‎ צו ‎ ווערן ‎ אין ‎ די ‎ ווייטע‎ 
סטעפעס ‎ פון ‎ רוסלאנד ‎ ווו ‎ עם ‎ איז ‎ געווען ‎ אוממעגלעך‎ 
אפצוהיטן ‎ יידישקייט ‎ און ‎ ס׳האט ‎ געדראט ‎ די ‎ געפאר ‎ מיט‎ 
דער ‎ צייט ‎ אינגאנצן ‎ צו ‎ ווערן ‎ פארגויאישט.‎ 

אין ‎ א  געוויסן ‎ פרייטיק ‎ האבן ‎ זיך ‎ פארשפרייט ‎ קלאנגען‎ 
אין ‎ שטעטל, ‎ אז ‎ די ‎ פאבריק־ארבעטער ‎ גרייטן ‎ זיך ‎ נאד ‎ דער‎ 
ארבעט ‎ דורכצופירן ‎ א  פאגראם ‎ איבער ‎ דער ‎ יידישער ‎ באפעל־‎ 
קערונג. ‎ דער ‎ רב ‎ האט ‎ צונויפגערופן ‎ אויף ‎ א  געהיימער‎ 
באראטונג ‎ די ‎ גמינע־דאזארעס ‎ פון ‎ יענער ‎ צייט, ‎ צווישן ‎ זיי‎ : 
ר, ‎ ברוך ‎ גראסמאן, ‎ משדדלע ‎ בייגעלמאן, ‎ בנימץ ‎ קעסטענ־‎ 
בערג ‎ און ‎ אנדערע. ‎ ס׳איז ‎ אנגענומען ‎ געווארן ‎ א  באשלוס,‎ 
אז ‎ די ‎ יידן ‎ זאלן ‎ זיך ‎ פארטיידיקן ‎ און ‎ אנטקעגנשטעלן ‎ די‎ 


56 


ספר ‎ אוסנזרובצה‎ 


פאגראמשטשיקעס ‎ מיט ‎ אלע ‎ כוחות ‎ און ‎ נישט ‎ לאזן ‎ זיף‎ 
אויסשעכטן. ‎ אין ‎ אסטראװצע ‎ האבן ‎ זיך ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט‎ 
געפונען ‎ ביז ‎ 5000  יידן.‎ 

די ‎ אסטראווצער ‎ יידן ‎ האבן ‎ באשלאסן ‎ פאר ‎ יעדן ‎ פרייז‎ 
צו ‎ פארטיידיקן ‎ זייער ‎ לעבן ‎ אין ‎ דאס ‎ לעבן ‎ פון ‎ זייערע ‎ פרויען‎ 
און ‎ קינדער. ‎ עטלעכע ‎ הונדערט ‎ יידן ‎ האבן ‎ זיך ‎ אוועק־‎ 
געשטעלט ‎ ביי ‎ דער ‎ גרויסער ‎ שול ‎ און ‎ ביים ‎ אריינגאנג ‎ צום‎ 
מארק. ‎ ווי ‎ נאד ‎ עס ‎ זיינען ‎ אנגעקומען ‎ די ‎ ערשטע ‎ ידיעות,‎ 
אז ‎ עם ‎ גרייט ‎ זיך ‎ א  פאגראם ‎ אין ‎ שטאט, ‎ האט ‎ בערל‎ 
טשאטשקע, ‎ יאסל ‎ באלאס ‎ און ‎ זכריה ‎ לאמפ ‎ ארגאניזירט ‎ די‎ 
יידישע ‎ קצבים, ‎ טרעגערם ‎ און ‎ אלע ‎ שטארקע ‎ בחורים ‎ פון‎ 
שטאט ‎ און ‎ זיי ‎ באזארגט ‎ מיט ‎ מעסערס, ‎ העק, ‎ אייזערנע‎ 
פרענטן ‎ און ‎ אנדערע ‎ מכשירים. ‎ אויך ‎ דעם ‎ רב׳ס ‎ איידעם,‎ 
דער ‎ גאסטינינער ‎ רב ‎ ר׳ ‎ דודל ‎ סילמאן, ‎ האט ‎ זיד ‎ אוועק־‎ 
געשטעלט ‎ פאר ‎ דער ‎ טיר ‎ פון ‎ רב׳ם ‎ הויז ‎ מיט ‎ אן ‎ אייזערנעם‎ 
פרענט ‎ אין ‎ האנט, ‎ גרייט ‎ אנטקעגנצושטעלן ‎ זיך ‎ די ‎ פאגראמ־‎ 
שטשיקעס, ‎ און ‎ ער ‎ האט ‎ דערביי ‎ געהאלטן ‎ אין ‎ איין ‎ איבער־‎ 
חזרן ‎ דעם ‎ פסוק‎ :  ״תמות ‎ נפשי ‎ עם ‎ פלשתים‎ !״. ‎ ווען ‎ די‎ 
פאגראמשטשיקעם ‎ האבן ‎ זיך ‎ דערנענטערט ‎ צו ‎ די ‎ יידישע‎ 
גאסן ‎ און ‎ געזען ‎ ווי ‎ די ‎ יידן ‎ גרייטן ‎ זיך ‎ צו ‎ פארטיידיקן ‎ זייער‎ 
לעבן ‎ —  האבן ‎ זיי ‎ זיך ‎ מיט ‎ חרפה ‎ צוריקגעצויגן ‎ און ‎ די‎ 
יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ האבן ‎ פריי ‎ אפגעאטעמט.‎ 

נאף ‎ דער ‎ ערשטער ‎ ורעלט־מלחמה‎ 

דעם ‎ ערשטן ‎ אויגוסט ‎ פון ‎ 1941  איז ‎ אויסגעבראכן ‎ די‎ 
ערשטע ‎ וועלט־מלחמה, ‎ וועלכע ‎ האט ‎ אויפגעטרייסלט ‎ איירא־‎ 
פע. ‎ גאר ‎ באזונדערם ‎ האבן ‎ בעת ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ מלחמה‎ 
געליטן ‎ די ‎ יידן, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ געוװינט ‎ אין ‎ געביטן, ‎ וואס‎ 
זיינען ‎ אין ‎ דער ‎ צייט ‎ פון ‎ מלחמה ‎ איבערגעגאנגען ‎ פון ‎ האנט‎ 
צו ‎ האנט ‎ און ‎ מען ‎ האט ‎ זיי ‎ געהאלטן ‎ אין ‎ איין ‎ באשולדיקן‎ 
אין ‎ שפיאנאזש ‎ און ‎ צוהעלפן ‎ דעם ‎ שונא. ‎ די ‎ מיליטערישע‎ 
געריכטן ‎ האבן ‎ ארויסגעטראגן ‎ פיל ‎ הארבע ‎ אורטיילן ‎ אויף‎ 
יידן׳ ‎ וועלכע ‎ מען ‎ האט ‎ באשולדיקט ‎ אין ‎ פארברעכנס, ‎ וועלכע‎ 
זיי ‎ זיינען ‎ אבסאלוט ‎ נישט ‎ באגאנגען.‎ 

אויך ‎ דאם ‎ יידישע ‎ אסטראווצע ‎ האט ‎ נישט ‎ אויסגעמיטן‎ 
דעם ‎ ביטערן ‎ גורל ‎ פון ‎ אלע ‎ אנדערע ‎ יידישע ‎ שטעט ‎ און‎ 
שטעטלעך ‎ אין ‎ פוילן ‎ אין ‎ יענער ‎ תקופה. ‎ באלד ‎ נאכן‎ 
אויסברוך ‎ פון ‎ דער ‎ מלחמה ‎ האבן ‎ די ‎ צארישע ‎ מאכט־‎ 
ארגאנען ‎ גענומען ‎ ״זאקלאדניקעס״ ‎ פון ‎ צווישן ‎ דער ‎ יידישער‎ 
באפעלקערונג, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ באדארפן ‎ זיין ‎ פאראנטווארט־‎ 
לעך ‎ פאר ‎ דער ‎ גוטער ‎ אויפפירונג ‎ פון ‎ די ‎ יידישע ‎ מאסן‎ 
אין ‎ שטאט ‎ בעת ‎ דער ‎ מלחמה. ‎ עם ‎ זייגען ‎ פארהאלטן ‎ געווארן‎ 
פאלגענדע ‎ בעלי־בתים‎ :  אשר ‎ הערץ, ‎ קלמן ‎ בוימפעלד, ‎ בערל‎ 
ראזענמאן, ‎ משה ‎ וויינבערג, ‎ זיסל ‎ שאפירא ‎ (זיסל ‎ מאניסעס),‎ 
יוסף ‎ פעפער, ‎ פינטשע ‎ מינצבערג ‎ א.א. ‎ נאך ‎ גרויסע‎ 


באמיאונגען ‎ ביי ‎ דער ‎ צארישער ‎ מאכט ‎ זיינען ‎ זיי ‎ נאד ‎ א 
געוויסער ‎ צייט ‎ באפרייט ‎ געווארן.‎ 

מיטן ‎ אריינקומען ‎ פון ‎ די ‎ עסטרייכער ‎ קיץ ‎ פוילן, ‎ האט‎ 
זיך ‎ דער ‎ מצב ‎ פון ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ פיל ‎ פארבעסערט‎ 
און ‎ דאס ‎ לעבן ‎ איז ‎ געווארן ‎ פרייער.‎ 

שפעטער ‎ האט ‎ זיך ‎ דער ‎ מצב ‎ ראדיקאל ‎ געענדערט,‎ 

אלם ‎ רעזולטאט ‎ דערפון ‎ וואס ‎ די ‎ רוסן ‎ האבן ‎ צוריק ‎ פארנומען‎ 
די ‎ גאנצע ‎ געגנט. ‎ אין ‎ שטאט ‎ זיינען ‎ שוין ‎ אנגעקומען ‎ ידיעות‎ 
וועגן ‎ יידן־אומרוען ‎ אין ‎ סטאשעוו, ‎ טארלע, ‎ יוזעפאוו,‎ 
ראדאם ‎ און ‎ אין ‎ אנדערע ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך. ‎ דער ‎ רב ‎ האט‎ 
זיך ‎ דעמאלט ‎ געווענדט ‎ מיט ‎ א  הייסן ‎ רוף ‎ צו ‎ אלע ‎ יידן‎ 
פון ‎ שטאט, ‎ אז ‎ זיי ‎ זאלן ‎ ארויסגיין ‎ מקבל ‎ פנים ‎ זיין ‎ דאס‎ 
צארישע ‎ מיליטער ‎ מיט ‎ ברויט ‎ און ‎ סיגארעטן. ‎ און ‎ ווען‎ 
די ‎ ערשטע ‎ צארישע ‎ סאלדאטן ‎ האבן ‎ זיך ‎ באוויזן ‎ אין ‎ שטאט‎ 
און ‎ זיי ‎ האבן ‎ געזען ‎ דעם ‎ דאזיקן ‎ קבלת־פנים, ‎ איז ‎ עם ‎ זיי‎ 
שטארק ‎ געפעלן ‎ געווארן ‎ און ‎ זיי ‎ האבן ‎ די ‎ יידן ‎ געלאזט‎ 
צורו.‎ 

און ‎ ווידער ‎ איז ‎ עפעס ‎ פארגעקומען ‎ אין ‎ אסטראווצע,‎ 

וואס ‎ האט ‎ כמעט ‎ דערפירט ‎ צו ‎ פאגראמען ‎ איבער ‎ דער‎ 
יידישער ‎ באפעלקערונג ‎ מצד ‎ די ‎ צארישע ‎ סאלדאטן ‎ און‎ 
קאזאקן. ‎ ומעשה ‎ שהיה ‎ כך ‎ היה‎ :  עם ‎ איז ‎ געווען ‎ פאר ‎ פסח.‎ 
די ‎ בעקערייען ‎ אין ‎ שטאט, ‎ וועלכע ‎ זיינען ‎ איינגעשטאנען‎ 
אין ‎ יידישע ‎ הענט, ‎ האבן ‎ געבאקן ‎ מצות ‎ אויף ‎ פסח ‎ און ‎ צוליב‎ 
דעם ‎ האט ‎ אויסגעפעלט ‎ ברויט ‎ פארן ‎ רוסישן ‎ מיליטער. ‎ די‎ 
רוסישע ‎ מאכט־ארגאנען ‎ האבן ‎ געדראט, ‎ אז ‎ אויב ‎ ס׳וועט‎ 
אויספעלן ‎ ברויט ‎ פאר ‎ דער ‎ ארמיי, ‎ וועלן ‎ זיי ‎ זיך ‎ נוקם ‎ זיין‎ 
אין ‎ די ‎ יידן.‎ 

דער ‎ רב ‎ האט ‎ הארט ‎ פאר ‎ ערב־פסח ‎ צונויפגערופן ‎ אלע‎ 
בעקערם ‎ פון ‎ שטאט ‎ און ‎ זיי ‎ באפוילן ‎ אין ‎ דער ‎ ערשטער‎ 
ריי ‎ צו ‎ באקן ‎ ברויט ‎ פארן ‎ מיליטער. ‎ "כדי ‎ אפצוראטעווען‎ 
כאטש ‎ איין ‎ יידיש ‎ נפש ‎ האט ‎ דער ‎ רב ‎ געזאגט ‎ צו ‎ די ‎ בעקערס‎ 
—  נעם ‎ איך ‎ אויף ‎ מיר ‎ דעם ‎ חטא ‎ פון ‎ באקן ‎ ברויט ‎ אום‎ 
פסח ‎ און ‎ אויך ‎ די ‎ שטראף ‎ פארן ‎ דאזיקן ‎ חטא, ‎ ווייל ‎ עם‎ 
האנדלט ‎ זיך ‎ וועגן ‎ פיקוח ‎ נפש". ‎ און ‎ אסטראווצע ‎ איז ‎ טאקע‎ 
אדאנק ‎ דעם ‎ אפגעראטעוועט ‎ געווארן ‎ פון ‎ א  פאגראם.‎ 

די ‎ אסטראווצער ‎ יידן ‎ פון ‎ עלטערן ‎ דור ‎ ווייסן ‎ אויך‎ 
צו ‎ דערציילן, ‎ אז ‎ אין ‎ יענער ‎ ציים ‎ האבן ‎ די ‎ רוסן ‎ אמאל‎ 
שפעט ‎ ביינאכט ‎ פארהאלטן ‎ אין ‎ גאס ‎ דעם ‎ דרדקי־מלמד ‎ פיי־‎ 
וועלע ‎ ראזענבערג. ‎ זיי ‎ האבן ‎ אים ‎ חושד ‎ געווען ‎ אין ‎ שפיאנאזש‎ 
לטובת ‎ די ‎ עסטרייכער ‎ און ‎ עם ‎ האט ‎ אים ‎ געדראט ‎ טויט־‎ 
שטראף. ‎ אז ‎ דער ‎ רב ‎ האט ‎ זיך ‎ דערפין ‎ דערוווסט, ‎ האט ‎ ער‎ 
באפוילן ‎ דעם ‎ שמש, ‎ אז ‎ ער ‎ זאל ‎ אים ‎ אריבערפירן ‎ צום‎ 
מיליטערישן ‎ קאמאנדיר. ‎ אזוי ‎ ווי ‎ ער ‎ האט ‎ נישט ‎ געהאט‎ 
קיץ ‎ קיץ ‎ כוח ‎ צו ‎ גיין ‎ צוליב ‎ די ‎ תעניתים, ‎ וועלכע ‎ ער ‎ האט‎ 
געפאסט ‎ אזוי ‎ פיל ‎ יארן ‎ —  האט ‎ מען ‎ אים ‎ געטראגן ‎ צום‎ 
קאמאנדיר ‎ אויף ‎ א  שטול. ‎ דער ‎ רב ‎ האט ‎ לאנג ‎ גערעדט ‎ מיטן‎ 


על‎ ;הרות ‎ אוסטרוכצה‎ 


57 


צארישן ‎ קאמאנדיר ‎ און ‎ אים ‎ ענדלעד ‎ איבערצייגט, ‎ אז ‎ ער‎ 
קען ‎ גוט ‎ דעם ‎ דאזיקן ‎ מלמד ‎ און ‎ ער ‎ ווייסט, ‎ אז ‎ ער ‎ איז‎ 
נישט ‎ קיין ‎ שפיאן. ‎ דעם ‎ רב׳ס ‎ ווערטער ‎ האבן ‎ געווירקט‎ 
און ‎ ר׳ ‎ פייוועלע ‎ איז ‎ טאקע ‎ אויפן ‎ ארט ‎ באפרייט ‎ געווארן‎ 
פון ‎ יעדער ‎ שולד.‎ 

אין ‎ יאר ‎ 1915, ‎ נאך ‎ זייער ‎ מפלה ‎ ביי ‎ דער ‎ ווייסל, ‎ האבן‎ 
זיו ‎ די ‎ רוסישע ‎ באוואפנטע ‎ קרעפטן ‎ צוריקגעצייגן ‎ פון ‎ פוילן,‎ 
וועלכע ‎ איז ‎ ווידער ‎ אקופירט ‎ געווארן ‎ דורך ‎ די ‎ עסטרייכער‎ 
און ‎ דייטשן.‎ 

די ‎ יידישע ‎ באפעלקערונג ‎ אין ‎ אסטראווצע. ‎ ווי ‎ אין‎ 
אלע ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך ‎ אין ‎ פוילן ‎ אין ‎ יענער ‎ תקופח,‎ 
האט ‎ פרייער ‎ אפגעעטעמט. ‎ עס ‎ האבן ‎ גענומען ‎ בלאזן ‎ נייע‎ 
ווינטן ‎ און ‎ די ‎ יידישע ‎ יוגגט ‎ איז ‎ באאיינפלוסט ‎ געווארן ‎ פון‎ 
דער ‎ מערב־קולטור. ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ איז ‎ אויך ‎ פראקלאמירט‎ 
געווארן ‎ ד־ ‎ "באלפור־דעקלאראציע", ‎ וועלכע ‎ האט ‎ אויפ־‎ 
גערודערט ‎ די ‎ יידישע ‎ ויעלט ‎ און ‎ דאס ‎ גרויסע ‎ פוילישע‎ 
יידנטום ‎ און ‎ האט ‎ נאד ‎ מער ‎ דערגענטערט ‎ די ‎ יידישע ‎ יוגנט‎ 
צו ‎ דער ‎ גרויסער ‎ מערב־קולטור.‎ 

די ‎ יידישע ‎ פראגרעכיייע ‎ ױגנט ‎ האט ‎ זיך ‎ גענומען ‎ וועקן‎ 
צו ‎ א  ניי ‎ לעבן. ‎ עם ‎ אי: ‎ באשלאסן ‎ געווארן ‎ צו ‎ גריגדן ‎ א 
פאלקם־ביבליאטעק, ‎ וועלכע ‎ זאל ‎ באזארגן ‎ מיט ‎ גייסטיקער‎ 
שפייז ‎ די ‎ יידישע ‎ יוגנט ‎ אין ‎ אסטראווצע, ‎ וואט ‎ האט ‎ געלעכצט‎ 
באך ‎ בילדונג.‎ 

נאך ‎ שווערע ‎ באמיאונגען ‎ און ‎ אנשטו־ענג־נגען ‎ איז‎ 
ענדלעך ‎ געלונגען ‎ צו ‎ שאפן ‎ די ‎ ערשטע ‎ ביבליאטעק ‎ יועלכע‎ 
האט ‎ פארמאגט ‎ א  ג!־ייםן ‎ אויסויאל ‎ פון ‎ יידישע ‎ און‎ 
העברעאישע ‎ ביכער. ‎ אין ‎ דער ‎ ביבליאטעק• ‎ וועלבע ‎ האט‎ 
געטראגן ‎ אן ‎ אומפארטייאישן ‎ כאראקטער, ‎ זיינען ‎ געווען‎ 
פארטרעטן ‎ די ‎ ציוניסטן, ‎ דער ‎ "בונד", ‎ פועלי ‎ ציון ‎ און ‎ די‎ 
אומפארטייאישע ‎ יוגנט. ‎ די ‎ ביבליאטעק ‎ איז ‎ אבער ‎ געווען‎ 
ווי ‎ א  דארן ‎ אין ‎ אויג ‎ פון ‎ די ‎ יידישע ‎ פאנאטיקער ‎ אין ‎ שטאט‎ 
וועלכע ‎ האבן ‎ נישט ‎ געקאנט ‎ איינשטימען ‎ מיט ‎ דעם ‎ געדאנק.‎ 
וואט ‎ די ‎ יידישע ‎ יוגנט ‎ רייסט ‎ זיך ‎ צו ‎ לערע ‎ און ‎ בילדונג‎ 
און ‎ ווייכט ‎ אפ ‎ פון ‎ די ‎ אלטע ‎ אויסגעטראטענע ‎ וועגן.‎ 
אין ‎ א  געוויסן ‎ אוונט ‎ זענען ‎ טאקע ‎ עטלעכע ‎ יידישע ‎ פאנא־‎ 
טיקער ‎ באפאלן ‎ די ‎ ביבליאטעק, ‎ וועלכע ‎ האט ‎ זיך ‎ געפונען‎ 
אויף ‎ דרילדזשער ‎ גאס ‎ אין ‎ שיטארסקיס ‎ הויז, ‎ און ‎ גענומען‎ 
רייסן ‎ די ‎ בילדער ‎ פון ‎ די ‎ ווענט, ‎ ברעכן ‎ שטולן ‎ און ‎ אוים־‎ 
האקן ‎ די ‎ שויבן. ‎ גוט, ‎ וואט ‎ דאם ‎ איז ‎ פארגעקומען ‎ אין ‎ אוונט,‎ 


ווען ‎ א  סך ‎ יוגענטלעכע ‎ זיינען ‎ געווען ‎ פארזאמלט ‎ אין ‎ דער‎ 
ביבליאטעק. ‎ די ‎ פארזאמלטע ‎ האבן ‎ באזייטיקט ‎ די ‎ פאנא־‎ 
טיקער ‎ און ‎ אזוי ‎ ארום ‎ אפגעראטעוועט ‎ די ‎ ביבליאטעק,‎ 
וועלכע ‎ די ‎ יידישע ‎ יוגנט ‎ האט ‎ אויפגעבויט ‎ מיט ‎ אזוי ‎ פיל‎ 
פליים, ‎ מי ‎ און ‎ ענערגיע.‎ 

ווי ‎ אלע ‎ אגדערע ‎ שטעט ‎ און ‎ שטעטלעך ‎ אין ‎ פוילן,‎ 

האט ‎ זיך ‎ אויך ‎ די ‎ יידישע ‎ יוגנט ‎ אין ‎ אטטראווצע ‎ גענומען‎ 
ארגאניזירן ‎ אין ‎ פארטייען, ‎ פון ‎ עקסטרעם־רעכטע, ‎ "אגודת‎ 
ישראל״ ‎ —  ביז ‎ קאמוניסטן.‎ 

צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ איז ‎ אויך ‎ געגרינדעט ‎ געווארן ‎ אין‎ 
אסטראווצע ‎ די ‎ ערשטע ‎ יידישע ‎ מאדערנע ‎ פאלקס־שול.‎ 
בראש ‎ פון ‎ די ‎ גרינדער ‎ זעגען ‎ געשטאנען: ‎ די ‎ ברידער‎ 
אליעזר ‎ אין ‎ יחיאל ‎ לעיוי, ‎ הלל ‎ בראפמאן, ‎ אברהם ‎ מלאך,‎ 
לייזער ‎ סאטאנאוויטש, ‎ ש. ‎ מינצבערג, ‎ א. ‎ י. ‎ מינצבערג ‎ און‎ 
מעניע ‎ בלאנקמאן. ‎ דער ‎ לייטער ‎ און ‎ לערער ‎ פון ‎ דער ‎ שול‎ 
איז ‎ געווען ‎ א. ‎ קעסטענבערג ‎ פון ‎ דרילדזש. ‎ אין ‎ דער ‎ שול‎ 
האבן ‎ געלערנט ‎ ביז ‎ 120  קינדער. ‎ שפעטער ‎ איז ‎ אויך‎ 
געגרינדעט ‎ געווארן ‎ דורך ‎ די ‎ עסקנים ‎ יהושע ‎ קופערמאן,‎ 
משה ‎ לעדערמאן ‎ א.א. ‎ די ‎ מזרחי־שול ‎ אונטער ‎ דער ‎ לייטונג‎ 
פין ‎ לערער ‎ א. ‎ יוינער ‎ ביי ‎ דער ‎ מיטהילף ‎ פון ‎ לערער ‎ ערליך.‎ 
אין ‎ שטאט ‎ איז ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט ‎ אויך ‎ געווען ‎ טעטיק‎ 
א ,,תלמיד־תורה".‎ 

דעס ‎ ח־טן ‎ נאוועמבער ‎ 1918  איז ‎ געשלאסן ‎ געווארן‎ 
א  ייאפנשט^שטאנד. ‎ אויף ‎ די ‎ חורבות ‎ פון ‎ דער ‎ ערשטער‎ 
יועלט־מלהמה ‎ איז ‎ איטשטאנען ‎ דאס ‎ פרייע ‎ פוילן.‎ 

אין ‎ די ‎ חרשים ‎ נאוועמבער ‎ 1918  —יאנואר ‎ 1919  זענען‎ 
פארגעקומען ‎ כיליגאנישע ‎ איבערפאלן ‎ מצד ‎ פוילישע ‎ אנטי־‎ 
סעמיטן ‎ אויף ‎ דער ‎ יידישער ‎ באפעלקערונג ‎ אין ‎ פוילן. ‎ גאר‎ 
באזונדערס ‎ האבן ‎ געלאזט ‎ זיד ‎ וווילגיין ‎ און ‎ געווילדעוועט‎ 
די ‎ טרייעריק־בארימטע ‎ ״האלערטשיקעם״, ‎ װעלכע ‎ האבן‎ 
זיך ‎ אויסגעצייכנט ‎ אין ‎ דער ‎ ארבעט ‎ פון ‎ שערן ‎ און ‎ אויסרייסן‎ 
די ‎ בערד ‎ פון ‎ די ‎ יידן ‎ און ‎ שלאגן ‎ זיי ‎ מכות ‎ רצח.‎ 

אויך ‎ די ‎ יידן ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ האבן ‎ דעמאלט ‎ איבער־‎ 
געלעבט ‎ שווערע ‎ טעג. ‎ די ‎ ידיעות ‎ וועגן ‎ די ‎ פאגראמען ‎ אין‎ 
לעמבערג, ‎ פינסק, ‎ ווילנע. ‎ לידע ‎ און ‎ אין ‎ אנדערע ‎ שטעט‎ 
האבן ‎ אויך ‎ אויפגעטרייסלט ‎ די ‎ יידישע ‎ באפעלקערונג ‎ אין‎ 
אסטראווצע. ‎ עס ‎ זיינען ‎ פארגעקומען ‎ פיל ‎ פראטעסט־מי־‎ 
טינגען ‎ קעגן ‎ די ‎ דאזיקע ‎ בלוט־פארגיסונגען. ‎ און ‎ די ‎ יידן‎ 
זיינען ‎ געווען ‎ שטארק ‎ באזארגט ‎ וועגן ‎ זייער ‎ גורל ‎ אויף‎ 
דער ‎ פוילישער ‎ ערד...‎ 


אוסטרובצה ‎ במפה ‎ החדשה ‎ של ‎ פולין ‎ אחרי ‎ המלחמה‎ 


אוסטחבצה ‎ הצטיינה ‎ במנהיגיה ‎ הרוח¬‎ 
ניים, ‎ אשר ‎ עיצבו ‎ את ‎ האופי ‎ הדתי ‎ של‎ 
הקהילה, ‎ שבה ‎ לא ‎ פסק ‎ קול ‎ התורה ‎ לא‎ 
ביום ‎ ולא ‎ בלילה. ‎ להלן ‎ שורה ‎ של ‎ רבנים ‎ ואדמו״רים‎ 
שהוציאו ‎ את ‎ שמה ‎ לתהילה ‎ ולתפארת ‎ בעולם ‎ היהודי‎ 


מ. ‎ ש. ‎ גשררי‎ 

רבנים ‎ ואדמו״רים ‎ בארסטררבצה‎ 


גלל ‎ הוסר ‎ מקורות ‎ אין ‎ אנו ‎ יודעים ‎ כלים ‎ על‎ 
רבני ‎ אוסטרובצה ‎ בתקופתה ‎ הראשונה.‎ 

במאות ‎ ה־י׳ו ‎ ו־17. ‎ יביאה ‎ ת״י־ת״ט ‎ של‎ 
המאה ‎ ה־10 ‎ ימלהמת ‎ השיוד״ם ‎ והזאכסיש‎ 
בפילין ‎ במאה ‎ ה־17 ‎ לא ‎ פסחה ‎ גב ‎ עי־ ‎ קהי¬‎ 
לת ‎ אוסטרובצה, ‎ שאמנם ‎ יא ‎ סבלה ‎ מן ‎ השח־סות. ‎ אד ‎ אנשי‎ 
הקהילה ‎ נמלטו ‎ מפני ‎ מהנות ‎ חמלניצקי, ‎ שהגיעו ‎ עד ‎ ילוב־‎ 
לין, ‎ והצטרפו ‎ לפליטים ‎ הרבים. ‎ שהציפו ‎ את ‎ הדרכים. ‎ הי¬‎ 
שוב ‎ נחרב ‎ כולו ‎ ואתו ‎ ירדו ‎ לטמיון ‎ הפנקסים, ‎ שבץ ‎ יתר‎ 
העניינים ‎ הכילו ‎ גם ‎ שמות ‎ הרבנים ‎ ותקופת ‎ כהונתם ‎ במקום.‎ 

מסיבה ‎ זו ‎ ידועים ‎ לנו ‎ רק ‎ שמות ‎ הרבנים ‎ ששרתו ‎ בקודש‎ 
בקהילת ‎ אוסטרובצה ‎ אחרי ‎ ששוקמה ‎ מחדש ‎ בסוף ‎ המאה‎ 
ה־17. ‎ גם ‎ שמות ‎ אלה ‎ לא ‎ נלקחו ‎ מפנקס ‎ הקהילה. ‎ שלא‎ 
הגיע ‎ לידינו, ‎ אלא ‎ ממקורות ‎ שונים, ‎ בעיקר ‎ מספרים ‎ רבניים‎ 
שונים, ‎ שבהם ‎ נזכרים ‎ רבני ‎ אוסטרובצה ‎ ותקופת ‎ פעולתם.‎ 

הרב ‎ דבי ‎ נפתלי‎ 

הרב ‎ הראשון ‎ של ‎ אוסטרובצה ‎ ששמו ‎ ידוע ‎ לנו ‎ הוא‎ 
ר׳ ‎ נפתלי ‎ (או ‎ ר׳ ‎ מאיר), ‎ חתנו ‎ של ‎ ר׳ ‎ הרצקה. ‎ לפי ‎ פרטים‎ 
שפורסמו ‎ בספר ‎ חסידים, ‎ היה ‎ בנו ‎ של ‎ ר׳ ‎ אריה ‎ לייבוש‎ 
מפשיטיק, ‎ מתלמידי ‎ רבי ‎ יצחק ‎ יעקב ‎ "החוזה ‎ מלובלין" ‎ ורבי‎ 
יחיאל ‎ מיכל ‎ המגיד ‎ מזלוצ׳וב. ‎ הוא ‎ היה ‎ "מאנשי ‎ הבשורה"‎ 
של ‎ התנועה ‎ החסידית ‎ בפולין, ‎ ועשה ‎ למען ‎ התפשטותה‎ 
באוסטרובצה.‎ 


־־׳ ‎ ידיר‎ ,א־' ‎ בהג״ם ‎ אביגדור ‎ ייסף‎ 

הרב ‎ השני ‎ שיל ‎ אוסטרובצה ‎ אחרי ‎ תקופת ‎ השיקום‎ 
ששמי ‎ ידיע ‎ לני. ‎ היה ‎ ר׳ ‎ יחזקאל ‎ בהג״מ ‎ אביגדור ‎ יוסף, ‎ אבי‎ 
הגאון ‎ אבלי ‎ ־  חנציין ‎ בעל ‎ הספר ‎ "הר ‎ הכרמל". ‎ הוא ‎ ייצג‎ 
את ‎ קה־לת ‎ אוסטר־בצה ‎ ב״וועד ‎ ארבע ‎ הארצות". ‎ לא ‎ נשארו‎ 
פרטים ‎ רבים ‎ על ‎ פעולותיו ‎ כרב ‎ קהילה ‎ אוסטרובצה.‎ 

יי* ‎ אריחי•* ‎ י^׳ייייף* ‎ יןיי^ין ‎ ליי£*£ייץ‎ 

עם ‎ הכתרתו ‎ של ‎ ר׳ ‎ אליעזר ‎ ב״ר ‎ שלמה ‎ זלמן ‎ ליפשיץ‎ 
כרב ‎ העיר ‎ זכתה ‎ אוסטרובצה ‎ במנהיג ‎ רוחני ‎ ש־יצאו ‎ לו‎ 
מוניטין ‎ בעולם ‎ הרבנות ‎ כגאון ‎ שהעשיר ‎ את ‎ הספרות ‎ הרב¬‎ 
נית ‎ בספריו ‎ החשובים ‎ "השיב ‎ ר׳ ‎ אליעזר" ‎ ו״שיח־שדה",‎ 
המשמשים ‎ עד ‎ היום ‎ מעין ‎ מדריך ‎ ללומדים ‎ לבני ‎ ישיבות.‎ 

היה ‎ ממשפחה ‎ מיוחסת ‎ של ‎ לומדים ‎ וגאונים. ‎ אשתו‎ 
היתד, ‎ נינה ‎ ונכדה ‎ לבעל ‎ מג״א ‎ והרמ״א ‎ מקראקא.‎ 

מאוסטרובצה ‎ עבר ‎ לקראקא ‎ ומשם ‎ לנייאוויט, ‎ שם‎ 
נפטר ‎ בשנת ‎ תק״ח ‎ (1748).‎ 

רבי ‎ שמואל ‎ שמדיה ‎ כן ‎ ד׳ ‎ יעקב ‎ מזבוליז‎ 

רבי ‎ שמואל ‎ שמריה ‎ כיהן ‎ כרב ‎ באוסטרובצה ‎ בדור‎ 
השני ‎ של ‎ כיבוש ‎ החסידות ‎ בפולין. ‎ מוצאו ‎ משושלת ‎ יוחסין‎ 
של ‎ רבנים ‎ וגאונים ‎ ששרתו ‎ בקודש ‎ בקהילות ‎ גדולות ‎ בפולין.‎ 


60 


ספר ‎ אוסטרובצה‎ 


היה ‎ תלמיד ‎ מובהק ‎ של ‎ "החוזה ‎ מלובלין", ‎ של ‎ המגיד‎ 
מקוז׳ניץ ‎ ושל ‎ "היהודי ‎ הקדוש" ‎ מפשיסחה ‎ וספג ‎ אצלם‎ 
תורה ‎ וחסידות. ‎ אחרי ‎ פטירתם ‎ עבר ‎ להסתופף ‎ בצל ‎ רבי‎ 
משה׳לי ‎ מקוז׳ניץ ‎ ורבי ‎ ירחמיאל ‎ מפשיסחה, ‎ שחילקו ‎ לו‎ 
כבוד ‎ גדול. ‎ הרביץ ‎ תורה ‎ בעירו ‎ והעמיד ‎ מבין ‎ תלמידיו‎ 
רבנים ‎ גדולים ‎ ומפורסמים, ‎ בהם ‎ ר׳ ‎ שמשון ‎ אבד״ק ‎ קינצק‎ 
(רבו ‎ של ‎ הצדיק ‎ רבי ‎ נתן ‎ דוד ‎ משידלובצה) ‎ ור׳ ‎ דוב ‎ בריש,‎ 
הרב ‎ ר׳ ‎ משה ‎ יהודה ‎ מקאסנטין ‎ ועוד. ‎ חיבר ‎ את ‎ הספרים‎ 
"זכרון ‎ שמואל" ‎ ו״תורת ‎ שמואל" ‎ על ‎ הש״ס ‎ ותנ״ך, ‎ שהוצאו‎ 
במהדורה ‎ חדשה ‎ בירושלים ‎ בשנת ‎ תש״ז, ‎ במלאת ‎ מאה‎ 
שנה ‎ לפטירתו, ‎ על־ידי ‎ צאצאי ‎ צאצאיו ‎ היושבים ‎ בישראל.‎ 

ספר‎ 

ז  כ  ר  ו  ן  שמואל‎ 

על ‎ התורה ‎ בדרך ‎ פרד״ם ‎ ועל ‎ הש״ס ‎ בדרך ‎ פלפול‎ 

חלק ‎ שני‎ 
על ‎ סדר ‎ במדבר ‎ דברים‎ 

מאת ‎ כבוד ‎ הרב ‎ הגאון ‎ הצדיק ‎ המקובל ‎ המפורסם ‎ בוצינא ‎ קדישא‎ 
חסידא ‎ ופרישא ‎ זקן ‎ ויושב ‎ בישיבה ‎ שלשלת ‎ היוחסין ‎ כקש״ת‎ 
מור‎ ,־ר ‎ שמואל ‎ שמרי' ‎ זצוקללה״ה ‎ אבז״ק ‎ אםטראװצא‎ 
תלמיד ‎ מובהק ‎ של ‎ הגדדק ‎ המגיד ‎ מקוזניין ‎ זצללודה ‎ והרבי‎ 
מלובלין ‎ זצללה״ה ‎ והיהודי ‎ הקדיש ‎ מפשיסחא ‎ זצללה־ה,‎ 

נין ‎ ונכד ‎ ל  ה  ר  מ  "  א  ולה ‎ בית ‎ שמואל ‎ זצללה־ה‎ 
ולמעלה ‎ בקודש ‎ זיע״א.‎ 

נדפס ‎ בשנת ‎ תרס״ח ‎ בהוצאות ‎ האחים ‎ הגבירים ‎ המופלגים ‎ החסידים ‎ השפורסשים ‎ :  אבי ‎ זקני‎ 

ם  ירדד ‎ שמואל ‎ שמרי׳ ‎ ז״ל ‎ ודודי ‎ שורדי ‎ ארי׳ ‎ ליבוש ‎ פישל ‎ י״ל ‎ היינה ‎ מאסמראװצא,‎ 

בשוהיר ‎ יוסף ‎ מאיר ‎ ז״ל ‎ חתן ‎ הרה״ח ‎ הםםורםש ‎ שהו׳ ‎ אפריש ‎ פישל ‎ זצ״י ‎ בן ‎ רבינו ‎ המחבר ‎ זצ״ל.‎ 


ועתה ‎ הבאתיו ‎ מחדש ‎ לדפוס ‎ והוספתי ‎ בעזהי״ת ‎ קונטרס ‎ בשם‎ 

זכרון ‎ יצחק‎ 

שאספתי ‎ מגנזי ‎ אבי ‎ מו״ר ‎ זצ״ל, ‎ וממה ‎ שהנני ‎ השי״ת‎ 
יהודה ‎ ארי' ‎ לייב ‎ בן ‎ הרב ‎ החסיד ‎ המנוח‎ 
סייז׳י ‎ יצחק ‎ אהרן ‎ אפרים ‎ פיעל ‎ זצ״ל ‎ בן ‎ הררדזז‎ 
סוה-ר ‎ שמואל ‎ שמרי׳ ‎ י׳ל ‎ היינה, ‎ נכד ‎ הרה-ק ‎ המחבר ‎ זצ׳ל‎ 
ונכד ‎ כ״ק ‎ מרן ‎ אדמו״ר ‎ שליט״א ‎ מגור‎ 

פעיר׳״ק ‎ ירושלים ‎ תובב״א‎ 
שנת ‎ ת  ש  "  ז  לפ״ק‎ 

מספרים, ‎ שבשעת ‎ פטירתו ‎ ישבו ‎ אצלו ‎ למדנים ‎ רבים,‎ 
ביניהם ‎ רבי ‎ שמשון ‎ מקינצק ‎ שהיה ‎ תלמידו ‎ המובהק,‎ 
והביאו ‎ לפניהם ‎ שאלת ‎ ריאה. ‎ הנוכחים ‎ התווכחו ‎ בלחש,‎ 
כדי ‎ לא ‎ להפריע ‎ לרבם ‎ ברגעיו ‎ האחרונים. ‎ שאל ‎ רבי ‎ שמואל‎ 
שמריה ‎ על ‎ מה ‎ מתווכחים, ‎ אך ‎ הם ‎ לא ‎ רצו ‎ להטרידו, ‎ כי‎ 
היה ‎ במצב ‎ גסיסה. ‎ אך ‎ הרב ‎ לא ‎ נתן ‎ להם ‎ מנוח ‎ ודרש‎ 


שיגידו ‎ לו ‎ את ‎ דבר ‎ השאלה, ‎ שנראתה ‎ בעיניהם ‎ בחזקת‎ 
טריפה. ‎ אחרי ‎ שנמסרו ‎ לו ‎ פרטי ‎ הענין ‎ גנח ‎ ואמר: ‎ "אימתי‎ 
תלמדו ‎ לפסוק ‎ שאלה ‎ כהלכה. ‎ תנו ‎ לי ‎ גמרא ‎ חולין". ‎ הגישו‎ 
לו ‎ את ‎ המסכת ‎ והוא ‎ הראה ‎ להם ‎ בתוספת ‎ שהריאה ‎ כשרה,‎ 
ותוך ‎ כדי ‎ דבריו ‎ יצאה ‎ נשמתו.‎ 

הוא ‎ היה ‎ בן ‎ צ״ט ‎ שנים ‎ בפטירתו ‎ (תר״ז‎ —1947). ‎ כיהן‎ 
בכתר ‎ הרבנות ‎ באוסטרובצה ‎ המשים ‎ שנה ‎ ונטמן ‎ בבית‎ 
הקברות ‎ שלה.‎ 

הגאון ‎ ד׳ ‎ יוסף ‎ תאומים‎ 

ר׳ ‎ יוסף ‎ תאומים ‎ ב״ר ‎ הגאון ‎ אריה ‎ לייב ‎ מקרישוב ‎ היה‎ 
מבין ‎ גדולי ‎ רבני ‎ אוסטרובצה. ‎ היה ‎ נכד ‎ לגאון ‎ רבי ‎ יונה‎ 
תאומים, ‎ אבד״ק ‎ הורודנה, ‎ מיץ ‎ וגיקלשברג, ‎ מחבר ‎ ספר‎ 
"קיקיון ‎ ביונה", ‎ ונכד ‎ הגאון ‎ מהרש״ל ‎ ויחוסו ‎ מגיע ‎ עד‎ 
לגאון ‎ "בעל ‎ המאור". ‎ שמו ‎ מופיע ‎ בפנקסי ‎ קהילת ‎ לובלין,‎ 
וכן ‎ גם ‎ בפנקס ‎ "קובץ ‎ פסקים" ‎ ובפנקס ‎ ביהכנ״ס ‎ ר׳ ‎ צבי ‎ הירש‎ 
דוקטור. ‎ חתם ‎ יחד ‎ עם ‎ האב״ד ‎ שאול ‎ מרגליות ‎ על ‎ כרוז‎ 
שפורסם ‎ בביהכ״נ ‎ הגדול ‎ של ‎ המהרש״ל ‎ האוסר ‎ להרבות‎ 
מניינים, ‎ בזה ‎ הלשון: ‎ כבוד ‎ הרב ‎ הגאון ‎ והזקן ‎ הרב״ד ‎ יצ״ו‎ 
האב״ד ‎ דאוסטרובצה ‎ אשר ‎ חשכו ‎ הרואות ‎ בארובותיו ‎ ועיניו‎ 
קמו ‎ מלצאת ‎ ולבוא ‎ השכם ‎ והערב ‎ גלל ‎ כן ‎ רשאי ‎ לו ‎ לעשות‎ 
מנין ‎ בביתו, ‎ מלבד ‎ שלא ‎ יתפללו ‎ שם ‎ בעלי ‎ סכומות ‎ ובו,.‎ 

לרבי ‎ יוסף ‎ היו ‎ ארבעה ‎ בנים ‎ גדולים ‎ בתורה, ‎ והם:‎ 

שאול ‎ יהושע ‎ יחזקאל ‎ פייבל ‎ תאומים־פרנקל, ‎ ששימש ‎ רב‎ 
באוסטרובצה ‎ אחרי ‎ שאביו ‎ עבר ‎ לפוזן ‎ לשמש ‎ שם ‎ דרשן‎ 
וראש ‎ ישיבה, ‎ אריה־לייב ‎ תאומים, ‎ שמואל ‎ ויעקב.‎ 

בשנת ‎ תקמ״ה ‎ עבר ‎ ר׳ ‎ יוסף ‎ תאומים ‎ מפוזן ‎ ללובלין‎ 
שם ‎ כיהן ‎ אב״ד ‎ עד ‎ פטירתו ‎ בשנת ‎ תקמ״ג.‎ 

־בי ‎ שאול ‎ יהושע ‎ יחזקאל ‎ פייבל ‎ תאומים־ ‎ פרנק ‎ ל 

בנו ‎ בכורי ‎ של ‎ רבי ‎ יוסף ‎ תאומים ‎ וחתנו ‎ של ‎ רבי ‎ יששכר‎ 
בריש ‎ הלוי ‎ אבד״ק ‎ צ׳יחאנובצה ‎ כיהן ‎ כרב ‎ באוסטרובצה‎ 
עד ‎ פטירתו ‎ בשנת ‎ תקל״א ‎ (1771), ‎ ועל ‎ המצבה ‎ שלו ‎ בבית‎ 
הקברות ‎ באוסטרובצה ‎ חקוק: ‎ ,׳גדע ‎ ממנו ‎ ונגנז ‎ ארון ‎ ה׳‎ 
הוא ‎ כבוד ‎ אדוננו ‎ ורבינו ‎ ומורנו ‎ הרב ‎ המאור ‎ הגדול ‎ מוהר״ר‎ 
שאול ‎ חזקיהו ‎ יהושע ‎ פייבל ‎ ז״ל ‎ בהרב ‎ האי ‎ גאון ‎ מהור׳‎ 
יוסף ‎ תאומים ‎ אב״ד ‎ ור״מ ‎ ק״ה ‎ י״צ ‎ מת ‎ משה ‎ עבד... ‎ תקל״א‎ 
ע״ג ‎ בג״ע ‎ ביום ‎ שבת ‎ קודש ‎ ששה ‎ ימים ‎ בחודש ‎ אייר. ‎ צדקתו‎ 
כהררי ‎ אל, ‎ כעמוד ‎ אש ‎ תורתו. ‎ האיר ‎ לנו ‎ הדרך ‎ ללכת ‎ בדרכי‎ 
האל ‎ ועתה ‎ בטל ‎ הכבוד ‎ משמת ‎ רבינו.‎ 

רפי ‎ עוזיאל ‎ מייזליש ‎ אב״ד ‎ אוםטרובצה ‎ ועיר־הדש‎ 

היה ‎ משושלת ‎ יוחסין ‎ גדולה, ‎ בן ‎ הרב ‎ הנודע ‎ צבי, ‎ נין‎ 
ונכד ‎ להרמ״א ‎ ולגאון ‎ הגדול ‎ רבי ‎ נפתלי ‎ הרץ ‎ מגזע ‎ רש״י, ‎ ונין‎ 
ונכד ‎ לב״ח ‎ ולמהר״ם ‎ מלובלין. ‎ ביחוסו ‎ הגיע ‎ עד ‎ לדוד ‎ מלך‎ 
ישראל.‎ 

היה ‎ תלמיד ‎ מובהק ‎ לרבי ‎ דובר ‎ המגיד ‎ ממזריטש ‎ וחבר‎ 


רבנים ‎ ואדמו״רים ‎ באוסטרוכצד‎ 


61 


נאמן ‎ לאחים ‎ הגאונים ‎ רבי ‎ שמלקה ‎ בניקלשבורג ‎ ורבי ‎ פנחס‎ 
בעל ‎ ,.הפלאה" ‎ ולאחים ‎ רבי ‎ אלימלך ‎ מליז׳נסק ‎ ורבי ‎ זושא‎ 
מהאניפולי, ‎ לרבי ‎ לוי־יצחק ‎ מברדיצ׳וב ‎ ולשאר ‎ תלמידיו‎ 
הגדולים ‎ של ‎ המגיד.‎ 

היה ‎ בעל ‎ מוח ‎ כביר, ‎ חודר ‎ ונוקב ‎ עד ‎ התהום, ‎ צדיק‎ 
חסיד, ‎ שהעמיד ‎ תלמידים ‎ הרבה ‎ בנגלה ‎ ובנסתר. ‎ פעל ‎ רבות‎ 
להפצת ‎ החסידות ‎ בחוג ‎ הלמדנים ‎ בפולין. ‎ מתוך ‎ ספרו‎ 
"תפארת ‎ עוזיאל" ‎ מוכח ‎ שהיה ‎ מתלמידי ‎ הבעש״ט. ‎ ופעם‎ 
אחת ‎ הוא ‎ מזכיר ‎ ד״ת ‎ ששמע ‎ בעצמו ‎ "מפי ‎ איש ‎ קדוש ‎ וטהור‎ 
ר׳ ‎ ישראל ‎ בעש״ט ‎ ז״ל". ‎ כן ‎ הוא ‎ מציין ‎ דברי־תורה ‎ ששמע‎ 
מפי ‎ ר׳ ‎ נחמן ‎ קאסובר, ‎ אף ‎ הוא ‎ מבני ‎ חוגו ‎ של ‎ הבעש״ט,‎ 
בספר ‎ "שם ‎ הגדולים ‎ החדש" ‎ כותב ‎ עליו ‎ ר״א ‎ ולדן ‎ גדולות‎ 
ונצורות ‎ ומכתירו ‎ בתוארים: ‎ "הוא ‎ הגאון ‎ הגדול. ‎ עוקר‎ 
הרים, ‎ חסידא ‎ קדישא ‎ ומקובל ‎ אלהי, ‎ קדוש ‎ יאמר ‎ לו‎ 
הרביץ ‎ תורה ‎ בקדושה ‎ ובטהרה ‎ בכמה ‎ קהילות ‎ קדושות‎ 
בפולין ‎ ומהם ‎ בריטשיבול, ‎ אוסטרובצי ‎ ועיר־חדש ‎ והעמיד‎ 
תלמידים ‎ הרבה ‎ בנגלה ‎ ובנסתר׳.‎ 

חיבר ‎ חיבורים ‎ גדייים, ‎ שהגדול ‎ בהם ‎ הוא ‎ "תפארת‎ 
עוזיאל" ‎ הנקרא ‎ בשם ‎ "עץ ‎ הדעת ‎ טוב". ‎ שכוונתו ‎ ותכליתו‎ 
להעלות ‎ אור ‎ תורה ‎ החסידות ‎ בלב ‎ ישראל. ‎ ספר ‎ זה ‎ נדפס‎ 
בגולה ‎ שלוש ‎ פעמים ‎ וזה ‎ מכבר ‎ אזל ‎ מהשוק ‎ ינעשה ‎ יקר‎ 
המציאות. ‎ בישראל ‎ נתעירר ‎ נכדו ‎ ר׳ ‎ פ. ‎ מ. ‎ הוכרמן ‎ והדפיס‎ 
אותו ‎ מחדש ‎ בהידור ‎ רב ‎ ובהגהה ‎ מדויקת. ‎ המחדירה‎ 
הראשונה ‎ נדפסה ‎ בשנת ‎ תרכ״ג ‎ (1803׳ ‎ בוורשה ‎ :בדפוס ‎ נתן‎ 
שריפטגיסר) ‎ ובה ‎ הסכמות ‎ מגאוני ‎ גדולי ‎ הדור. ‎ כמי ‎ הרב‎ 
דובריש ‎ מייזלס ‎ מוורשה. ‎ רבי ‎ יצחק ‎ מאיר ‎ מגור ‎ הרב ‎ ישעיה‎ 
מושקט ‎ מפראגה, ‎ רבי ‎ יהושע ‎ השיל ‎ אשכנזי ‎ מלובלין.‎ 
הצדיקים ‎ החסידיים ‎ יהודה ‎ לייב ‎ איגר ‎ מלובלין, ‎ יעקב ‎ דוד‎ 
מאמשיגוב, ‎ יעקב ‎ אריה ‎ מרדזימין, ‎ רבי ‎ חיים ‎ מצאנז. ‎ ר׳‎ 
שמעון ‎ האדמו״ר ‎ מקראקא ‎ (בן ‎ החתם־סופר), ‎ רבי ‎ יוסף ‎ שאול‎ 
הלוי ‎ נטמון ‎ מלבוב, ‎ רבי ‎ יהושע ‎ מסוסנוביץ ‎ בן ‎ רש״ל‎ 
מלנטשנה ‎ ואחרים.‎ 

שמעו ‎ של ‎ הרב ‎ עוזיאל ‎ מייזליש ‎ היה ‎ הולך ‎ לפניו ‎ בכל‎ 
הארץ. ‎ אך ‎ הוא ‎ נסתלק ‎ בדמי ‎ ימיו, ‎ בכ״ח ‎ כסליו ‎ תקמ״ו.‎ 

חרב ‎ יחזקאל ‎ מרגליות‎ 

הרב ‎ יחזקאל, ‎ שהיה ‎ חותנו ‎ של ‎ ר׳ ‎ בריש, ‎ הרב ‎ הנודע‎ 
מבריסק, ‎ היה ‎ מגדולי ‎ רבני ‎ העיר. ‎ היה ‎ בעל ‎ השפעה ‎ עצומה‎ 
על ‎ חוגים ‎ רחבים ‎ בפולין ‎ וברוסיה ‎ כולה. ‎ נפטר ‎ בשנת ‎ תר״ן.‎ 

חרב ‎ ר׳ ‎ חיים ‎ בה״ר ‎ יוסף ‎ הובגלרנטר‎ 

הרב ‎ ר׳ ‎ חיים ‎ נתמנה ‎ לרב ‎ באוסטרובצה ‎ בהיותו ‎ בן ‎ י״ט‎ 
שנים ‎ בלבד. ‎ היה ‎ למדן ‎ מובהק ‎ ששמו ‎ יצא ‎ לתהילה‎ 


למרחקים. ‎ אחר ‎ עבר ‎ לכהן ‎ ברבנות ‎ בעיר ‎ הרובישוב׳ ‎ ואח״כ‎ 
לעיר ‎ גראבוב, ‎ שם ‎ נספה ‎ במגפת ‎ הדבר ‎ של ‎ שגת ‎ תקס״ט.‎ 

רבי ‎ גרשון ‎ חנוך ‎ ליינר‎ 

בשנת ‎ 1888  היתד. ‎ אוסטרובצה ‎ זקוקה ‎ לראש ‎ בית־דין,‎ 
ורבנים ‎ שונים ‎ הציעו ‎ עצמם ‎ למשרה ‎ זו. ‎ כמועמד ‎ הרציני‎ 
ובעל ‎ הסיכויים ‎ הטובים ‎ ביותר ‎ היה ‎ גאון־ ‎ הדור ‎ רבי ‎ גרשון‎ 
חנוך ‎ ליינר ‎ מראדזין ‎ —  הוא ‎ הרבי ‎ הנודע ‎ בעולם ‎ החסידות‎ 
שהנהיג ‎ בין ‎ חסידיו ‎ חוט ‎ תכלת ‎ בציציות. ‎ לבסוף ‎ הסתלק‎ 
מהצעתו ‎ לכהן ‎ רב ‎ באוסטרובצה, ‎ במוצאו ‎ שהעיר ‎ הומיה‎ 
ושוקקה ‎ יתר ‎ על ‎ המידה ‎ ולא ‎ יוכל ‎ להתמסר ‎ ללימודים‎ 
ולעבודת ‎ המחקר ‎ שלו.‎ 

באותו ‎ זמן ‎ הגיע ‎ לעיר ‎ עילוי ‎ צעיר ‎ יליד ‎ סובין, ‎ ר׳‎ 

מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ האלשטוק. ‎ כשבידו ‎ כתב־הסמכה ‎ מאת‎ 
הרבי ‎ מסקרגביץ, ‎ הרב ‎ רבי ‎ אלימלך ‎ שפירא ‎ מגרודז׳יסק,‎ 
והדי ‎ הנודע ‎ רבי ‎ אליהו ‎ חיים ‎ מייזלס ‎ מלודז/ ‎ הרב ‎ מאיר‎ 
יחיאל ‎ הפך ‎ במשך ‎ הזמן ‎ אחד ‎ האישים ‎ המפורסמים ‎ ביותר‎ 
בעולם ‎ הצדיקים ‎ והחסידים, ‎ ובשנות ‎ כהונתו ‎ כרב ‎ וכאדמו״ר‎ 
של ‎ העיר. ‎ יצאה ‎ שמה ‎ של ‎ אוסטרובצה ‎ לתהילה ‎ ברחבי‎ 
העולם ‎ היהודי. ‎ לרבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ שהיה ‎ תופעה ‎ יחידה‎ 
במינה ‎ בתנועה ‎ החסידית ‎ הפולנית ‎ אנו ‎ מקדישים ‎ מקום‎ 
נרחב ‎ להלן ‎ במדור ‎ זה.‎ 


צדיקות ‎ ליפםק-־ארםטררבצה-ראדרם‎ 

אחת ‎ הדמויות ‎ הבולטות ‎ בשורת ‎ האישים ‎ שפעלו ‎ בראדום‎ 
—  היא ‎ ללא ‎ ספק ‎ דמותו ‎ של ‎ ״הצדיק ‎ מאוםטרובצה״ ‎ שישב‎ 
בראדום ‎ כמה ‎ עשרות ‎ שנים. ‎ פרשת ‎ חייו ‎ היתד. ‎ עלילה ‎ נסערת‎ 
בחיי ‎ החסידות. ‎ הוא ‎ היה ‎ בן ‎ הדור ‎ השלישי ‎ לאדמו״רי‎ 
משפחתו. ‎ שלושה ‎ ארזים ‎ נטעה ‎ שושלת ‎ זו ‎ בכרם ‎ החסידות‎ 
במשך ‎ שלשה ‎ דורות, ‎ וכל ‎ ארז ‎ פעל ‎ כמנהיג ‎ מחונן, ‎ הראוי‎ 
להמשיך ‎ בניהול ‎ עדת ‎ חסידים ‎ מפוארת. ‎ שושלת ‎ זו‎ 
לדורותיה ‎ לא ‎ נזכרה ‎ במיוחד ‎ בספרות ‎ החסידית, ‎ אף ‎ שצדי־‎ 
קיה ‎ לא ‎ ביישו ‎ את ‎ התנועה. ‎ גם ‎ בחסידות ‎ היו ‎ צדיקים‎ 
ושושלות ‎ שהמזל ‎ לא ‎ האיר ‎ להם ‎ פנים ‎ בפרסום. ‎ החסידות‎ 
לא ‎ רשמה ‎ בספר ‎ את ‎ כל ‎ צדיקיה, ‎ וביחוד ‎ בדורות ‎ האחרונים‎ 
לקיומה. ‎ מאז ‎ פטירתו ‎ של ‎ "רושם ‎ הרשימות" ‎ הרב ‎ הנודע‎ 
רבי ‎ יוסף ‎ לוונשטין ‎ מסירוצק ‎ בעל ‎ "דור ‎ ודורשיו" ‎ לא‎ 
נמצא ‎ ממלא ‎ מקום ‎ וממשיך ‎ ברישום ‎ הצדיקים ‎ ותלמידיהם,‎ 
ואפילו ‎ ברישום ‎ ספרי ‎ החסידים ‎ שהופיעו ‎ במספר ‎ לא ‎ קטן.‎ 
ומוצא ‎ אני ‎ לנכון ‎ בהזדמנות ‎ זו ‎ לסקור ‎ גם ‎ את ‎ קודמיו ‎ של‎ 
רבי ‎ משה ‎ שלנו ‎ ולדעת ‎ את ‎ יחוסו.‎ 


62 


ספר ‎ א  ו  ם  ט  ר  ו  ב  צ  ה 


רבי ‎ יהודה ‎ לײביש ‎ פסח ‎ פרימר ‎ מליפםק‎ 

הוא ‎ נקרא ‎ על ‎ שם ‎ העיר ‎ ליפסק, ‎ אף ‎ שקדמו ‎ לה ‎ מקומות‎ 
מגוריו ‎ בזוולין ‎ וביוזיפוף־גדול. ‎ ליפסק ‎ נמצאת ‎ במרחק ‎ 32 
ק״מ ‎ מראדום ‎ בקרבת ‎ וירדבניק־אוסטרובצה. ‎ והוא ‎ שירה‎ 
אבן־הפינה ‎ הראשונה ‎ לאותה ‎ השושלת. ‎ הוא ‎ היה ‎ בנין־אב‎ 
והשורש, ‎ וממנו ‎ התענפו ‎ והסתעפו ‎ עצים ‎ רמים ‎ ונישאים,‎ 
שבצלם ‎ מצאו ‎ מאות ‎ ואלפי ‎ גשמות ‎ משתוקקות ‎ את ‎ סיפוקן‎ 
הרוחני ‎ ומרגוען ‎ העילאי.‎ 

רבי ‎ יהודה־לייביש ‎ פסח ‎ לא ‎ היה ‎ מיחוס ‎ צדיקים, ‎ והוא‎ 
היה ‎ המתחיל ‎ בסדר ‎ קדושה ‎ והבדלה, ‎ וממנו ‎ היה ‎ מדליק‎ 
כנר ‎ מצוה ‎ ותורה ‎ אור, ‎ והוא ‎ שפתח ‎ בעבודה ‎ תחילה. ‎ כשאהבת‎ 
ישראל ‎ ודביקות ‎ למרום ‎ חופפות ‎ עליו ‎ תמיד, ‎ לפי ‎ תורת‎ 
רבותיו ‎ הגדולים. ‎ הוא ‎ לא ‎ היה ‎ בגן ‎ של ‎ צדיקים, ‎ ובכל ‎ זאת‎ 
משך ‎ אליו ‎ עדת ‎ חסידים ‎ גדולה ‎ ונתפרסם ‎ במופתיו ‎ הנפלאים.‎ 
ונמצאו ‎ בעלי ‎ קנאה ‎ שדברו ‎ עליו ‎ עתק ‎ בגאוה ‎ ובוז. ‎ ופעם‎ 
בקר ‎ אצל ‎ רבי ‎ חיים ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ שפירא ‎ הצדיק ‎ ממוגלניצה‎ 
וכשנתקרב ‎ לצדיק ‎ דחפו ‎ אדם ‎ אחד ‎ שלא ‎ במתכוון, ‎ שהיה‎ 
יחסן ‎ ומתגאה ‎ ביחוסו. ‎ כעס ‎ הלה ‎ וטען ‎ הרי ‎ יחסן ‎ אני, ‎ ומדוע‎ 
לא ‎ תכבדגי׳י ‎ ענה ‎ לו ‎ הצדיק ‎ מליפסק: ‎ הרי ‎ כל ‎ יחוסך‎ 
בזה ‎ שאבותיך ‎ לא ‎ היו ‎ מיוחסים, ‎ ואיד ‎ יכול ‎ הנך ‎ להתיהר‎ 
ביחוס ‎ אבותיו? ‎ ומספרים ‎ גם ‎ על ‎ רבי ‎ ישראל ‎ המגיד‎ 
מקוז׳ניץ, ‎ שאביו ‎ היה ‎ ר׳ ‎ שבתי ‎ כורך־ספרים, ‎ ואחרי‎ 
שהתחיל ‎ להתפרסם ‎ כאיש ‎ קדוש ‎ ובעל ‎ מופת, ‎ החל ‎ רב‎ 
גדול ‎ אחד ‎ משלשלת ‎ היוחסין ‎ לרדפו, ‎ באשר ‎ שאיננו ‎ מיוחס.‎ 
אמר ‎ לו ‎ המגיד‎ :  אצלך ‎ יחוסך ‎ הולך ‎ ומגיע ‎ לידי ‎ סיום, ‎ ואצלי‎ 
היחוס ‎ רק ‎ מתחיל. ‎ וכן ‎ היה.‎ 

הליפסקאי ‎ היה ‎ תלמידם ‎ של ‎ צדיקי ‎ דורו ‎ הגדולים,‎ 
ומילדותו ‎ התבודד ‎ באהלי ‎ ה״חוזה" ‎ מלובלין, ‎ רבי ‎ מאירל‎ 
מאפטא ‎ (בעל ‎ ״אור ‎ לשמים״ ‎ —  רבו ‎ המובהק), ‎ רבי ‎ ירחמיאל‎ 
מפשיסחה, ‎ רבי ‎ משה ‎ אליקים ‎ בריעה ‎ מקוז׳ניץ, ‎ ר׳ ‎ חיים‎ 
מאיר ‎ יחיאל ‎ ממוגלניץ ‎ ור׳ ‎ שלום ‎ מבלז, ‎ והם ‎ השפיעו‎ 
עליו ‎ מהוד ‎ קדשם ‎ עד ‎ שנעשה ‎ לצדיק ‎ הדור, ‎ בעל ‎ רוח־‎ 
הקודש, ‎ וצדיקי ‎ הדור ‎ הרבו ‎ בשבחו. ‎ ר״ש ‎ מבלז ‎ העיד‎ 
עליו ‎ כי ‎ הוא ‎ חד ‎ בדרא ‎ בענוה ‎ ונכה ‎ רוח, ‎ ומרגלית ‎ טובה‎ 
תלויה ‎ על ‎ צוארו, ‎ הוא ‎ מפתח ‎ של ‎ עקרות, ‎ שכל ‎ חשוכי ‎ בנים‎ 
נפקדו ‎ מברכת ‎ פיו. ‎ אצל ‎ החוזה ‎ מלובלין ‎ היה ‎ בר ‎ תליסר,‎ 
והחוזה ‎ הניח ‎ לו ‎ בפעם ‎ הראשונה ‎ את ‎ התפילין ‎ על ‎ ידו ‎ ועל‎ 
ראשו. ‎ עוד ‎ בילדותו ‎ העידו ‎ עליו ‎ צדיקי ‎ דורו ‎ שתמונת‎ 
ה׳ ‎ לנגד ‎ עיניו, ‎ והצדיק ‎ רבי ‎ שלמה־ליב ‎ מלנטשנה ‎ קרא‎ 
עליו: ‎ מי ‎ יתן ‎ שאזכה ‎ לראותו ‎ בהיותו ‎ בן ‎ המשים. ‎ בנו‎ 
הצדיק ‎ מאוסטרובצה ‎ הכתירו ‎ בתואר ‎ "הרב ‎ הצדיק ‎ יסוד‎ 
עולם ‎ קדוש ‎ עליון ‎ חריף ‎ בנגלה ‎ ובקי ‎ בנסתר" ‎ והעיד ‎ עליו‎ 
כי ‎ "צדקת ‎ ה׳ ‎ עשה ‎ ופעל ‎ ישועות ‎ בקרב ‎ הארץ ‎ ורוח ‎ הקודש‎ 
נוססה ‎ בו ‎ באספקלריא ‎ המאירה ‎ כאשר ‎ ישאל ‎ איש ‎ באורים‎ 
ותומים". ‎ אך ‎ שנים ‎ קשות ‎ עברו ‎ עליו ‎ עד ‎ שהגיע ‎ למדרגת‎ 


צדיק ‎ מפורסם. ‎ הוא ‎ היה ‎ אומר, ‎ שבליל ‎ שמלאו ‎ לו ‎ י״ג‎ 
שנים ‎ ונעשה ‎ בר־מצוה ‎ הרגיש ‎ שניתנה ‎ לו ‎ נשמה ‎ חדשה‎ 
מן ‎ השמים.‎ 

בשנות ‎ נעוריו, ‎ כשהיה ‎ יושב ‎ בעיר ‎ זוולין, ‎ סבל‎ 
בפרנסתו ‎ וממש ‎ היה ‎ מחוסר ‎ לחם. ‎ ובכל ‎ זאת ‎ לא ‎ סטה‎ 
מעבודתו ‎ ומבטחונו ‎ ופניו ‎ היו ‎ מלאות ‎ אור ‎ ושמחה ‎ "מחדוותא‎ 
דשמעתא, ‎ תפילה ‎ ואהבה ‎ ודביקות" ‎ עד ‎ כי ‎ קרן ‎ אור ‎ פניו.‎ 
ופעם ‎ אחת ‎ בקר ‎ אצלו ‎ גיסו ‎ הרב ‎ החסיד ‎ ר׳ ‎ משה ‎ מוורשה‎ 
(מחבר ‎ ספרי ‎ דברי ‎ תורה, ‎ צידה ‎ לדרך ‎ וש״סו ‎ באחד ‎ מלילות‎ 
החורף, ‎ וכשהגיע ‎ לדירה ‎ ראה ‎ מבחוץ ‎ שחושד ‎ בפנים ‎ הבית.‎ 
ובהכנסו ‎ פנימה ‎ מצאם ‎ יושבים ‎ בחושך, ‎ כי ‎ לא ‎ היה ‎ להם‎ 
במה ‎ לקנות ‎ נרות. ‎ הצדיק ‎ ובני ‎ ביתו ‎ הסתירו ‎ את ‎ עניים‎ 
וסבלו ‎ יסורי ‎ עוני ‎ באהבה, ‎ ונתקיים ‎ בו ‎ מאמר ‎ חז״ל: ‎ כל‎ 
המקיים ‎ את ‎ התורה ‎ מעוני ‎ סופו ‎ לקיימה ‎ מעושר.‎ 

מתקופת ‎ מגוריו ‎ בזוולין ‎ נשארו ‎ ספורים ‎ שונים ‎ בפי‎ 
החסידים ‎ מאורח ‎ חייו ‎ ודרכי ‎ עבודתו, ‎ המראים ‎ את ‎ גודל‎ 
נפשו ‎ ובטחונו ‎ במרום, ‎ ומבחינת ‎ התעלמותו ‎ הרוחנית ‎ היה‎ 
דומה ‎ לבעש״ט ‎ לפני ‎ התגלותו. ‎ ודוקא ‎ בזוולין ‎ ישב ‎ על ‎ התורה‎ 
ועל ‎ העבודה, ‎ ובנו ‎ הצדיק ‎ מספר ‎ עליו, ‎ כי ‎ על ‎ אף ‎ עניו‎ 
ורעבונו ‎ ללחם ‎ התגבר ‎ כארי ‎ וחידש ‎ חידושים ‎ גדולים,‎ 
בלמדו ‎ אז ‎ את ‎ שיטת ‎ "תקפו ‎ כהן", ‎ ואמר ‎ אז ‎ שחידש ‎ חידושים‎ 
נפלאים ‎ כמו ‎ בעל ‎ הפלאה. ‎ ואכן ‎ הוא ‎ היה ‎ גאון ‎ גדול ‎ בתורה‎ 
והיה ‎ מחדש ‎ חידושים ‎ נפלאים. ‎ סדר ‎ למודו ‎ היה ‎ בהתלהבות‎ 
וברעש, ‎ וניהל ‎ ישיבה ‎ שבה ‎ היה ‎ קובע ‎ עתים ‎ לתורה ‎ עם‎ 
התלמידים ‎ בגפ״ת, ‎ ופעם ‎ אמר ‎ אחרי ‎ שהשמיע ‎ חידושי‎ 
תורה ‎ לפני ‎ תלמידיו, ‎ שבשמים ‎ אומרים ‎ תורה ‎ זו ‎ בשמו.‎ 
הוא ‎ העמיד ‎ תלמידים ‎ הרבה, ‎ בהם ‎ יראי ‎ ה׳ ‎ וגדולי ‎ חקרי ‎ לב.‎ 

בימי ‎ חרפו, ‎ בישבו ‎ בזוולין, ‎ היה ‎ גר ‎ מול ‎ ביתו ‎ ערל‎ 
אחד. ‎ ותמיד ‎ בסעודה ‎ השלישית ‎ בשבת, ‎ שדרכו ‎ היה ‎ לזמר‎ 
זמירות ‎ בהתלהבות ‎ ובקול ‎ נעים, ‎ עמד ‎ הערל ‎ מול ‎ חלונו‎ 
והתלוצץ ‎ בחיקוי ‎ תנועותיו. ‎ פעם ‎ אחת ‎ הרבה ‎ הערל ‎ ללעוג‎ 
לרבי ‎ בהעויות ‎ ובנענועי ‎ גופו, ‎ וכשדרשו ‎ ממנו ‎ החסידים‎ 
שלא ‎ יוסיף ‎ עוד ‎ להתלוצץ, ‎ אחזו ‎ פתאום ‎ עוית, ‎ איבריו‎ 
נתעקמו, ‎ וגם ‎ ראשו ‎ ורגליו. ‎ הבין ‎ הערל ‎ ששיתוק ‎ איבריו‎ 
בא ‎ לו ‎ מהרבי, ‎ והוא ‎ הפציר ‎ בקרוביו ‎ להכניסו ‎ לרבי. ‎ הוא‎ 
בכה ‎ והתחנן ‎ לסלוח ‎ לו ‎ והבטיח ‎ שלא ‎ ישגה ‎ עוד. ‎ הרבי‎ 
ברכו ‎ ינתרפא.‎ 

מזוולין ‎ עבר ‎ ליוזיפוף ‎ והיה ‎ מכובד ‎ על ‎ כל ‎ העדה ‎ ונערץ‎ 
בכל ‎ הסביבה. ‎ פחדו ‎ ומוראו ‎ בתור ‎ מרא ‎ דאתרא ‎ היה ‎ על‎ 
כל ‎ בני ‎ העיר. ‎ הוא ‎ המשיך ‎ בעבודתו ‎ ובלמודו ‎ בתורה, ‎ ונדמה‎ 
היה ‎ כי ‎ מצא ‎ לו ‎ מקום ‎ מנוחה ‎ מתאים ‎ לצרכיו ‎ הרוחניים. ‎ אך‎ 
לא ‎ כן ‎ חפץ ‎ הגורל.‎ 

כשישב ‎ על ‎ כסא ‎ הרבנות ‎ ביוזיפוף ‎ היה ‎ מעשה ‎ וטוען‎ 
ונטען ‎ נכנסו ‎ אצלו ‎ לדין. ‎ זיכה ‎ את ‎ הזכאי ‎ וחייב ‎ את ‎ החייב.‎ 
סרב ‎ החייב ‎ ולא ‎ רצה ‎ לציית ‎ לדין. ‎ בו ‎ ביום, ‎ לעתותי ‎ מנחה,‎ 


רבנים ‎ ואדמו״רים ‎ באוסטרובצד‎ 


63 


עלה ‎ רבי ‎ פסח ‎ על ‎ הבמה ‎ בבית־המדרש ‎ והכריז: ‎ —  רבותי,‎ 
הריני ‎ מודיע ‎ לכם, ‎ שאגי ‎ יוצא ‎ את ‎ יוזיפוף. ‎ נעשה ‎ רעש‎ 
בעיר ‎ וכל ‎ בני ‎ הקהלה ‎ נתכנסו ‎ ובאו ‎ אצל ‎ הרב, ‎ בכו ‎ והתחננו‎ 
לפניו ‎ שלא ‎ יעזבם.‎ 

—  לאו ‎ —  אמר ‎ רבי ‎ פסח ‎ —  שוב ‎ אין ‎ אני ‎ רשאי ‎ להיות‎ 
לכם ‎ לרב. ‎ צאו ‎ ובקשו ‎ לכם ‎ רב ‎ שתהא ‎ אימתו ‎ מוטלת‎ 
על ‎ כל ‎ בני ‎ העיר. ‎ —  הוא ‎ לא ‎ חזר ‎ בו ‎ ואחר ‎ השבת ‎ עזב‎ 
את ‎ העיר.‎ 

מיוזיפוף ‎ עבר ‎ ר׳ ‎ פסח ‎ לליפסק, ‎ שם ‎ כיהן ‎ ברבנות‎ 
ובמשך ‎ הזמן ‎ הוסיפו ‎ לו ‎ את ‎ עטרת ‎ הצדיקות. ‎ מאות ‎ חסידים‎ 
היו ‎ נוהרים ‎ אליו, ‎ ומדי ‎ שבת ‎ בשבתו ‎ אמר ‎ לפניהם ‎ תורה,‎ 
וביחוד ‎ יצא ‎ לו ‎ שם ‎ כבעל ‎ רוח־הקודש ‎ ועושה ‎ נפלאות. ‎ מאות‎ 
חשוכי ‎ בנים ‎ נושעו ‎ על ‎ ידו. ‎ לרגל ‎ מופתיו ‎ עלה ‎ קרנו ‎ בעיני‎ 
צדיקי ‎ דורו. ‎ כי ‎ כמעט ‎ שלא ‎ היה ‎ איש ‎ שבא ‎ אליו ‎ בלי‎ 
שיראה ‎ ממנו ‎ איזה ‎ מופת. ‎ צדיקים ‎ רבים ‎ היו ‎ שולחים ‎ אליו‎ 
אנשים ‎ שהיו ‎ זקוקים ‎ לישועה ‎ ונושעו ‎ על ‎ ידו.‎ 

יום־יום ‎ היה ‎ טובל ‎ במקור. ‎ לפני ‎ התפילה, ‎ ושום ‎ דבר‎ 
לא ‎ הפריע ‎ לו ‎ בביצוע ‎ טבילתו ‎ ״תבר ‎ גזיזא ‎ דבררא״ ‎ וטבל.‎ 
ובלילות ‎ מופלאה ‎ היתה ‎ עבודתי ‎ בקודש. ‎ בדרך ‎ כלל ‎ היה‎ 
ממעט ‎ בשינה, ‎ ואורה ‎ עב־דתי ‎ —  שהיה ‎ דוהר ‎ מקיר ‎ לקיר‎ 
רצוא ‎ ושוב ‎ כשקומתו ‎ מתכופפת ‎ כמי ‎ ששט ‎ במים, ‎ ואמר‎ 
שירות ‎ ותשבחות ‎ בבכ־ית ‎ וצעקות, ‎ ברננה ‎ וזמרה. ‎ בקול‎ 
מבהיל, ‎ וכששמשו ‎ הרגיש ‎ כי ‎ כתנתו ‎ נרטבה ‎ עליו ‎ מריב‎ 
התאמצות ‎ הושיט ‎ לו ‎ כתונת ‎ אחרת ‎ מן ‎ הארגז ‎ יהיו ‎ לילות‎ 
מרובים ‎ שהחליף ‎ את ‎ בתנותיי ‎ כמה ‎ פעמים ‎ רציפות. ‎ היה‎ 
מאריך ‎ בתפילתו. ‎ וכשגמר ‎ סדר ‎ הפילתו ‎ ושיעורי־ ‎ כשהיא‎ 
חבוש ‎ בשני ‎ זוגות ‎ תפריז ‎ כבר ‎ היהה ‎ שעת ‎ מנהי. ‎ והיא‎ 
התפלל ‎ מיד ‎ מנחד ‎ ומעריב ‎ ולא ‎ נשאר ‎ לו ‎ פנאי ‎ לאכול.‎ 
לפגי ‎ תפילת ‎ שחרית ‎ נהג ‎ שלא ‎ לשהות ‎ שום ‎ דבר. ‎ נמצא‎ 
שהיה ‎ שרוי ‎ כל ‎ היום ‎ בתענית, ‎ ומנהגו ‎ היה ‎ שאחרי ‎ תפילת‎ 
מעריב ‎ טעם ‎ קצת ‎ משהו ‎ ואחר ‎ כך ‎ נכנם ‎ ללמוד ‎ בישיבתו.‎ 

חביבה ‎ מאד ‎ היתה ‎ עליו ‎ מצות ‎ סוכה ‎ וקיימה ‎ במסירת‎ 
נפש. ‎ וכשהיה ‎ נכנס ‎ לסוכה ‎ בליל ‎ א׳ ‎ שוב ‎ לא ‎ יצא ‎ ממנה‎ 
עד ‎ אחרי ‎ סוכות. ‎ ופעם ‎ אחת ‎ היה ‎ חולה ‎ והקיא ‎ דם, ‎ והרופאים‎ 
אסרו ‎ עליו ‎ לשבת ‎ בסוכה ‎ בימים ‎ הקרים, ‎ והוא ‎ לא ‎ שינה‎ 
ממנהגו ‎ והמשיך ‎ לשבת ‎ בסוכה. ‎ וכן ‎ קיים ‎ כל ‎ המצוות ‎ תוך‎ 
מסירת ‎ נפש.‎ 

סדר ‎ תפילתו ‎ היה ‎ בדביקות ‎ ובקול ‎ רעש ‎ גדול, ‎ שאגת‎ 
ארי, ‎ בהתלהבות ‎ ונגינה ‎ ורקידה. ‎ וכן ‎ היה ‎ שונה ‎ משנתו‎ 
ברעש ‎ ובהתלהבות ‎ עצומה ‎ עד ‎ שתלמידיו ‎ חרדו ‎ ונזדעזעו.‎ 
כל ‎ העומדים ‎ בעת ‎ תפילתו ‎ חרדו ‎ מפחד ‎ ונתעוררו ‎ בתשובה.‎ 
יום ‎ יום ‎ היה ‎ עובר ‎ בעצמו ‎ לפני ‎ התיבה, ‎ ובימים ‎ נוראים‎ 
היה ‎ מתפלל ‎ בעצמו ‎ לפני ‎ התיבה, ‎ תוקע ‎ בשופר ‎ וגם ‎ קורא‎ 
בתורה ‎ כבעל־קורא ‎ ותיק ‎ ומנוסה.‎ 

גדולה ‎ היתד, ‎ אהבת ‎ ישראל ‎ שבו. ‎ כל ‎ מגמתו ‎ ורצונו ‎ היו‎ 
למען ‎ שלומם ‎ וטובתם. ‎ ותכונה ‎ אנושית ‎ מוסרית ‎ זו ‎ הביאה‎ 


אותו ‎ למתן ‎ צדקה ‎ באורח ‎ מופרז. ‎ מאז ‎ נתפרסם ‎ שמו ‎ כרבי‎ 
פועל ‎ ישועות ‎ היו ‎ מרבים ‎ לבקר ‎ אצלו ‎ בעירו ‎ כביומא ‎ דשוקא,‎ 
כי ‎ באו ‎ אליו ‎ לבקרים ‎ אנשים ‎ מכל ‎ קצות ‎ הארץ, ‎ שהעניקו ‎ לו‎ 
פדיונות ‎ רבים, ‎ ובכל ‎ זאת ‎ בכל ‎ בוקר ‎ לא ‎ היה ‎ לו ‎ כמעט‎ 
במה ‎ לקנות ‎ חלב ‎ וכדומה, ‎ כי ‎ הכל ‎ חילק ‎ לצדקה, ‎ והיה‎ 
נוהג ‎ לשלוח ‎ מתנות ‎ לאביונים ‎ לכמה ‎ עיירות, ‎ ופעמים ‎ רבות‎ 
נתן ‎ בעבוט ‎ כלי־כסף ‎ שלו ‎ לצרכי ‎ צדקה, ‎ וכמה ‎ פעמים‎ 
נאלצה ‎ הרבנית ‎ להדליק ‎ נרות ‎ שבת ‎ בכלי ‎ ארעי, ‎ כי ‎ מנורות־‎ 
הכסף ‎ היו ‎ ממושכנים ‎ בשביל ‎ צדקה, ‎ ריפוי ‎ חולים ‎ עניים,‎ 
ולרוקח ‎ בעירו ‎ הורה ‎ ליתן ‎ להם ‎ תרופות ‎ על ‎ חשבונו, ‎ ומדי‎ 
שנה ‎ בשנה ‎ הוגש ‎ לו ‎ חשבון ‎ והרבי ‎ שילם ‎ מכיסו. ‎ רבות‎ 
עשה ‎ במצות ‎ הכנסת ‎ כלה, ‎ ובכל ‎ פעם ‎ השיא ‎ בתולה ‎ אחרת,‎ 
וביחוד ‎ יתומות ‎ שקבלו ‎ ממנו ‎ נדוניה ‎ בכבוד, ‎ וגם ‎ השיא‎ 
בחורים ‎ יתומים, ‎ וכל ‎ מי ‎ שלא ‎ היה ‎ להם ‎ מי ‎ שישא ‎ ויטרח‎ 
עבורם ‎ היה ‎ הוא ‎ להם ‎ לאב ‎ ולפטרון ‎ והדריכם ‎ לתורה ‎ ולעבודה‎ 
והשיאם. ‎ ולא ‎ לחינם ‎ נקרא ‎ "אבי ‎ יתומים ‎ וחלכאים". ‎ ואמנם‎ 
ספורים ‎ רבים ‎ היו ‎ מספרים ‎ עליו ‎ בעניני ‎ צדקה, ‎ ורק‎ 
האופינים ‎ נמסור ‎ כאן.‎ 

מעשה ‎ ברבי ‎ פסח ‎ מליפסק. ‎ שבא ‎ אצלו ‎ אדם ‎ אחד ‎ על‎ 
עסקי ‎ שליחות. ‎ אגב ‎ שיחה ‎ השגיח ‎ רבי ‎ פסח ‎ בשליח ‎ ישמגפיו‎ 
הרועים. ‎ הכניס ‎ בני ‎ אצלו ‎ ואמר ‎ לו ‎ בחשאי‎ :  חלוץ ‎ מגפיך‎ 
יתנם ‎ לאדם ‎ זה.‎ 

־שוב ‎ מעשה ‎ ברבי ‎ פסח, ‎ שבא ‎ לבית־המדרש ‎ לעתותי‎ 
רנחד. ‎ הרגיש ‎ באדם ‎ אחד ‎ ופלטר ‎ הוא, ‎ ששרוי ‎ בעצבות.‎ 
קרא ‎ ל־ ‎ אצלו ‎ ושאלו:‎ —  מפני ‎ מה ‎ אתה ‎ שרוי ‎ בעצבות?‎ 

—  רב־‎ —  שופך ‎ הפלטר ‎ לפניו ‎ שיחו ‎ וצערו.‎ —  הפסד ‎ מרובה‎ 
הפסדתי. ‎ היים ‎ יום ‎ שוק ‎ היה. ‎ אפיתי ‎ פה ‎ לשוק ‎ ולא ‎ נמכרה‎ 
אפילו ‎ מקצתה. ‎ —  הבא ‎ לביתי ‎ —  אומר ‎ לו ‎ רבי ‎ פסח ‎ — 
כל ‎ המלאי ‎ שבידך. ‎ שלם ‎ רבי ‎ פסח ‎ לפלטר ‎ דמי ‎ הפת ‎ וחלקה‎ 
לעניים.‎ 

הוא ‎ חיבב ‎ את ‎ הנגינה, ‎ וכבעל ‎ קול ‎ נעים ‎ היה ‎ מנעים‎ 
את ‎ התפילה ‎ תמיד ‎ בעברו ‎ לפני ‎ התיבה, ‎ פעם ‎ אמר ‎ חידוש‎ 
מוסיקלי ‎ על ‎ הפסוק ‎ "הטיבו ‎ נגן ‎ בתרועה", ‎ בהביאו ‎ בשם‎ 
המגיד ‎ מקוז׳ניץ: ‎ "הטיבו ‎ בזה ‎ שתטיבו ‎ את ‎ דרככם ‎ לילך‎ 
בדרך ‎ הישרה ‎ והטוב, ‎ "נגן"— ‎ תוכלו ‎ לנגן. ‎ בשגם ‎ שמצד‎ 
טבעם ‎ אין ‎ ביכלתם ‎ לנגן. ‎ בזכות ‎ צדקתם ‎ יעזור ‎ להם ‎ ה׳‎ 
בכדי ‎ לכבד ‎ את ‎ ה׳ ‎ מגרונם, ‎ ואני ‎ אומר ‎ על ‎ "היטיבו ‎ נגן"‎ 

—  איזוהי ‎ הטבת ‎ הנגון ‎ ובמה ‎ תנגנו ‎ טוב? ‎ ״בתרועה״ ‎ — 
בזה ‎ שתנגגו ‎ בהכנעה, ‎ בלב ‎ נשבר ‎ ונדכא ‎ (מלשון ‎ תרוע״ם‎ 
בשבט ‎ ברזל).‎ 

גם ‎ הליפסקאי ‎ היה ‎ סובל, ‎ כ״יהודי ‎ הקדוש" ‎ אצל ‎ רבו‎ 
החוזה ‎ מלובלין, ‎ מקנאים ‎ שהיו ‎ מלשינים ‎ עליו ‎ ומוציאים‎ 
דבתו ‎ רעה ‎ בפני ‎ ר׳ ‎ חיים ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ ממוגלניץ ‎ בענינים‎ 
שנראה ‎ להם ‎ כפגומים. ‎ ופעם ‎ באחד ‎ מבקוריו ‎ אצלו, ‎ שאלו‎ 
הצדיק: ‎ האינך ‎ חושש ‎ מפני ‎ המלעיזים ‎ עליך ‎ בפני? ‎ והוא‎ 
ענה ‎ בקול ‎ גדול: ‎ "את ‎ האלקים ‎ אני ‎ ירא". ‎ רבי ‎ אלעזר‎ 


64 


םפר ‎ אוםטרוכצה‎ 


הצדיק ‎ מקוז׳ניץ, ‎ רבו, ‎ קרא ‎ עליו ‎ פעם ‎ את ‎ המקרא: ‎ וירא ‎ ה׳‎ 
כי ‎ שנואה ‎ לאה ‎ (הצדיק ‎ מליפסק) ‎ ויפתח ‎ את ‎ רחמ״ה‎ 
(במופתים ‎ רבים ‎ ועצומים, ‎ ובפרט ‎ בעניני ‎ עקרות).‎ 

בכלל ‎ היה ‎ הליפסקאי ‎ חביב ‎ בעיני ‎ צדיקי ‎ דורו ‎ שהכירו‎ 
בגדלותו. ‎ ובהם ‎ רבי ‎ מנחם־מנדיל ‎ הצדיק ‎ מוורקה ‎ ורבי‎ 
יצחק־מאיר ‎ בעל ‎ חידושי ‎ הרי״ם ‎ מגור, ‎ והוא ‎ שהמליץ‎ 
בפני ‎ אנשי ‎ גריצה ‎ לקבל ‎ עליהם ‎ לרב ‎ את ‎ הצדיק ‎ ר׳ ‎ יחיאל‎ 
דנציגר ‎ מאלכסנדר, ‎ שהיה ‎ אז ‎ ראב״ד ‎ בעיר ‎ טורטשין, ‎ הם‎ 
לא ‎ שמעו ‎ בקולו. ‎ אך ‎ שני ‎ הרבנים ‎ שנתקבלו ‎ שם ‎ לא ‎ החזיקו‎ 
מעמד, ‎ ולבסוף ‎ נענו ‎ וקבלו ‎ עליהם ‎ את ‎ ר׳ ‎ יחיאל.‎ 

הוא ‎ חידש ‎ הרבה ‎ חידושי ‎ תורה ‎ בשבתות ‎ וחגים, ‎ בלי‎ 
להשאיר ‎ אחריו ‎ ספר ‎ בדפוס. ‎ חידושיו ‎ מובאים ‎ בספרים‎ 
שונים, ‎ ואף ‎ בצוואתו ‎ לא ‎ ציוה ‎ על ‎ הדפסת ‎ חידושיו, ‎ ובנו‎ 
ר׳ ‎ ירחמיאל ‎ היה ‎ אומר ‎ בשמו ‎ הרבה ‎ חידושי ‎ תורה ‎ שנדפסו‎ 
בכמה ‎ ספרים, ‎ ובהם ‎ גם ‎ בספרו ‎ "אמרי ‎ שפר" ‎ שנדפס ‎ בידי‎ 
נכדו. ‎ רבי ‎ יהודה ‎ לייביש ‎ פסח ‎ מליפסק ‎ נפטר ‎ בט״ז ‎ באב‎ 
תרכ״ח, ‎ והניח ‎ אחריו ‎ בנים ‎ וחתנים ‎ גדולי ‎ תורה ‎ ויראה:‎ 
רבי ‎ עמנואל ‎ מדוברה, ‎ רבי ‎ ירחמיאל ‎ מאוסטרובצה, ‎ רבי‎ 
טוביה, ‎ רבי ‎ משה ‎ מוורקה ‎ ורבי ‎ יצחק־זאב. ‎ חתניו‎ 
היו: ‎ רבי ‎ משה ‎ אב״ד ‎ מגנישוב ‎ ורבי ‎ רפאל ‎ אב״ד ‎ בזוולין.‎ 
בן ‎ ששים ‎ ושלש ‎ היה ‎ במותו.‎ 

רבי ‎ ירחמיאל ‎ פרימר ‎ הצדיק ‎ מאוסטררבצה‎ 

רבי ‎ ירחמיאל ‎ נולד ‎ לאביו ‎ הצדיק ‎ מליפסק, ‎ בשנת ‎ תקצ״ד,‎ 
למד ‎ והתחנך ‎ אצל ‎ אביו ‎ בתורה ‎ ויראה, ‎ נשא ‎ את ‎ בת ‎ רבי‎ 
יצחק־שלמה ‎ הצדיק ‎ מז׳יליחוב, ‎ שהיה ‎ חתנו ‎ של ‎ רבי‎ 
משה׳לה ‎ מקוז׳ניץ ‎ בן ‎ המגיד. ‎ מלבד ‎ זה ‎ היה ‎ מיוצאי ‎ חלציהם‎ 
של ‎ ר׳ ‎ יחיאל־מיכל ‎ מזלוצ׳וב, ‎ ר׳ ‎ אלימלך ‎ מליז׳נסק, ‎ רבי‎ 
אברהם ‎ המלאך ‎ (בן ‎ המגיד ‎ ממזריטש) ‎ ורבי ‎ שלמה ‎ הקדוש‎ 
מקרלין. ‎ הוא ‎ היה ‎ איפוא ‎ קשור ‎ בקשרי ‎ חיתון ‎ גם ‎ עם ‎ בית‎ 
קוז׳ניץ, ‎ ודבר ‎ זה ‎ היה ‎ מדגיש ‎ לפעמים ‎ קרובות. ‎ היה ‎ מבקר‎ 
שנה ‎ שנה ‎ בהילולא ‎ של ‎ חותנו ‎ הזקן ‎ רבי ‎ משה ‎ מקוז׳ניץ.‎ 

עוד ‎ בשנות ‎ נעוריו ‎ היה ‎ נוסע ‎ לרבי ‎ יוסף־ברוך ‎ אפשטין‎ 
"היהודי ‎ הטוב" ‎ מניישטט, ‎ לרבי ‎ נתן ‎ דוד ‎ (הראשון)‎ 
משידלובצה ‎ ולרבי ‎ יצחק ‎ הצדיק ‎ מניסוויד. ‎ רבי ‎ ירחמיאל‎ 
היה ‎ צדיק ‎ יסוד ‎ עולם. ‎ רבי ‎ יעקב־יצחק ‎ שפירא ‎ הצדיק‎ 
מבלנדוב ‎ העיד ‎ עליו ‎ שלמד ‎ תורה ‎ לשמה. ‎ אחרי ‎ פטירת‎ 
אביו ‎ הליפסקאי ‎ נסע ‎ רבי ‎ ירחמיאל ‎ לצדיק ‎ מגיסוויז׳, ‎ והלה‎ 
סמכו ‎ בשתי ‎ ידיו.‎ 

הרב ‎ צבי־יחזקאל ‎ מיכלזון ‎ מפלונסק ‎ מכתיר ‎ את ‎ ר״י‎ 
בתואר ‎ "הרה״ג ‎ בוצינא ‎ קדישא ‎ חסידא ‎ ופרישא ‎ הצדיק‎ 
המפורסם ‎ וכר" ‎ וכתב ‎ עליו ‎ שבחיו ‎ בחרוזים. ‎ רבי ‎ ירחמיאל‎ 
היה ‎ מקודם ‎ אב״ד ‎ במגנישוב. ‎ ואף ‎ הוא ‎ היה ‎ מחבב ‎ את‎ 
דרכי ‎ אביו ‎ בעסקנות ‎ ונוהג ‎ כמוהו. ‎ ממגנישוב ‎ עבר ‎ לליפסק.‎ 

הוא ‎ היה ‎ נוהג ‎ לנסוע ‎ מפעם ‎ לפעם ‎ לכפר ‎ ברזיזה ‎ הסמוך‎ 


לקוז׳ניץ, ‎ ובראותו ‎ שלאנשי ‎ המקום ‎ לא ‎ היה ‎ מקום ‎ קבוע‎ 
לתפילה ‎ תיקן ‎ להם ‎ בית־תפילה ‎ והשתדל ‎ שיכתבו ‎ להם‎ 
ס״ת ‎ ושיתף ‎ עצמו ‎ עמהם. ‎ אף ‎ השתתף ‎ בסיום ‎ כתיבת ‎ הס״ת,‎ 
שנערך ‎ בשמחה ‎ רבה. ‎ בכפר ‎ ישב ‎ אחד ‎ מחסידיו ‎ של ‎ רבי‎ 
ירחמיאל, ‎ שכיהן ‎ אצלם ‎ כגבאי ‎ והוא ‎ דאג ‎ לכך ‎ שהכל ‎ יתנהג‎ 
אצלם ‎ כשורה.‎ 

רק ‎ בסוף ‎ ימיו ‎ עבר ‎ ממגנישוב ‎ ומליפסק ‎ לשבת‎ 
באוסטרובצה, ‎ ועל ‎ שם ‎ המקום ‎ האחרון ‎ הוא ‎ נקרא. ‎ הוא‎ 
חיבב ‎ מאד ‎ כאביו ‎ את ‎ מצות ‎ ישיבת ‎ סוכה. ‎ ופעם, ‎ בראשית‎ 
מגוריו ‎ באוסטרובצה, ‎ היה ‎ גשם ‎ שוטף ‎ בליל ‎ ראשון ‎ דסוכות,‎ 
ואי ‎ אפשר ‎ היה ‎ לשבת ‎ בסוכה ‎ אף ‎ זמן ‎ קצר, ‎ וכמעט ‎ כל‎ 
יהודי ‎ העיר ‎ אכלו ‎ בביתם, ‎ ורק ‎ ר״י ‎ המתין ‎ זמן ‎ ארוך ‎ והגשם‎ 
לא ‎ פסק, ‎ והיה ‎ לו ‎ מזה ‎ חולשת ‎ הדעת. ‎ פתאום ‎ אמר ‎ למשמשו‎ 
לערוך ‎ את ‎ השולחן ‎ בסוכה ‎ עם ‎ נרות ‎ כנהוג. ‎ והיה ‎ תמיהה‎ 
גדולה ‎ בעיני ‎ השמש ‎ ובעיני ‎ כל ‎ האנשים ‎ שהיו ‎ שם, ‎ איך‎ 
אפשר ‎ לערוך ‎ את ‎ השולחן ‎ ולהדליק ‎ גרות ‎ בשעה ‎ שיורדים‎ 
מים ‎ ללא ‎ הפוגות. ‎ אך ‎ הר״י ‎ צוד. ‎ על ‎ השמש ‎ לעשות ‎ כהוראתו,‎ 
והוא ‎ עשה ‎ כן ‎ והגשם ‎ לא ‎ חדל. ‎ והלך ‎ הר״י ‎ לסוכה ‎ עם ‎ כל‎ 
אנשיו, ‎ לקח ‎ הכום ‎ בידו ‎ ואמר: ‎ "דוד ‎ המלך ‎ אמר: ‎ גשם‎ 
נדבות ‎ תניף ‎ אלקים ‎ נחלתך ‎ ונלאה ‎ אתה ‎ כוננת". ‎ בגמרא‎ 
איתא ‎ דגשם ‎ בחג ‎ סימן ‎ קללה, ‎ מבואר ‎ שאין ‎ צורך ‎ היום ‎ בגשם‎ 
והוא ‎ רק ‎ נדבה. ‎ לזאת ‎ אנו ‎ מבקשים ‎ ממך, ‎ דהנה ‎ כי ‎ כן‎ 
שהוא ‎ רק ‎ נדבה. ‎ "גשם ‎ נדבות ‎ תניף ‎ אלקים". ‎ אין ‎ אנו‎ 
רוצים ‎ בנדבה ‎ זו ‎ הבא ‎ מכח ‎ מדת ‎ הדין. ‎ וזה ‎ אמרו ‎ ״אלקים״‎ 
היא ‎ מדת ‎ הדין ‎ כידוע. ‎ "נחלתך ‎ ונלאה ‎ אתה ‎ כוננת". ‎ נחלתך‎ 
היינו ‎ ישראל, ‎ כי ‎ ישראל ‎ נקראו ‎ נחלה, ‎ כי ‎ חלק ‎ ה׳ ‎ עמו ‎ יעקב‎ 
חבל ‎ נחלתו, ‎ "ונלאה" ‎ בג׳ ‎ סוכה ‎ (עם ‎ התיבה). ‎ הכוונה: ‎ הלא‎ 
אתה ‎ כוננת ‎ ישראל ‎ וכוננת ‎ מצות ‎ סוכה ‎ שיקיימוהו, ‎ וא״כ‎ 
ולגשם ‎ זה ‎ מה ‎ עושה ‎ היום, ‎ כי ‎ צריכים ‎ אנו ‎ לקיים ‎ מצות‎ 
סוכה ‎ כתיקונה" ‎ וכאשר ‎ סיים ‎ את ‎ דבריו ‎ ויכלא ‎ הגשם ‎ מן‎ 
השמים ‎ והמטר ‎ לא ‎ נתך ‎ ארצה. ‎ והעידו ‎ שראו ‎ בחוש ‎ שהגשם‎ 
תלה ‎ באויר ‎ ולא ‎ הגיע ‎ לארץ, ‎ ורק ‎ יצא ‎ מהסוכה ‎ וישב‎ 
הגשם ‎ לאיתנו.‎ 

זיקתו ‎ לנגון ‎ ולזמר ‎ עברה ‎ אליו ‎ כעין ‎ מסורת ‎ משפחתית,‎ 
שבאה ‎ לה ‎ במסורה ‎ מהחוזה ‎ מלובלין ‎ ותלמידיו. ‎ עוד ‎ אצל‎ 
אביו ‎ הרבי ‎ מליפסק ‎ היה ‎ כל ‎ נגון ‎ מעין ‎ תפילה ‎ זכה ‎ שהרעידה‎ 
את ‎ נפש ‎ שומעיו, ‎ בהביעה ‎ את ‎ צער ‎ גלות ‎ ישראל ‎ וצרת‎ 
ישראל. ‎ בנגוניו ‎ הביע ‎ הרבי ‎ את ‎ הרגשותיו ‎ כבן ‎ המתחטא‎ 
לפני ‎ אביו. ‎ רבי ‎ ירחמיאל ‎ לא ‎ היה ‎ מנגן ‎ מופלא ‎ כאביו,‎ 
אבל ‎ ידע ‎ את ‎ כוחה ‎ של ‎ נגינה, ‎ ואת ‎ חבתו ‎ לנגון ‎ השתדל ‎ לטעת‎ 
גם ‎ בלב ‎ חסידיו. ‎ בדברי ‎ תורתו ‎ שהשמיע ‎ במסיבות ‎ השבת‎ 
והחג ‎ היה ‎ לפעמים ‎ משלב ‎ תורה ‎ "מוסיקלית" ‎ בהסתמך ‎ על‎ 
פסוק ‎ מוסיקלי. ‎ הנה ‎ בפרשת ‎ וילך ‎ התעכב ‎ על ‎ הפסוק‎ : 
ועתה ‎ כתבו ‎ לכם ‎ את ‎ השירה ‎ הזאת ‎ ולמדה ‎ את ‎ בני ‎ ישראל‎ 
שימה ‎ בפיהם ‎ למען ‎ תהיה ‎ לי ‎ השירה ‎ הזאת ‎ לעד ‎ בבני‎ 
ישראל. ‎ בתיבת ‎ "שירה" ‎ שבפסוק ‎ ראה ‎ רמז ‎ כפירוש‎ 


ואדהד״ריפ ‎ באוסטייבצ־‎ 


65 


הרמב״ן, ‎ שילמוד ‎ בשיר ‎ ובזמר, ‎ כמו ‎ דאיתא ‎ במסכת ‎ מגילה:‎ 
כי‘ ‎ הקורא ‎ בלא ‎ נעימה ‎ ושונה ‎ בלא ‎ זמרה ‎ וכר.‎ 

רבי ‎ ירחמיאל ‎ היה ‎ משמיע ‎ דברי ‎ תורותיו ‎ בפני ‎ חסידיו‎ 
מפעם ‎ לפעם, ‎ וקצתם ‎ מובאים ‎ פה ‎ ושם ‎ בספרי ‎ חסידות.‎ 
נכדיו ‎ מצאו ‎ ענין ‎ בחידושיו ‎ ומעלים ‎ אותם ‎ לידי ‎ גלוי. ‎ לא‎ 
ידוע ‎ אם ‎ חשב ‎ פעם ‎ על ‎ פרסום ‎ חידושיו ‎ בדפוס. ‎ אך ‎ אינה‎ 
המקרה ‎ ונכדו ‎ בן ‎ בתו ‎ השקיע ‎ מאמצים ‎ רבים ‎ כאות ‎ תודה‎ 
לסבו ‎ הגדול ‎ להוצאת ‎ ספר ‎ לזכרון ‎ מחברו ‎ ולדובב ‎ שפתותיו‎ 
בקבר. ‎ המלקט ‎ ר׳ ‎ יעקב ‎ משה ‎ קלינבוים, ‎ יליד ‎ קוז׳ניץ, ‎ מספר‎ 
בהקדמתו ‎ לספר ‎ "אמרי ‎ שפר׳/ ‎ שעוד ‎ בילדותו ‎ מתה ‎ עליו‎ 
אמו ‎ דבורה ‎ בת ‎ רבי ‎ ירחמיאל ‎ בקוז׳ניץ ‎ (בכ״א ‎ אלול ‎ תרנ״ז).‎ 
וסבו ‎ ר״י ‎ לקחו ‎ לביתו. ‎ גדלו ‎ וחנכו ‎ ולא ‎ זזה ‎ ידו ‎ מתוך ‎ יד‎ 
סבו ‎ וגדלו ‎ כאב ‎ את ‎ בנו, ‎ מפתו ‎ אכל ‎ ובחדרו ‎ ישן. ‎ הדריכו‎ 
בדרך ‎ חכמה ‎ עד ‎ שגדל. ‎ ודבר ‎ זה ‎ עוררהו ‎ לטפל ‎ בהדפסת‎ 
ספרו ‎ של ‎ הסב. ‎ חלק ‎ מכתביו ‎ הספיק ‎ עוד ‎ להראות ‎ לסבו‎ 
וישרו ‎ מאד ‎ בעיניו ‎ ואף ‎ שמה ‎ בהם ‎ והודה ‎ לו ‎ וציוהו ‎ ללקט‎ 
ולסדר ‎ את ‎ דברי ‎ תורתו ‎ גם ‎ על ‎ יתר ‎ הפרשיות. ‎ ובעודו‎ 
עוסק ‎ במלאכת ‎ הליקוט ‎ נפטר.‎ 

את ‎ חדושי ‎ סבו ‎ היה ‎ שומע ‎ בחלק ‎ מפיו ‎ ובחלק ‎ רשם‎ 
מפי ‎ חסידיו. ‎ קצתם ‎ שמע ‎ המלקט ‎ מפי ‎ סבו ‎ בבקוריי ‎ בבית‎ 
בנו ‎ הצדיק ‎ רבי ‎ משה ‎ בראדום. ‎ הספר ‎ "אמרי ‎ שפר" ‎ הופיע‎ 
בשנת ‎ תרע״ג ‎ בוורשה ‎ ומכיל ‎ 80  עמודים, ‎ ובו ‎ הסכמית‎ 
רבנים ‎ וצדיקים. ‎ הרב ‎ אי־מ‎ —  הידע ‎ מעיי■ ‎ האהוב ‎ כיתב.‎ 
שאחרי ‎ שעיין ‎ בספר ‎ •מיי ‎ "־רב ‎ החריף ‎ הצדיק ‎ '.מפורסם‎ 
מוהר״ר ‎ ירחמיאל ‎ ראה ‎ שדבריי ‎ הקדושים ‎ מתוקים ‎ ונכנסים‎ 
ללבות ‎ יראי ‎ ה׳". ‎ דברים ‎ אחדים ‎ מובאים ‎ בשמו ‎ בספר ‎ ׳.,שמע‎ 
שלמה".‎ 

רבי ‎ ירחמיאל ‎ נפטר ‎ באוסטרובצה ‎ ביום ‎ ב׳ ‎ דשבועות‎ 
תרס״ט. ‎ ברגעיו ‎ האחרונים ‎ קודם ‎ פטירתו ‎ התחיל ‎ לזמר‎ 
"האדרת ‎ והאמונה ‎ לחי ‎ עולמים" ‎ וכר, ‎ וכשהגיע ‎ ל״הטכס‎ 
והטוהר ‎ לחי ‎ עולמים" ‎ יצאה ‎ נשמתו ‎ בקדושה ‎ ובטהרה‎ 
ומנווחתו ‎ כבוד ‎ באוסטרובצה. ‎ אשתו ‎ חיה־שרה ‎ נפטרה ‎ קודם‎ 
לכך ‎ בערב ‎ ר״ח ‎ ניסן ‎ תרנ״ז ‎ באוסטרובצה.‎ 

רבי ‎ משה ‎ אליקים ‎ בריעה ‎ פרימר‎ 
״הצדיק ‎ מאוםטרובצה״‎ 

אביו ‎ רבי ‎ ירחמיאל ‎ חיבב ‎ מאד ‎ את ‎ צדיקי ‎ בית ‎ קוז׳ניץ ‎ ובא‎ 
אתם ‎ בברית ‎ חיתון, ‎ ולאות ‎ חבה ‎ קרא ‎ את ‎ בנו ‎ בשם ‎ בנו‎ 
הגדול ‎ של ‎ המגיד ‎ מקוז׳ניץ ‎ שחיבר ‎ הרבה ‎ ספרים. ‎ רבי‎ 
משה, ‎ עתים ‎ חתם ‎ את ‎ שמו ‎ המלא ‎ ועתים ‎ הצטמצם ‎ בשם‎ 
"משה" ‎ בלבד, ‎ אולי ‎ בגלל ‎ אריכותו. ‎ אך ‎ הוא ‎ ידע ‎ להעריך‎ 
את ‎ יחוסו ‎ התולדתי ‎ למגיד ‎ מקוז׳ניץ ‎ והזכירו ‎ בהבלטה‎ 
יתירה. ‎ בנעוריו ‎ היה ‎ מבקר ‎ בקוז׳ניץ ‎ מפעם ‎ לפעם ‎ ומבלה‎ 
באוירת ‎ המסורת ‎ בת ‎ דורות ‎ שנקבעה ‎ בידי ‎ המגיד ‎ הגדול.‎ 
נולד ‎ בשנת ‎ תרל״ז.‎ 


רבי ‎ משה ‎ התבלט ‎ במרצו ‎ ובפקחותו ‎ כבר ‎ בימי ‎ נעוריו.‎ 
תמיד ‎ היה ‎ עליז ‎ וטוב ‎ לב, ‎ פניו ‎ היו ‎ מאירות, ‎ עיניו ‎ היו‎ 
יוקדות ‎ וכידודי ‎ האש ‎ שבהן ‎ קסמו ‎ לכל ‎ רואיו, ‎ שהרגישו‎ 
כי ‎ צפון ‎ בהן ‎ איזה ‎ כח ‎ טמיר, ‎ עילאי, ‎ אם ‎ גם ‎ בלתי ‎ מובן‎ 
ובלתי ‎ מוסבר. ‎ אף ‎ הוא ‎ היה ‎ מרבה ‎ לנסוע ‎ לחצרות ‎ צדיקים,‎ 
להתבונן ‎ ולעמוד ‎ על ‎ השיטות ‎ השונות ‎ בחסידות, ‎ ללמוד‎ 
כדי ‎ ללמד, ‎ ויחד ‎ עם ‎ זה ‎ השתדל ‎ להעלים ‎ את ‎ זהותו ‎ הרוחנית‎ 
מפני ‎ מקורביו ‎ ורק ‎ במטרה ‎ שיוכל ‎ להסתכל ‎ ללא ‎ מפריע‎ 
בעינים ‎ פקוחות, ‎ לחפש ‎ את ‎ הנעלם, ‎ להתעמק ‎ בנגלה‎ 
ולמצוא ‎ את ‎ הקו ‎ המשותף, ‎ המתאים ‎ והנוח.‎ 

לא ‎ ידוע ‎ משום ‎ מה ‎ לא ‎ רצה ‎ ר, ‎ משה ‎ להמשיך ‎ בצדיקות‎ 
אביו ‎ באוסטרובצה. ‎ הוא ‎ ידע ‎ את ‎ סוד ‎ הצדיקות ‎ שאיבדה‎ 
הרבה ‎ מזוהרה ‎ בדורות ‎ האחרונים. ‎ היסוד ‎ שיל ‎ אהבת ‎ ישראל‎ 
נשאר ‎ בתקפו ‎ בכי ‎ שושלת. ‎ ואף ‎ שבני ‎ עליה ‎ לא ‎ היו ‎ רבים‎ 
בצדיקות ‎ כמקודם ‎ בימי ‎ החוזה ‎ מלובלין ‎ והמגיד ‎ מקוז׳ניץ,‎ 
רבו ‎ הדורשים ‎ לצדיקים ‎ וחצרותיהם ‎ עוד ‎ המו ‎ מהמוני־עם‎ 
פשיטים. ‎ סיבלים ‎ ונאנחים ‎ מלאי ‎ יגון ‎ יצער ‎ ועמוסי ‎ דאגות‎ 
פרנסה ‎ יעניני ‎ משפחה. ‎ בדרכים ‎ ובשבילים ‎ שהובילו ‎ לחצרות‎ 
צדיקים ‎ שינים ‎ עוד ‎ המתה ‎ התנועה ‎ של ‎ חסידים ‎ שחיפשו‎ 
סיפוק ‎ תחת ‎ קורת ‎ גג ‎ של ‎ מנהיג ‎ מופלא ‎ וטוב ‎ לב. ‎ צדיקי‎ 
החצייה ‎ בפולין ‎ המשיכו ‎ לשזור ‎ את ‎ חוט ‎ הזהב ‎ של ‎ החסי¬‎ 
דית. ‎ אחיי ‎ שיקול ‎ דעת ‎ מרובד, ‎ החליט ‎ רבי ‎ משה ‎ שנים‎ 
אהדית ‎ אהרי ‎ פטירת ‎ אביו ‎ לקביע ‎ מושבו ‎ בראדום. ‎ היה‎ 
זה ‎ בשנת ‎ תרה״ב, ‎ כשהוא ‎ שכר ‎ לו ‎ דירה ‎ עם ‎ בית־מדרש‎ 
ברחוב ‎ סטארה־קראקובסקה ‎ והחיי ‎ נוהג ‎ בצדיקות.‎ 

היא ‎ יא ‎ בא ‎ לחדש ‎ משהו ‎ בחסידות. ‎ מכל ‎ השיטות‎ 
הוא ‎ מצא ‎ כי ‎ עליי ‎ להיות ‎ ממשיך ‎ המסורת ‎ של ‎ חסידות‎ 
קוז׳ניץ ‎ בין ‎ בתור ‎ נכד ‎ לדינסטיה ‎ מפוארת ‎ זו, ‎ ובין ‎ בתור‎ 
נכד ‎ לרבי ‎ פסח ‎ ליפסקר ‎ שלא ‎ יצא ‎ מגזע ‎ צדיקים ‎ ולא ‎ יצר‎ 
שיטה ‎ חדשה ‎ בחסידות, ‎ אלא ‎ המשיך ‎ בקו ‎ החסידות ‎ הלוב־‎ 
לינית, ‎ והיה ‎ קיים ‎ הבדל ‎ ניכר ‎ בינו ‎ לבין ‎ צדיקי ‎ בית‎ 
קוז׳ניץ ‎ האחרונים. ‎ הללו ‎ חששו ‎ כי ‎ מסורתה ‎ של ‎ קוז׳ניץ‎ 
עלולה ‎ להתקרב ‎ אל ‎ השיגרא ‎ והם ‎ הוסיפו ‎ על ‎ המסורת‎ 
וגיבשו ‎ בהרבה ‎ את ‎ דפוסי ‎ השושלת ‎ הזו. ‎ אך ‎ ר׳ ‎ משה‎ 
השתדל ‎ להתקרב ‎ למסורת ‎ המקורית ‎ ולשמור ‎ עליה.‎ 

הוא ‎ היה ‎ רבי ‎ עממי, ‎ שוה ‎ לכל ‎ נפש. ‎ ביחוד ‎ הסביר‎ 
פנים ‎ לאומנים ‎ ולבני ‎ "עמך", ‎ חילק ‎ להם ‎ סגולות ‎ והדריכם‎ 
בעצות ‎ טובות, ‎ נהל ‎ שולחנות ‎ בבית־מדרשו ‎ ורבים ‎ היו‎ 
חסידיו ‎ מהעיר ‎ ובני ‎ הסביבה. ‎ היה ‎ נעים ‎ לשוחח ‎ עמו ‎ גם‎ 
על ‎ עניני ‎ ה״זמירות ‎ החדשות" ‎ שקנו ‎ שביתה ‎ ברחוב ‎ היהודי‎ 
ועשו ‎ בו ‎ שמות, ‎ ובעקיפין ‎ הביאו ‎ בעקבותיהן ‎ לידי ‎ התרופפות‎ 
הרגש ‎ הדתי ‎ בכלל ‎ והחסידי ‎ בפרט. ‎ מאידך ‎ —  השיעבוד‎ 
בגלות ‎ גבר ‎ והלך. ‎ האנטישמיות ‎ נתנה ‎ אותותיה ‎ בכל. ‎ עול‎ 
הפרנסה, ‎ המלחמה ‎ על ‎ תנאי ‎ הקיום ‎ הכלכלי ‎ הפכה ‎ למאבק‎ 
נואש, ‎ ולא ‎ פעם ‎ היה ‎ דרוש ‎ מדריך ‎ שידע ‎ לעודד ‎ את ‎ העם,‎ 
לנחמם ‎ בעת ‎ צרה, ‎ לכוונם ‎ ל״נצח ‎ ישראל", ‎ ואף ‎ לשמש ‎ כאב‎ 


66 


ספר ‎ אושנזרוכצה‎ 


ופטרון ‎ לחסידים. ‎ ואכן ‎ רבי ‎ משה ‎ השכיל ‎ להתחבב ‎ על‎ 
האומנים, ‎ והיו ‎ שקראוהו ‎ בשם ‎ "רבי ‎ של ‎ הנשים׳/ ‎ כי‎ 
הנשים ‎ הרבו ‎ לדגול ‎ בעצותיו ‎ וסגולותיו. ‎ ובכלל ‎ נמשכו ‎ אליו‎ 
חסידיו ‎ בעבותות ‎ אהבה. ‎ האוירה ‎ העממית ‎ ששררה ‎ בחצר ‎ זה‎ 
ושאפפה ‎ את ‎ כל ‎ באיה ‎ הגבירה ‎ השפעתו ‎ של ‎ הרבי ‎ על ‎ כל‎ 
אדם ‎ שבא ‎ עמו ‎ במגע.‎ 

אוירת ‎ אהבת ‎ ישראל ‎ לכל ‎ יהודי ‎ רחפה ‎ בביתו ‎ והורגשה‎ 
על ‎ ידי ‎ כל ‎ אדם ‎ שדרך ‎ על ‎ סף ‎ הבית. ‎ היתד, ‎ זו ‎ אוירה ‎ של‎ 
חמימות ‎ מיוחדת ‎ במינה ‎ ובאופיה, ‎ שכמוה ‎ לא ‎ קל ‎ היה‎ 
למצוא ‎ במקום ‎ אחר. ‎ סביבו ‎ התלכדו ‎ אנשים ‎ פשוטים, ‎ עניים‎ 
מרודים ‎ וסתם ‎ ארחי ‎ ־פרחי. ‎ כולם ‎ מצאו ‎ אצל ‎ רבם ‎ קורת‎ 
גג ‎ שסוככה ‎ על ‎ הכל. ‎ ל״שולחנותיו" ‎ באו ‎ בכל ‎ שבת ‎ ומועד‎ 
גם ‎ לא־חסידים ‎ שהרבו ‎ להתחמם ‎ באוירת ‎ הבית. ‎ לתורותיו‎ 
של ‎ רבי ‎ משה ‎ יצאו ‎ מוניטין ‎ בגלל ‎ פשטותן ‎ ועמקותן ‎ כאחד.‎ 
הוא ‎ ידע ‎ לתת ‎ לדבריו ‎ צורה ‎ עממית, ‎ מוסרית ‎ ורוח־טובה,‎ 
ובדרך ‎ זו ‎ הצליח ‎ ר׳ ‎ משה ‎ להחדיר ‎ בלב ‎ חסידיו ‎ את ‎ האמונה‎ 
הפשוטה ‎ ואת ‎ ההתלהבות ‎ החסידית. ‎ הוא ‎ ידע ‎ לקרב ‎ כל‎ 
נפש ‎ מישראל ‎ בלשון ‎ רכה.‎ 

הגורל ‎ הקשה ‎ לא ‎ פסח ‎ גם ‎ על ‎ ר׳ ‎ משה. ‎ אחד ‎ מבניו,‎ 
תלמיד־חכם ‎ ובעל ‎ כשרון, ‎ מת ‎ עליו ‎ בחייו ‎ בגיל ‎ צעיר,‎ 
בן ‎ 18—19. ‎ הבן ‎ היותר ‎ גדול, ‎ הרב ‎ ישראל ‎ אלימלך, ‎ נשא‎ 
אשד, ‎ מבית ‎ צדיקי ‎ אלכסנדר ‎ וניהל ‎ צדיקות ‎ בסביבת ‎ לוח/‎ 
מאשתו ‎ הראשונה ‎ הוליד ‎ כמה ‎ בנות. ‎ חתנו ‎ הרב ‎ יחיאל ‎ מיכל‎ 
גולדברג ‎ שהיה ‎ גם ‎ קרוב ‎ משפחתו ‎ ישב ‎ אתו ‎ יחד ‎ בראדום,‎ 
והוא ‎ שמילא ‎ את ‎ מקום ‎ חותנו ‎ עוד ‎ בחייו ‎ ועזר ‎ לו ‎ במלוי‎ 
תפקידו. ‎ היה ‎ חותם ‎ בשם ‎ חותנו ‎ הרבי ‎ על ‎ הסכמות ‎ בספרים.‎ 
הוא ‎ עשה ‎ פרסום ‎ לכתבי ‎ רבי ‎ פסח ‎ הליפסקאי ‎ ובנו ‎ רבי‎ 
ירחמיאל ‎ שהיו ‎ גנוזים ‎ באוצר ‎ כתביו ‎ של ‎ ר׳ ‎ משה ‎ והודות‎ 
לו ‎ עלה ‎ זכרם ‎ פה ‎ ושם ‎ בספרי ‎ חסידות ‎ ואף ‎ הפנו ‎ תשומת‎ 
לב ‎ מסוימת ‎ בקרב ‎ למדני ‎ החסידים.‎ 

השואה ‎ שירדה ‎ על ‎ ראשם ‎ של ‎ יהודי ‎ פולין ‎ לא ‎ פסחה‎ 
על ‎ יהודי ‎ ראדום. ‎ הגרמנים ‎ הנאצים ‎ שמו ‎ קץ ‎ לשנות ‎ השלוה‎ 
היחסית ‎ ולחיים ‎ תקינים ‎ של ‎ היהודים. ‎ אין ‎ לי ‎ פרטים ‎ על‎ 
דרך ‎ חייו ‎ בתקופה ‎ זו. ‎ יש ‎ להניח ‎ שגם ‎ אז ‎ מאור ‎ פניו ‎ לא‎ 
כבה ‎ והוא ‎ למד ‎ ולימד ‎ אחרים ‎ איך ‎ לעמוד ‎ בימים ‎ הנוראים‎ 
שבאו ‎ להם.‎ 

רבי ‎ יוסף ‎ צבי ‎ הלוי ‎ רוז׳אני‎ 

רבי ‎ יוסף ‎ צבי, ‎ שישב ‎ מספר ‎ שנים ‎ בעיר ‎ אוסטרובצה, ‎ נולד‎ 
בטורבין ‎ לאב״ד ‎ ר׳ ‎ אליהו ‎ לנדוי, ‎ בעל־מחבר ‎ הספר ‎ "קול‎ 
אליהו", ‎ שנשאר ‎ בכ״י, ‎ ואבד ‎ בשואה ‎ הנאצית. ‎ היה ‎ מנכדי‎ 
רבי ‎ יחזקאל ‎ בר׳ ‎ יהודה ‎ הלוי ‎ לנדא, ‎ בעל ‎ "נודע ‎ ביהודה",‎ 


בן־דודו ‎ של ‎ הבעש״ט ‎ מייסד ‎ החסידות. ‎ רבי ‎ אליהו‎ 
הטורבינאי ‎ סבל ‎ מרדיפות ‎ הרשות ‎ הפולנית ‎ יחד ‎ עם ‎ כל‎ 
יוצאי ‎ בית ‎ "הנודע ‎ ביהודה", ‎ משום ‎ היותו ‎ מקורב ‎ למלכות‎ 
צ׳כיה ‎ ואוסטריה. ‎ לכן ‎ מצאו ‎ בני ‎ רבי ‎ אליהו ‎ לנכון ‎ לשנות‎ 
את ‎ שם ‎ משפחתם ‎ לרוז׳אני, ‎ וכל ‎ שלושת ‎ בניו ‎ התפרסמו‎ 
בשם ‎ זה.‎ 

רבי ‎ יוסף ‎ צבי ‎ גדל ‎ בבית ‎ אביו ‎ הרב ‎ על ‎ ברכי ‎ ההוראה,‎ 

אך ‎ את ‎ תפקידו ‎ ראה ‎ בגילוי ‎ מיסתורין, ‎ וכל ‎ ימיו ‎ שקד ‎ על‎ 
חכמת ‎ האמת ‎ עד ‎ שזכה ‎ לעלות ‎ בקודש ‎ והוכתר ‎ לאדמו״רם‎ 
של ‎ חסידים. ‎ היה ‎ אחד ‎ "מבני ‎ היכלא" ‎ של ‎ הרבי ‎ ר׳ ‎ יעקב‎ 
מאפט. ‎ דבר ‎ זה ‎ היה ‎ למורת ‎ רוחו ‎ של ‎ חותנו ‎ מחסידי ‎ קוצק,‎ 
שהתלונן ‎ בפני ‎ רבו ‎ שחתנו ‎ מסרב ‎ להילוות ‎ אליו ‎ בנסיעותיו‎ 
לקוצק. ‎ הרבי ‎ הרגיעו: ‎ "הנח ‎ לו. ‎ הרי ‎ הוא ‎ משלנו". ‎ תשובה‎ 
סתומה ‎ זו ‎ פוענחה ‎ באותה ‎ שנה‎ :  כשנסתלק ‎ הרבי ‎ ר׳ ‎ יעקב‎ 
קיבל ‎ רבי ‎ יוסף ‎ צבי ‎ עליו ‎ את ‎ מרותו ‎ של ‎ רבי ‎ מנדלי ‎ מקוצק‎ 
וזכה ‎ להסתופף ‎ בצלו ‎ בשנה ‎ האחרונה ‎ לחייו. ‎ אך ‎ גם ‎ בשנה‎ 
זו ‎ הספיק ‎ —  על ‎ אף ‎ גילו ‎ הצעיר. ‎ כבן ‎ י״ט ‎ —  לקלוט ‎ חידושי‎ 
תורה ‎ מלאי־ענין ‎ שהיה ‎ מצטט ‎ מפי ‎ הרבי ‎ מקוצק ‎ ומפי‎ 
"חידושי ‎ הרי״ם. ‎ לאחר ‎ פטירת ‎ רבו ‎ מקוצק ‎ החל ‎ לנסוע‎ 
לרבי ‎ יחיאל ‎ הצדיק ‎ מאוז׳ארוב. ‎ על ‎ אף ‎ הניגודים ‎ שהיו‎ 
קיימים ‎ בין ‎ שתי ‎ השיטות ‎ שבחסידות. ‎ של ‎ אפטא ‎ ושל‎ 
קוצק, ‎ לא ‎ נרתע ‎ רבי ‎ יוסף ‎ צבי ‎ למזגן ‎ לשיטה ‎ אחת ‎ בספריו‎ 
שהשאיר ‎ אחריו.‎ 

אביו ‎ רבי ‎ אליהו ‎ מטורבין ‎ לא ‎ היה ‎ חסיד ‎ ולא ‎ דגל‎ 
בחסידות ‎ בעוד ‎ שבניו ‎ היו ‎ קרובים ‎ לתנועה ‎ זו, ‎ והבכור‎ 
שבהם, ‎ רבי ‎ יוסף ‎ צבי, ‎ שישב ‎ באוסטרובצה ‎ משך ‎ אליו ‎ עדת‎ 
חסידים ‎ והיה ‎ לאדמו״ר ‎ והדריך ‎ את ‎ המסתופפים ‎ בצלו‎ 
בדרך ‎ הקודש, ‎ כפי ‎ שקיבלה ‎ מרבותיו.‎ 

מנהגו ‎ של ‎ הרבי ‎ היה ‎ לשוחח ‎ עם ‎ חסידיו ‎ בין ‎ מנחה‎ 
למעריב. ‎ המונים ‎ מ־שראל ‎ נהרו ‎ אליו ‎ להתברך ‎ מפיו. ‎ מקום‎ 
חשוב ‎ בהנהגתו ‎ תפש ‎ ישוב ‎ ארץ־ישראל. ‎ אהבה ‎ זו ‎ ינק‎ 
מאביו ‎ הקדוש ‎ ששאף ‎ כל ‎ ימיו ‎ לחונן ‎ את ‎ עפר ‎ הארץ׳ ‎ ועם‎ 
פטירת ‎ אביו ‎ הוא ‎ ייסד ‎ חברה ‎ שתפקידה ‎ לקנות ‎ קרקעות‎ 
בא״י ‎ במטרה ‎ להושיב ‎ בארץ ‎ יהודים ‎ חרדים. ‎ החברה‎ 
נקראה ‎ בשם ‎ "נחלת ‎ יוסף", ‎ וחרתה ‎ על ‎ דגלה ‎ את ‎ המטרה‎ 
"לייסד ‎ מושבות ‎ בארץ ‎ ישראל", ‎ ואף ‎ רכשה ‎ לשם ‎ כך ‎ אדמה‎ 
בסביבות ‎ עמק ‎ זבולון ‎ שנקראה ‎ בשמות ‎ שיך־אבריק ‎ וטבעון.‎ 
מלבד ‎ זה ‎ שלח ‎ הרבי ‎ את ‎ בנו ‎ הרב ‎ יהודה ‎ הלוי ‎ רוז׳אני ‎ לארץ‎ 
במטרה ‎ להכשיר ‎ את ‎ הקרקע ‎ לעליתו. ‎ התכנית ‎ הזו ‎ נתבטלה‎ 
בעקב ‎ הפרעות ‎ שונות, ‎ ובנו ‎ זאב ‎ ייסד ‎ לו ‎ לאחר ‎ מכן ‎ משק‎ 
בכפר ‎ מוצא ‎ בקרבת ‎ ירושלים.‎ 

בשנותיו ‎ האחרונות ‎ העביר ‎ את ‎ מושבו ‎ מאוסטרובצה‎ 
לגרוכוב ‎ ליד ‎ וארשה, ‎ ובשמחת־תורה ‎ תרע״ד ‎ נסתלק ‎ לעולמו.‎ 


הרב ‎ והאדמו״ר ‎ חגאון ‎ ר׳‎ טאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ הלשטוק ‎ ז״ל‎ 


ps 

M 

M 

M 

I# 

ViW 

Aw 


בשנת ‎ תרמ״ט ‎ הגיע ‎ לאוסטרובצה ‎ עילוי‎ 
צעיר, ‎ ר' ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ הלשטוק,‎ 

שהוכתר ‎ לרב ‎ העיר. ‎ עילוי ‎ זה ‎ הפך ‎ במשך‎ 
הזמן ‎ לאחד ‎ האישים ‎ הבולטים ‎ ביותר‎ 
בעולם ‎ החסידות ‎ שפירסם ‎ את ‎ שם ‎ העיר ‎ לתהילה‎ 


הרב ‎ יצחק ‎ ידידיה ‎ פרנקל‎ 

רבי ‎ יחיאל ‎ מאיר ‎ הלוי ‎ הלשטוק ‎ זצ״ל‎ 
האדמו״ר ‎ מאוסטרובצה‎ 


ך  ׳־ ‎ ■■־p| ‎ ס־דים ‎ מספרים ‎ על ‎ המגיד ‎ הגדול ‎ ממזריטש‎ 
g«BSfc  i  כשהיה ‎ ילד ‎ בן ‎ חמש ‎ נפלה ‎ דליקה ‎ בבית‎ 
אביו ‎ ונשרף ‎ הבית. ‎ ראה ‎ הילד ‎ שאמו ‎ יושבת‎ 
61111  ומצטערת ‎ מאוד, ‎ שאל ‎ אותה ‎ מה ‎ את ‎ מצטערת‎ 
בל ‎ כך, ‎ השיבה ‎ לו ‎ אמו. ‎ חלילה ‎ לא ‎ על ‎ הבית‎ 
אני ‎ מצטערת ‎ אלא ‎ על ‎ כתב ‎ היחוס ‎ שלנו ‎ שנשרף, ‎ שיחוסו‎ 
שלו ‎ עולה ‎ עד ‎ רבי ‎ יוחנן ‎ הסנדלר. ‎ אם ‎ כן, ‎ ענה ‎ הילד. ‎ אין‎ 
לך ‎ מה ‎ לבכות, ‎ היחום ‎ מתחיל ‎ ממני. ‎ גם ‎ כתב ‎ היחום ‎ של‎ 
אוסטרובצה ‎ התחילה ‎ מרב ‎ מאיר ‎ יחיאל, ‎ ולא ‎ רק ‎ זה, ‎ אלא‎ 
כל ‎ דמותו ‎ היתר, ‎ דמות ‎ אגדתית ‎ נדירה, ‎ שקשה ‎ מאוד ‎ למצותה•‎ 
בסובין, ‎ עיירה ‎ קטנה ‎ סמוכה ‎ לוארשה. ‎ נולד ‎ רבי‎ 
מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ הלשטוק ‎ בשנת ‎ תר״י, ‎ לאביו ‎ רבי ‎ אברהם‎ 
יצחק, ‎ מוכר־כעכים, ‎ שקרא ‎ את ‎ הילד ‎ בשמו ‎ של ‎ הצדיק‎ 
רבי ‎ יחיאל ‎ מאיר ‎ ממוגלניץ. ‎ רבי ‎ אברהם ‎ יצחק ‎ היה ‎ יהודי‎ 
פשוט, ‎ שהתפרנס ‎ כאמור ‎ מאפיית ‎ כעכים, ‎ והיה ‎ לש ‎ את‎ 
הכעכים ‎ תוך ‎ כדי ‎ אמירת ‎ פרקי ‎ תהלים ‎ בעל ‎ פה. ‎ יהודי‎ 
תמים ‎ היה ‎ בכל ‎ מעשיו, ‎ וירא ‎ את ‎ ה׳ ‎ באמת. ‎ הרבי‎ 
מאוסטרובצה ‎ הזכיר ‎ את ‎ אביו ‎ בהערצה ‎ יוצאת ‎ מן ‎ הכלל‎ 


ופעם ‎ אמר ‎ בהתלהבות ‎ רבה, ‎ כשהתעמק ‎ בשיחה ‎ חסידית:‎ 
"כשהייתי ‎ צעיר ‎ לימים ‎ חשבתי ‎ כאילו ‎ יש ‎ לי ‎ מכונה ‎ בפי,‎ 


ואוכל ‎ לכבוש ‎ את ‎ העולם ‎ בכשרון ‎ דיבורי ‎ ובכוח ‎ שה׳ ‎ חנני‎ 
ישם ‎ בפי. ‎ אולם ‎ אחר ‎ כך ‎ ראיתי ‎ כי ‎ אבי ‎ ז״ל ‎ צדק ‎ יותר.‎ 
אבי ‎ ז״ל ‎ אמר, ‎ כי ‎ "תנור ‎ כל ‎ מה ‎ שמחזיקים ‎ אותו ‎ יותר‎ 
סתום, ‎ הוא ‎ ניתן ‎ יותר ‎ חום". ‎ ואמנם ‎ למד ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל‎ 
מקטנותו ‎ אצל ‎ אביו ‎ הצניע ‎ את ‎ דרכי ‎ הליכות ‎ החיים, ‎ ופיו‎ 
היה ‎ פה ‎ קדוש ‎ שלא ‎ נוצר ‎ אלא ‎ לתורה ‎ ולדברים ‎ שבקדושה,‎ 
ומעודו ‎ לא ‎ הוציא ‎ מפיו ‎ דברי ‎ חולין ‎ או ‎ דברי ‎ בדיחה, ‎ וכל‎ 
מילה ‎ שהוציא ‎ מפיו ‎ נמדדה ‎ בקנה ‎ מידה׳ ‎ אם ‎ יש ‎ בה ‎ נחת‎ 
רוח ‎ להשם ‎ יתברך.‎ 

רבי ‎ אברהם ‎ יצחק ‎ היה ‎ לוקח ‎ אתו ‎ את ‎ בנו ‎ הקטן‎ 
בנסיעותיו ‎ להרבי ‎ רבי ‎ אלימלך ‎ מרודז׳נסק, ‎ בנו ‎ של ‎ הרבי‎ 
ממוגלגיץ. ‎ בנער ‎ הקטן ‎ נראו ‎ סימנים ‎ של ‎ ילד ‎ פלא, ‎ כיון‎ 
שכוח ‎ זכרונו ‎ וחריפותו ‎ לא ‎ היו ‎ לגמרי ‎ לפי ‎ גילו. ‎ השמועה‎ 
הגיעה ‎ עד ‎ מהרה ‎ ללמדן ‎ הגרודז׳יסקאי ‎ המפורסם ‎ ר׳ ‎ בעריל‎ 
עילוי. ‎ אחרי ‎ שהנער ‎ הפליא ‎ גם ‎ אותו ‎ במוחו ‎ החריף ‎ הפציר‎ 
באביו ‎ של ‎ הילד ‎ שישאירו ‎ בגרודדיסק, ‎ וכל ‎ צרכיו ‎ עליו.‎ 
האב ‎ נעתר ‎ לבקשתו ‎ והנער ‎ נשאר ‎ בגרוח׳יסק. ‎ עד ‎ מהרה‎ 
עלה ‎ מעלה ‎ מעלה ‎ במדרגות ‎ התורה ‎ בנגלה ‎ ובנסתר ‎ ביראה‎ 
עילאה, ‎ בשעות ‎ המאוחרות ‎ של ‎ הלילה ‎ ראוהו ‎ מסתובב‎ 
שעות ‎ על ‎ גבי ‎ שעות ‎ ומשנן ‎ לעצמו ‎ בדמעות‎ :  "לב ‎ טהור ‎ ברא‎ 


70 


ספר ‎ א  ו  ס ט  ר  ו ב  צ  ה 


לי ‎ אלקים ‎ ורוח ‎ נכון ‎ חדש ‎ בקרבי", ‎ בניגון ‎ אשר ‎ התגבר‎ 
מרגע ‎ לרגע ‎ והגיע ‎ לפעמים ‎ עד ‎ כלות ‎ הנפש. ‎ במשנה ‎ מרץ‎ 
והתלהבות ‎ ניגש ‎ אחר ‎ כך ‎ ללמוד ‎ בהתמדה ‎ בלתי ‎ שכיחה.‎ 
ניגונו ‎ של ‎ אביו ‎ בלילות ‎ ארוכים ‎ בזמן ‎ אפיית ‎ הכעכים‎ 
באמירת ‎ "תפילה ‎ לעני ‎ כי ‎ יעטוף ‎ ולפני ‎ ה׳ ‎ ישפוך ‎ שיחו"‎ 
נספג ‎ לתוך ‎ תוכ־ ‎ של ‎ הילד ‎ הצעיר ‎ ונעשה ‎ חלק ‎ מישותו.‎ 
לילות ‎ כימים ‎ לא ‎ פסיק ‎ פומיה ‎ מגירסא, ‎ והיה ‎ לאבן ‎ חן‎ 
ותפארת ‎ אצל ‎ הרבי ‎ אלימלך ‎ מגרודז׳יסק.‎ 

אחרי ‎ שהתחתן ‎ בגיל ‎ שבע ‎ עשרה ‎ בעיר ‎ ווארקא, ‎ הסתגר‎ 
בד׳ ‎ אמות ‎ של ‎ הלכה. ‎ ושמו ‎ הלך ‎ לפניו ‎ כ״העילוי ‎ מווארקא".‎ 
בחורים ‎ צעירים ‎ התאספו ‎ סביבו ‎ והוא ‎ למד ‎ אתם ‎ ש״ס‎ 
ופוסקים ‎ בעל ‎ פה. ‎ באותו ‎ זמן ‎ נפטר ‎ רבה ‎ של ‎ העיר‎ 
סקרניביץ, ‎ עיר ‎ עם ‎ תלמידי־חכמים ‎ מופלגים ‎ ומקום ‎ משכנו‎ 
של ‎ האדמו״ר ‎ מסקרניביץ ‎ זצ״ל. ‎ רבי ‎ אלימלך ‎ מגרודז׳יסק‎ 
הציע ‎ מיד ‎ לקהילת ‎ סקרניביץ ‎ למנות ‎ את ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל‎ 
הלוי ‎ לרב ‎ העיר. ‎ בתחילה ‎ הופתעו ‎ פרנסי ‎ העיר ‎ מההצעה‎ 
המוזרה ‎ לקבל ‎ עליהם ‎ לרב ‎ צעיר ‎ לימים, ‎ אולם ‎ כשהרבי‎ 
מגרודז׳יסק ‎ תיאר ‎ לפניהם ‎ את ‎ גדלותו ‎ של ‎ רבי ‎ מאיד‎ 
יחיאל ‎ הלוי ‎ הסכימו ‎ לדבר ‎ בתנאי ‎ שיקבל ‎ את ‎ סמיכתו ‎ מאת‎ 
הגאון ‎ רבי ‎ ישראל ‎ יהושע ‎ מקוטנא, ‎ ומאת ‎ חתנו ‎ הגאון ‎ רבי‎ 
חיים ‎ אלעזר ‎ וואקס ‎ בעל ‎ נפש ‎ חיה. ‎ אחדי ‎ שהגאון ‎ מקוטנא‎ 
בחן ‎ את ‎ בקיאותו ‎ בש״ס ‎ נכח ‎ לדעת ‎ שעימד ‎ לפניו ‎ גאון‎ 
ממש, ‎ ובכתב ‎ הסמכתו ‎ הוא ‎ מתארו ‎ כאחד ‎ מגדולי ‎ התורה‎ 
שבדור. ‎ הגאון ‎ רבי ‎ חיים ‎ אלעזר ‎ וואקס ‎ נתרשם ‎ עוד ‎ יותר‎ 
וכתב ‎ בכתב ‎ הסמיכה; ‎ "איך ‎ יעיז ‎ זבוב ‎ קצוץ ‎ כנפים ‎ על‎ 
הנשר ‎ הגדול ‎ אשר ‎ יעוף ‎ בשמים". ‎ ואחר ‎ כך ‎ ירד ‎ מהבית‎ 
וליווהו ‎ מרחק ‎ רב ‎ ברחובות ‎ ווארשה, ‎ כדי ‎ להמשיך ‎ אתו‎ 
בדברי ‎ תורה. ‎ ועל ‎ יד ‎ הבית ‎ נאלעווקי ‎ 7  נפרד ‎ ממנו ‎ בדברים‎ 
אלה‎ :  "אילן ‎ אילן ‎ במה ‎ אברכך, ‎ אם ‎ שיהיו ‎ מימך ‎ ופירותיך‎ 
מתוקים ‎ הרי ‎ מתוקים ‎ המה ‎ וכר, ‎ אלא ‎ יהי ‎ רצון ‎ שיהיו‎ 
מעיך ‎ כמותך". ‎ וכשהשיא ‎ הרבי ‎ מאוסטרובצה ‎ את ‎ נכדו‎ 
רבה ‎ של ‎ נאשעלסק, ‎ עם ‎ בתו ‎ של ‎ הרבי ‎ מאמשינוב ‎ נכדתו‎ 
של ‎ הגאון ‎ רבי ‎ חיים ‎ אלעזר ‎ וואקס ‎ בעל ‎ נפש ‎ חיה. ‎ סיפר‎ 
למחותנו ‎ כיצד ‎ בירך ‎ אותו ‎ אז ‎ הרב ‎ מקאליש ‎ בברכת ‎ "יהי‎ 
רצון ‎ שיהיו ‎ יוצאי ‎ מעיך ‎ כמותך". ‎ "כנראה ‎ שכבר ‎ אז ‎ ראה‎ 
הרב ‎ מקאליש ‎ שהוא ‎ יהיה ‎ נוגע ‎ בדבר, ‎ כלומר ‎ שנכדנו‎ 
יתחתנו, ‎ ולכן ‎ איחל ‎ לי ‎ את ‎ הברכה ‎ הזאת".‎ 

עם ‎ התקבלו ‎ בגיל ‎ 27  לרבה ‎ של ‎ סקרניביץ ‎ דרך ‎ כוכב‎ 
חדש ‎ בשמי ‎ יהדות ‎ פולין, ‎ תלמידים ‎ התחילו ‎ לנהור ‎ אליו‎ 
מכל ‎ קצווי ‎ המדינה. ‎ הוא ‎ הנהיג ‎ אה ‎ שיטת ‎ החריפות‎ 
וחידוד־המוחות ‎ בסברות ‎ מעמיקות ‎ מתוך ‎ בקיאות ‎ מופלאה.‎ 
יחד ‎ עם ‎ זה ‎ היה ‎ מנהיג ‎ בחסד ‎ רב ‎ ובחכמה ‎ רבה ‎ את ‎ עניני‎ 
הציבור ‎ של ‎ הקהילה.‎ 

באותה ‎ תקופה ‎ קדומה ‎ כבר ‎ התחיל ‎ בחיי ‎ סיגופים.‎ 

היה ‎ צם ‎ יום ‎ יום ‎ עד ‎ שעות ‎ הערב. ‎ סיגופים ‎ אלת ‎ נמשכו‎ 
למעלה ‎ מארבעים ‎ שנה, ‎ וגופו ‎ הצטמק ‎ והפך ‎ לעור ‎ ועצמות‎ 


הנזונים ‎ מאוצרות ‎ הרוחניים ‎ האין ‎ סופיים. ‎ כל ‎ מה ‎ שגופו‎ 
הזדכך ‎ יותר ‎ כך ‎ גברה ‎ צלילות ‎ דעתו ‎ ומחשבתו ‎ הטהורה.‎ 
נוסחאות ‎ שונות ‎ נאמרו ‎ על ‎ דרכו ‎ זו, ‎ אולם ‎ דבר ‎ אחד ‎ ברור‎ 
כי ‎ למרות ‎ היותו ‎ מעורה ‎ בחיים ‎ וכל ‎ דבר ‎ לא ‎ נעלם ‎ ממנו,‎ 
התרחק ‎ הוא ‎ גופו ‎ תכלית ‎ מרחק ‎ מהעולם ‎ השפל ‎ ומהבליו.‎ 
פעם ‎ אף ‎ השמיע ‎ דברים ‎ ששומעיו ‎ ראו ‎ בזה ‎ את ‎ סיסמת ‎ חייו‎ 
הוא, ‎ וכך ‎ אמר: ‎ "על ‎ משה ‎ איש ‎ אלקים" ‎ אומר ‎ המדרש‎ 
אם ‎ אלקים ‎ למה ‎ איש ‎ ואם ‎ איש ‎ למה ‎ אלקים ‎ ?  אלא ‎ מחציו‎ 
ולמטה ‎ איש ‎ מחציו ‎ ולמעלה ‎ אלקים, ‎ משה ‎ רבנו ‎ היה ‎ בו‎ 
הכוח ‎ לאחד ‎ בתוכו ‎ את ‎ שני ‎ הכוחות: ‎ מה ‎ שנוגע ‎ לו ‎ עצמו‎ 
היה ‎ קשור ‎ ודבוק ‎ לאלקות, ‎ מקודש ‎ ומטוהר ‎ ומזומן ‎ תמיד‎ 
לדבר ‎ עם ‎ השכינה ‎ פנים ‎ אל ‎ פנים, ‎ אולם ‎ מאידך ‎ מה ‎ שנוגע‎ 
לצרכי ‎ הכלל ‎ היה ‎ איש, ‎ ידע ‎ את ‎ צרכיהם ‎ החומריים ‎ של‎ 
ישראל, ‎ הגן ‎ עליהם ‎ נגד ‎ כל ‎ קטרוג, ‎ תבע ‎ עבורם ‎ בשר,‎ 
מים ‎ ושאר ‎ צרכים, ‎ השתדל ‎ לפשר ‎ בין ‎ אדם ‎ לחברו, ‎ ולפתור‎ 
כל ‎ דבר ‎ קשה ‎ אשר ‎ יביאון ‎ אליו״. ‎ —  תלמידיו ‎ ראו ‎ בזה ‎ את‎ 
דמותו ‎ של ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יהיאל: ‎ לצורך ‎ הציבור ‎ איש ‎ ממש,‎ 
ולצורך ‎ עצמו ‎ מלאך ‎ ממש, ‎ שאינו ‎ נהנה ‎ מתענוגות ‎ העולם‎ 
הזה.‎ 

עם ‎ פטירת ‎ רבו ‎ הרבי ‎ אלימלך ‎ מגרודז׳יסק ‎ נטפלו‎ 
מיטב ‎ תלמידיו ‎ וגדולי ‎ תלמידי־החכמים ‎ אל ‎ הרב ‎ מסקרניביץ‎ 
כי ‎ יאות ‎ להיות ‎ מורם ‎ ורבם. ‎ הם ‎ נקשרו ‎ אליו ‎ בעבותות‎ 
אהבה, ‎ מעולם ‎ לא ‎ רצה ‎ להנות ‎ מהם, ‎ מלבד ‎ משכורתו ‎ הדלה‎ 
כרב ‎ העיר ‎ אשר ‎ הספיק ‎ בקושי ‎ רב ‎ למשפחתו ‎ וחי ‎ חיי‎ 
צמצום ‎ ולחץ. ‎ נוצרה ‎ שיטת ‎ חסידות ‎ מיוחדת ‎ במינה‎ :  אהבת‎ 
התורה ‎ ולימוד ‎ התורה ‎ בלי ‎ שעור, ‎ שמירה ‎ וזהירות ‎ מעבירה‎ 
ואף ‎ על ‎ מנהג ‎ קל, ‎ עניוות ‎ והתרחקות ‎ מפרסום ‎ וכבוד, ‎ ותרנות‎ 
וסלחנות, ‎ ואם ‎ זכה ‎ אדם ‎ והיה ‎ מן ‎ הנעלבים ‎ ואינם ‎ עולבים‎ 
היו ‎ מקנאים ‎ בו, ‎ והרבי ‎ היה ‎ אומר ‎ אשריך ‎ שזכית ‎ לכך.‎ 

אחרי ‎ עברו ‎ לאוסטרובצה ‎ בשנת ‎ תרמ״ט ‎ כרבה ‎ של‎ 
עיר ‎ זו. ‎ החמיר ‎ בסיגופיו ‎ ולא ‎ פשט ‎ את ‎ בגדיו ‎ בכל ‎ ימות‎ 
השבוע ‎ מלבד ‎ בשבתות. ‎ קיבתו ‎ לא ‎ סבלה ‎ כבר ‎ מאכלים‎ 
ולעת ‎ ערב ‎ הכינו ‎ לו ‎ את ‎ מעט ‎ הדיסא ‎ וכוס ‎ קפה ‎ ממותק,‎ 
גופו ‎ נזדכך ‎ בזכוך ‎ של ‎ טהרה ‎ וקדושה, ‎ עד ‎ שלא ‎ היה ‎ מסוגל‎ 
לשום ‎ דבר ‎ אחר ‎ מאשר ‎ לשוט ‎ בעולם ‎ הרוחני. ‎ זוכרני‎ 
כאשר ‎ ראיתיו ‎ חדשים ‎ אחדים ‎ לפני ‎ פטירתו ‎ בווארשה‎ 
כשנקראתי ‎ להיות ‎ מן ‎ השלושה ‎ להטבת ‎ הלום ‎ כשעמד‎ 
בפנינו ‎ כולו ‎ חוור ‎ ורועד, ‎ בעיניים ‎ סגורות ‎ זולגות ‎ דמעות‎ 
אמר ‎ את ‎ המלים ‎ "חלמא ‎ טבא ‎ חזיתי" ‎ אחז ‎ אותי ‎ פחד, ‎ כיון‎ 
שהרגשתי ‎ שהנני ‎ עומד ‎ לפני ‎ יצור ‎ שלא ‎ מעלמא ‎ הדין,‎ 
אשר ‎ כל ‎ העולם ‎ הזה ‎ עם ‎ הבליו ‎ נראה ‎ בעיניו ‎ כחלום ‎ רע‎ 
הזקוק ‎ לפתרון ‎ טוב. ‎ ובאותו ‎ הזמן ‎ עבד ‎ מוהו ‎ הגאוני ‎ וחישב‎ 
חישובים ‎ אסטרונומיים ‎ וגימטריאות, ‎ וכל ‎ מיני ‎ חשבונות‎ 
מסובכים ‎ ביותר ‎ היה ‎ פותר ‎ בין ‎ רגע.‎ 

ולא ‎ רק ‎ ממאכל ‎ ומשתה ‎ לא ‎ רצה ‎ להנות ‎ אלא ‎ גם‎ 
ממנגינה ‎ יפה. ‎ כשהיה ‎ שומע ‎ ממישהו ‎ זמירות ‎ על ‎ שולחנו,‎ 


הגאון ‎ יפי ‎ מאיר־יהיאל ‎ הלוי ‎ הלשטוק ‎ זצ״ל‎ 


71 


והשירה ‎ היתד, ‎ יפה ‎ והניגון ‎ התחיל ‎ למשוך ‎ את ‎ הלב,‎ 
מיד ‎ אמר ‎ להפסיק ‎ אה ‎ השירה. ‎ גם ‎ מתורתי ‎ לא ‎ נהנה. ‎ בחדשו‎ 
חידושיו ‎ המפליאים ‎ כל ‎ שומעיו ‎ ומעוררים ‎ התפעלות ‎ אצל‎ 
השומעים ‎ לא ‎ נראה ‎ בכל ‎ זאת ‎ חיוך ‎ על ‎ שפתיו. ‎ ורק ‎ לעתים‎ 
רחוקות. ‎ כמו ‎ בי*יל ‎ פורים ‎ הרבה ‎ לדבר ‎ על ‎ אהבת ‎ ישראל‎ 
כשחיוך ‎ מרחף ‎ על ‎ שפתיו. ‎ וכך ‎ אמר: ‎ אין ‎ אני ‎ מוצאים‎ 
בשום ‎ חג ‎ מצוה ‎ של ‎ משלוח ‎ מנות, ‎ אשר ‎ לפי ‎ דברי ‎ הז״ל.‎ 
החליפו ‎ ביניהם ‎ את ‎ סעודותיהם ‎ ואיזו ‎ שמחה ‎ היא ‎ זױ ‎ אבל‎ 
חז״ל ‎ אמרו ‎ שאותו ‎ הדוד ‎ לא ‎ היה ‎ זהיר ‎ בכשרות, ‎ ונהנו‎ 
מסעודת ‎ אותו ‎ הרשע, ‎ מובן ‎ שהיראים ‎ וחרדים ‎ לדבר ‎ ה׳‎ 
לא ‎ רצו ‎ להתערב ‎ אתם. ‎ ולא ‎ רצו ‎ לטעום ‎ אחד ‎ אצל ‎ השני‎ 
אולם ‎ כשקרה ‎ הנם, ‎ וקבלו ‎ עליהם ‎ מחדש ‎ את ‎ התורה ‎ ומצוותיה‎ 
הרי ‎ הדבר ‎ הראשון ‎ אשר ‎ עשו ‎ היה ‎ זה ‎ ששלחו ‎ אחד ‎ להשני‎ 
את ‎ ארוחתו ‎ וזה ‎ שלח ‎ לו ‎ בחזרה ‎ את ‎ ארוחתו ‎ להראות ‎ שמותר‎ 
לך ‎ לאכול ‎ אצלי ‎ ואני ‎ אצלך ‎ ואז ‎ היתד. ‎ השמחה ‎ בשלמיה,‎ 
ולכן ‎ עיקר ‎ השמחה ‎ היא ‎ המשלוח ‎ מנות.‎ 

כבר ‎ לפנות ‎ בוקר ‎ היה ‎ עומד ‎ ועוסק ‎ בעיון ‎ רב ‎ בסוגיא‎ 
חמורה, ‎ ואחר ‎ כך ‎ היה ‎ נגש ‎ לתפילתי ‎ באימה ‎ ייראה ‎ ביכיית‎ 
כאלה ‎ אשר ‎ הרטיבו ‎ את ‎ הרצפה, ‎ ואפילו ‎ לב ‎ אבן ‎ היה ‎ נמס‎ 
בראותו ‎ כיצד ‎ הוא ‎ עומד ‎ באימה ‎ לפני ‎ אי ‎ עליון ‎ ואומר ‎ דבי־י‎ 
וידוי. ‎ עם ‎ סיום ‎ התפילה ‎ שב ‎ מיד ‎ לשיעוריו ‎ הקבועים. ‎ ואף‎ 
כשעמד ‎ על ‎ רגליי ‎ ודיבר ‎ עם ‎ מקדייי ‎ פניו ‎ ראו ‎ מדי ‎ פעם‎ 
כיצד ‎ רעד ‎ עובר ‎ בג*פ* ‎ בייל ‎ שלא ‎ הסיח ‎ אף ‎ לרגע ‎ מפחד‎ 
ה׳ ‎ ומהדר ‎ גאונו.‎ 


יהושע ‎ אלטמן‎ 

אדמו״ר ‎ של ‎ עניים ‎ ותקיף ‎ כלפי‎ 


חסידי ‎ הרבי ‎ מאיסטרובצה ‎ לא ‎ היי ‎ בעלי ‎ ההשפעה‎ 
שבעיירותיהם. ‎ הם ‎ היו ‎ סוג ‎ מיוחד ‎ של ‎ תלמידי־חכמים‎ 
עניים ‎ שהיו ‎ נכנסים ‎ אל ‎ ה״שטיבל" ‎ שלהם ‎ בחשאי, ‎ ויוצאים‎ 
משם ‎ בחשאי, ‎ מתפללים ‎ בלחש, ‎ ומכונסים ‎ אל ‎ תוך ‎ תוכם‎ 
עיקר ‎ עבודתם ‎ היה ‎ קביעת ‎ עתים ‎ לתורה, ‎ לא ‎ היו ‎ מבלים‎ 
את ‎ זמנם ‎ בסיפורי ‎ מעשיות ‎ של ‎ צדיקים ‎ או ‎ בשיחות ‎ שיל‎ 
חסידים, ‎ ולא ‎ נהגו ‎ לקיים ‎ "שינה ‎ בשבת", ‎ אלא ‎ היו‎ 
מתאספים ‎ ב״שטיבל" ‎ מיד ‎ אחרי ‎ סעודת ‎ הצהרים. ‎ יושבים‎ 
ועוסקים ‎ בתורה ‎ עד ‎ זמן ‎ מנחה; ‎ ובערבי ‎ החורף ‎ הארוכים‎ 
היו ‎ מאחרים ‎ לשבת ‎ עד ‎ שכלתה ‎ רגל ‎ מן ‎ השוק. ‎ לא ‎ התווכחו‎ 
זה ‎ עם ‎ זה ‎ בהלכה, ‎ משום ‎ שהקב״ה ‎ לא ‎ נתן ‎ לנו ‎ תורה‎ 
להתגנדר ‎ בה, ‎ אלא ‎ ללמוד ‎ תורה ‎ לשמה.‎ 


אהבתו ‎ לארץ ‎ ישראל ‎ היתה ‎ בלי ‎ שיעור, ‎ והיה ‎ אומר‎ 
שאם ‎ שואלים ‎ יהודי ‎ מהיכן ‎ הוא ‎ צריך ‎ לענות ‎ "מארץ ‎ ישראל‎ 
אני, ‎ אלא ‎ שלעת ‎ עתה ‎ אני ‎ כאן". ‎ ולכן ‎ אמרו ‎ חז״ל ‎ על ‎ משה‎ 
שלא ‎ הודה ‎ בארצו, ‎ כיון ‎ ששמע ‎ באומרם ‎ "איש ‎ מצרי‎ 
הצילנו", ‎ ולא ‎ הגיב ‎ על ‎ זה. ‎ קרה ‎ מקרה ‎ שהרבנית ‎ רצתה‎ 
להדליק ‎ ליום ‎ טוב ‎ את ‎ הנרות ‎ ומצאה ‎ שנעלמו ‎ פמוטי ‎ הכסף,‎ 
היא ‎ הקימה ‎ רעש ‎ בחשבה ‎ שנגנבו. ‎ הדבר ‎ הגיע ‎ לאזנו ‎ של‎ 
הרב ‎ שקרא ‎ לה ‎ והרגיע ‎ אותה ‎ באמרו: ‎ לא ‎ היה ‎ לי ‎ כסף‎ 
לתה ‎ לכבוד ‎ החג ‎ עבור ‎ ארץ ‎ ישראל, ‎ משכנתי ‎ את ‎ הפמוטים‎ 
כדי ‎ לקבל ‎ את ‎ הכסף. ‎ כי ‎ למעשה ‎ צריכים ‎ היינו ‎ לעלות‎ 
לרגל, ‎ ואם ‎ לא ‎ זכינו ‎ לכך, ‎ הרי ‎ אין ‎ לנו ‎ רשות ‎ להרוויח‎ 
את ‎ ההוצאות ‎ שהיתה ‎ עולה ‎ לנו ‎ העליה ‎ לרגל.‎ 

בחודש ‎ אדר ‎ תרפ״ח ‎ (1928) ‎ חלה ‎ הרבי ‎ בדלקת־ריאות‎ 
והרופאים ‎ התיאשו ‎ ממנו. ‎ מאות ‎ חסידים ‎ מילאו ‎ את ‎ בית‎ 
המדרש ‎ ובית ‎ הרבי ‎ והתפללו ‎ לבריאותו, ‎ אך ‎ במוצ״ש ‎ אחרי‎ 
שעלה ‎ לתורה ‎ בתפילת ‎ מנחה ‎ וקרא ‎ את ‎ הברכה ‎ במיטה,‎ 
הסתלק ‎ מן ‎ העולם ‎ כשהוא ‎ בן ‎ 76.‎ 

ליד ‎ קברי ‎ בנוכחות ‎ של ‎ גדולי ‎ הרבנים ‎ במדינה ‎ ושל‎ 
אלפי ‎ תלמידים ‎ הוכתר ‎ בנו, ‎ ר׳ ‎ יחזקאל ‎ הרב ‎ מנאשלסק, ‎ כרב‎ 
קהילת ‎ אוסשריבצה. ‎ היה ‎ זה ‎ רבה ‎ האחרון ‎ של ‎ העיר. ‎ הוא‎ 
יששת ‎ ייידיי ‎ הובלו ‎ לטבח ‎ יחד ‎ עם ‎ יהודי ‎ העיר ‎ צוזמיר‎ 
בשיאה ‎ הגדואז ‎ שפקדה ‎ את ‎ בית ‎ ישראל ‎ בימי ‎ הצורר‎ 
הנאצי ‎ הגדיל.‎ 


תקיפים‎ 

כמין ‎ מחיצה ‎ היתד, ‎ מבדילה ‎ בינם ‎ יבין ‎ שאר ‎ חסידי‎ 
העיר. ‎ שהיו ‎ משמיעים ‎ קולם ‎ בעניני ‎ ציביר, ‎ מחווים ‎ דעתם‎ 
בקהילה, ‎ מקנטרים ‎ אלה ‎ את ‎ אלה, ‎ או ‎ את ‎ השו״בים ‎ שלא‎ 
היי ‎ מאנשי ‎ שלומם.‎ 

עובדה ‎ היא, ‎ שבכל ‎ ״שטיבל״ ‎ היו ‎ עשירים ‎ אחדים,‎ 
תקיפים ‎ בדעתם, ‎ ושכבה ‎ של ‎ צעירים ‎ שהיו ‎ ממלאים ‎ את‎ 
העיירה ‎ זמרה ‎ וריקוד ‎ בכל ‎ סעודת ‎ ראש־חודש ‎ ובכל ‎ סעודת‎ 
מלוה־מלכה; ‎ וכאן ‎ לא ‎ היה ‎ אפילו ‎ עשיר ‎ אחד ‎ ל״רפואה",‎ 
ולא ‎ היו ‎ ביניהם ‎ צעירים ‎ כלל. ‎ בניהם ‎ וחתניהם ‎ של ‎ אלה‎ 
יצאו ‎ להם ‎ למקומות ‎ אחרים.‎ 

אעפ״י ‎ ש־לא ‎ היה ‎ בחסידות ‎ האוסטרובצאית ‎ כדי ‎ למשוך‎ 
את ‎ לבם ‎ של ‎ אנשים ‎ מן ‎ החוץ, ‎ מכל ‎ מקום ‎ הודו ‎ כולם ‎ פה‎ 


72 


ספר ‎ אופטרוכצה‎ 


אחד ‎ שהרבי ‎ מאוסטרובצה ‎ הוא ‎ קדוש־עליון׳ ‎ מלאך־אלקים.‎ 

שאלתי ‎ פעם ‎ אחת ‎ את ‎ אחד ‎ מחסידי ‎ גור ‎ שחזר ‎ מנסיעה‎ 
לרבו, ‎ למה ‎ לך ‎ לכתת ‎ את ‎ רגליך ‎ ת״ק ‎ פרסה, ‎ בה ‎ בשעה‎ 
שנמצא ‎ בעירך ‎ איש ‎ אלהים ‎ קדוש ‎ שאתה ‎ יכול ‎ להתאבק‎ 
בעפר ‎ רגליו ‎ ?  ענה ‎ לי ‎ האיש‎ :  עד ‎ שהקשית ‎ קושיה ‎ זו, ‎ היה‎ 
לך ‎ להקשות ‎ חמורה ‎ מזו. ‎ הלא ‎ לית ‎ אתר ‎ פנוי ‎ מניה, ‎ והקב״ה‎ 
קרוב ‎ אלינו ‎ בכל ‎ רגע ‎ ובכל ‎ מקום‎ ;  מפני ‎ מה ‎ צריך ‎ לנסוע‎ 
אל ‎ הרבי ‎ כל ‎ עיקר? ‎ אלא, ‎ חייב ‎ אדם ‎ לעשות ‎ לו ‎ רב, ‎ ואין‎ 
כל ‎ התינוקות ‎ הולכים ‎ לחדר ‎ אחד. ‎ יש ‎ מלמד ‎ דרדקי, ‎ ויש‎ 
ראשי ‎ ישיבה ‎ המלמדים ‎ בעלי ‎ הוראה. ‎ הרבי ‎ שלי ‎ אוכל‎ 
ושותה ‎ וישן ‎ כבן ‎ אדם‎ ;  וכל ‎ מעשיו ‎ הם ‎ לשם ‎ שמים. ‎ וכאן...‎ 
אינני ‎ יודע. ‎ אצלנו ‎ מערימים ‎ על ‎ היצר ‎ הרע ‎ ומשתפים‎ 
אותו ‎ לעבודת ‎ ה/ ‎ ועובדים ‎ את ‎ הקב״ה ‎ בשני ‎ יצרים, ‎ וכאן‎ 
מתקיפים ‎ עליו, ‎ ונאבקים ‎ עמו ‎ פנים ‎ אל ‎ פנים׳ ‎ כיעקב ‎ על‎ 
מעבר ‎ יבוק, ‎ ואין ‎ בי ‎ כוח ‎ לחסידות ‎ שכזאת.‎ 

הרבי ‎ היה ‎ יחיד ‎ בדורו ‎ בגאונותו, ‎ בהתנהגותו, ‎ גם‎ 
בגישה ‎ שלו ‎ להלכה ‎ וליהדות. ‎ והעיקר ‎ —  באווירה ‎ שיצר‎ 
מסביב ‎ לו.‎ 

הוא ‎ לא ‎ קיבל ‎ השפעה ‎ משום־בן־אדם. ‎ מוצאו ‎ היה ‎ כידוע‎ 
מפשוטי ‎ העם, ‎ ובלי ‎ סיוע ‎ של ‎ זכות ‎ אבות ‎ היה ‎ עליו ‎ לחתור‎ 
בעצמו ‎ דרך ‎ משלו ‎ בים ‎ התלמוד ‎ ובים ‎ של ‎ ספרי ‎ מוסר,‎ 
חסידות ‎ וקבלה.‎ 

מעצם ‎ טבעו ‎ לא ‎ היה ‎ האיש ‎ מקבל ‎ השפעה, ‎ אלא ‎ משפיע.‎ 

אין ‎ פירושו ‎ של ‎ דבר ‎ שהיה ‎ מבטל ‎ את ‎ דעתם ‎ של ‎ אחרים.‎ 


אדרבא, ‎ אפילו ‎ לקטן ‎ שבלתמידיו ‎ היה ‎ הרבי ‎ מאזין ‎ ומקשיב‎ 
באורך־רוח ‎ שאין ‎ כמוהו. ‎ זכורה ‎ לי ‎ עובדה ‎ אחת ‎ בשעתא‎ 
דבדיחא ‎ דעתיה. ‎ ישוב ‎ היה ‎ על ‎ הספה ‎ הבלויה ‎ בחדרו ‎ המיוחד‎ 
ואנחנו ‎ מקיפים ‎ אותו ‎ מכל ‎ צד ‎ במעומד, ‎ והוא ‎ דרש ‎ לפנינו‎ 
בסוגיה ‎ של ‎ קנין ‎ קרקעות. ‎ נכנס ‎ אדם ‎ (הדלת ‎ הי ‎ תה ‎ תמיד‎ 
פתוחה, ‎ וכל ‎ מי ‎ שרוצה ‎ להיכנס ‎ —  יכנס) ‎ שרצה ‎ להראות‎ 
את ‎ חריפותו ‎ בתורה, ‎ ופלט‎ :  "קרקע ‎ נקנית ‎ במשיכה", ‎ אנחנו‎ 
צחקנו; ‎ והרבי ‎ הסתכל ‎ בפני ‎ האיש ‎ ואמר: ‎ נגעת ‎ בדבר‎ 
חשוב. ‎ עציץ ‎ נקוב ‎ מה ‎ דינו? ‎ זהו ‎ קרקע ‎ לכל ‎ דבר, ‎ נקנה‎ 
במשיכה ‎ או ‎ לא? ‎ ובו ‎ ברגע ‎ התחיל ‎ הרבי ‎ בונה ‎ עולמות‎ 
ומחריבן, ‎ זוקף ‎ סולמות ‎ על ‎ גבי ‎ סולמות, ‎ ובונה ‎ מגדלי‎ 
פלפול ‎ תלויים ‎ בשערה, ‎ וחיוכו ‎ של ‎ הרבי ‎ חיוך ‎ של ‎ קונדס,‎ 
מטפס ‎ ועולה ‎ במהירות ‎ הבזק. ‎ והכול ‎ —  כדי ‎ שלא ‎ לבייש.‎ 

זהירותו ‎ במצוות ‎ שבין ‎ אדם ‎ להברו ‎ לא ‎ ידעה ‎ גבול.‎ 
אזכיר ‎ מעשה ‎ שהיה: ‎ נוהג ‎ היה ‎ שלא ‎ להחליף ‎ אומן ‎ באומן‎ 
אחר. ‎ היו ‎ לו ‎ חייט, ‎ סנדלר, ‎ בעל ‎ עגלה ‎ וגם ‎ זגג ‎ קבועים.‎ 
אחרי ‎ חג ‎ השבועות ‎ היתד. ‎ תמיד ‎ עבודה ‎ בשביל ‎ הזגג.‎ 
החסידים ‎ האוסטרובצאים ‎ היו ‎ נוהגים ‎ לבקר ‎ אצל ‎ הרבי‎ 
דווקא ‎ בחג ‎ השבועות. ‎ מי ‎ שלא ‎ בא ‎ להיראות ‎ אצל ‎ הרבי‎ 
בחג ‎ זה, ‎ ודאי ‎ שאסון ‎ קרה ‎ לו. ‎ וכשנדחפו ‎ כמה ‎ אלפי ‎ בני‎ 
אדם ‎ אל ‎ תוך ‎ בית ‎ מדרשו ‎ של ‎ הרבי, ‎ נשברו ‎ השמשות‎ 
שבחלונות, ‎ וכבר ‎ ידע ‎ הזגג ‎ את ‎ חובתו. ‎ באסרו־חג ‎ אחרי‎ 
הצהרים ‎ היה ‎ הזגג ‎ בא ‎ בכליו ‎ ומתקן ‎ מה ‎ שצריך ‎ תיקון.‎ 

בפעם ‎ ההיא ‎ לא ‎ בא ‎ הזגג. ‎ הסיבה ‎ היתה, ‎ שבאותו‎ 


חסידים ‎ מספרים ‎ על ‎ הרבי‎ 


ידידות‎ 

רגיל ‎ היה ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ מאוסטרובצה ‎ בימי ‎ עלומיו ‎ לחזור‎ 
בכל ‎ יום ‎ של ‎ יריד ‎ על ‎ פתחי ‎ החנונים, ‎ לאסוף ‎ לצרכי ‎ צדקה ‎ ומתן‎ 
בסתר.‎ 

סיפר ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל: ‎ יום ‎ נאה ‎ היה. ‎ האיכרים ‎ באו‎ 
תוך ‎ זמן ‎ מועט. ‎ כולם ‎ נתנו ‎ בעין ‎ יפה.‎ 

וכשחזרתי ‎ לבית ‎ המדרש, ‎ עם ‎ כיס ‎ מלא ‎ מטבעות ‎ ושק ‎ מלא‎ 
גאווה, ‎ ידעתי ‎ שאכן ‎ פגומה ‎ המצווה: ‎ מהולה ‎ ביהירות ‎ יתירה...‎ 

והיה ‎ ביום ‎ גשום ‎ וסגריר, ‎ האכרים ‎ לא ‎ באו ‎ והחנוונים ‎ לא‎ 
הרויחו. ‎ נרטבנו ‎ עד ‎ לשד ‎ עצמותינו, ‎ כיתתנו ‎ רגלינו ‎ יום ‎ המים,‎ 
ומאומה ‎ לא ‎ העלינו ‎ בידינו.‎ 

וכשחזרתי ‎ לבית ‎ המדרש, ‎ עמוס ‎ קללות ‎ וגידופים, ‎ הכיס ‎ ריק‎ 
והרגלים ‎ כושלות, ‎ ידעתי ‎ שהמצווה ‎ שלימה: ‎ ארס ‎ הגאוה ‎ לא ‎ חדי‎ 
לתוכה.,.‎ 


ממני ‎ לא ‎ ילמדו‎ 

פעם ‎ קרא ‎ הרבי ‎ אליו ‎ אחד ‎ מיהודי ‎ העיר ‎ ושאלו:‎ 

—  איך ‎ אתה ‎ מעז ‎ לחלל ‎ שבת ‎ בפרהסיא ‎ ? 

—  גם ‎ הרבי ‎ מחלל ‎ שבת ‎ —  ענה ‎ הלה.‎ 


הרבי ‎ נשאר ‎ יושב ‎ כמאובן ‎ ולבסוף ‎ שאל ‎ : 

—  במה ‎ אני ‎ מחלל ‎ את ‎ השבת ‎ ? 

—  הרבי ‎ צם ‎ אפילו ‎ בשבת, ‎ דבר ‎ שאינו ‎ לכבוד ‎ שבת ‎ קודש.‎ 

—  הצדק ‎ אתך ‎ —  ענה ‎ הרבי ‎ —  אך ‎ אינה ‎ דומה ‎ חילול ‎ שבת‎ 
שלך ‎ לשלי. ‎ ממך ‎ ילמדו ‎ רבים ‎ ויעשו ‎ כמוך, ‎ ממני ‎ איש ‎ לא ‎ ילמד‎ 
ולא ‎ יעשו ‎ כמוני...‎ 

משתתו* ‎ בשמחתם ‎ ובצערם‎ 

שאל ‎ עשיר ‎ את ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ מאוסטריבצה ‎ : 

—  לשם ‎ מה ‎ מסתגף ‎ מר׳ ‎ כלום ‎ חטא ‎ הרבה ‎ ? 
השיב ‎ לו ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ : 

—  מדוע ‎ שמח ‎ מר ‎ ונהנה ‎ מעולמי ‎ ?  בלום ‎ עשה ‎ מצוות ‎ הרבה ‎ ? 

אלא ‎ מה ‎ I  מר ‎ משתתף ‎ בשמחת ‎ אנשים ‎ אחרים, ‎ ואני ‎ —  בצערם...‎ 


כשהסתובב ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ מאוסטרובצה ‎ בנעוריו ‎ ועסק‎ 
בצרכי ‎ צדקה, ‎ קיללי ‎ אחד ‎ קלילות ‎ נמרצות.‎ 

לאחר ‎ שהלה ‎ פסק ‎ מלקללו, ‎ פנה ‎ אליו ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ ואמר:‎ 
הקללות ‎ הן ‎ עבורי, ‎ אך ‎ מה ‎ אתה ‎ נותן ‎ לצדקה ‎ ?...‎ 


הגאון ‎ רכי ‎ מאיר־יחיאל ‎ הלוי ‎ הלשטוין ‎ זצ״ל‎ 


73 


אסרו־חג ‎ שיבר ‎ ברד ‎ כבד ‎ את ‎ כל ‎ החלונות ‎ שבכפר ‎ דאנקוב,‎ 
כתחום ‎ שבת ‎ מן ‎ העיר. ‎ ומכיוון ‎ שידע ‎ יחזקאל ‎ הזגג, ‎ שעבו¬‎ 
דתו ‎ אצל ‎ הרבי ‎ לא ‎ תילקח ‎ ממנו, ‎ יצא ‎ לו ‎ לדאנקוב. ‎ ובבית‎ 
מדרשו ‎ של ‎ הרבי ‎ היו ‎ רוחות ‎ באות ‎ ומנשבות, ‎ מפזרות ‎ את‎ 
דפי ‎ הספרים ‎ הקרועים, ‎ ומנפנפות ‎ בפרוכת ‎ ארון ‎ הקודש.‎ 
השגה ‎ גשומה ‎ היתה, ‎ והקיץ ‎ קריר. ‎ וגם ‎ בחדרו ‎ של ‎ הרבי ‎ היתד,‎ 
שמשה ‎ אחת ‎ חסרה, ‎ והוא ‎ היה ‎ רגיש ‎ מאוד ‎ לקור. ‎ רגיל ‎ היה‎ 
להתעטף ‎ בפרווה ‎ אפילו ‎ בימות ‎ הקיץ. ‎ והבחורים ‎ חסמו ‎ את‎ 
הפרצה ‎ בספרי ‎ גמרא, ‎ והרבי ‎ הקפיד.‎ 

ביום ‎ השלישי ‎ בא ‎ הזגג ‎ בשעה ‎ שהרבי ‎ היה ‎ לבוש ‎ מוכן‎ 
לצאת. ‎ גער ‎ בו ‎ הרבי ‎ ואמר: ‎ לא ‎ הייתי ‎ צריך ‎ לצפות ‎ לך‎ 
יש ‎ זגגים ‎ אחרים ‎ בעיר ‎ —  ויצא ‎ מן ‎ הבית. ‎ הזגג, ‎ איש‎ 
עני ‎ ונדכא, ‎ פנה ‎ אל ‎ הכותל ‎ והתחיל ‎ בוכה. ‎ הרבי ‎ לא ‎ ראה‎ 
אותו ‎ כשהוא ‎ בוכה.‎ 

אחרי ‎ תפילת ‎ מנחה ‎ ומעריב, ‎ כשהרבי ‎ התכונן ‎ לאכול‎ 
את ‎ ארוחתו ‎ שהיה ‎ אוכל ‎ רק ‎ פעם ‎ אחת ‎ ביום ‎ נשמע ‎ רעם‎ 
מפוצץ ‎ עולם ‎ ומלואו. ‎ הרבי ‎ ברך ‎ בלחש ‎ יאמת ‎ טוב ‎ שתיקנו‎ 
את ‎ החלונות ‎ היה ‎ שם ‎ בחור ‎ אחד, ‎ פטפטן, ‎ שמסר ‎ כי‎ 
יחזקאל ‎ הזגג ‎ בכה ‎ אחרי ‎ שגער ‎ בו ‎ הרבי. ‎ והרבי ‎ נבהל¬¬‎ 

—  מה ‎ ז  י  בכה ‎ י!‎ 

הרבי ‎ אינו ‎ רוצה ‎ לאכול ‎ עכשיו. ‎ הוא ‎ ילד ‎ אל ‎ ביתו‎ 
של ‎ הזגג ‎ כדי ‎ לפייס* ‎ התחכם ‎ השמש ‎ ואמר‎ :  זד, ‎ עכשיו‎ 
יצא ‎ מכאן. ‎ הוא ‎ בוידאי ‎ אוכל ‎ ארוחת ‎ הערב ‎ עכשיי ‎ וכשיראה‎ 
את ‎ הרבי ‎ על ‎ פתה ‎ בית־ ‎ בגשם ‎ שכזה, ‎ נשמתי ‎ תצא ‎ מפחד‎ 


וטענותיו ‎ יסתתמו. ‎ מוטב ‎ שיאכל ‎ הרבי ‎ את ‎ ארוחתו ‎ עכשיו‎ 
ויפייסנו ‎ אחר ‎ כך.‎ 

—  לא. ‎ לא ‎ אוכל. ‎ אמתין ‎ כחצי ‎ שעה ‎ ואסור ‎ אליו.‎ 

בו ‎ ברגע ‎ רצו ‎ שני ‎ בחורים ‎ בגשם ‎ סוחף ‎ אל ‎ ביתו‎ 
של ‎ יחזקאל, ‎ וסחבו ‎ אותו ‎ ממש ‎ באזניו ‎ אל ‎ בית ‎ הרבי. ‎ והרבי‎ 
פנה ‎ אליו•‎ 

בקשה ‎ ממך, ‎ סלח ‎ לי. ‎ אני ‎ גרמתי ‎ לך ‎ צער ‎ שלא‎ 
בכוונה. ‎ נחפז ‎ הייתי ‎ לצאת ‎ ופי ‎ הכשילני.‎ 

יחזקאל ‎ הוריד ‎ את ‎ ראשו, ‎ מלמל ‎ בשפתיו, ‎ ולא ‎ שמענו‎ 
מד, ‎ שהוא ‎ אומר.‎ 

—  ובכן, ‎ אמור ‎ לרבי ‎ בפירוש, ‎ שאתה ‎ סולח ‎ לו ‎ בלב‎ 
שלם ‎ —  דחף ‎ בו ‎ ר׳ ‎ יהושע׳לה ‎ השמש.‎ 

—  אני ‎ מצדי ‎ הייתי ‎ סולח. ‎ אבל ‎ אשתי ‎ התרתה ‎ בי ‎ שלא‎ 
לסלוח ‎ עד ‎ שהרבי ‎ יביא ‎ לי ‎ ישועה ‎ מן ‎ השמים.‎ 

—  הלואי ‎ ויכולתי ‎ —  אמר ‎ הרבי:‎ 

—  הצדיק ‎ יכול. ‎ אם ‎ רוצה ‎ הוא. ‎ —  אמר ‎ הזנג‎ : 

—  הגע ‎ בעצמד‎ !  כיצד ‎ צדיק ‎ אני ‎ י  המשער ‎ אתה ‎ שצדיק‎ 
ילבין ‎ פני ‎ יהודי ‎ כשר ‎ על ‎ לא ‎ דברי ‎ —  אמר ‎ הרבי.‎ 

—  אינני ‎ יודע. ‎ ירא ‎ אני ‎ את ‎ אשתי ‎ —  עמד ‎ הזגג‎ 
על ‎ דעתו.‎ 

ר׳ ‎ יהושע׳לה ‎ השמש, ‎ זקן ‎ כבן ‎ שמונים, ‎ ודיין ‎ אחד‎ 
מעיירה ‎ סמוכה ‎ שנמצא ‎ בו ‎ בערב ‎ בבית ‎ הרבי ‎ על ‎ פי ‎ מקרה,‎ 
נכנסי ‎ שניהם ‎ אל ‎ האשד, ‎ הנ״ל ‎ ידברו ‎ על ‎ לבה ‎ עד ‎ חצות‎ 
-לייה, ‎ עד ‎ שפייסי ‎ אותה, ‎ והביאו ‎ אה ‎ הבשורה ‎ אל ‎ הרבי,‎ 


אהבת ‎ ישראל‎ 

יחיאל ‎ ױינכרגר ‎ יירױ־־דה־דאגײרו ‎ מספר;‎ 

ב־920נ׳ ‎ בשעת ‎ הראזניה ‎ בין ‎ ברית־יהמועצית ‎ ינץ ‎ פולין ‎ שאר‎ 
קמה ‎ לתחיה, ‎ מת ‎ חייל ‎ יהודי ‎ מהצבא ‎ הפולני ‎ שחנה ‎ בעיר. ‎ באו ‎ הוריו‎ 
ופנו ‎ למפקדת ‎ הגדוד ‎ בבקשה ‎ לאפשר ‎ להם ‎ להעביר ‎ את ‎ הגוײיה ‎ לעירם.‎ 
אך ‎ בגלל ‎ המצב ‎ הצבאי ‎ איי־אפשר ‎ היה ‎ לבצע ‎ זאת ‎ והיה ‎ הכרח ‎ להביא‎ 
אותו ‎ לקבורה ‎ זמנית ‎ במקום ‎ פטירתו.‎ 

כאחד ‎ מהקצינים ‎ הזוטרים ‎ היהודים ‎ ביחידה, ‎ הוטל ‎ עלי ‎ לשמש‎ 
מקשר ‎ בין ‎ משפחת ‎ החייל ‎ ובין ‎ המוסדות ‎ היהודיים ‎ בעיר ‎ המטפלים‎ 
בענינים ‎ מסוג ‎ זה.‎ 

ותנה ‎ התחילו ‎ הקשיים. ‎ בכדי ‎ שאפשר ‎ יהיה ‎ להעביר ‎ את‎ 
הגווייה ‎ כעבור ‎ זמן ‎ לווארשה, ‎ נחוץ ‎ היה ‎ לקבור ‎ אותה ‎ בארגדעץ,‎ 
ואילו ‎ החברה ‎ קדישא ‎ התנגדה ‎ לכך׳ ‎ משום ‎ שזה ‎ מנוגד ‎ לדיני ‎ ההלכה.‎ 
ואז ‎ הועלתה ‎ ההצעה ‎ לפנות ‎ לרבי ‎ מאוסטרובצה, ‎ שיפסוק ‎ בענין‎ 
זה. ‎ למטרה ‎ זו ‎ הלכנו, ‎ אחד ‎ מנציגי ‎ המשפחה ‎ וכותב ‎ השוררת‎ 
האלה, ‎ לרבי.‎ 

החדר ‎ בו ‎ ישב ‎ הרבי, ‎ קטן ‎ הקומה ‎ וצנום־הגה ‎ שכולו ‎ עור‎ 
ועצמות ‎ ומכונס ‎ בתוך ‎ עצמו, ‎ היה ‎ שרוי ‎ באפלה. ‎ אך ‎ יחד ‎ עם ‎ זה‎ 
היו ‎ פניו ‎ מוארים ‎ כאילו ‎ מאור ‎ פנימי, ‎ שנאצל ‎ מאישיותו ‎ הקורנת׳‎ 
מלאת ‎ החכמה. ‎ "היושבים", ‎ כמנין ‎ במספר, ‎ הקשיבו ‎ לטענותינו,‎ 
שלנו ‎ ושל ‎ חברה ‎ קדישא, ‎ והתחילה ‎ השקלא ‎ וטריא.‎ 


״רײשבים״ ‎ ציטטו ‎ הלכה ‎ ברורה ‎ :  קרקע ‎ —  משמע ‎ קרקע‎ 
ממש, ‎ ומזה ‎ לא ‎ סטי ‎ כמלוא ‎ הנימה, ‎ תתפתח ‎ ויכוח ‎ ער ‎ ורציני.‎ 
רק ‎ איש ‎ אחד ‎ בלבה ‎ חרכי, ‎ ישב ‎ כל ‎ הזמן ‎ ושתק׳ ‎ כאילו ‎ נאבק ‎ עם‎ 
עצמה ‎ כמעט ‎ ואפשר ‎ היה ‎ לחוש ‎ את ‎ המתח ‎ הריחני ‎ שהוא ‎ נתון‎ 
ב ,ה ‎ נציג ‎ המשפחה ‎ התייפח ‎ בבכי ‎ מר ‎ וחרישה ‎ ואני ‎ פניתי ‎ בדברי‎ 
תחנונים ‎ לרבי ‎ שיעביר ‎ את ‎ רוע ‎ הגזירה. ‎ יגסה־נא ‎ הרבי ‎ למצוא‎ 
מוצא ‎ מהסבך, ‎ שההלכה ‎ לא ‎ תיפגם ‎ ושגם ‎ לא ‎ תיפגע ‎ "משפחה‎ 
השכילה.‎ 

אחרי ‎ שעה ‎ ארוכה ‎ של ‎ דממה ‎ מוחלטת ‎ הרים ‎ הרבי ‎ את ‎ עידו‎ 
ופסק ‎ את ‎ פסוקו ‎ כקיצור ‎ נמרץ ‎ :  ,,אמנם ‎ קרקע ‎ ה״קרקע ‎ ממש,‎ 
אבל... ‎ (ובאן ‎ עצרי ‎ כל ‎ הנוכחים ‎ את ‎ נשימתם ‎ כמחכים ‎ להמשך‎ 
דבריו! ‎ תעשו ‎ ארגז ‎ עם ‎ חורים ‎ אחדים ‎ בכל ‎ דפנותיד ‎ וצדדיה,. ‎ והשם‎ 
ינחם ‎ אתכם ‎ בתוך ‎ שאר ‎ אבי*י ‎ ציון ‎ וירושלים"...‎ 

זכורני ‎ כי ‎ במפקדת ‎ היחידה ‎ עורר ‎ פסק־דין ‎ זה ‎ עגין ‎ רב ‎ והחיילים‎ 
הנוצרים ‎ שיבחו ‎ את ‎ חכמתו ‎ הרבה ‎ וגישתו ‎ ההומאניטארית ‎ של‎ 
"היהודי ‎ הקדוש".‎ 

״הודה ‎ לײב ‎ צוקר, ‎ ראדום.‎ 


74 


ספר ‎ אופטרוכצוז‎ 


שהסכימה ‎ לסלוח ‎ בתנאי ‎ שהרבי ‎ יבטיחנה ‎ שלא ‎ תיענש ‎ על‎ 
שסירבה ‎ בתחילה.‎ 

כל ‎ ימי ‎ חייו ‎ לא ‎ פסק ‎ הרבי ‎ מלתמוה ‎ על ‎ הנם ‎ הגדול‎ 
שדבריו ‎ נשמעים. ‎ פעמים ‎ שמח ‎ שהכל ‎ שומעים ‎ לו, ‎ ויש‎ 
בידו ‎ להרחיק ‎ את ‎ האדם ‎ מן ‎ העבירה, ‎ ולפעמים ‎ חשש ‎ על‎ 
האחריות ‎ המוטלת ‎ עליו, ‎ כעל ‎ מי ‎ שיש ‎ בידו ‎ למחות ‎ ואינו‎ 
מוחה. ‎ הוא ‎ לא ‎ הסיח ‎ מדעתו ‎ את ‎ העובדה ‎ שאביו ‎ נחתום‎ 
פשוט ‎ היה, ‎ עובד ‎ עבודת ‎ פרך ‎ כל ‎ הלילה, ‎ ומנמנם ‎ בתפיליו‎ 
כעלות ‎ השחר. ‎ ובכל ‎ משפחתו ‎ לא ‎ היה ‎ אחד, ‎ שידע ‎ לגמור‎ 
פרשיותיו ‎ עם ‎ הציבור, ‎ והקב״ה ‎ הפלה ‎ את ‎ חסדיו, ‎ וגילה ‎ את‎ 
עיניו ‎ להביט ‎ נפלאות ‎ בתורת ‎ ה׳, ‎ אעפ״י ‎ שאינו ‎ כדאי ‎ והגון‎ 
לכו.‎ 

הוא ‎ היה ‎ אומר: ‎ "אל ‎ תבואני ‎ רגל ‎ גאוה". ‎ רגל ‎ גאוה‎ 
מהי ‎ ?  מדרכו ‎ של ‎ אדם ‎ להתבייש ‎ כשנותנים ‎ לו ‎ מתנה ‎ בשעה‎ 
שאינו ‎ ראוי ‎ לכך. ‎ אבל ‎ אחרי ‎ שנותנים ‎ לו ‎ וחוזרים ‎ ונותנים‎ 
לו, ‎ המתנות ‎ נעשות ‎ לו ‎ כהרגל, ‎ ולא ‎ די ‎ שאינו ‎ מתבייש‎ 
בהן ‎ אלא ‎ מתגאה ‎ בהן, ‎ כאילו ‎ מעשיו ‎ גרמו ‎ לו. ‎ נמצא‎ 
שההרגל ‎ מביא ‎ לידי ‎ גאוה. ‎ והיה ‎ רגיל ‎ לספר ‎ לנו ‎ על‎ 
מאורעות ‎ בחייו ‎ שהמיטו ‎ עליו ‎ גסיונות ‎ קשים:‎ 

—  בן ‎ שש ‎ עשרה ‎ הייתי, ‎ כשהפצירו ‎ בי ‎ חסידים ‎ אחדים‎ 
שאסע ‎ אתם ‎ אל ‎ הרבי ‎ מגרודז׳יסק. ‎ הימים ‎ היו ‎ ימי ‎ משבר‎ 
בנשמתי. ‎ הטבעתי ‎ את ‎ כל ‎ מאווי ‎ בגמרא. ‎ עשיתי ‎ לילות‎ 
כימים ‎ להגות ‎ בתורה, ‎ ולא ‎ הפסקתי ‎ אפילו ‎ לרגע. ‎ אולם‎ 
בתוך ‎ לבי ‎ ידעתי, ‎ שחכמתי ‎ קודמת ‎ ליראת ‎ חטאי, ‎ שהשקלא‎ 


וטריא ‎ היו ‎ מבלבלות ‎ את ‎ תפילתי ‎ באמצע ‎ שמונה־עשרה,‎ 
ולבי ‎ נוקפני, ‎ שמא ‎ לא ‎ תתקיים ‎ התורה ‎ בידי, ‎ וחשקתי ‎ מאד‎ 
לנסוע ‎ לרבי ‎ כדי ‎ שיחזקני ‎ ביראת ‎ ה/ ‎ אך ‎ יראתי ‎ מפני‎ 
ביטול ‎ תורה, ‎ שמא ‎ עצת ‎ היצר ‎ היא ‎ לבטלני ‎ מדברי ‎ תורה.‎ 
וכשבאו ‎ אלי ‎ האנשים ‎ הללו׳ ‎ יראים ‎ ושלמים ‎ וחסידי ‎ אמת,‎ 
ראיתי ‎ בזה ‎ רצונו ‎ של ‎ מקום, ‎ והסכמתי ‎ לנסוע, ‎ ופרסומי‎ 
הלך ‎ לפני. ‎ גם ‎ הפרסום ‎ המשונה ‎ הזה ‎ מעשה ‎ שטן ‎ היה.‎ 
באו ‎ אלי ‎ אנשים ‎ שקטנם ‎ עבה ‎ ממתני ‎ כדי ‎ לשוחח ‎ אתי,‎ 
ובטלו ‎ את ‎ זמני, ‎ ואני ‎ לא ‎ ידעתי ‎ כיצד ‎ להיפטר ‎ מהם, ‎ ויראתי‎ 
שמא ‎ אפגע ‎ בכבוד ‎ גדולים ‎ ממני.‎ 

קבלתי ‎ על ‎ עצמי ‎ שלא ‎ לדבר ‎ עם ‎ שום ‎ איש ‎ בדברי‎ 
תורה ‎ בכל ‎ ימי ‎ היותי ‎ בגרודז׳יסק. ‎ כ־י ‎ שלא ‎ להוסיף ‎ על‎ 
הפרסום ‎ שגדר ‎ בעדי ‎ מכל ‎ צד, ‎ ושלא ‎ להתבשם ‎ מארסה ‎ של‎ 
הגאוה, ‎ כשבאתי ‎ לשם ‎ הקיפוני ‎ כל ‎ בחורי ‎ בית־המדרש,‎ 
ולכל ‎ אחד ‎ יש ‎ לו ‎ מה ‎ לשאול. ‎ הקשבתי ‎ רב ‎ קשב ‎ לשאלותיהם,‎ 
ולא ‎ פתחתי ‎ פה ‎ כאילם ‎ שעה ‎ ארוכה. ‎ אחרי ‎ כן ‎ ראיתי ‎ את‎ 
האנשים ‎ שהביאו ‎ אותי ‎ לשם, ‎ והם ‎ שרויים ‎ בצער ‎ גדול,‎ 
מפני ‎ שהפליאו ‎ בתהילתי, ‎ כלומר, ‎ מביאים ‎ הם ‎ לגרודזיסק‎ 
בחור ‎ שהוא ‎ כך ‎ וכך, ‎ וכאן ‎ נראים ‎ כבדאים. ‎ נמלכתי ‎ בדעתי‎ 
אם ‎ יש ‎ לי ‎ רשות ‎ לגרום ‎ צער ‎ לאנשים ‎ הללו. ‎ פתאום,‎ 
כמעט ‎ שלא ‎ ברשותי, ‎ רמזה ‎ להם ‎ ידי, ‎ והם ‎ קפצו ‎ ממקומם‎ 
אצל ‎ השולחנות, ‎ וצבאו ‎ עלי ‎ לגזול ‎ ממני ‎ את ‎ כתר ‎ התורה‎ 
שחבשו ‎ לראשי ‎ אנשים ‎ תמימי ‎ דעה.‎ 

סגרתי ‎ את ‎ עיני ‎ לתפילה ‎ קצרה, ‎ ואחרי ‎ כן ‎ צירפתי‎ 


אוהב ‎ האדם‎ 

מוסדות ‎ מחיי ‎ הרס ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ זצ״זי‎ 

#  צעירה ‎ יהודיה, ‎ שהיתה ‎ מאורשת ‎ לבן־טובים, ‎ התאהבה ‎ בצעיר‎ 
נוצרי ‎ וברחה ‎ למנזר, ‎ שם ‎ עמדה ‎ להמיר ‎ את ‎ דתה ‎ במטרה ‎ להינשא‎ 
לאהובה. ‎ ההורים ‎ מצאו ‎ דרכים ‎ להוציאה ‎ מהמנזר, ‎ אך ‎ החתן ‎ היהודי‎ 
מיאן ‎ להתחתן ‎ אתה ‎ ודרש ‎ לבטל ‎ את ‎ השידוך. ‎ האדמו״ר ‎ ר׳ ‎ מאיר־‎ 
יחיאל ‎ קרא ‎ לבחור ‎ ושיכנע ‎ אותו ‎ בדברי ‎ נועם ‎ לשאת ‎ אותה ‎ לאשה:‎ 
"אילו ‎ הכלה ‎ היתד. ‎ צנועה ‎ יותר, ‎ מה ‎ חכמה ‎ היית ‎ מוכיח ‎ בשאת ‎ ך 
אותה ‎ לאשה; ‎ דווקא ‎ לאור ‎ הדברים ‎ שקרו ‎ עליך ‎ להוכיח ‎ את ‎ מדרגתן‎ 
הנעלה ‎ של ‎ מידת ‎ הרחמים ‎ ואל ‎ תתן ‎ לה ‎ להתרחק ‎ מהעם ‎ היהודי!"‎ 
הזוג ‎ הצעיר ‎ נישא ‎ וממשפחה ‎ חדשה ‎ זו ‎ יצאו ‎ רבנים ‎ וסופרים.‎ 

#  בשעתו ‎ אירגן ‎ ה״בוגד" ‎ שביתה ‎ במאפיות ‎ המצות ‎ בעיר ‎ בגלל‎ 
סירובם ‎ של ‎ בעליהן ‎ להכיר ‎ באגודה ‎ המקצועית ‎ של ‎ פועליהם, ‎ אחד‎ 
האופים ‎ הזמין, ‎ בתגובה ‎ לכך, ‎ נערות ‎ נוצריות ‎ כמפירות ‎ שביתה.‎ 
נשלחתי ‎ ממעם ‎ האגודה ‎ למאפיה, ‎ להתערב ‎ בענין. ‎ המו״מ ‎ לא ‎ העלה‎ 
תוצאות ‎ והאופה ‎ שפך ‎ נפט ‎ על ‎ הקמח, ‎ ואח״כ ‎ הזמינני ‎ לדין־תורה‎ 
לרבי ‎ מאיר־יחיאל ‎ ז״ל. ‎ הרבי ‎ פסק ‎ שעל ‎ האופה ‎ להחזיר ‎ מיד ‎ לעבודה‎ 
את ‎ הפועלות ‎ היהודיות ‎ שהושבתו ‎ ומה ‎ שנוגע ‎ לנזק ‎ שנגרם ‎ —  הוא‎ 
לקח ‎ אותו ‎ על ‎ עצמו ‎ ושילמו ‎ מכיסו...‎ 

#  פעם ‎ תבעה ‎ הרבנית ‎ לדין ‎ תורה ‎ את ‎ הדייר ‎ שלה ‎ יענקל ‎ חיים‎ 


מילמאן, ‎ שלא ‎ שילם ‎ שכר ‎ דירה ‎ מפני ‎ שידו ‎ לא ‎ השיגה ‎ את ‎ הכסף‎ 
לכך. ‎ הרבנית ‎ היתנתה ‎ תנאי ‎ שהדיון ‎ יתקיים ‎ לא ‎ בפני ‎ בעלה ‎ אלא‎ 
אצל ‎ הדיינים. ‎ כשהגיע ‎ תור ‎ דין ‎ התורה ‎ בא ‎ הרב ‎ והודיע ‎ שברצונו‎ 
לטעון ‎ למען ‎ הדייר, ‎ והלה ‎ אמר ‎ :  "אני ‎ סומך ‎ על ‎ הרב׳/‎ 

והרב ‎ טען ‎ כלפי ‎ הרבנית: ‎ "את ‎ הבית ‎ לא ‎ הקימותי ‎ בכספי,‎ 

אלא ‎ קיבלתי ‎ במתנה ‎ מאת ‎ חסידי, ‎ ואין ‎ רצוני ‎ שיהודי ‎ עני, ‎ המטופל‎ 
בילדים ‎ קטנים. ‎ ייאלץ ‎ לשלם ‎ לי ‎ שכר ‎ דירה ‎ מחפצים ‎ שקיבלתי‎ 
במתנה..."‎ 

•  יענקל ‎ לומפ ‎ מצא ‎ לו ‎ עילה ‎ לחמר ‎ עם ‎ משפחתו ‎ לעזרודנשים‎ 
בבית ‎ מדרשו ‎ של ‎ הרב׳ ‎ ובעקב ‎ התנהגותה ‎ הבלתי׳צנועה ‎ של ‎ משפחה‎ 
זו ‎ נקטו ‎ החסידים ‎ באמצעים ‎ חוקיים ‎ כדי ‎ להוציאו ‎ משם.‎ 

יענקל ‎ בא ‎ לפני ‎ הרב ‎ ושפך ‎ לפניו ‎ את ‎ מרי ‎ ליבו ‎ על ‎ שרוצים‎ 
להשליך ‎ אותו ‎ החוצה. ‎ הרבי ‎ היה ‎ מוכן ‎ למסור ‎ לו ‎ דירה ‎ אחרת‎ 
באיתה ‎ חצר ‎ שהיתר. ‎ תפוסה ‎ על ‎ ידי ‎ השומר׳ ‎ בתנאי ‎ שיעזוב ‎ את‎ 
עזרת־הנשים, ‎ אך ‎ יעגקל ‎ סירב ‎ לקבלה ‎ בטענה, ‎ שהדירה ‎ קטנה ‎ מדי‎ 
בשביל ‎ משפחתו ‎ הגדולה. ‎ כשהסביר ‎ לו ‎ הרב ‎ שאץ ‎ הוא ‎ יכול‎ 
להישאר ‎ במקום־תפילה ‎ ועליו ‎ להגיד ‎ מה ‎ מבוקשו ‎ אמר ‎ יענקל‎ 
לומפ ‎ שדרוש ‎ לו ‎ 400  דולר ‎ בשביל ‎ לשכור ‎ לעצמו ‎ דירה. ‎ הרבי ‎ פקד‎ 
על ‎ חסידיו ‎ לדאוג ‎ להשיג ‎ סכום ‎ זה, ‎ ולהפסיק ‎ את ‎ ההליכים ‎ המשפטיים‎ 
נגד ‎ המשפחה ‎ העניה. ‎ תוך ‎ שבועות ‎ קרובים ‎ נאסף ‎ הסכום ‎ ויענקל‎ 
החײט ‎ עזב ‎ את ‎ עזרת ‎ הנשים.‎ 

יוסקה ‎ אפנזר‎ 


75 


הגאון ‎ רפי ‎ מאיד־ ‎ יחיאל ‎ דלױ ‎ !ילשמור, ‎ זצ״ד‎ 

את ‎ כל ‎ הקושיות ‎ שלהם ‎ אל ‎ תוך ‎ פלפול ‎ גדול ‎ אחד, ‎ שלא‎ 
היה ‎ בו ‎ אפילו ‎ קורטוב ‎ שי“ ‎ אמה ‎ אבל ‎ יפה ‎ עד ‎ להפליא,‎ 
ותירצהי ‎ את ‎ כל ‎ הקושיות ‎ במחי ‎ כף ‎ אחד,‎ 

כלם ‎ היו ‎ נדהמים ‎ ומשתוממים, ‎ ואגי ‎ יצאתי ‎ מבית‎ 
המדרש. ‎ והלכתי ‎ הלוך ‎ ובכה ‎ על ‎ איטר ‎ עברתי ‎ על ‎ מה‎ 
שקיבלתי ‎ על ‎ עצמי, ‎ ועל ‎ שלא ‎ השיבותי ‎ להם ‎ השובה ‎ נכונה‎ 
לאמיתה ‎ של ‎ תורה.‎ 

והשאלה ‎ הראשונה ‎ ששאלני ‎ הרבי ‎ היתה, ‎ אם ‎ לומד‎ 
אני ‎ תורה ‎ לשמה. ‎ והלומד ‎ תורה ‎ לשמה ‎ —  אמר ‎ הרבי ‎ — 
קדושת ‎ התורה ‎ מגינה ‎ עליו ‎ מכל ‎ סכנה ‎ רוחנית ‎ או ‎ גשמית.‎ 
אני ‎ ידעתי ‎ למה ‎ הוא ‎ מתכוון.‎ 

אח ‎ היה ‎ לו ‎ לרבי, ‎ שהיה ‎ גר ‎ בדירה ‎ אחת ‎ בביתו ‎ על‎ 
אחיו ‎ הקדוש ‎ ומתפרנס ‎ מסכום ‎ קבוע ‎ שהרבי ‎ הקציב ‎ לו ‎ מ־י‎ 
שבוע. ‎ האיש ‎ הזה ‎ כאילו ‎ נוצר ‎ מלכתחילה ‎ כדי ‎ להזכיר ‎ * 
לרבי ‎ את ‎ צור ‎ מחצבתו. ‎ פשוט ‎ היה ‎ בתכלית ‎ הפשטית. ‎ כל‎ 
היום ‎ היה ‎ יושב ‎ בפינת ‎ אחת ‎ בבית ‎ מדרשי ‎ שיי ‎ דרבי‎ 
ומתנועע ‎ על ‎ גבי ‎ ספר ‎ התהיי4ים ‎ אשר ‎ לפניי, ‎ יזהר ‎ היד‎ 
להקדים ‎ שלום ‎ לכל ‎ אדם, ‎ איי ‎ יותר ‎ מן ‎ ה״גוט ‎ ניארגך‎ 
שלו ‎ לא ‎ ידע ‎ לדבר ‎ לפעמים, ‎ כשהיה ‎ מוכרח ‎ להוציא ‎ מפיו‎ 
שני ‎ משפטים ‎ שלמים, ‎ נסתמת ‎ יד‎ ,פסיק ‎ באמצע. ‎ נכדי ‎ הרבי‎ 
היו ‎ אוהבים ‎ אותו ‎ והיראים ‎ לי ‎ "הדוד ‎ חיים".‎ 

בתו ‎ של ‎ הרבי. ‎ יענטעלע. ‎ היתה ‎ אלמנה ‎ אחי' ‎ כע¬¬י¬‎ 
ר׳ ‎ דוד׳ל ‎ סילמן. ‎ בני• ‎ ש־ ‎ היב ‎ מיזמלניק. ‎ ד  יא ‎ ־־־ ‎ י־ב‎ 
בגוסטינין ‎ ומת ‎ בדמי ‎ ימײ ‎ יהיא ‎ עס ‎ ששת ‎ בניי: ‎ .:■י• ‎ בבי ‎ ז 


מפי ‎ הגאון ‎ מאוסטררבצה‎ 

חיצוניות ‎ ופנימיות‎ 

רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ מאוסטריבצה ‎ ד ,יד, ‎ אומר ‎ : 

—  לשעבר ‎ היו ‎ בני־אדם ‎ דומים ‎ לאורו ‎ של ‎ שמן ‎ בפב־ת ‎ תרה•'‎ 
חיצוניותם ‎ גסה ‎ ופנימיותם ‎ עדינה. ‎ אחר ‎ נעשו ‎ דומים ‎ לעששית ‎ של‎ 
נפט: ‎ חיצוניותם ‎ נאה ‎ ופנימיותם ‎ סרוחה; ‎ בזמננו ‎ הס ‎ במו ‎ החשמל‎ 
—  לא ‎ חיצונות ‎ ולא ‎ פנימיות...‎ 

ייחום ‎ אבות‎ 

בידוע, ‎ אביו ‎ של ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ היה ‎ מפשוטי ‎ העם ‎ ועסק‎ 
באפיית ‎ כעכים. ‎ פעם ‎ נזדמן ‎ הרבי ‎ בין ‎ גדולי ‎ רבנים ‎ שעסקי ‎ בדברי‎ 
תירד״ ‎ כל ‎ אחד ‎ בדברי ‎ תירה ‎ ששמע ‎ מאביו.‎ 
זה ‎ אומר:‎ 

—  אבי, ‎ זכרונו ‎ לברכה, ‎ היקשה ‎ כך ‎ וכך ‎ ותירץ ‎ כך ‎ וכך.‎ 

וזה ‎ אומר:‎ 

—  אבי, ‎ זצ״ל, ‎ דרש ‎ כך ‎ וכך.‎ 

כשהגיע ‎ תורו ‎ של ‎ ר, ‎ מאיר ‎ יהיאל ‎ פתח ‎ ואמר:‎ 

—  מקובלני ‎ מפי ‎ אבי ‎ זכרונו ‎ לברכה, ‎ שכעך ‎ ישן ‎ יחיש ‎ ־־־‎ 

חדש ‎ עדיף... ‎ —  והמשיך ‎ באחד ‎ מחידושי ‎ התורה ‎ שלו.‎ 


הרבי, ‎ והרבה ‎ צער ‎ גרמה ‎ לו ‎ לאביה. ‎ בני ‎ יענטעלע ‎ כשהיו‎ 
קטנים ‎ היו ‎ מתרפקים ‎ על ‎ הדוד ‎ חיים, ‎ אפשר ‎ היה ‎ לראות‎ 
אותו ‎ יושב ‎ ומתנועע ‎ על ‎ גבי ‎ ספר ‎ התהילים, ‎ ושני ‎ נכדי‎ 
הרבי ‎ דבוקים ‎ בו, ‎ זה ‎ מימין ‎ וזה ‎ משמאל, ‎ והוא ‎ מחבק ‎ אותם‎ 
בשתי ‎ ידיו ‎ הכבדות. ‎ אבל ‎ כשגדלו ‎ והתחילו ‎ ללמוד ‎ גמרא‎ 
נפסק ‎ הקשר ‎ שבינם ‎ ובין ‎ הדוד ‎ חיים.‎ 

מעניין ‎ הדבר, ‎ שהאיש ‎ הזה, ‎ שהיה ‎ כמעט ‎ אילם ‎ בין‎ 
אנשים ‎ בני ‎ גילי, ‎ ידע ‎ לדבר ‎ אל ‎ ילדים ‎ ולהצחיק ‎ אותם.‎ 

היהס ‎ שבין ‎ שני ‎ האחים ‎ הללו ‎ לא ‎ היה ‎ יחס ‎ רגיל ‎ של‎ 
אהים. ‎ רי׳ ‎ חיים ‎ היה ‎ גדול ‎ מן ‎ הרבי ‎ בשנים ‎ ובקומה, ‎ והרבי‎ 
נהג ‎ בו ‎ כבוד, ‎ משום ‎ שחייב ‎ אדם ‎ לנהוג ‎ כבוד ‎ באחיו ‎ הגדול‎ 
ממנו ‎ בשנים. ‎ היה ‎ נזהר ‎ שלא ‎ לקבל ‎ ממנו ‎ שום ‎ שירות;‎ 
והלה ‎ עמד ‎ לפני ‎ אחיו ‎ הקדוש ‎ באימה ‎ וביראה ‎ ברתת ‎ ובזיע.‎ 
יאימיא ‎ ניתנה ‎ לי ‎ הרשות ‎ להיות ‎ שמשו. ‎ היה ‎ עומד ‎ ושומר‎ 
על" ‎ כעי1 ‎ בבת ‎ עיני.‎ 

הוא ‎ היה ‎ יוצא ‎ ונביס ‎ אצי ‎ הרבנית ‎ מטפל ‎ כיענטעלע‎ 
ומשליט ‎ אותה ‎ כשהיא ‎ מטיחה ‎ דברים ‎ כלפי ‎ מעלת ‎ על ‎ מות‎ 
בעלד ‎ הצדיק; ‎ אבל ‎ הוקיר ‎ את ‎ רגליו ‎ מחדרו ‎ של ‎ הרבי.‎ 
בחג• ‎ כשמלאו ‎ חסידים ‎ את ‎ בית ‎ מדרשו ‎ של ‎ הרבי, ‎ היה ‎ ר׳‎ 
חי‎ ־ס ‎ מתפרד ‎ בביה־חבנסת ‎ שבעיר, ‎ כאילו ‎ לא ‎ רצה ‎ לבייש‎ 
א- ‎ הימי ‎ באחי־ ‎ הגמלוני ‎ והמגושם.‎ 

'־."בי ‎ לא ‎ זז ‎ בלבד ‎ שנהג ‎ בי ‎ כבוד ‎ מתוך ‎ חובה, ‎ אלא‎ 
אר ‎ ביבי ‎ איתי ‎ בכל ‎ ־‘בו. ‎ והעריך ‎ את ‎ תמימותו ‎ של ‎ האיש.‎ 


ארכה ‎ ב;יפ ‎ וארכה ‎ אכיר‎ 

שאלו ‎ לו ‎ לרבי ‎ מאיד ‎ יחיאל:‎ 

ילמדנו, ‎ רבני, ‎ מפני ‎ מה ‎ טבען ‎ של ‎ בריות/ ‎ שאהבת ‎ אב ‎ לבן‎ 
ג־־־ילה ‎ מאהבת ‎ בן ‎ לאב ‎ ? 

י- ‎ דברים ‎ כפשוטם, ‎ ־־ ‎ חשיב ‎ הרבי ‎ —  כל ‎ הדורות ‎ כולם ‎ מוצאם‎ 
מאדם ‎ הראשון׳ ‎ שהנחיל ‎ להם ‎ את ‎ מידותיו ‎ כידיע, ‎ היה ‎ לו ‎ לאדם‎ 
הראשון ‎ בנים׳ ‎ והנחיל ‎ לדורות ‎ הבאים ‎ את ‎ אהבתי ‎ אליהם, ‎ אך ‎ את‎ 
אהבתו ‎ לאביו ‎ לא ‎ הנחיל ‎ להם ‎ כי ‎ לא ‎ היה ‎ לו ‎ אבא...‎ 


מדיד ‎ מד'...‎ 

פעם ‎ בא ‎ אליו ‎ אחד ‎ ממקורביו ‎ ושפן ‎ לפניו ‎ את ‎ לבו‎ : 

רבי׳ ‎ טרוד ‎ אני ‎ יתר ‎ על ‎ המידה ‎ בדאגות ‎ פרנסה ‎ ואין ‎ שעתי‎ 
פגייה ‎ לחנך ‎ ילדי ‎ בדרכי ‎ ההורה ‎ והדרך־ארץ.‎ 

—  בוא ‎ ושמע׳ ‎ —  ענה ‎ הרבי ‎ —  ראית ‎ מימיך ‎ דג ‎ קטן ‎ הנמצא‎ 
ימעו ‎ דג ‎ גדול ‎ ?  לעולם ‎ אין ‎ זנבו ‎ של ‎ הקטן ‎ כלפי ‎ זנבו ‎ של ‎ הגדול,‎ 
אלא ‎ ראשו ‎ של ‎ הדג ‎ הקטן ‎ נמצא ‎ בכיוון ‎ זנבו ‎ של ‎ הגדול. ‎ מכאן, ‎ שלא‎ 
רדף ‎ הגדול ‎ אחרי ‎ טרפו׳ ‎ אלא ‎ הטרף ‎ נזדמן ‎ לו ‎ כשהוא ‎ בא ‎ נגדו.‎ 

—  ללמדן ‎ —  סיים ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ —  שלא ‎ יהא ‎ אדם ‎ רודף‎ 
אחרי ‎ פרנסתו, ‎ אלא ‎ היא ‎ מזדמנת ‎ ובאה ‎ נגדו...‎ 


76 


ספר ‎ אוסטרוכצה‎ 


איש ‎ האמת ‎ והצדק‎ 

כל ‎ האומנים ‎ שעשו ‎ מלאכה ‎ בשבילו ‎ היו ‎ ממין ‎ זה‎ : 
יהודים ‎ פשוטים, ‎ אביונים ‎ מדוכאים ‎ ואומרי ‎ תהילים, ‎ גם‎ 
החייט, ‎ גם ‎ הסנדלר ‎ וגם ‎ בעל ‎ העגלה ‎ שלו. ‎ השמשים, ‎ ברי‎ 
לי ‎ שהוא ‎ לא ‎ מינה ‎ אותם. ‎ אפשר ‎ שהחסידים ‎ הכניסו ‎ אותם.‎ 
וקרוב ‎ לודאי, ‎ שבכוח ‎ זרועם ‎ תפשו ‎ את ‎ מקומותיהם, ‎ ואיש‎ 
לא ‎ כיהה ‎ בהם. ‎ מיום ‎ עמדי ‎ על ‎ דעתי ‎ זוכר ‎ אני ‎ את ‎ שני‎ 
משמשי ‎ הרבי, ‎ ר׳ ‎ חיים ‎ זונדל ‎ ור׳ ‎ יהושע׳לה. ‎ רק ‎ נחמיה,‎ 
שמש ‎ בית ‎ הדין, ‎ נתמנה ‎ מדעת ‎ הקהל. ‎ מחיקם ‎ של ‎ אלה ‎ יצא‎ 
הרבי. ‎ הוא ‎ ידע ‎ שיחם ‎ ושיגם ‎ ודכאון ‎ נפשם, ‎ ידע ‎ כיצד‎ 
לנחמם ‎ ואיך ‎ לדבר ‎ על ‎ לבם. ‎ מכאן ‎ השפעתו ‎ הגדולה ‎ על‎ 
פשוטי ‎ העם, ‎ שהיו ‎ מוסרים ‎ את ‎ נפשם ‎ על ‎ כבודו. ‎ ולא ‎ רק‎ 
אלה ‎ שהאמינו ‎ בו ‎ כבאיש ‎ אלהים ‎ קדוש, ‎ והעובר ‎ על ‎ דבריו‎ 
כאילו ‎ נוגע ‎ בבבת ‎ עינם, ‎ אלא ‎ אפילו ‎ החפשים ‎ שבעיר, ‎ נחותי‎ 
הדרגא ‎ ופחותי ‎ העם ‎ היו ‎ עומדים ‎ לפניו ‎ כעבדא ‎ קמא ‎ מריה,‎ 
ונשמעים ‎ לו ‎ מרצונם ‎ הטוב; ‎ הם ‎ ידעו ‎ שהאמת ‎ הפשוטה‎ 
והמובנת ‎ מדברת ‎ מתוך ‎ גרונו.‎ 

זוכר ‎ אני ‎ מעשה ‎ שהיה‎ ;  לא ‎ רחוק ‎ מאוסטרובצה ‎ היתד,‎ 

העיר ‎ סטאשוב. ‎ סמוך ‎ לסטאשוב ‎ היה ‎ הכפר ‎ ריטבן ‎ שהיה‎ 
שם ‎ בית־חרושת ‎ לסוכר. ‎ היה ‎ בסטאשוב ‎ יהודי ‎ ושמו ‎ ר׳‎ 
יחיאל ‎ קארפ, ‎ שהיה ‎ הקבלן ‎ של ‎ בית ‎ החרושת ‎ הנ״ל, ‎ כלומר,‎ 
היה ‎ מקבל ‎ את ‎ כל ‎ תוצרתו ‎ של ‎ בית ‎ החרושת ‎ ומחלקה‎ 
בערי ‎ המדינה. ‎ הוא ‎ החזיק ‎ בזה ‎ הרבה ‎ שנים ‎ ונתעשר. ‎ באה‎ 
אשה ‎ אחת ‎ אוסטרובצאית, ‎ עשירה ‎ ותקיפה, ‎ מרים ‎ ביילה‎ 


שמה, ‎ וקנתה ‎ את ‎ הקבלנות. ‎ אפשר ‎ שהוסיפה ‎ על ‎ המחיר,‎ 
או ‎ השתמשה ‎ באיזו ‎ השפעה ‎ אחרת. ‎ קנתה ‎ וחסל. ‎ נכנס‎ 
ר׳ ‎ יחיאל ‎ קארפ ‎ אל ‎ הרבי ‎ וקבל ‎ על ‎ האשה ‎ שהיתה ‎ מן‎ 
הנכבדות ‎ שבעיר. ‎ הרבי ‎ שלח ‎ את ‎ השמש ‎ לתבוע ‎ אותה‎ 
לדין, ‎ היא ‎ הופיעה ‎ מיד ‎ והרבי ‎ פנה ‎ אליה:‎ 

—  קנית ‎ את ‎ קבלנות ‎ ריטבןז‎ 

—  כן, ‎ רבי.‎ 

—  כבר ‎ יש ‎ לך ‎ חוזה?‎ 

—  כן, ‎ רבי.‎ 

—  תני ‎ סימן ‎ לשמש ‎ ויביא ‎ את ‎ החוזה ‎ לכאן...‎ 

השמש ‎ רץ ‎ והביא ‎ את ‎ הגליון. ‎ הרבי ‎ עיין ‎ בו, ‎ קפלו‎ 

לארבעה ‎ וקרעו ‎ לרסיסים.‎ 

—  האמיני ‎ לי, ‎ אשתו ‎ של ‎ ר׳ ‎ אלעזר ‎ אהרן, ‎ שמן ‎ היום‎ 
שנולדת ‎ עד ‎ עכשיו ‎ לא ‎ נעשה ‎ אתך ‎ חסד ‎ גדול ‎ מזה ‎ שעשיתי‎ 
אתך ‎ עכשיו, ‎ שהצלתיך ‎ מחטא, ‎ שהכפרה ‎ עליו ‎ קשה ‎ כקריעת‎ 
ים ‎ סוף. ‎ בחמלת ‎ ה׳ ‎ עליך ‎ עלה ‎ במחשבתו ‎ של ‎ ר׳ ‎ יחיאל‎ 
קארם ‎ להיכנס ‎ אלי. ‎ אילו ‎ ידעת ‎ היית ‎ מרקדת ‎ משמחה‎ 
מכאן ‎ עד ‎ לביתך. ‎ זאת ‎ היא ‎ השגת־גבול ‎ לכל ‎ פרטיה, ‎ והרווח‎ 
הוא ‎ גזילה ‎ ממש ‎ ואסור ‎ בהנאה. ‎ וזו ‎ היא ‎ עבירה ‎ שבין‎ 
אדם ‎ לחברו• ‎ שאין ‎ אפילו ‎ יום ‎ כפורים ‎ מכפר ‎ עליה. ‎ ולזה‎ 
יש ‎ להוסיף ‎ את ‎ הצער, ‎ השבת ‎ והבושת ‎ שהיית ‎ מחוייבת‎ 
לשלם ‎ לו.‎ 

האשה ‎ התחילה ‎ לבכות:‎ 

—  לא ‎ מתוך ‎ צער ‎ אני ‎ בוכה, ‎ —  אמרה, ‎ —  אלא‎ 


את ‎ הסיפור ‎ הבא ‎ שמעתי ‎ מפי ‎ ר׳ ‎ יוחנן ‎ רובינשטיין ‎ ז״ל:‎ 

לפני ‎ זמן ‎ נכנס ‎ לבית־מסחרו ‎ צעיר ‎ כבן ‎ 25, ‎ ללא ‎ כובע ‎ לראשו,‎ 

וביקש ‎ ספר ‎ על ‎ הרבי ‎ מאוסטרובצה. ‎ בראותו ‎ את ‎ תמיהתי ‎ הרבה,‎ 
אמר ‎ לי ‎ הצעיר‎ : 

—  אל ‎ תתפלא ‎ על ‎ שאני ‎ מחפש ‎ ספר ‎ על ‎ הרבי, ‎ אנו ‎ חייבים‎ 
לו ‎ הרבה.‎ 

וכאן ‎ בא ‎ סיפור ‎ נפלא ‎ מימי ‎ מלחמת ‎ העולם ‎ הראשונה:‎ 

—  בעלה ‎ הראשון ‎ של ‎ אמי ‎ (החיה ‎ עתה ‎ בכפר ‎ יהושע ‎ שבעמק‎ 

יזרעאל) ‎ גויים ‎ למלחמת ‎ העולם ‎ הראשונה. ‎ בתום ‎ המלחמה ‎ לא ‎ שב‎ 
לאשתו ‎ ועקבותיו ‎ נעלמו. ‎ האשה ‎ שהיתר, ‎ צעירה ‎ לימים ‎ נשארה‎ 
בעגינותה ‎ ללא ‎ תקווה ‎ להחלץ ‎ ממנה. ‎ מדי ‎ פעם ‎ באה ‎ האשד, ‎ לפני‎ 

הרבי ‎ מאוססרובצה ‎ ושפכה ‎ לפניו ‎ את ‎ מרי ‎ לבה. ‎ פעם ‎ בגבול ‎ מציקתה‎ 
פנתה ‎ בקריאה ‎ נואשת ‎ לרבי: ‎ "רבנו ‎ הקדוש, ‎ מה ‎ יהיה ‎ בטיפי?!" ‎ נכמרו‎ 
רחמיו ‎ של ‎ הרבי ‎ ואמר‎ :  "סעי, ‎ בתי, ‎ לוארשה ‎ והשי״ת ‎ יעזור ‎ לך".‎ 

האשה ‎ שמעה ‎ בקול ‎ הרבי, ‎ נסעה ‎ לוארשה ‎ ושם ‎ עבדה ‎ במשקי‎ 
בית. ‎ בשעותיה ‎ הפנויות ‎ היתד, ‎ רגילה ‎ לשבת ‎ במסעדה ‎ ולתנות ‎ את‎ 
מר ‎ ליבה. ‎ פעם ‎ שמע ‎ סבל, ‎ שישב ‎ ממולה, ‎ את ‎ דבריה ‎ הקשים ‎ על‎ 

גורלה ‎ המר. ‎ הוא ‎ ניגש ‎ אליה ‎ וביקש ‎ לשמוע ‎ את ‎ שם ‎ בעלה ‎ וצורתו.‎ 

כאשר ‎ האשד, ‎ מסרה ‎ לו ‎ את ‎ הפרטים ‎ התחלחל ‎ כולו ‎ וסיפר. ‎ שבאחד‎ 
הקרבות, ‎ כשהיה ‎ יחד ‎ אתו ‎ בחפירה ‎ אחת, ‎ פגע ‎ רסיס ‎ של ‎ פצצה‎ 


בבעלה, ‎ שנהרג ‎ במקום, ‎ והוא ‎ בעצמו ‎ התעסק ‎ בקבורתו. ‎ מיד ‎ הלכו‎ 
שניהם ‎ למשרד ‎ הרבנות ‎ בוארשה, ‎ ואחרי ‎ שהלה ‎ סיפר ‎ את ‎ הפרשה‎ 
כולד, ‎ הותרה ‎ האשד, ‎ מעגינותה.‎ 

והצעיר ‎ הוסיף:‎ 

—  לא ‎ ארך ‎ זמן ‎ מ: ‎ ואמי ‎ התחתנה ‎ שנית, ‎ ואני ‎ משמש ‎ עוות‎ 
חיה ‎ למעשה ‎ פלא ‎ זה...‎ 

על ‎ שיטת ‎ אוסטרוכצה ‎ כפלפול ‎ חריף...‎ 

לשיטתו ‎ בלימוד ‎ יצאו ‎ מוניטין. ‎ הרבי ‎ מאוסטרובצה ‎ הצטיין‎ 
בפלפול ‎ מורט־מוחין ‎ ומשעשע ‎ כאחד, ‎ בחשבון ‎ גימטריאות ‎ ונוטריקונים‎ 
להפליא. ‎ פעם ‎ השמיע ‎ "שיחת־חולין ‎ תורנית" ‎ באזני ‎ גאון ‎ אחד‎ 
שבא ‎ לבקרו, ‎ הלה ‎ הבחין ‎ שהדברים ‎ נוצרו ‎ זה ‎ עתה ‎ במוחו ‎ של‎ 
הרבי ‎ ולחש ‎ בחשאי ‎ לחסיד ‎ שניצב ‎ לידי: ‎ "אינני ‎ משיג! ‎ אינני‎ 
משיג! ‎ גאון ‎ אחר ‎ זקוק ‎ היה ‎ לחשוב ‎ על ‎ הענין ‎ שעות ‎ מרובות, ‎ והוא‎ 
הרי ‎ ערך ‎ דבריו ‎ בחמש ‎ דקות?"‎ 

במקרה ‎ שמע ‎ הרבי ‎ מה ‎ שאמר, ‎ ומיד ‎ נענה ‎ כמו ‎ מצטדק:‎ 
.,טעות ‎ בידך‎ !  חמש ‎ דקות ‎ ?  חלילה ‎ !  רק ‎ דקה ‎ אחת ‎ אני ‎ חושב‎ ! 
ארבע ‎ דקות ‎ לפני ‎ כן ‎ הריני ‎ הוגה ‎ בתפלה ‎ :  שהקב״ה ‎ יעזור ‎ לי‎ 
להגיע ‎ למקור ‎ האמת ‎ ברגע ‎ שאחדש.."‎ 

כזו ‎ היתה ‎ שיטת ‎ אוסטרוכצר, ‎ בלימוד, ‎ שיצאו ‎ לה ‎ מוניטין...‎ 


הגאון ‎ רבי ‎ צאיד־יהיאי ‎ דלײ ‎ דדישצור, ‎ זצ״ד‎ 


77 


משמחה. ‎ אם ‎ אני ‎ לשלושה ‎ בנים ‎ וארבע ‎ בנוה, ‎ וציפרנה‎ 
של ‎ אצבע ‎ קטנה ‎ שלהם ‎ טובה ‎ לי ‎ מכל ‎ הון ‎ דעלמא.‎ 

—  אין ‎ אני ‎ מדבר ‎ על ‎ העונש. ‎ ישמרנו ‎ ה׳ ‎ מעונש‎ 
עבירה. ‎ אבל ‎ גרוע ‎ מן ‎ העונש ‎ הוא ‎ החטא.‎ 

—  כן, ‎ רבי. ‎ רוצה ‎ אני ‎ שר׳ ‎ יחיאל ‎ יכנס ‎ אלי ‎ לסעודת‎ 
הערב. ‎ רוצה ‎ אני ‎ לפייסו.‎ 

—  טוב, ‎ טוב, ‎ טוב. ‎ הוא ‎ יסור ‎ לשם. ‎ כן ‎ תסור, ‎ ר׳‎ 
יחיאל.‎ 

יומו ‎ של ‎ הרבי‎ 

כך ‎ היתד, ‎ התנהגותו ‎ של ‎ הרבי: ‎ הוא ‎ קם ‎ בארבע!‎ 
ומשום ‎ שלא ‎ פשט ‎ את ‎ בגדיו ‎ אלא ‎ בלילי ‎ שבתות, ‎ היה‎ 
חסר ‎ רק ‎ נטילת־ציפרנים, ‎ ופתח ‎ תיכף ‎ ומיד ‎ ב״אלהי ‎ נשמה",‎ 
ובירך ‎ ברכת ‎ התורה. ‎ הוא ‎ היה ‎ מקדים ‎ "אלהי ‎ נשמה"‎ 
לברכת ‎ התורה. ‎ היה ‎ נשען ‎ בשתי ‎ ידיו ‎ עי1 ‎ סף ‎ החלון,‎ 
מתנועע ‎ ולוחש, ‎ ומסתכל ‎ בלובן ‎ השלג ‎ בחורף ‎ ובדמדומי‎ 
השחר ‎ בקיץ.‎ 

היה ‎ עוסק ‎ בתורה ‎ כחמש ‎ שעות ‎ כשרגלו ‎ האחת ‎ על‎ 
הכסא, ‎ וספרו ‎ על ‎ ברכיי, ‎ כך ‎ היה ‎ עומד ‎ כחמש ‎ שעות‎ 
רצופות ‎ בלי ‎ נוע ‎ ובלי ‎ לול,. ‎ אלא ‎ הוגה ‎ ושקוע. ‎ לא ‎ הפסיק‎ 
אלא ‎ לקריאת ‎ שמע ‎ כשעלה ‎ השחר.‎ 

דלת ‎ חדרו ‎ היתד׳ ‎ תמיד ‎ פתוחה, ‎ אבל ‎ איש ‎ לא ‎ היה‎ 
רגיל ‎ להיכנס ‎ לשם ‎ באותן ‎ השעות.‎ 


צדיק ‎ בכל ‎ דרכיו‎ 

בתשע ‎ כבר ‎ המתין ‎ לו ‎ בעל ‎ העגלה ‎ עם ‎ סוסו ‎ לפני ‎ פתח‎ 
ביתו, ‎ כדי ‎ להסיעו ‎ לבית ‎ הטבילה. ‎ היה ‎ טובל ‎ ומחליף‎ 
את ‎ לבניו ‎ בכל ‎ יום ‎ ויום. ‎ על ‎ מושב ‎ רך ‎ לא ‎ ישב ‎ הרבי, ‎ משום‎ 
חשש ‎ שעטנז; ‎ היה ‎ בעל ‎ העגלה ‎ מציע ‎ לו ‎ מושב ‎ מאלומה‎ 
של ‎ קש, ‎ וככה ‎ היה ‎ מגלגל ‎ אותו ‎ במורד ‎ ההר ‎ עד ‎ המקווה.‎ 

כשחזר, ‎ כבר ‎ המתין ‎ המניץ ‎ שלו, ‎ לא ‎ האריך ‎ בתפילה,‎ 

כדי ‎ שלא ‎ להטריח ‎ את ‎ הציבור. ‎ היה ‎ עוטף ‎ את ‎ פניו ‎ בטלית‎ 
הכבדה ‎ שלו, ‎ נדחק ‎ בתוך ‎ קרן ‎ זווית ‎ אצל ‎ התנור, ‎ ומתפלל‎ 
בלחש ‎ עם ‎ הציבור. ‎ גם ‎ העובר ‎ לפני ‎ התיבה ‎ וגם ‎ אלה‎ 
שעשו ‎ לו ‎ "הטבת ‎ חלום" ‎ בכל ‎ יום ‎ היו ‎ אנשים ‎ קבועים‎ 
ומזומנים ‎ לכך, ‎ וכולם ‎ היו ‎ אנשים ‎ פשוטים ‎ ויראי ‎ ה׳.‎ 

כשגמר ‎ את ‎ תפילתו ‎ לא ‎ היה ‎ חולץ ‎ את ‎ תפיליו ‎ עד‎ 
מנחה ‎ גדולה; ‎ ואלה ‎ הן ‎ השעות ‎ שקיבל ‎ פתקאות ‎ מידי‎ 
אנשים, ‎ שבאו ‎ להזכיר ‎ את ‎ עצמם ‎ לפניו, ‎ או ‎ לשאול ‎ בעצתו.‎ 
רק ‎ ייעתים ‎ נדירות ‎ היה ‎ מחוה ‎ את ‎ דעתו ‎ בעצה. ‎ על ‎ פי‎ 
ריב ‎ היתד, ‎ תשובתו ‎ הרגילה‎ :  אמרו ‎ תהלים, ‎ ובטחו ‎ בו‎ 
יתברך. ‎ ממון ‎ לפדיון ‎ נפש ‎ לא ‎ קיבל. ‎ בכלל ‎ היה ‎ נזהר ‎ שלא‎ 
לנגוע ‎ בממון, ‎ המטמא ‎ את ‎ הידים, ‎ לפי ‎ דעתו; ‎ וכשנזקק‎ 
לפעמים ‎ לטלטלו, ‎ היה ‎ נוטלו ‎ בכנף ‎ גלימתו.‎ 

מכל ‎ מקום ‎ נגבה ‎ שם ‎ הרבה ‎ כסף ‎ מידי ‎ אגשים ‎ שרצו‎ 
לתת. ‎ נכנסה, ‎ למשי, ‎ אשד, ‎ אלמנה ‎ ובכתה ‎ שבתה ‎ עומדת‎ 
להינשא. ‎ יעליה ‎ לסלק ‎ את ‎ הנדוניה, ‎ ואין ‎ בידה ‎ פרוטה‎ 
לפורטה. ‎ שאייה ‎ הרבי ‎ לפרטי ‎ הדברים, ‎ כמה ‎ נחוץ ‎ ולמתי?‎ 


מסירוידנפש ‎ למען ‎ היהד־ת ‎ ושפלות־רוח ‎ עד ‎ תום, ‎ מאפיינים‎ 
כל ‎ תו ‎ משרטוטי ‎ דיוקנו ‎ של ‎ הרבי. ‎ פעם ‎ נפחו ‎ רגליו ‎ ולא ‎ היה ‎ מסוגל‎ 
לזוז ‎ ממיטתו. ‎ בכל ‎ זאת ‎ התנער ‎ מעל ‎ יצועו ‎ בערב ‎ שבת ‎ והלך ‎ לטבול‎ 
במקוה. ‎ פערו ‎ מקורביו ‎ עיד־תמהון ‎ :  פיקוח־נפש ‎ ?  אך ‎ הרבי ‎ בשלו:‎ 
לשם ‎ מה ‎ ברא ‎ הקב״ה ‎ את ‎ הרגלים, ‎ אם ‎ לא ‎ בשביל ‎ שילכו ‎ בהם‎ 
למקור. ‎ ?...‎ 

בערב ‎ יום־כיפור ‎ צייה ‎ להלקותו. ‎ החליק ‎ משמשו ‎ ברצועה ‎ על‎ 
עצמותיו ‎ המדולדלות. ‎ אז ‎ קרא ‎ הרבי ‎ בקול ‎ כאוב: ‎ "בעסער ‎ י  איך‎ 
שפיר ‎ דאך ‎ גארנישט״‎ !  (הפלא ‎ מכותיך, ‎ הרי ‎ אינני ‎ חש ‎ עדיין‎ 
מאומה ‎ !)...‎ 

וברגעי ‎ הליכתו ‎ מביתו ‎ לבית־מדרשו, ‎ לתפלת ‎ "כל ‎ נדרי", ‎ היו‎ 
כל ‎ בני ‎ אוסטרובצה ‎ מתייצבים ‎ משני ‎ צירי ‎ הדרך ‎ לחזות ‎ בפני ‎ קדשו,‎ 
והרבי ‎ כדרכו ‎ מבקש ‎ מחילה ‎ מכל ‎ אחד, ‎ בהוסיפו‎ :  "חטאי ‎ גדלו‎ 
מחטאיכם"‎ ! 

יהודי ‎ כץ ‎ גדים‎ 

חז״ל ‎ מספרים ‎ על ‎ יעקב ‎ שלמד ‎ י״ד ‎ שנים ‎ בבית ‎ מדרשם ‎ של‎ 
שם־ועבר, ‎ בטרם ‎ יצא ‎ לחרן. ‎ לכאורה ‎ :  מה ‎ חידוש ‎ בי״ד ‎ השנים‎ 
הללו, ‎ והרי ‎ עוד ‎ לפני ‎ כן ‎ למד ‎ יעקב ‎ בישיבתם, ‎ כפי ‎ שרש״י ‎ מסביר‎ 
בפרשת ‎ תולדות ‎ את ‎ הפסוק ‎ :  ״יושב ‎ אהלים ‎ —  אהלו ‎ של ‎ שם‎ 
ואהלו ‎ של ‎ עבר״ ‎ ? 

אכן, ‎ הסביר ‎ הרבי, ‎ לראשונה ‎ למד ‎ אצלם ‎ כיצד ‎ עובדים ‎ את‎ 


ה׳ ‎ בין ‎ יחידים. ‎ בהיותי ‎ בסביבת ‎ צדיקים ‎ כאבותיו ‎ ורבותיו׳ ‎ עכשיו‎ 
חלד ‎ ללמוד ‎ איד ‎ לחיות ‎ ביהודי ‎ בין ‎ גויים ‎ ירשעים ‎ כמו ‎ לבן.‎ 
לחיית ‎ כיהודי ‎ ביו ‎ גדים, ‎ זוהי ‎ מסית ‎ בפד ‎ עצמה.‎ 

ואנכי, ‎ עפר ‎ יאפי‎ 

הוא ‎ היה ‎ אומר ‎ : 

—  בשכר ‎ שאמר ‎ אברהם ‎ אבינו ‎ "ואנוכי ‎ עפר ‎ ואפר", ‎ זכה‎ 
שבמלחמתו ‎ עם ‎ ארבעת ‎ המלכים ‎ הפך ‎ כל ‎ גרגיר ‎ חול ‎ שזרק ‎ לסייף‎ 
וכל ‎ גבעול ‎ קש ‎ לוזץ־מוות, ‎ כפי ‎ שחז״ל ‎ מספרים.‎ 

מה ‎ הוא ‎ החשיב ‎ גופי ‎ לעפר ‎ אף ‎ הקב״ה ‎ החשיב ‎ עפר ‎ כגופו,‎ 

מה ‎ גופו ‎ נמסכו ‎ בי ‎ כוחרת ‎ טמירים ‎ להילחם ‎ על ‎ נפשו ‎ בגבורה ‎ אף‎ 
עפרו ‎ מסוגל ‎ לכך, ‎ כיון ‎ שלגבי ‎ אברהם, ‎ עפר־וגוף‎ —  היינו ‎ הך...‎ 
במרה ‎ שאדם ‎ מודד ‎ מודדין ‎ לו...‎ 

ספרי ‎ תורה ‎ למכביר‎ 

מספרים: ‎ פעם ‎ נקלע ‎ הרבי ‎ מאוסטרובצה ‎ לחגיגת ‎ סיים ‎ כתיבת‎ 
ספר־תורה. ‎ ניגש ‎ אליו ‎ אחד ‎ מן ‎ הנוכחים ‎ וביקש: ‎ יברכנו ‎ הרבי‎ 
שנזכה ‎ לכתוב ‎ ולסיים ‎ עוד ‎ הרבה ‎ ספרי־תורה ‎ ! 
העיר ‎ לו ‎ הרבי ‎ בתמימות:‎ 

—  ספרי ‎ תורה ‎ יש ‎ לנו ‎ די ‎ והותר, ‎ היכן ‎ לוקחים ‎ מקיימי ‎ תורה,‎ 
איפה ‎ הם ‎ לומדי ‎ התורה?!...‎ 


78 


ספר ‎ א  ר  פ  צ  ר  י  כ  צ  ך 


והתלונן ‎ נגדה‎ :  מפני ‎ כה ‎ לא ‎ הקדמה ‎ לברא ‎ י  כיצד ‎ אקבץ‎ 
כל ‎ כך ‎ הרבה ‎ כסף ‎ בזמן ‎ קצר ‎ שכזה ‎ ל  מכל ‎ מקום ‎ תבואי‎ 
לכאן ‎ כשבוע ‎ לפני ‎ החתונה.‎ 

אחר ‎ כך, ‎ כשנכנס ‎ איש ‎ עשיר, ‎ הוא ‎ פגה ‎ אליו‎ ;  יש ‎ לנו‎ 
מצוות ‎ הכנסת ‎ כלה ‎ ואנחנו ‎ צריכים ‎ הון ‎ רב. ‎ הגה ‎ קופה‎ 
של ‎ צדקה ‎ תלויה ‎ שים. ‎ אם ‎ רוצה ‎ אתה, ‎ הווי ‎ מסייע ‎ במצווה׳‎ 
והקב"־ ‎ ימלא ‎ לך. ‎ אין ‎ אני ‎ רוצה ‎ לראות ‎ כמה ‎ אתה ‎ מנדב.‎ 
עשה ‎ כטוב ‎ בעיניך.‎ 

כשחילץ ‎ את ‎ תפיליו ‎ היה ‎ השמש, ‎ כותב ‎ הפתקאות,‎ 

מנגב ‎ את ‎ הנוצה ‎ בפאותיו, ‎ ומעמיד ‎ את ‎ עצמו ‎ אצל ‎ הדלת‎ 
שלא ‎ ליתן ‎ לאנשים ‎ להפריע ‎ לרבי, ‎ שבאותה ‎ שעה ‎ היה‎ 
משיב ‎ תשובות ‎ על ‎ השאלות ‎ בהלכה ‎ שנשלחו ‎ אליו ‎ בדואר.‎ 
המכתבים ‎ היו ‎ באים ‎ בכל ‎ יום, ‎ מקרוב ‎ ומרחוק, ‎ והוא ‎ ענה‎ 
תמיד ‎ בקיצור ‎ נמרץ ‎ "עיין ‎ כאן... ‎ עיין ‎ שם... ‎ לפי ‎ עניות‎ 
דעתי ‎ לא ‎ דק ‎ כבודו ‎ בההוא ‎ דאיתא ‎ וכר•‎ ... ‎ נתעלם ‎ ממנו‎ 
תוספות ‎ מפורש ‎ בד״ה ‎ וכר... ‎ אין ‎ הנידון ‎ דומה ‎ לראיה...‎ 
יש ‎ לחלק ‎ וכר".‎ 

היו ‎ גם ‎ כן ‎ מכתבים ‎ ממקורביו ‎ בעסקי ‎ משפחה, ‎ המכ¬‎ 
תבים ‎ הללו ‎ גרמו ‎ לו ‎ צער, ‎ והיה ‎ נוהג ‎ להשהותם ‎ אצלו‎ 
שלושה ‎ או ‎ ארבעה ‎ ימים, ‎ שלא ‎ יהיה ‎ נבהל ‎ להשיב. ‎ לא‎ 
היה ‎ מחזיק ‎ את ‎ עצמו ‎ לחכם ‎ במילי ‎ דעלמא; ‎ כאן ‎ לא ‎ היו‎ 
לפניו ‎ ספרים ‎ פתוחים ‎ להגיד ‎ לאדם ‎ הן ‎ או ‎ לאו, ‎ וירא ‎ שמא‎ 
יכשיל ‎ את ‎ מצייתיו.‎ 

קרה ‎ גם ‎ שפגה ‎ במכתב ‎ לאחד ‎ ממקורביו ‎ שימציא ‎ לו‎ 
סכום ‎ כסף ‎ לצדקה ‎ דחופה ‎ מאד. ‎ נפלה ‎ לתוך ‎ ידי ‎ גלויה‎ 
שכזאת, ‎ וזו ‎ לשונה:‎ 

"לכבוד ‎ ידידי ‎ ר׳ ‎ שלום ‎ בן ‎ שרה ‎ לאה.‎ 

הנה ‎ בא ‎ לפני ‎ אברך ‎ בר ‎ אוריין ‎ וירא ‎ שמים, ‎ בנו ‎ של‎ 
אחד ‎ מאנשי ‎ שלומנו ‎ שהגיעה ‎ שעתו ‎ לשלם ‎ את ‎ חובו ‎ למלכות.‎ 


בגין ‎ המצאת ‎ דצדפון‎ 

כאשר ‎ ממציא ‎ הטלפון ‎ גראהם ‎ בל ‎ פירסם ‎ את ‎ המצאתי׳ ‎ חידש ‎ הרבי‎ 
מאוסטרובצה ‎ דין ‎ מענין, ‎ שנתברר ‎ לו ‎ אגב ‎ שמיעה ‎ על ‎ פ  י־ ‎ טי ‎ הי‎ .מצאה‎ 
חז״ל ‎ למדו ‎ מן ‎ הפסוק ‎ "איש ‎ אמו ‎ ואביו ‎ תיראי ‎ יאה ‎ שבתיהי‎ 
תשמורו, ‎ אני ‎ ה״/ ‎ שאם ‎ ציוה ‎ האב ‎ לבנו ‎ ש־חלל ‎ שבת ‎ —  איני ‎ מהיייב‎ 
לשמוע ‎ בקולו.‎ 

לכאורה ‎ תמוה: ‎ »אטו ‎ ברשיעי ‎ עסקינן ‎ ?״. ‎ אכן ‎ הדבר ‎ מסיגל‎ 
להתרחש ‎ גם ‎ באב ‎ שומר ‎ תורה. ‎ האב ‎ יושב ‎ בנױײורק, ‎ למשל׳ ‎ והבן‎ 
בתל־אביב. ‎ ביום ‎ ששי ‎ לפנות ‎ ערב ‎ עוד ‎ חמה ‎ בתקפה ‎ בגיו׳יורק. ‎ והנה‎ 
שוחחו ‎ שניהם ‎ טלפונית ‎ לפני ‎ הדלקת ‎ הנרות, ‎ והאב ‎ מניו־יירק‎ 
מציה ‎ על ‎ הבן ‎ לעשות ‎ דבר, ‎ שאסור ‎ לעשות־ ‎ בשבת, ‎ שבתל־אביב ‎ הרי‎ 
זה ‎ חילול ‎ שבת ‎ ובגיו־יורק ‎ עודנו ‎ מותר.‎ 

בכגון ‎ דא ‎ אמרה ‎ תורה ‎ "ואת ‎ שבתותי ‎ תשמװ־ו״, ‎ גם ‎ במקרה‎ 
כזה ‎ מצווה ‎ אתה ‎ לשמוע ‎ בקולי ‎ ולא ‎ בקול ‎ אבא...‎ 


ואין ‎ ידו ‎ משגת ‎ לפדות ‎ את ‎ עצמו. ‎ והוא ‎ בכה ‎ לפני ‎ בדמעות‎ 
שליש, ‎ חרד ‎ לדבר ‎ דד, ‎ שמא ‎ יכשל ‎ ח״ו ‎ במאכלות ‎ אסורים‎ 
וחילול ‎ שבת. ‎ ואין ‎ לך ‎ פדיון ‎ שבויים ‎ גדול ‎ מזה. ‎ ולאו ‎ בכל‎ 
יומא ‎ מתרחשת ‎ מצווה ‎ כזו, ‎ והאי ‎ עלמא ‎ כבי ‎ הלולא ‎ דמיא‎ 
חטוף ‎ ואכול. ‎ לית ‎ עובדין ‎ טבין ‎ בעלמא ‎ דאתי.‎ 

בבקשה ‎ מכבוחכם, ‎ לא ‎ תהא ‎ עינכם ‎ רעה ‎ בשל ‎ אחרים,‎ 

ויקחו ‎ אנשי ‎ שלומינו ‎ כל ‎ אחד ‎ חלקו ‎ במצוה ‎ זו ‎ כברכת ‎ ה׳‎ 
עליכם, ‎ והקב״ה ‎ ימלא ‎ לכם ‎ כפל ‎ כפליים.‎ 

ממני ‎ הקטן ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי"‎ 

היו ‎ ימים, ‎ שלא ‎ היה ‎ לו ‎ פנאי ‎ כלל ‎ לטפל ‎ בתלמידיו.‎ 
כתיבת ‎ המכתבים, ‎ תפילת ‎ מנחה ‎ ומעריב ‎ ועניני ‎ העיר‎ 
שהיו ‎ מביאים ‎ לפניו, ‎ היו ‎ נמשכים ‎ עד ‎ שעה ‎ תשע, ‎ שהיתה‎ 
שעת ‎ מאכלו. ‎ אבל ‎ ברובם ‎ של ‎ הימים ‎ חשך ‎ בשבילנו ‎ זמן‎ 
מסוים.‎ 

הוא ‎ לא ‎ היה ‎ מלמד ‎ אותני ‎ שיעור ‎ קבוע, ‎ מפני ‎ שזמנו‎ 
לא ‎ חיה ‎ קבוע. ‎ הוא ‎ היה ‎ יוצא ‎ אלינו ‎ מחדרי ‎ המיוחד ‎ אחרי‎ 
גמרו ‎ את ‎ כתיבתו, ‎ צרור ‎ מכתביו ‎ בידו, ‎ ועל ‎ שפתיו ‎ חיוך‎ 
של ‎ קורת ‎ רוח. ‎ מסר ‎ אה ‎ המכתבים ‎ לידי ‎ השמש, ‎ ניגש ‎ אל‎ 
אחד ‎ מתלמידיו, ‎ עיין ‎ בספר ‎ הפתוח ‎ לפניו ‎ ושאלו, ‎ אם ‎ חידש‎ 
איזה ‎ דבר ‎ בסוגיה ‎ זו. ‎ הבחור ‎ ענה ‎ מה ‎ שענה, ‎ והרבי ‎ התחיל‎ 
בונה ‎ דיוטא ‎ על ‎ גבי ‎ דיוטא, ‎ מגדל ‎ פורח ‎ באווירה ‎ של‎ 
תורה, ‎ מבריק ‎ ומקפים ‎ ביפיו. ‎ יש ‎ שהיה ‎ קורא ‎ את ‎ כולנו‎ 
אל ‎ חדרו, ‎ והוא ‎ יושב ‎ ודורש, ‎ ואנחנו ‎ מצטופפים ‎ סביבו.‎ 

הוא ‎ היה ‎ אוכל ‎ את ‎ ארוחתו ‎ בתשע, ‎ אחת ‎ לעשרים‎ 
וארבע ‎ שעות, ‎ בין ‎ בקיץ ‎ ובין ‎ בחורף, ‎ מאכל ‎ של ‎ חלב, ‎ מפני‎ 
שלא ‎ טעם ‎ טעם ‎ של ‎ בשר ‎ אלא ‎ בסעודת ‎ מצווה. ‎ כשלחש‎ 
את ‎ ברכת ‎ המזון ‎ היו ‎ ריסי ‎ עיניו ‎ נדבקות ‎ זו ‎ בזו.‎ 

הרבי ‎ קרא ‎ קריאת ‎ שמע ‎ על ‎ פי ‎ נוסח ‎ האר״י ‎ והניח‎ 
את ‎ ראשו ‎ על ‎ הספה ‎ הבלויה, ‎ ובו ‎ ברגע ‎ נרדם, ‎ בבגדיו‎ 
ובמגפיו ‎ על ‎ רגליו.‎ 

שנתו ‎ היתד. ‎ בתרדמה ‎ שנפלה ‎ על ‎ אדם ‎ הראשון ‎ בגן‎ 
עדן. ‎ אנחנו ‎ נשארנו ‎ בחדר ‎ בית ‎ הדין, ‎ שהיה ‎ כמין ‎ פרוזדור‎ 
להדרו, ‎ ואעפ״י ‎ שהשמש ‎ היה ‎ משתיק ‎ מפעם ‎ לפעם ‎ —  הרבי‎ 
ישן‎ !  —  מכל ‎ מקום ‎ אי ‎ אפשר ‎ להם ‎ לצעירים ‎ שלא ‎ להשמיע‎ 
קול. ‎ והוא ‎ לא ‎ נע ‎ ולא ‎ זע ‎ עד ‎ חצות ‎ הלילה. ‎ כששמענו ‎ את‎ 
שפך ‎ המים ‎ של ‎ נטילת ‎ ציפרניו ‎ ידענו ‎ שהצית ‎ הלילה ‎ הגיעה.‎ 

לא ‎ נהג ‎ לערוך ‎ תיקון ‎ חצות ‎ במובן ‎ המסורתי. ‎ הוא‎ 
ישב ‎ אל ‎ השולחן. ‎ תמך ‎ את ‎ ראשו ‎ בשתי ‎ ידיו ‎ לרגעים‎ 
אחדים. ‎ אחר ‎ כך ‎ קם, ‎ והתחיל ‎ צועד ‎ בחדרו ‎ מדופן ‎ אל ‎ דופן.‎ 
לפעמים ‎ נתעכב ‎ אצל ‎ החלון, ‎ עומד ‎ ומסתכל ‎ שם ‎ אל ‎ תוך‎ 
הלילה ‎ לזמן ‎ מועט, ‎ והתחיל ‎ צועד ‎ שוב ‎ חזור ‎ ושוב. ‎ יש‎ 
שחילץ ‎ את ‎ מגפיו, ‎ וודאי ‎ מפני ‎ שהקשת ‎ צעדיו ‎ בשקט‎ 
הלילה ‎ הפריעה. ‎ משער ‎ אני ‎ שהיה ‎ לו ‎ זה ‎ מין ‎ שעת ‎ חשבון‎ 
הנפש, ‎ עד ‎ שפוף ‎ פוף ‎ חזר ‎ למשכבו. ‎ והיה ‎ קם ‎ בארבע.‎ 
אנחנו ‎ היינו ‎ עדים ‎ לכך ‎ מפני ‎ שהרבה ‎ לילות ‎ בלינו ‎ בביתו‎ 
עד ‎ עלות ‎ השחר.‎ 


יעקב ‎ הוכרמן‎ 


האיש ‎ שהפר ‎ לאגדה‎ 


דמות• ‎ האגדית ‎ של ‎ הרב ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ הלשטוק ‎ ז״ל‎ 
המשיכה ‎ לחיות ‎ בלבות ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ עשרות ‎ שנים‎ 
אחרי ‎ הסתלקותו ‎ מן ‎ העולם. ‎ יהודי ‎ העיר ‎ היו ‎ מלאי ‎ גאווה‎ 
על ‎ רבם, ‎ שהפך ‎ את ‎ עירם ‎ למרכז ‎ חשוב ‎ בעולם ‎ החסידות‎ 
והשם ‎ ״אוםטרובצה״ ‎ נעשה, ‎ הודות ‎ לו, ‎ למושג ‎ בתורת‎ 
החסידות. ‎ אין ‎ פלא, ‎ לכן, ‎ ששנים ‎ רבות ‎ אחרי ‎ פטירת ‎ רבם‎ 
הגדול ‎ המשיכו ‎ בני ‎ העיר ‎ לחיות ‎ בצל ‎ אישיותו ‎ הגדולה ‎ ואספו‎ 
בחיבה ‎ את ‎ הסיפורים ‎ המופלאים ‎ על ‎ רבם, ‎ שנמסרו ‎ מפי‎ 
זקני ‎ העדה, ‎ אשר ‎ זכו ‎ להכירו ‎ ולחסות ‎ בצלו.‎ 

השתדלתי ‎ להעלות ‎ בכתב ‎ פרטים ‎ שונים ‎ מחיי ‎ רבנו‎ 
הגדול, ‎ כפי ‎ שנמסרו ‎ מאנשים ‎ שהיו ‎ קרובים ‎ אליו ‎ בימי‎ 
חייו, ‎ כמו ‎ לייבוש ‎ רוזנברג, ‎ תלמידו ‎ המובהק ‎ של ‎ הרבי ‎ זצ״ל,‎ 
ואנשים ‎ אחרים, ‎ שאפשר ‎ להתייחס ‎ אליהם ‎ באמון.‎ 

לידתו‎ 

•  אמו ‎ של ‎ הרבי, ‎ ח:ה ‎ ביילא. ‎ חלתה ‎ בשעת ‎ הרײנה‎ 
והרופאים ‎ קבעו ‎ שהיא ‎ טעינה ‎ ניתוח, ‎ כי ‎ לא ‎ הרגישו ‎ בתי־עת‎ 
העובר. ‎ היא ‎ נסעה ‎ לרב ‎ ר׳ ‎ יהושע ‎ אשר ‎ מז׳ליכיב ‎ כדי‎ 
לשאת ‎ עצה ‎ ממנו. ‎ מכייי ‎ שהגיעה ‎ לשם ‎ לפני ‎ התפילה ‎ צי־יה‎ 
עליה ‎ ר׳ ‎ אשר ‎ להמתין ‎ בביהמ״ד ‎ עד ‎ לסיום ‎ התפילה.‎ 
כששפכה ‎ את ‎ תפילתה ‎ לבורא ‎ עולם ‎ בשעת ‎ פתיחה ‎ ארץ‎ 
הקודש ‎ לקריאת ‎ התורה ‎ התחילה ‎ להרגיש ‎ פתאום ‎ בפירכיסי‎ 
הוולד ‎ בבטנה. ‎ כשבישרה ‎ זאת ‎ לרבי ‎ בירך ‎ איתר ‎ וציווה‎ 
עליה ‎ לקרא ‎ לבן ‎ בשם ‎ מאיר ‎ יחיאי, ‎ אחרי ‎ הגאון‎ 
ממוגלניצה ‎ זצ״ל. ‎ כי ‎ עתיד ‎ הוא ‎ להאיר ‎ עיני ‎ העולם ‎ בתורתו.‎ 

•  על ‎ שנות ‎ ילדותו ‎ של ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ שמעתי ‎ מאחי‎ 
ששמע ‎ מפי ‎ אחותו ‎ הבכירה ‎ של ‎ הרבי.‎ 

בילדותו ‎ היה ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ שובב ‎ גדול. ‎ היה ‎ רגיל‎ 
לברוח ‎ מן ‎ החדר ‎ ליער ‎ הסמוך ‎ לעיירת ‎ סובין, ‎ לטפס ‎ על‎ 
עצים ‎ ולהשליך ‎ משם ‎ אבנים ‎ על ‎ עוברים ‎ ושבים. ‎ פעם ‎ עבר‎ 
שם ‎ בעגלה ‎ הרבי ‎ מגרודדיסק ‎ עם ‎ חבורת ‎ חסידים. ‎ ואחת‎ 
האבנים ‎ פגעה ‎ ברבי. ‎ החסידים ‎ רצו ‎ להענישו ‎ על ‎ חוצפתו‎ 
הגדולה, ‎ אך ‎ הרבי ‎ עצר ‎ בעדם, ‎ קרא ‎ לנער ‎ ושאלו ‎ אם ‎ הוא‎ 
הולך ‎ לחדר. ‎ הנער ‎ השיב ‎ בחיוב ‎ והוסיף ‎ שהוא ‎ כבר ‎ יודע‎ 
את ‎ כל ‎ השיעור ‎ שלומדים ‎ בחדר. ‎ הרבי ‎ בחן ‎ אותו ‎ ואחרי‎ 
שהתפעל ‎ מתשובותיו ‎ שאלו ‎ אם ‎ הוא ‎ מסכים ‎ להצטרף ‎ אליו‎ 
וללמוד ‎ אצלו. ‎ הנער, ‎ שהוריו ‎ חיו ‎ במחסור ‎ ובמצוקה, ‎ הסכים,‎ 
ומאז ‎ גדל ‎ אצל ‎ הרבי ‎ שדאג ‎ לחינוכו.‎ 

גירסה ‎ אחרת ‎ אומרת, ‎ שבהיותו ‎ כבן ‎ עשר ‎ לקחו ‎ אביו‎ 


עמו ‎ לרבי ‎ מגרודז׳יסק. ‎ דרכו ‎ של ‎ הרבי ‎ היה ‎ להגיד ‎ אחרי‎ 
הקידוש ‎ של ‎ בוקר ‎ יום ‎ שבת ‎ תורה ‎ השזורה ‎ פלפולים ‎ חסידיים.‎ 
לרבי ‎ היה ‎ חסיד, ‎ "בריל ‎ עילוי" ‎ שמו, ‎ שהיה ‎ שותה ‎ בצמא‎ 
את ‎ דברי ‎ התורה ‎ של ‎ הרבי. ‎ בשבת ‎ זו ‎ איחר ‎ לשולחן ‎ הרבי‎ 
ובא ‎ אחרי ‎ אמירת ‎ התורה ‎ וביקש ‎ מהנוכחים, ‎ שוחזרו ‎ על‎ 
דברי ‎ הרבי, ‎ אך ‎ איש ‎ לא ‎ שעה ‎ לו. ‎ אז ‎ קם ‎ הנער ‎ וחזר ‎ על‎ 
כל ‎ התורה ‎ בלי ‎ להחסיר ‎ מלה. ‎ רבי ‎ "ברל ‎ העילוי" ‎ התפעל‎ 
מאוד ‎ מחריפותו ‎ של ‎ הנער ‎ וביקש ‎ מאביו ‎ שישאירו ‎ אצלו.‎ 
הוא ‎ הכניסו ‎ לישיבה ‎ והשתדל ‎ להשיג ‎ בשבילו ‎ "ימים" ‎ אצל‎ 
נכבדי ‎ העיר.‎ 

•  כשנתקבל ‎ בשנת ‎ תרמ״ט ‎ לרב ‎ באוסטרובצה ‎ הפליג‎ 
בפרישות ‎ ובעינוי, ‎ ולא ‎ אכל ‎ בשר ‎ ודגים ‎ חוץ ‎ משבתות‎ 
וחגים. ‎ הוא ‎ היה ‎ רגיל ‎ להתפעל ‎ מכל ‎ דבר ‎ ואפילו ‎ משיחות‎ 
שיטים, ‎ שהכול ‎ נעשה ‎ בהשגחה. ‎ פעם ‎ בהיותו ‎ במסיבה.‎ 
עברה ‎ אש־ ‎ שוטה ‎ בחוץ ‎ ושברה ‎ שמשה ‎ מן ‎ החלון. ‎ הוא‎ 
ישלה ‎ לשאלה ‎ לפשר ‎ המעשה ‎ והיא ‎ ענתה‎ ;  "הרב, ‎ חסיד‎ 
גיידז׳יסק, ‎ מדוע ‎ אינו ‎ נוסע ‎ לשם‎ ;׳״ ‎ מששמע ‎ זאת ‎ נסע‎ 
תיכף ‎ לגרודז׳יסק ‎ ומצא ‎ את ‎ הרב ‎ על ‎ ערש ‎ דווי. ‎ בואו ‎ לשם‎ 
היה ‎ לפלא ‎ בעיני ‎ כל ‎ האנשים. ‎ אחרי ‎ הסתלקות ‎ הרבי‎ 
מגרידדיסק ‎ !ראש ‎ חודש ‎ ניסן ‎ תרנ״ב) ‎ תקפו ‎ עליו ‎ הפצרות‎ 
החסידים ‎ שילבש ‎ איצטלא ‎ של ‎ אדמו״ר. ‎ אז ‎ החל ‎ לנהל‎ 
’שולחן ‎ וקהל ‎ גדול ‎ של ‎ חסידים• ‎ ביניהם ‎ מאלה ‎ שנסעו ‎ עוד‎ 
לרבי ‎ ממוגלגיצה, ‎ שתי ‎ בצמא ‎ דבריו.‎ 

•  בזמן ‎ מלחמת ‎ העולם ‎ הראשונה ‎ עברו ‎ על ‎ הרבי ‎ ימים‎ 
רבים ‎ של ‎ חרדה. ‎ כשהגיעו ‎ האוסטרים ‎ בפעם ‎ הראשונה‎ 
לעיר, ‎ דרש ‎ מפקד ‎ הצבא ‎ מן ‎ הרבי ‎ שימצא ‎ לו ‎ תיכף־ומיד‎ 
יהודים ‎ על־מנת ‎ לרגל ‎ את ‎ האוייב. ‎ הרבי ‎ סירב ‎ לציית,‎ 
והמפקד ‎ ציווה ‎ לאוסרו. ‎ אחרי ‎ מאסר ‎ של ‎ יממה ‎ שוחרר.‎ 
פעם ‎ אחרת ‎ הוחזק ‎ כבן־ערובה ‎ עד ‎ שינקו ‎ יהודי ‎ העיר ‎ את‎ 
הביצות ‎ מן ‎ הרחובות. ‎ יהודי ‎ העיר, ‎ מנער ‎ ועד ‎ זקן, ‎ נשים‎ 
ילדים ‎ וטף, ‎ נחלצו ‎ לעבודה ‎ זו ‎ ובמשך ‎ שעות ‎ אחדות ‎ פינו‎ 
את ‎ הביצות ‎ והרבי ‎ שוחרר ‎ ממעצר.‎ 

•  פעם ‎ נמצא ‎ אצל ‎ חייל ‎ יהודי ‎ אוסטרי ‎ שבוי, ‎ שהיה‎ 
מחסידי ‎ הרבי. ‎ כוס ‎ של ‎ קידוש, ‎ שהרבי ‎ נתן ‎ לו ‎ למזכרת‎ 
לפני ‎ שהצבא ‎ האוסטרי ‎ נסוג ‎ מן ‎ העיר. ‎ הרוסים ‎ האשימו‎ 
את ‎ היהודים ‎ בשיתוף־פעולה ‎ עם ‎ הצבא ‎ האוסטרי, ‎ ויצאו‎ 
לאסור ‎ את ‎ הרבי. ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הסתתר ‎ בדיר ‎ של ‎ עצים‎ 


80 


פר ‎ או ‎ פט ‎ רו ‎ ב  צ  ה 


כשהוא ‎ מכוסה ‎ בערימת ‎ מחצלאות. ‎ החיילים ‎ הרוסים‎ 
חיפשוהו ‎ גם ‎ בדיר, ‎ אך ‎ לא ‎ מצאו ‎ אותו.‎ 

אחרי ‎ שהאוסטרים ‎ נכנסו ‎ בפעם ‎ השניה ‎ לאוסטרובצה‎ 
עבר ‎ הרבי ‎ לוארשה, ‎ עד ‎ יעבור ‎ זעם.‎ 

•  למעלה ‎ מארבעים ‎ שנה ‎ היה ‎ הרבי ‎ שרוי ‎ בצומות‎ 


א. ‎ הלרי‎ 

פגישות ‎ עם ‎ הרבי‎ 


חיי ‎ הרבי ‎ בעירנו ‎ היו ‎ חידה ‎ בעיני ‎ כולם, ‎ הייתכן ‎ שאיש‎ 
יצום ‎ 40  שגה ‎ כל ‎ הימים, ‎ ויטעם ‎ רק ‎ משיהו ‎ בערב ‎ ? 

נזדמנתי ‎ פעמים ‎ אחדות ‎ בשעות ‎ הערב ‎ לבית ‎ הרבי‎ 
בשעת ‎ שבירת ‎ הצום. ‎ הביאו ‎ לו ‎ ספל ‎ חלב ‎ וחתיכת ‎ ,׳לעקאך״‎ 
לבן. ‎ התחיל ‎ לאכול ‎ ולאחר ‎ נגיסות ‎ אחדות ‎ הזיז ‎ את ‎ הצלחת‎ 
ואמר ‎ ״די״. ‎ רופא ‎ העיר, ‎ יהודי ‎ מתבולל, ‎ היה ‎ מתפלא ‎ ואומר‎ : 
"מניין ‎ ניזון ‎ הרב ‎ ואיפה ‎ מקור ‎ החיים ‎ שלו?" ‎ פליאתו ‎ היתה‎ 
גדולה ‎ במיוחד ‎ כשנכח ‎ לדעת ‎ שהרבי ‎ שמר ‎ על ‎ דעתו ‎ הצלולה‎ 
ועל ‎ מוחו ‎ החריף ‎ על ‎ אף ‎ תעניתו ‎ הארוכה, ‎ שהביאה‎ 
להצטמקותו ‎ הגופנית.‎ 

היתה ‎ לי ‎ הזכות ‎ להיות ‎ מבאי ‎ ביתו ‎ של ‎ הרב ‎ עוד‎ 
בהיותי ‎ עול־ימים, ‎ הודות ‎ לדברי־התורה ‎ שנשלחו ‎ אלי ‎ על־‎ 
ידי ‎ סבי ‎ הרב ‎ והייתי ‎ מביאם ‎ להראותם ‎ לרבי ‎ מאיר ‎ יחיאל.‎ 
מפגישותי ‎ הרבות ‎ אתו ‎ נוכחתי ‎ לדעת, ‎ שעל ‎ אף ‎ היותו ‎ ותרן‎ 
בענינים ‎ הנוגעים ‎ לו, ‎ ולא ‎ ידע ‎ לעמוד ‎ על ‎ שלו, ‎ נהפך‎ 
ללוחם ‎ אמיץ, ‎ כשהגיע ‎ לענינים ‎ עקרוניים, ‎ ולא ‎ היה ‎ מוכן‎ 
לוותר ‎ בהם ‎ כקוצו ‎ של ‎ יו״ד. ‎ ועל ‎ אף ‎ חולשתו ‎ הרבה ‎ לא‎ 
נמנע ‎ גם ‎ מלהרים ‎ את ‎ קולו ‎ כדי ‎ להגן ‎ על ‎ הדעה ‎ היקרה ‎ לו.‎ 

בדבר ‎ זה ‎ נוכחתי ‎ אישית ‎ בשעה ‎ שהשתתפתי ‎ במשלחת‎ 
אצל ‎ הרב, ‎ כדי ‎ לבקש ‎ רשות ‎ לערוך ‎ אזכרה ‎ לד״ר ‎ הרצל‎ 
בבית־הכנסת ‎ הגדול. ‎ הרב ‎ ידע ‎ היטב ‎ מיהו ‎ הרצל, ‎ כי ‎ הוא‎ 
בעצמו ‎ חתם ‎ בסוף ‎ המאה ‎ שעברה ‎ על ‎ כרוז ‎ לטובת ‎ הציונות.‎ 
הרב ‎ שאל ‎ את ‎ המשלחת. ‎ שבו ‎ השתתפו ‎ משה ‎ לדרמן ‎ מטעם‎ 
"המזרחי" ‎ ומגדל ‎ בלנקמן ‎ וכותב ‎ הטורים ‎ האלו ‎ מטעם‎ 
"הציונים", ‎ למה ‎ איננו ‎ עורכים ‎ אזכרה ‎ לרב ‎ פלוני ‎ ואלמוני.‎ 
ענינו, ‎ שאין ‎ אנו ‎ חסידים ‎ שלהם. ‎ פתאום ‎ שאל, ‎ למה ‎ אין‎ 
עורכים ‎ אזכרה ‎ למשה ‎ רבנו, ‎ שכולם ‎ חסידים ‎ שלו ‎ י  כאן ‎ קפץ‎ 
אחד ‎ מאתנו ‎ וענה: ‎ "לא ‎ ידוע ‎ מי ‎ גדול ‎ ממי: ‎ משה ‎ רבנו‎ 
מהרצל, ‎ או ‎ להיפך ‎ י". ‎ הרב ‎ נדהם ‎ ויצא ‎ בצעקות ‎ גדולות‎ 
נגד ‎ האיש ‎ שהעז ‎ להגיד ‎ זאת.‎ 


ובסיגופים. ‎ כל ‎ לילה ‎ היה ‎ רואה ‎ חלומות ‎ רעים, ‎ ולמחרת‎ 
היה ‎ צם ‎ תענית ‎ חלום. ‎ מי ‎ יודע ‎ אם ‎ לא ‎ היה ‎ חוזה ‎ בחלומותיו‎ 
את ‎ הזמנים ‎ הנוראים ‎ הצפויים ‎ לבית ‎ ישיראל ‎ ואם ‎ לא ‎ גילו‎ 
לו ‎ מן ‎ השמים ‎ את ‎ השואה ‎ הממשמשת ‎ לבוא ‎ על ‎ בית ‎ ישראל‎ 
באירופה ‎ כולה? ‎ הלא ‎ כך ‎ מספרים ‎ חז״ל ‎ על ‎ רבי ‎ צדוק‎ 
שישב ‎ בתענית ‎ ארבעים ‎ שנה ‎ לפני ‎ חורבן ‎ ירושלים‎ ! 


כעבור ‎ שנתיים־שלוש ‎ נתבעתי ‎ לדין ‎ תורה ‎ אצל ‎ הרב.‎ 

מצד ‎ האחד ‎ הופיעו ‎ שני ‎ חסידים ‎ בני ‎ 50—55 ‎ ומצד ‎ שני‎ 
הופעתי ‎ אני, ‎ בלבוש ‎ קצר ‎ ללא ‎ חתימת ‎ זקן. ‎ במשך ‎ כל ‎ זמן‎ 
הדין־ ‎ תורה ‎ לא ‎ יכילתי ‎ להגיע ‎ לרשות ‎ הדיבור ‎ ולטעון ‎ את‎ 
טעיותי. ‎ כשביקשתי ‎ להגיד ‎ משהו ‎ עצר ‎ אותי ‎ הרב ‎ באומרו‎ : 
כעת ‎ מדבר ‎ פלוני, ‎ וכעת ‎ —  אלמוני. ‎ וכך ‎ חוזר ‎ חלילה. ‎ נוסף‎ 
על ‎ כך ‎ נתבקשו ‎ התובעים ‎ לשבת, ‎ ואילו ‎ אני ‎ עמדתי ‎ על‎ 
רגלי ‎ כל ‎ הזמן ‎ בלי ‎ שנתבקשתי ‎ לשבת. ‎ ראיתי ‎ שלא ‎ אוכל‎ 
להרצות ‎ את ‎ טענותי ‎ ואפסיד ‎ בדין־תורה, ‎ נקטתי ‎ בצעד‎ 
נמרץ. ‎ וציטטתי ‎ בע״פ ‎ את ‎ פרשת ‎ "שופטים ‎ ושוטרים ‎ תתן‎ 
לד״... ‎ ״לא ‎ תטה ‎ משפט״ ‎ וגם ‎ את ‎ דברי ‎ רש״י‎ :  "אל ‎ תתן‎ 
שאחד ‎ ישב ‎ והשני ‎ יעמוד, ‎ או ‎ ששניהם ‎ ישבו׳ ‎ או ‎ ששניהם‎ 
יעמדו״. ‎ הרב ‎ נבהל ‎ מאוד ‎ והתחיל ‎ לצעוק‎ :  "שב ‎ ותגיד ‎ את‎ 
דבריך". ‎ בעמדי ‎ על־יד ‎ הדלת ‎ הסתובבתי ‎ ואמרתי ‎ בקול:‎ 
"זהו ‎ ממש ‎ שוחד", ‎ ורצתי ‎ הביתה. ‎ השמש ‎ רץ ‎ אחרי ‎ כל‎ 
הדרך ‎ וקרא: ‎ "חזור, ‎ הרבי ‎ מבקש ‎ סליחה ‎ ומחילה". ‎ קראו‎ 
לאבי ‎ ז״ל, ‎ שישפיע ‎ עלי ‎ שאחזור ‎ לרב ‎ ואסלח ‎ לו. ‎ אך ‎ לא‎ 
חזרתי.‎ 

בבואי ‎ פעם ‎ בצהרים ‎ מעבודתי ‎ נמסר ‎ לי ‎ שהיה ‎ שליח‎ 
מהרב ‎ וביקש ‎ שאבוא ‎ אליו ‎ בענין ‎ אישי. ‎ אחרי ‎ שבאתי‎ 
לרב ‎ הוא ‎ הסתגר ‎ את* ‎ בחדר ‎ ואמר ‎ לי‎ :  "אני ‎ רוצה ‎ למסור‎ 
לך ‎ סכום ‎ כסף ‎ בריבית. ‎ שעליך ‎ לשלם ‎ לי ‎ ביום ‎ מסויים ‎ כל‎ 
חודש". ‎ פעם ‎ חל ‎ יום ‎ הפרעון ‎ ביום ‎ ששי, ‎ ואיחרתי ‎ קצת‎ 
לבוא ‎ לדירת ‎ הרב. ‎ ראיתי ‎ דרך ‎ החלון ‎ שבבתים ‎ מדליקים‎ 
כבר ‎ נרות ‎ לשבת. ‎ ואנו ‎ עדיין ‎ יושבים ‎ ומחשבים ‎ את ‎ דמי‎ 
הרבית ‎ שעלי ‎ לשלם. ‎ פתאום ‎ קם ‎ הרבי ‎ ואמר ‎ בחפזון:‎ 
תאסוף ‎ הכל ‎ ותבוא ‎ במוצ״ש. ‎ כשבאתי ‎ במוצ״ש ‎ לסיים ‎ את‎ 
החשבון ‎ אמר ‎ לי ‎ הרב: ‎ אתמול ‎ בוודאי ‎ התרעמת ‎ עלי ‎ על‎ 
שרציתי ‎ לגמור ‎ את ‎ החשבון ‎ על ‎ אף ‎ שהשעה ‎ נראתה ‎ לך‎ 
מאוחרת. ‎ דע ‎ לך, ‎ שהכסף ‎ הוא ‎ אמנם ‎ שלי׳ ‎ אך ‎ הריבית ‎ אינה‎ 


הגאון ‎ דכי ‎ מאידײהיארי ‎ הריײ ‎ הישנדר ‎ זצ״ל‎ 


81 


שלי ‎ אלא ‎ כספי ‎ צדקה. ‎ ואם ‎ איזו ‎ אשה ‎ שהיא ‎ חשקה ‎ נפשה‎ 
להדליק ‎ נרות־שבת ‎ באמצע ‎ היום ‎ האם ‎ פירושו ‎ של ‎ דבר‎ 
שעלי ‎ להפסיק ‎ לעסוק ‎ בענייני ‎ צדקה׳־ ‎ מובן ‎ שלא! ‎ עלי‎ 
לעסוק ‎ בצדקה ‎ עד ‎ הרגע ‎ האחרון ‎ ממש ‎ לפני ‎ השבת,‎ 

אחרי ‎ ימים ‎ אחדים ‎ שאלתי ‎ אחד ‎ מקרובי ‎ הרב ‎ אברהם־‎ 

יצחק ‎ שמו, ‎ והטלתי ‎ עליי ‎ לברר ‎ כמה ‎ צדקה ‎ חילק ‎ הרב‎ 
במיצאי־שבת ‎ הנ״ל. ‎ כעבור ‎ זמן ‎ קצר ‎ הביא ‎ לי ‎ רשימה.‎ 


שבה ‎ היה ‎ כלול ‎ הסכום ‎ כולו ‎ שהבאתי ‎ לו, ‎ שחולק ‎ לצדקה‎ 
במוצאי‎ ־שבת. ‎ אחרי ‎ המקרה ‎ ההוא ‎ התחלתי ‎ להבין ‎ טוב‎ 
יותר ‎ את ‎ גדלותו ‎ של ‎ הרבי ‎ ונזכרתי ‎ בסיפורו ‎ של ‎ י. ‎ ל. ‎ פרץ‎ 
"אם ‎ לא ‎ למעלה ‎ מזה"."‎ 

נכון. ‎ היו ‎ לו ‎ חולשות ‎ (הלא ‎ גם ‎ למשה ‎ רבנו ‎ היו ‎ חולשות),‎ 

אך ‎ אין ‎ ספק ‎ שהיה ‎ איש ‎ גדול, ‎ שבני ‎ העיר ‎ יכולים‎ 
להתפאר ‎ בו.‎ 


יהושע ‎ אלטמן‎ 

דין ‎ תורה ‎ אצל ‎ הגאון ‎ מאוסטרובצה‎ 


ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ מאוסטרובצה ‎ היה ‎ גם ‎ מרא ‎ דאתרא‎ 
וגם ‎ רבם ‎ של ‎ כמה ‎ אלפי ‎ חסידים ‎ שהיו ‎ ממלאים ‎ את‎ 
ביתו ‎ בכל ‎ יומא ‎ דפגרא.‎ 

משום ‎ שהיה ‎ האיש ‎ יישב ‎ בתענית ‎ כל ‎ ימיי. ‎ היי ‎ טובי‎ 
העיר ‎ נזהרים ‎ שלא ‎ להמריה ‎ עליו ‎ יותר ‎ מדי. ‎ וכי־ ‎ דבר‎ 
שניתן ‎ להיעשות ‎ על ‎ ידי ‎ אחרים ‎ לא ‎ היו ‎ מביאים ‎ לפניו•‎ 
גם ‎ בשאלות ‎ איסור ‎ וייתר ‎ יגם ‎ בדיני ‎ ממינות ‎ היו ‎ יהודי‎ 
העיר ‎ פונים ‎ אל ‎ הדיינים.‎ 

פעם ‎ אחת׳ ‎ ביאש ‎ ה־דש ‎ מרחשוון ‎ כשעתיים ‎ לפני‎ 
תפילת ‎ מנחה, ‎ נכנסה ‎ אשה ‎ אל ‎ בית ‎ הרבי ‎ אל ‎ החדר ‎ שנקרא‎ 
"חדר ‎ בית־דיך, ‎ שהיה ‎ כמין ‎ פרוזדור ‎ לחדרו ‎ המיוחד ‎ של‎ 
הרבי, ‎ וביקשה ‎ מאת ‎ השמש ‎ שיכניס ‎ אותה ‎ אל ‎ הרבי‎ 
הקדוש.‎ 

הסתכל ‎ השמש ‎ בפני ‎ האשה, ‎ בשמלתה ‎ הטלואה, ‎ ופלט‎ : 

—  השעה ‎ מאוחרת. ‎ אין ‎ כותבים ‎ פתקאות ‎ עכשיו.‎ 
תבואי ‎ למחר ‎ בצהרים.‎ 

—  לא ‎ לכתוב ‎ פתקא ‎ באתי. ‎ יש ‎ לי ‎ דיך‎ תורה•‎ 

—  דין ‎ תורה/־ ‎ אה ‎ מי ‎ את ‎ תובעת ‎ לדין?‎ 

מנתה ‎ האשה ‎ על ‎ אצבעותיה ‎ ששה ‎ מנכבדי ‎ העיר, ‎ אותם‎ 
היא ‎ תובעת ‎ לדין. ‎ השמש ‎ ניסה ‎ לשדל ‎ אותה ‎ בדברים, ‎ כדי‎ 
להוציא ‎ מלבה ‎ את ‎ כל ‎ הענין.‎ 

—  איזו ‎ תביעה ‎ יש ‎ לך ‎ על ‎ האנשים ‎ האלה?‎ 

בו ‎ ברגע ‎ נפתחה ‎ הדלת ‎ והרבי ‎ נכנס. ‎ העיף ‎ עין ‎ באשה‎ 
ופגה ‎ אל ‎ השמש‎ : 

—  אין ‎ זה ‎ נוגע ‎ לך. ‎ צא ‎ והודיע ‎ להם ‎ שהם ‎ נתבעין‎ 
לדין. ‎ יבואו ‎ לכאן ‎ תיכף ‎ אחרי ‎ תפילת ‎ מעריב.‎ 

האיפה ‎ יצאה ‎ וישבה ‎ על ‎ הספסל ‎ אשר ‎ על ‎ יד ‎ הדלת‎ 
מבחוץ ‎ והמתינה ‎ שם ‎ שעות ‎ רצופות. ‎ אנשים ‎ נכנסו ‎ להתפלל‎ 


מנחה ‎ ומעריב. ‎ החמה ‎ שקעה, ‎ והיא ‎ ישבה ‎ בחשכה ‎ והמתינה,‎ 
ענתה ‎ אמן ‎ על ‎ ברכות ‎ החזן, ‎ עמדה ‎ לקדושה, ‎ והמתינה.‎ 

כשיצאו ‎ כל ‎ המתפללים, ‎ נכנסה ‎ שוב ‎ אל ‎ "חדר ‎ בית‎ 
דין", ‎ מיד ‎ הופיע ‎ הראשון ‎ של ‎ הנכבדים. ‎ איש ‎ בעל ‎ קומה,‎ 
מגיהץ ‎ יזקוף. ‎ הוא ‎ לא ‎ השגיח ‎ באשה ‎ שהמתינה ‎ על ‎ יד‎ 
הדי ‎ ת  ונכנס ‎ ישר ‎ לחדרו ‎ המיוחד ‎ של ‎ הרבי. ‎ הדלת ‎ היתד,‎ 
פתיחה. ‎ והנכנס ‎ יכנס. ‎ הרבי ‎ אכל ‎ את ‎ ארוחתו ‎ ושמשו ‎ עמד‎ 
עיין ‎ ־1שרתו.‎ 

־איש ‎ גחן ‎ לדייר ‎ בחשאי‎ :  —  הרבי ‎ שלח ‎ לקרוא ‎ לי ‎ ? 

כן! ‎ אשר ‎ אחה ‎ תובעת ‎ אותך ‎ לדין. ‎ היא ‎ מחכה ‎ שם.‎ 

—  אשד. ‎ תובעת ‎ אותי ‎ לדין? ‎ אתמהה!‎ 

הוא ‎ חזר ‎ אל ‎ הדר ‎ בית־הדין, ‎ הסתכל ‎ בפני ‎ האשד, ‎ ואמר‎ : 

—  הלא ‎ איני ‎ מכיר ‎ אותך ‎ כלל. ‎ מה. ‎ למשל, ‎ את ‎ תובעת‎ 
ממני ‎ י 

—  כשהתאספו ‎ כולכם ‎ אגיד.‎ 

כולם ‎ באו ‎ בזד. ‎ אחר ‎ זה. ‎ הרבי ‎ גמר ‎ את ‎ ברכת ‎ המזון,‎ 

נכנם ‎ וישב ‎ בראש ‎ הנאספים ‎ ופגה ‎ אל ‎ האשה:‎ 

—  מחלי ‎ וקחי ‎ את ‎ הכסא. ‎ ושבי ‎ כאן ‎ אצל ‎ השולחן!‎ 

האשד, ‎ היססה.‎ 

—  צריכה ‎ את ‎ על ‎ פי ‎ דין ‎ לייפב ‎ כאן, ‎ במקום ‎ שיפאר‎ 
בעלי־דין ‎ יושבים.‎ 

היא ‎ ניגשה ‎ ופתחה ‎ בטענותיה:‎ 

—  בן ‎ יחיד ‎ יש ‎ לי, ‎ יתום ‎ מאביו. ‎ הוא ‎ נשאר ‎ על ‎ ידי‎ 
כשהיה ‎ בן ‎ שנתיים. ‎ בן ‎ שתים־עשרה ‎ הוא ‎ עכשיו, ‎ עד ‎ מאה‎ 
ועשרים ‎ שנה. ‎ משתוקקת ‎ אני ‎ מאד ‎ שבני ‎ יהיה ‎ לבן־תורה,‎ 
ומסרתיו ‎ ליד ‎ ר׳ ‎ משה ‎ מלמד, ‎ הטוב ‎ שבעיר. ‎ צדיק ‎ הוא‎ 
האיש, ‎ והיטיב ‎ אתי ‎ כפי ‎ יכולתו. ‎ מה ‎ עשו ‎ האנשים ‎ האלה?‎ 
הם ‎ קשרו ‎ קשר ‎ על ‎ בני, ‎ הם ‎ ובניהם, ‎ אינם ‎ רוצים ‎ ללמוד‎ 
יחד ‎ עם ‎ בגי. ‎ הם ‎ שלחו ‎ לקרוא ‎ את ‎ המלמד ‎ והיתרו ‎ בו,‎ 


82 


ספד ‎ א  י  פ  צ  ר  ו  ב  צ  ה 


שיוציאו ‎ את ‎ בניהם ‎ מן ‎ החדר, ‎ אם ‎ לא ‎ יסלק ‎ את ‎ בגי ‎ משם.‎ 
ר׳ ‎ משה ‎ דיבר ‎ אלי ‎ ודמעות ‎ עמדו ‎ בעיניו. ‎ בעל ‎ הוא ‎ לאשה‎ 
ואב ‎ לבנים, ‎ ולא ‎ ישבור ‎ את ‎ מטה ‎ לחמו. ‎ אף ‎ אני ‎ איני ‎ רוצה‎ 
שבעטיי ‎ תקופח ‎ פרנסתו. ‎ אבל ‎ רוצה ‎ אני ‎ לשאול ‎ את ‎ פי‎ 
הרבי, ‎ אם ‎ כשר ‎ הדבר ‎ בעיניו. ‎ אני ‎ בלתי ‎ אם ‎ אשה, ‎ ותמיד‎ 
חשבתי ‎ שהתורה ‎ ניתנה ‎ לכל ‎ ישראל• ‎ ולא ‎ למיוחסים ‎ שבנו‎ 
בלבד. ‎ עניה ‎ אני, ‎ ואין ‎ אני ‎ מיוחסת, ‎ והילד ‎ יתום, ‎ ואני‎ 
במסירת ‎ נפש ‎ גידלתיו, ‎ ובעזרת ‎ השם ‎ יתברך ‎ לא ‎ נהניתי‎ 
אפילו ‎ פחות ‎ משווה־פרוטה ‎ ממתנת ‎ בשר ‎ ודם.‎ 

הרבי ‎ הוריד ‎ את ‎ עיניו ‎ ולא ‎ אמר ‎ כלום. ‎ אפשר ‎ היה‎ 
להכיר ‎ שדברי ‎ האשד. ‎ גורמים ‎ לו ‎ צער ‎ עמוק. ‎ מטבעו ‎ שקוף‎ 
היה ‎ האיש ‎ ככלי ‎ זכוכית, ‎ ורגשי ‎ לבו ‎ היו ‎ נקראים ‎ בפניו‎ 
כבמכתב ‎ פתוח,‎ 

—  שמעתם ‎ את ‎ טענותיה ‎ של ‎ אשה ‎ זו;־ ‎ ומה ‎ אתם‎ 
טוענים ‎ ? 

קם ‎ אחד ‎ ואמר‎ : 

—  מפני ‎ מה ‎ בחרת ‎ דווקא ‎ בר׳ ‎ משה? ‎ האם ‎ חסרים‎ 
מלמדים ‎ אנחנו?‎ 

—  מי ‎ שמך ‎ —  הפסיקהו ‎ הרבי ‎ —  לאפוטרופוס ‎ על‎ 
בנה ‎ ?  אם ‎ טוב ‎ ר׳ ‎ משה ‎ ללמד ‎ את ‎ בנך, ‎ טוב ‎ הוא ‎ גם ‎ בשביל‎ 
בנה, ‎ ואין ‎ הבדל ‎ כלל ‎ וכלל.‎ 

קם ‎ השני ‎ ואמר:‎ 

—  אשה ‎ זו ‎ אינה ‎ יודעת, ‎ וצריך ‎ להסביר ‎ לה ‎ שבנינו‎ 
למדו ‎ אצל ‎ מלמדים ‎ טובים ‎ אחרים ‎ עד ‎ שנכנסו ‎ אצל ‎ ר׳‎ 
משה, ‎ ועולים ‎ הם ‎ בידיעותיהם ‎ על ‎ בנה. ‎ וכשהוא ‎ יפגר‎ 
אחריהם, ‎ יבלה ‎ את ‎ זמנו ‎ של ‎ המלמד ‎ על ‎ חשבוננו, ‎ והרשות‎ 
בידינו ‎ למנוע ‎ זאת.‎ 

—  דבר ‎ זה ‎ אפשר ‎ לברר ‎ תיכף ‎ ומיד, ‎ —  אמר ‎ הרבי‎ 
—  נקרא ‎ לנערים ‎ ונבחון ‎ אותם. ‎ —  הוא ‎ רמז ‎ לשמש‎ 

שיביא ‎ את ‎ המלמד ‎ ואת ‎ תלמידיו.‎ 

לא ‎ עברו ‎ רגעים ‎ מועטים ‎ ור׳ ‎ משה ‎ נכנס, ‎ נבהל ‎ ונחפז‎ 
וחיוור ‎ כסיד, ‎ ואחריו ‎ שבעת ‎ תלמידיו ‎ עליזים ‎ ימגחכים.‎ 
סוף־סוף ‎ אין ‎ נס ‎ שכזה, ‎ של ‎ הפסק ‎ לימודים ‎ באמצע, ‎ מתרחש־‎ 
בכל ‎ יום. ‎ את ‎ בנה ‎ של ‎ האלמנה ‎ אפשר ‎ היה ‎ להכיר ‎ בבגדיו‎ 
וברגליו ‎ היחפות, ‎ יחפות ‎ ממש, ‎ כמו ‎ באמצע ‎ הקיץ.‎ 

העביר ‎ הרבי ‎ את ‎ עיניו ‎ עליהם, ‎ וקרא ‎ את ‎ בנה ‎ קי‎ 
האלמנה. ‎ הוא ‎ ניגש.‎ 

—  מה ‎ למדת ‎ בשבוע ‎ שעבר?‎ 

—  "תני ‎ ר׳ ‎ חייא: ‎ מנא ‎ לי ‎ בידך, ‎ והלה ‎ אומר ‎ איני‎ 
יודע", ‎ ב״בבא ‎ מציעא".‎ 

—  טוב‎ !  סוגיה ‎ נאה... ‎ היודע ‎ אתה ‎ אותה ‎ ? 

—  כן! ‎ אני ‎ יודע ‎ את ‎ כל ‎ הסוגיה ‎ על ‎ פה.‎ 

—  על ‎ פת? ‎ נשמע.‎ 

הבחור ‎ פתח ‎ בניגון, ‎ פירט ‎ את ‎ הנדון ‎ במתינות. ‎ חזר‎ 


על ‎ דברי ‎ רש״י ‎ מלה ‎ במלה, ‎ והסביר ‎ את ‎ קושית ‎ התוספות‎ 
לפגי ‎ כל ‎ המסובים. ‎ הרבי ‎ נשען ‎ על ‎ ידו, ‎ כולו ‎ חיוך ‎ של‎ 
נחת. ‎ והאשה, ‎ עיניה ‎ זולגות ‎ דמעות.‎ 

פנה ‎ הרבי ‎ אל ‎ אחד ‎ המסובים ‎ ושאל‎ :  —  ובנך ‎ מיטיב‎ 
לדעת ‎ ממנו?‎ 

קרה ‎ המקרה, ‎ שפגע ‎ באיש ‎ שיש ‎ לו ‎ בן ‎ שלא ‎ הצטיין‎ 
בחריפות ‎ יתירה. ‎ נתבלבל ‎ האיש, ‎ וכיון ‎ שלא ‎ יכול ‎ לשפוך‎ 
כעסו ‎ על ‎ הרבי, ‎ התפרץ ‎ כלפי ‎ האשד, ‎ ־התחיל ‎ צועק‎ :  —  אין‎ 
את ‎ יכולה ‎ להשתוות ‎ אלינו... ‎ אנחנו ‎ משלמים ‎ במיטב‎ 
כספנו...‎ 

—  שתוק‎ !  —  שיסעהו ‎ הרבי ‎ בכעס. ‎ —  אין ‎ אנו ‎ דנים‎ 
כאן ‎ דיני ‎ ממונות, ‎ אלא ‎ דיני ‎ נפשות...‎ 

—  כמה ‎ את ‎ משתכרת ‎ לשבוע ‎ ?  —  פנה ‎ הרבי ‎ אל‎ 
האשה.‎ 

—  זה ‎ תלוי ‎ ברצונו ‎ של ‎ הקדוש־ברוך־הוא. ‎ שלושה‎ 
רובל ‎ לשבוע, ‎ פעמים ‎ ארבעה, ‎ ופעמים ‎ חמשה... ‎ הקדוש־‎ 
ברוך־הוא ‎ מחמם ‎ לטי ‎ הבגדים.‎ 

—  וכמה ‎ את ‎ משלמת ‎ ישכר ‎ לימוד?‎ 

—  רובל ‎ וחצי ‎ לשבוע,‎ 

—  שומעים ‎ אתם ‎ ?  אשד. ‎ זו ‎ מוציאה ‎ כדי ‎ חצי ‎ פרנסתה,‎ 

כדי ‎ ללמד ‎ את ‎ בנה ‎ תורה. ‎ המסיגלים ‎ גם ‎ אתם ‎ לכך?‎ 

ישב ‎ השמש ‎ והרבי ‎ הקריא ‎ לו ‎ פסק־דינו:‎ 

—  "היות ‎ שבדקנו ‎ ומצאנו ‎ שהמלמד ‎ ר, ‎ משה ‎ בן ‎ נחמיה‎ 
עושה ‎ את ‎ מלאכתו ‎ באמונה, ‎ מתחייבים ‎ החתומים ‎ מטה‎ 
להחזיק ‎ את ‎ בניהם ‎ בחדרו ‎ של ‎ הנ״ל ‎ שלושה ‎ זמנים ‎ כנהוג,‎ 
ובזכות ‎ זה ‎ הקב״ה ‎ ישמרם ‎ מכל ‎ נגע ‎ הם ‎ ובניהם ‎ ויעשו ‎ חיל‎ 
בלימודים ‎ וכה.‎ 

״נאום‎ . " 

אחרי ‎ שחתמו ‎ כולם ‎ נתבהרו ‎ פניו ‎ של ‎ הרבי, ‎ ואמר‎ 
לשמש‎ :  —  קרא ‎ לרבנית.‎ 

היא ‎ נכנסה.‎ 

—  בבקשה ‎ ממך, ‎ תני ‎ נא ‎ לבחור ‎ זוג ‎ של ‎ נעלים. ‎ קר‎ 
בחוץ ‎ ויש ‎ בדבר ‎ משום ‎ סכנת ‎ נפשות.‎ 

יצאה ‎ הרבנית ‎ לחפש ‎ בין ‎ נעלי ‎ שבעת ‎ נכדיה, ‎ שגרו‎ 
אצלה ‎ מיום ‎ שמה ‎ חתנה ‎ הרבי ‎ של ‎ גוכסינין‎ :  והרבי ‎ נתן‎ 
עיניו ‎ באחד ‎ המסובים, ‎ הביט ‎ בפניו ‎ והמתין ‎ הבין ‎ האיש‎ 
ואמר‎ : 

—  תיכנה ‎ האשד, ‎ למחר ‎ אלי, ‎ ואתן ‎ לה ‎ בד ‎ לבגד ‎ בשביל‎ 

בנה.‎ 

לא ‎ יצאו ‎ משם ‎ עד ‎ שהבטיחו ‎ להלביש ‎ ולהנעיל ‎ את‎ 
הילד ‎ כאחד ‎ מבניהם. ‎ אף ‎ פנס ‎ נאה, ‎ כשל ‎ חבריו ‎ בני‎ 
האמידים, ‎ ניתן ‎ לו...‎ 

,.הדואר" ‎ ניו־יורק, ‎ גליון ‎ ל״ח ‎ יא׳ ‎ תקצ״ט‎ 


הרב ‎ איסר ‎ פרנקל‎ 

משהו ‎ על ‎ שיטת ‎ אוסטרובצה ‎ בלימוד‎ 


אמרו: ‎ כשנפטר ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ ונסתלק ‎ מן ‎ העולם.‎ 
התייצב ‎ בפני ‎ בית־דין ‎ של ‎ מעלה ‎ ושאלוהו ‎ כשם ‎ ששואלים‎ 
לכל ‎ אדם ‎ שמכניסין ‎ לדין: ‎ "פלפלת ‎ בחכמה?" ‎ נשתתק‎ 
רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ ולא ‎ השיב ‎ לשאלה. ‎ מיד ‎ באו ‎ יהתיצבו‎ 
בפני ‎ בית־דין ‎ של ‎ מעלה ‎ תלי ‎ תלים ‎ של ‎ הלכות ‎ שהיה ‎ רבי‎ 
מאיר ‎ יחיאל ‎ דורש ‎ על ‎ כל ‎ קוץ ‎ וקוץ ‎ ועל ‎ כל ‎ תג ‎ ותג. ‎ כרבי‎ 
עקיבא ‎ בשעתו ‎ —  והם ‎ מקיפים ‎ אותו ‎ מפנים ‎ ומאחור‎ 
וכורכים ‎ עצמם ‎ עליו. ‎ החי, ‎ בית־דין ‎ שי1 ‎ מעלה ‎ קורא ‎ בכל‎ 
אותן ‎ הלכות ‎ ואורו ‎ עיניהם ‎ באספקלריא ‎ המאירה ‎ מרוב‎ 
האור ‎ והברק ‎ שנהרו ‎ מתלי ‎ הלכות ‎ אלו ‎ ושאלי: ‎ אי*י ‎ שי ‎ מי‎ 
הן ‎ ?  אמרו ‎ ההלכות‎ :  של ‎ אותי ‎ צדיק ‎ שאני ‎ כריכים ‎ עליו‎ 
ומקיפים ‎ אותו ‎ מכל ‎ עבריי. ‎ נענה ‎ בית ‎ דין ‎ של ‎ מ^ה ‎ ואמי־‎ 
אשריך ‎ אברהם ‎ אבינו ‎ שמאיר ‎ יחיאל ‎ יצא ‎ מחלציו‎ .. ‎ איננה‎ 
קיימת ‎ עוד ‎ השאלה; ‎ "פלפלת ‎ בחכמה?" ‎ יען ‎ כי ‎ ה.‎ ,חכמה׳־‎ 
עצמה ‎ עומדת ‎ לפנינו. ‎ . 

4 

מה ‎ היתד, ‎ שיטת ‎ הלימוד ‎ של ‎ רבי ‎ מאיד ‎ יחיאל ‎ חליי ‎ ? 

מהי ‎ אותה ‎ שיטה ‎ מופלאה ‎ שזכתה ‎ להערצה ‎ כה ‎ גל״ד. ‎ וכ״עי-ת‎ 
ולה ‎ השם ‎ הפשוט ‎ והסתמי ‎ "אוסטרובצה־ ‎ בי1־ ‎ שב ‎ לײאי ‎ וביי‎ 
כל ‎ תוספות?‎ 

אכן, ‎ שיטה ‎ חדשה ‎ בעולם ‎ הלימוד, ‎ שייטה ‎ הפלפול.‎ 

אבל ‎ לא ‎ זו ‎ שרגילים ‎ להזכיר ‎ אותה ‎ בנשימה ‎ אחת ‎ עם ‎ רבי‎ 
יעקב ‎ פולאק. ‎ כי ‎ איך ‎ מפרשים ‎ את ‎ שיטת ‎ רבי ‎ יעקב‎ 
פולאק ‎ ? 

"היסוד ‎ העיקרי ‎ של ‎ שיטת ‎ הפלפול ‎ הוא ‎ המדע ‎ השכלי.‎ 

אבל ‎ בלי ‎ דמיון ‎ לשיטת ‎ המדע ‎ השכלי ‎ הספרדית ‎ ששאפה‎ 
לבנות ‎ בצורה ‎ ארדיכלית ‎ בנין ‎ של ‎ מחשבות. ‎ בפלפול ‎ אתה‎ 
מוצא ‎ בעיקר ‎ התעמלות ‎ שכלית, ‎ בלי ‎ שום ‎ תוצאה ‎ חיובית‎ 
ממשית ‎ לגוף ‎ הענין ‎ וגם ‎ בלי ‎ יעילות ‎ ופוריות ‎ מיוחדת.‎ 
זה ‎ נראה ‎ כאילו, ‎ שאחרי ‎ הפעלה ‎ מאומצת ‎ של ‎ כוחות ‎ רוחניים‎ 
מעולים ‎ ומרץ ‎ רוחני ‎ רב ‎ מונעת ‎ מכונה ‎ בלי ‎ שתנוצל ‎ תועלתה‎ 
של ‎ המכונה, ‎ או ‎ גלגל ‎ המסתובב ‎ בלי ‎ הרף ‎ סביב ‎ צירו‎ 
בלבד. ‎ אין ‎ כאן ‎ המדובר ‎ על ‎ הטבת ‎ סדר ‎ הלימוד ‎ או ‎ מציאת‎ 
הטעם ‎ האמיתי ‎ לדין, ‎ או ‎ קביעת ‎ עובדה ‎ היסטורית ‎ יסודית‎ 
של ‎ מה ‎ שנוגע ‎ לנוסחה ‎ תלמודית ‎ מסוימת".‎ 

4 

כך ‎ פירשו ‎ את ‎ שיטתו ‎ של ‎ רבי ‎ יעקב ‎ פולאק ‎ אלה ‎ שקמו‎ 
נגדו ‎ וביקרו ‎ את ‎ שיטתו ‎ חריפות ‎ (ביניהם ‎ נמנו ‎ המהר״ל׳‎ 
המרש״ל, ‎ המהרש״א, ‎ השל״ה ‎ ועוד). ‎ אבל ‎ לאמיתו ‎ של ‎ דבר‎ 


היתד, ‎ שיטת ‎ הפלפול ‎ בתקופתו ‎ של ‎ רבי ‎ יעקב ‎ פולאק ‎ סם‎ 
חיים ‎ ליהודי ‎ התקופה. ‎ הם ‎ חיו ‎ בגיטאות, ‎ וזו ‎ היתד, ‎ נקודת‎ 
אור ‎ בחושך. ‎ הפלפול, ‎ החידוד, ‎ ההברקה ‎ החריפה ‎ והעוקצנית‎ 
—  כל ‎ אלה ‎ החזיקו ‎ את ‎ היהודים ‎ בגלות ‎ והפיחו ‎ בהם ‎ רוח‎ 
חיים,‎ 

עד ‎ היום ‎ קיימות ‎ שתי ‎ שיטות ‎ בעולם ‎ הלומדים‎ :  שיטת‎ 
העמקות ‎ וההגיון ‎ ולעומתה ‎ שיטת ‎ הפלפול ‎ והחריפות. ‎ אך‎ 
עם ‎ כל ‎ הביקורת ‎ שבשיטת ‎ הפלפול ‎ קבע ‎ לו ‎ רבי ‎ יעקב‎ 
פולאק ‎ מקום ‎ של ‎ נצחיות ‎ בעולם ‎ הלומדים. ‎ זאת ‎ ועוד:‎ 
רבי ‎ יעקב ‎ פולאק ‎ עצמו ‎ מכיר ‎ בכך ‎ שהפלפול ‎ הוא ‎ לשם‎ 
חידוד ‎ ואינו ‎ כא ‎ להסיק ‎ מסקנות ‎ להלכה, ‎ שהרי ‎ ההוכחה‎ 
ההותכת ‎ ביותר ‎ היא ‎ העובדה ‎ שגם ‎ רבי ‎ יעקב ‎ פולאק ‎ וגם‎ 
תלמידי ‎ המושבע ‎ והנאמן ‎ רבי ‎ שלום ‎ שכנא ‎ (רבי ‎ וחותנו ‎ של‎ 
הרמ״א. ‎ שגם ‎ בו ‎ אפשר ‎ לראות ‎ ממשיך ‎ דרך ‎ שיטת‎ 
הסייפולן ‎ י׳א ‎ כתבו ‎ ספרים, ‎ כדי ‎ שלא ‎ יבואו ‎ להסיק ‎ מן‎ 
הספרים ‎ מסקנות. ‎ ולעומת ‎ זאת ‎ היי ‎ ידועים ‎ בדורם ‎ כסמכות‎ 
הפיסלת ‎ העליונה ‎ בכל ‎ מה ‎ שנוגע ‎ לשאלות ‎ בהלכה ‎ שהתעוררו‎ 
בה" ‎ ייב ‎ יום. ‎ דבר ‎ זה ‎ מעיד ‎ על ‎ אישיותם ‎ רבת ‎ הצדדים ‎ של‎ 
גדילי ‎ הורה ‎ אלה.‎ 

4 

וכך ‎ אנו ‎ מגיעים ‎ אל ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ ושיטתו.‎ 

הגמרא ‎ מתדיינת ‎ על ‎ השאלה: ‎ איזה ‎ מהם ‎ קודם? ‎ אם‎ 
חריף ‎ ומקשה ‎ ומתוך ‎ להט ‎ החריפות ‎ עלול ‎ הוא ‎ להיות ‎ פעם‎ 
סתם ‎ מקשן. ‎ בלי ‎ יסוד ‎ לקושיה, ‎ או ‎ מתון ‎ ומסיק, ‎ מתעמק‎ 
והוגה ‎ בטעם ‎ הדבר ‎ ובא ‎ לידי ‎ מסקנה ‎ מעשית ‎ נכונה? ‎ — 
שאלת ‎ הגמרא ‎ נשארה ‎ בתיקו. ‎ אבל ‎ בא ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל‎ 
הלוי ‎ זצ״ל, ‎ הגאון ‎ מאוסטרובצה, ‎ ופתר ‎ את ‎ השאלה ‎ הזאת‎ 
על ‎ ידי ‎ אישיותו ‎ הענפה.‎ 

4 

הוא ‎ היה ‎ חריף ‎ ובקי ‎ כאחד. ‎ הוא ‎ לא ‎ יכול ‎ היה ‎ לבוא‎ 
לידי ‎ טעות ‎ ולהשתבש ‎ בגירסה ‎ בלתי ‎ נכונה, ‎ כי ‎ בבקיאותו‎ 
העצומה ‎ בכל ‎ חדרי ‎ תורה ‎ —  כמאמר ‎ תנא ‎ דבי ‎ אליהו‎ 
הממחיש ‎ את ‎ מהות ‎ תורתו: ‎ "כשם ‎ שיש ‎ להקב״ה ‎ חדרי‎ 
חדרים ‎ בתורתו, ‎ כך ‎ יש ‎ להם ‎ לתלמידי ‎ חכמים ‎ לכל ‎ אחד‎ 
ואחד ‎ חדרי ‎ חדרים ‎ בתורתו״ ‎ (תד״א ‎ רבה. ‎ פ״ו) ‎ —  היה ‎ הכל‎ 
גלוי ‎ וידוע ‎ לפניו ‎ ופתוח ‎ לפניו ‎ כמגילת ‎ ספר. ‎ והוא ‎ עקר‎ 
הרי ‎ הרים ‎ וטחנם ‎ זה ‎ בזה. ‎ חריפותו ‎ אינה ‎ יודעת ‎ גבולות‎ 
וגדרים. ‎ הוא ‎ ממש ‎ מסקל ‎ טרשים ‎ וממלא ‎ עמקים ‎ וגאיות,‎ 
מיישר ‎ מסילות ‎ וסותם ‎ בורות. ‎ אין ‎ הגדרה ‎ שתוכל ‎ למצות‎ 


84 


ספר ‎ א  ך  פ  צ  ד  ר  כ  צ  ה 


את ‎ תוקף ‎ גדולתו ‎ וגודל ‎ יריעתו ‎ התלמודית. ‎ הוא ‎ היה ‎ החריף‎ 
והמקשה ‎ ועם ‎ זאת ‎ המתון ‎ והמסיק׳ ‎ ולכן ‎ אצלו ‎ אין ‎ נשארת‎ 
השאלה ‎ בתיקו.‎ 

הוא ‎ ניגש ‎ באיזמל ‎ החריפות ‎ ובזהירות ‎ חתך ‎ את ‎ הענין‎ 
שעסק ‎ בו ‎ וכך ‎ בא ‎ להסיק ‎ את ‎ המסקנה ‎ האמיתית. ‎ הוא ‎ פתח‎ 
בפנים ‎ מסבירות ‎ ומן ‎ הקל ‎ בא ‎ אל ‎ הכבד ‎ והחמור. ‎ מתחיל‎ 
בניחותא ‎ ומתרומם ‎ בשכלו ‎ הזך ‎ כגבוה ‎ מעל ‎ גבוה ‎ שומר.‎ 
הוא ‎ מעייל ‎ פילא ‎ בקופא ‎ דמחטא ‎ ועם ‎ זאת ‎ —  למרות ‎ שהדבר‎ 
נראה ‎ כמוזר ‎ —  הוא ‎ שם ‎ את ‎ העקוב ‎ למישור. ‎ הוא ‎ מראה ‎ מ״ט‎ 
פנים ‎ לתורה. ‎ אופן ‎ בתוך ‎ אופן, ‎ פנים ‎ בתוך ‎ פנים, ‎ ישר‎ 
והפוך, ‎ רצוא ‎ ושוב, ‎ עד ‎ שאי־אפשר ‎ לרדת ‎ לסוף ‎ דעתו ‎ — 
ואעפי״כ ‎ בסופם ‎ של ‎ דברים ‎ אתה ‎ מוצא ‎ את ‎ ההלכה ‎ מלובנת‎ 
ומשופרת ‎ ומאירה. ‎ כי ‎ זה ‎ היה ‎ כוחו ‎ של ‎ רבי ‎ מאיר ‎ הלוי‎ : 
כוח ‎ התורה.‎ 

* 

היו ‎ בו ‎ ברבי ‎ מאיר ‎ הלוי ‎ מן ‎ הצדדים ‎ שהיו ‎ בהם ‎ ברבי‎ 
יעקב ‎ פולאק ‎ ורבי ‎ שלום ‎ שכנא. ‎ הוא ‎ המשיך ‎ את ‎ שיטתם‎ 
ומצא ‎ בה ‎ דרכים ‎ חדשות ‎ ונקט ‎ גם ‎ בקו ‎ שהם ‎ נקטו, ‎ בהיותו‎ 
המשיב ‎ הגדול ‎ על ‎ כל ‎ שאלות ‎ החיים ‎ שנתעוררו ‎ בפסקנות‎ 
גמורה ‎ ומוחלטת. ‎ רק ‎ לפעמים ‎ הוא ‎ כותב: ‎ "בדבר ‎ השאלה‎ 
אין ‎ רצוני ‎ להזדקק ‎ להלכה ‎ מפני ‎ טעמים ‎ כמוסים, ‎ אך‎ 
אשתעשע ‎ עם ‎ כת״ה ‎ לפלפולא ‎ בעלמא". ‎ אך ‎ עם ‎ זאת ‎ נמנע‎ 
מלכתוב ‎ את ‎ פלפוליו. ‎ אם ‎ יש ‎ לפלפוליו ‎ שם ‎ ושארית, ‎ הרי‎ 
זה ‎ הודות ‎ לבנו ‎ הצדיק ‎ רבי ‎ יחזקאל ‎ הלוי ‎ זצ״ל ‎ ולתלמידיו‎ 
וכן ‎ הודות ‎ לעובדה ‎ שבכתבי־הסכמה ‎ על ‎ ספרים ‎ שנתבקש‎ 
לחוות ‎ דעתו ‎ עליהם ‎ הוא ‎ מוסיף ‎ מחידושי ‎ רוחו ‎ ומחשבתו.‎ 

אין ‎ דומה ‎ לו ‎ לרבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ בחריפות ‎ בכל‎ 
פולין ‎ וליטא ‎ על ‎ כל ‎ גדולי ‎ הדור ‎ האחרון ‎ ששכנו ‎ בהן‎ 
ושתורתם ‎ היא ‎ מורשה ‎ לנו. ‎ הוא ‎ היה ‎ אמן ‎ הפלפול, ‎ אבל‎ 
הפלפול ‎ המבוסם, ‎ הפלפול ‎ שיש ‎ לו ‎ סמוכין, ‎ שיש ‎ לו ‎ מסד‎ 
וטפחות, ‎ שיסודותיו ‎ איתנים ‎ וחזקים ‎ ואינם ‎ ניתנים‎ 
לתמוטה. ‎ ובנידון ‎ זה ‎ דומה ‎ והרחיק ‎ לכת ‎ מראשון ‎ מחדשי‎ 
שיטת ‎ הפלפול, ‎ רבי ‎ יעקב ‎ פולאק ‎ ותלמידו ‎ רבי ‎ שלום‎ 
שכנא.‎ 

הפלפול ‎ מהווה ‎ סם־היים ‎ לרבי ‎ מאיר ‎ יחיאל. ‎ בתשובה‎ 
שהוא ‎ משיב ‎ לגאון ‎ מסוכאצ׳וב ‎ הוא ‎ מסיים ‎ במלים‎ :  "הארכתי‎ 
באיזה ‎ סוגיות ‎ בש״ס ‎ בדרך ‎ פלפול, ‎ יען ‎ כי ‎ מאוהבי ‎ פלפול‎ 
אנכי״. ‎ על ‎ כל ‎ צעד ‎ ושעל ‎ אתה ‎ מוצא ‎ את ‎ קו ‎ הפלפול‎ :  "ויש‎ 
להתפלפל ‎ בכל ‎ זה ‎ באריכות ‎ אך ‎ מפאת ‎ תשות ‎ כוחי ‎ אסיים",‎ 
או: ‎ "ודוק ‎ היטב ‎ כי ‎ חריף ‎ הוא", ‎ או ‎ בחשבונות ‎ החריפים‎ 
שלו ‎ אתה ‎ מוצא: ‎ "וזה ‎ פלא", ‎ "וזה ‎ הפלא ‎ ופלא ‎ מנפלאות‎ 
התורה".‎ 

* 

"נגעים ‎ ואהלות", ‎ הלכות ‎ פשוטות, ‎ לימוד ‎ לשם ‎ לימוד,‎ 

ואחר ‎ כך ‎ פונים ‎ לאפיק ‎ התוסס ‎ בשיטת ‎ הלימוד: ‎ אפיק‎ 


הפלפול, ‎ שבו ‎ אפשר ‎ לחדש ‎ חידושים ‎ על ‎ גבי ‎ חידושים‎ 
והאוזן ‎ אינה ‎ שבעה ‎ מלשמוע, ‎ והמוח ‎ אינו ‎ שבע ‎ מלקלוט.‎ 
והעיקר ‎ שלומדים ‎ בשיטה ‎ זו ‎ להיות ‎ מחדשים. ‎ ומה ‎ היתרון‎ 
שבכוח ‎ החידוש ‎ י  ״זאת ‎ למדתי ‎ מאבא ‎ ז״ל״ ‎ —  אומר ‎ רבי‎ 
מאיר ‎ יחיאל, ‎ "כשבאתי ‎ פעם ‎ לבקרו ‎ אחרי ‎ שנים ‎ רבות,‎ 
הוציאני ‎ לככר ‎ השוק ‎ ואמר ‎ לי: ‎ מאיר ‎ יחיאל, ‎ זוכר ‎ אתה‎ 
בוודאי ‎ את ‎ מאפה ‎ הכעכים ‎ שלי. ‎ ובכן, ‎ לאחר ‎ שהיינו‎ 
משוטטים ‎ שנים ‎ על ‎ שנים ‎ בכפרים ‎ ומחפשים ‎ קונים‎ 
לכעכינו ‎ יצאו ‎ להם ‎ מוניטין ‎ והכל ‎ השכימו ‎ לפתחי ‎ והחלו‎ 
דורשים ‎ אה ‎ הכעכים, ‎ והגעתי ‎ למצב ‎ שבו ‎ נאלצתי ‎ לקנות‎ 
את ‎ הקמח ‎ מכל ‎ האופים ‎ שבעיירה ‎ סובין ‎ כדי ‎ למלא ‎ אחרי‎ 
הביקוש ‎ הרב ‎ לכעכי. ‎ וכך ‎ נצטבר ‎ אצלי ‎ כסף ‎ שבו ‎ רכשתי‎ 
את ‎ הבית ‎ שהנך ‎ רואה ‎ —  ותוך ‎ כדי ‎ שיחה ‎ הראה ‎ לי ‎ על‎ 
הבית ‎ שהוא ‎ רכושו, ‎ אבל ‎ —  סיים ‎ אבא ‎ ז״ל ‎ בהרימו ‎ את‎ 
קולו ‎ —  כל ‎ זאת ‎ עשה ‎ לי ‎ החיל ‎ שלי. ‎ ידוש ‎ לא ‎ ירשתי‎ 
מאחרים ‎ מאומה ‎ ולא ‎ שרד ‎ לי ‎ מאומה... ‎ ומאז ‎ למדתי ‎ לדעת‎ 

—  המשיך ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ —  דכל ‎ מה ‎ שאדם ‎ רוכש‎ 
בכוחות ‎ עצמו ‎ ובזכות ‎ כשרונותיו ‎ ופעליו ‎ נשאר ‎ נכס ‎ וקנין‎ 
פרטי ‎ שלו ‎ לעד... ‎ הורה ‎ בוודאי ‎ אינה ‎ באה ‎ בירושה ‎ וכשאדם‎ 
לומד ‎ הרבה ‎ תורה ‎ והוא ‎ מגיע ‎ למדרגה. ‎ שבה ‎ הוא ‎ יכול‎ 
לחדש ‎ חידושים ‎ בתורה, ‎ להאיר ‎ פנים ‎ בה ‎ ולהוסיף ‎ קישוטים‎ 
ועיטורים ‎ לה. ‎ הופכה ‎ התורה ‎ להיות ‎ קנין ‎ פרטי ‎ שלו ‎ ונכס‎ 
צאן ‎ ברזל ‎ בבחינת ‎ "ובתורתו ‎ יהגה ‎ יומם ‎ ולילה". ‎ וכך‎ 

—  המשיך ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ —  נוהג ‎ אני ‎ עם ‎ תלמידי‎ 
"כי ‎ בפלפול ‎ אני ‎ מפתח ‎ את ‎ שכל ‎ תלמידי ‎ ומכנים ‎ בהם ‎ חשק‎ 
ורצון ‎ להיות ‎ בעצמם ‎ מחדשים ‎ לחשוב ‎ בתורת ‎ ה׳".‎ 

עם ‎ תלמידיו ‎ התנהג ‎ בחברות ‎ ושיחיתיו ‎ אתם ‎ בדברי‎ 
תורה ‎ ומוסר ‎ התנהלו ‎ תמיד ‎ מתוך ‎ רצון ‎ לשתף ‎ אותם ‎ במהלך‎ 
המחשבה ‎ שלו ‎ לפי ‎ תפיסתם ‎ הם.‎ 

"תפיסתו" ‎ שלו ‎ חובקת ‎ זרועות ‎ עולם. ‎ תפיסתו ‎ שלו‎ 
היא ‎ בשביל ‎ מוחות ‎ מחודדים ‎ כאותה ‎ מאכלת ‎ מלובנת ‎ או‎ 
כחרב ‎ פיפיות ‎ חדה ‎ או ‎ כסכין ‎ מושחזת. ‎ בתפיסתו ‎ שלו ‎ אין‎ 
קיימים ‎ שלבים. ‎ כדי ‎ להגיע ‎ לרום, ‎ לגובה ‎ מסוים. ‎ יש ‎ לטפס‎ 
או ‎ לעלות ‎ בסולם ‎ שלב־שלב, ‎ לעביר ‎ מדרגה ‎ לדרגה, ‎ עד‎ 
שמגיעים ‎ לשיא. ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ איננו ‎ יודע ‎ ומכיר‎ 
בעליות ‎ כאלה. ‎ אקרובט ‎ מסיגל ‎ לעלות ‎ שלבים ‎ אחדים‎ 
בבת ‎ אחת. ‎ רבי ‎ מאיר ‎ איננו ‎ יודע ‎ מה ‎ זו ‎ אקרובטיקה, ‎ אבל‎ 
הוא ‎ יודע ‎ כיצד ‎ עוברים ‎ בבת ‎ אחת ‎ מהשלב ‎ הראשון ‎ עד‎ 
לשלב ‎ השיא. ‎ עומד ‎ אצלו ‎ אחד ‎ מגאוני ‎ ארץ ‎ ומאזין ‎ לשיחת־‎ 
חולין ‎ תלמודית ‎ בנויה ‎ על ‎ סולמות. ‎ לאמור: ‎ דבר ‎ תורה‎ 
שיש ‎ לו ‎ שלבים, ‎ שתירוץ ‎ אחד ‎ נדחה ‎ מפני ‎ קושיה ‎ הבאה‎ 
אחריה ‎ עד ‎ שאנו ‎ מגיעים ‎ לסיכום ‎ סופי ‎ מאיר ‎ עינים. ‎ ואותו‎ 
גאון ‎ שומע ‎ עשרות ‎ הסברות ‎ בנויות ‎ בצורה ‎ "סולמית"‎ 
שכזאת, ‎ זירמות ‎ בשטף ‎ מפיו ‎ הקדוש ‎ והוא ‎ מפליט ‎ בלחישה‎ 
לעומד ‎ בסמוך ‎ לו: ‎ אינני ‎ משיג ‎ את ‎ המוח ‎ הזה. ‎ הרי ‎ אדם‎ 


הגאון ‎ רבי ‎ מאיר־ ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ הלשנזוק ‎ זצ״ל‎ 


85 


אחר ‎ במקומו ‎ צריך ‎ היה ‎ להשיב ‎ על ‎ כך ‎ במשך ‎ שעה ‎ לפחות,‎ 
והוא ‎ הרי ‎ ערך ‎ את ‎ הדברים ‎ במשך ‎ חמש ‎ דקות?." ‎ שמץ‎ 
מאותה ‎ לחישה ‎ גונב ‎ לאזנו ‎ של ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ והוא ‎ משיב‎ 
כאילו ‎ מתוך ‎ הצטדקות ‎ של ‎ בזבוז ‎ הזמן ‎ שיש ‎ במחשבה ‎ של‎ 
חמש ‎ דקות, ‎ יען ‎ כי ‎ במשך ‎ חמש ‎ דקות ‎ אפשר ‎ להפיק ‎ יותר‎ 
תועלת ‎ מחשבתית: ‎ טעות ‎ עלתה ‎ בידך ‎ חמש• ‎ דק־ת ‎ אני‎ 
חושב? ‎ חלילה. ‎ אני ‎ חישב ‎ דקה ‎ אחת ‎ בלבד ‎ ארבעת ‎ הדקות‎ 
שלפני ‎ המחשבה ‎ אני ‎ מקדיש ‎ למחשבה ‎ אחרת: ‎ שהקב״ה‎ 
יסייע ‎ לי ‎ להגיע ‎ למקור ‎ האמת ‎ שאוכל ‎ לחדש ‎ באותו ‎ רגע‎ 
דברים ‎ נכונים ‎ ומדוייקים...‎ 

* 

אם ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ היה ‎ ראש ‎ ישיבה ‎ במובן ‎ המקובל.‎ 

הרי ‎ נמנה ‎ על ‎ המידה ‎ השלישית ‎ של ‎ יחידי ‎ סגילה ‎ ששיעי־‎ 
ריהם ‎ יוצרים ‎ אסכולה. ‎ שהד ‎ תורתם ‎ מתפשט ‎ לישיבות ‎ אח¬‎ 
רות, ‎ שחידושיו ‎ מהווים ‎ מקרי ‎ לפלפולין, ‎ שקושײהײ ‎ יתירוצײ‎ 
משמישים ‎ הומר ‎ חורג־ ‎ יסודי ‎ לראשי ‎ ישיבות ‎ ותי־מידים.‎ 
הוא ‎ יצר ‎ אסכולה ‎ מייחדת ‎ במי:־ ‎ ורכש ‎ לי ‎ תלמידי ‎ חכמים‎ 
רבים ‎ שהיו ‎ כרוכים ‎ ודביקים ‎ בשיטתו ‎ והם ‎ באי ‎ מקרוב ‎ ומר־‎ 


גדולתו ‎ של ‎ האדמו״ר‎ 


אגדות ‎ וסיפורים ‎ לי־וב ‎ התהי־שו ‎ עק ‎ גדילתו ‎ שיי ‎ הרבי‎ 
וביניהם ‎ מעישי ‎ מופת ‎ לא ‎ מעטים.‎ 

את ‎ סיפור ‎ המופת ‎ הבא ‎ על ‎ הצדיק ‎ מאוסטרובצה ‎ שמעתי‎ 
לפני ‎ שנים ‎ מספר.‎ 

בסימטה ‎ המובילה ‎ לבית ‎ הקברות ‎ ישב ‎ באחד ‎ מימי‎ 
החורף ‎ עיי ‎ סדנתו ‎ חרט ‎ העץ ‎ ר׳ ‎ אלעזר, ‎ המכונה: ‎ "אלעזר‎ 
סטלמך". ‎ השעה ‎ היתה ‎ שעת ‎ צהריים ‎ ור׳ ‎ אלעזר ‎ סעד ‎ לו‎ 
בניחותא ‎ את ‎ ארוחתו. ‎ בחוץ ‎ על ‎ גבי ‎ ביב ‎ השופכין ‎ הקפוא‎ 
ומכוסה ‎ קרח ‎ התחלקו ‎ ילדי ‎ הסביבה.‎ 

אותו ‎ רגע ‎ עבר ‎ ליד ‎ הסדנא ‎ של ‎ ר׳ ‎ אלעזר ‎ אחד ‎ מבני־‎ 

העיר ‎ —  יעקב ‎ בומשטיין ‎ שמו, ‎ אשר ‎ אתו ‎ היה ‎ לו ‎ לרי׳‎ 
אלעזר ‎ "חשבון". ‎ אלעזר ‎ החרט ‎ הפסיק ‎ את ‎ ארוחתו, ‎ קם‎ 
מסדנתו ‎ ורץ ‎ לקראת ‎ העובר ‎ ותוך ‎ כדי ‎ ריצה ‎ התחלק ‎ ונפל‎ 
ולא ‎ יכול ‎ לקום ‎ על ‎ רגליו. ‎ ר׳ ‎ אלעזר ‎ הוכנס ‎ לביתו, ‎ הובהלו‎ 
אליו ‎ רופאי ‎ העיר ‎ ולא ‎ העלו ‎ לו ‎ ארוכה.‎ 

משנתייאשו ‎ מעזרתם ‎ של ‎ רופאי ‎ העיר ‎ נשלח ‎ ר׳ ‎ אלעזר‎ 
לבנו ‎ האמיד ‎ החי ‎ בקראקא ‎ —  על ‎ מנת ‎ לשאול ‎ בעצת‎ 
הרופאים ‎ שבכרך ‎ זה. ‎ וכשגם ‎ אלה ‎ לא ‎ הושיעי ‎ לו ‎ הוא ‎ הובא‎ 
לגדולי ‎ רופאי ‎ וארשה ‎ הבירה. ‎ גם ‎ מוארשה ‎ חזר ‎ ר׳ ‎ אלעזר‎ 
לביתו ‎ כשהוא ‎ מתהלך ‎ על ‎ קביים ‎ ומלאכתו ‎ ממנו ‎ והלאה.‎ 


חוק. ‎ ומה ‎ עשו ‎ אלה ‎ שבאו? ‎ אף ‎ הם ‎ היו ‎ למפיצים. ‎ אף ‎ הם ‎ היו‎ 
ליוצרי ‎ אסכולה, ‎ זו ‎ האסכולה ‎ המפורסמת ‎ של ‎ אוסטרובצה.‎ 

עשרות ‎ רבנים ‎ ומאות ‎ משמשים ‎ בקודש ‎ יצאו ‎ מבית‎ 
מדרשה ‎ של ‎ אוסטרובצה ‎ וכולם ‎ הצטיינו ‎ באופיים ‎ המיוחד,‎ 
הן ‎ בהתנהגותם ‎ בחיים ‎ והן ‎ בדרך ‎ הלימוד. ‎ אופי ‎ שהיתה‎ 
טבועה ‎ בו ‎ הגושפנקא ‎ המובהקת ‎ של ‎ אוסטרובצה, ‎ הגושפנקא‎ 
ההופכת ‎ שיטה ‎ בלימוד ‎ לחלק ‎ מעבודת ‎ הבורא.‎ 

ואצל ‎ תלמידיו ‎ התבססה ‎ התורה ‎ ביסוס ‎ איתן. ‎ היא‎ 
תקעה ‎ אצלם ‎ יתד ‎ שלא ‎ תימוט ‎ והם ‎ היו ‎ מן ‎ המפורסמים‎ 
שברבני ‎ ישראל ‎ בפולין, ‎ ביניהם: ‎ הרב ‎ יודל ‎ לוין ‎ ראב״ד‎ 
בקראקוב, ‎ הרב ‎ לייבוש ‎ רוזנברג ‎ מו״צ ‎ בלודז׳ ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ אלעזר‎ 
רבה ‎ של ‎ וולברום. ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ עמנואל ‎ לייבושביץ, ‎ הרב ‎ ר׳‎ 
אלימלך ‎ רבה ‎ של ‎ לאגה, ‎ הרב ‎ נחמן ‎ מיאדוסר ‎ רבה ‎ של ‎ ברוק‎ 
יבני־ברק. ‎ הרב ‎ ירחמיאל ‎ מעט ‎ ראב״ד ‎ בלונדון, ‎ רבה ‎ של‎ 
כמלניק. ‎ ועוד ‎ רבים ‎ אחרים ‎ שניספו ‎ בישואת ‎ פולין ‎ ולא‎ 
זכינו ‎ שימשיכו ‎ להפיץ ‎ את ‎ תורתו ‎ ישל ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל‎ 
;מהתיימידים ‎ הנמצאים ‎ היום ‎ בחיים ‎ יש ‎ לציין ‎ במיוחד ‎ את‎ 
הרב ‎ פישל ‎ כהן, ‎ חבר ‎ הרבנות ‎ הראשית ‎ לת״א‎ —יפו, ‎ והרב‎ 
ז. ‎ בן־יעקב).‎ 


תנתה ‎ אשת ‎ ר׳ ‎ אלעזר ‎ את ‎ מר ‎ גורלה ‎ בפני ‎ חברותיה‎ 
ואלי ‎ יעציד, ‎ לפנות ‎ לצדיק ‎ העיר ‎ ולבקשו ‎ להתפלל ‎ לרפואת‎ 
בעלה. ‎ מצאה ‎ העצה ‎ הד ‎ בלבה ‎ של ‎ העלובה, ‎ התעטפה‎ 
בסודרה ‎ ובקיל ‎ בוכים ‎ גדול ‎ פרצה ‎ לבית ‎ הצדיק, ‎ כשמוע‎ 
הצדיק ‎ את ‎ היבבה ‎ שלח ‎ את ‎ משמשו ‎ לשאול ‎ לסיבת ‎ הדבר.‎ 
חזר ‎ המשמש ‎ בקודש ‎ לחדר ‎ הצדיק ‎ ואמר ‎ לו ‎ מי ‎ הבוכה ‎ ועל‎ 
מה ‎ בכיה.‎ 

ציוה ‎ הצדיק ‎ להכניס ‎ את ‎ האשה ‎ לקיטונו ‎ ושמע ‎ בסבל¬‎ 
נות ‎ את ‎ בכיה ‎ ותחנוניה, ‎ ואחר ‎ אמר‎ :  "היש ‎ לך ‎ אתך ‎ פרוטות‎ 
אחדות? ‎ שימי ‎ פרוטה ‎ על ‎ הרגל ‎ הכואבת ‎ של ‎ בעלך ‎ או‎ 
בכיס ‎ המכנסים ‎ שלו ‎ והרפואה ‎ לא ‎ תבושש ‎ לבוא". ‎ חזרה‎ 
אשת ‎ ר׳ ‎ אלעזר ‎ לביתה ‎ ומיד ‎ עשתה ‎ כמצוות ‎ הצדיק ‎ ובתום‎ 
חודש ‎ נעלם ‎ הכאב. ‎ מיד ‎ השליך ‎ החרט ‎ את ‎ הקב ‎ האחת‎ 
ובטרם ‎ ימלא ‎ חודש ‎ שני ‎ השליך ‎ אף ‎ את ‎ הקב ‎ השניה ‎ ויהי‎ 
כאחד ‎ האדם.‎ 

אכן ‎ גדולים ‎ מעשי ‎ צדיקים, ‎ זכותם ‎ תגן ‎ עלינו ‎ ועל‎ 
כל ‎ ישראל.‎ 

יחזקאל ‎ אראלי ‎ (ארליד)‎ 

(מפי ‎ צבי ‎ הימל ‎ ז״ל)‎ 


א. ‎ נ. ‎ שטענצעל‎ 

דער ‎ אסטראורצער‎ 

(די ‎ לעצטע ‎ רבישע ‎ דינאסטיע)‎ 


יעדע ‎ תרספרת ‎ ישיא ‎ געלענט ‎ ענטפע-ן,‎ 
יעדן ‎ מהרש״א ‎ ארן ‎ מדר׳׳ם ‎ אנפרעגן‎ ; 


,  ייעז ‎ עי ‎ א, ‎ _  " 

אז ‎ א  ששינית ‎ שבשמינית ‎ גא‎ 


»■**♦**« ‎ *•יי•!—‎ 

~  0\ ‎ ml  km  ■A .  א  י0י.אי0<< ‎ , 

י*»י ‎ * 


די ‎ ת^יגריי' ‎ יפפ׳יפ ‎ אפייי ‎ ראםן,‎ 
דאט ‎ אין ‎ אים ‎ גענימען ‎ רעפענן ‎ ארן ‎ ציילן‎ ; 
משדגע־רוילד ‎ ייינען ‎ ציפעדן ‎ געלאפן,‎ 
צידרפים ‎ איין ‎ גימט״יאות ‎ *'י ‎ שיפים ‎ איי‎ לן.‎ 


עם ‎ יאט ‎ דע.- ‎ אםט״יאײצע- ‎ א־יסרעכנען ‎ געלענט,‎ 
רריפיל ‎ טראפן ‎ אינם ‎ ים ‎ פאראנעד ‎ זיינען,‎ 
רײפיל ‎ שטע־ץ ‎ אין ‎ דשל ‎ ארן ‎ זעמדלעי ‎ ביים ‎ ברעג,‎ 
יא־, ‎ יויפיל ‎ טרערי ‎ א  מעכטשם ‎ ליארץ ‎ יא ‎ ן  אריםױײנען.‎ 

אײ ‎ ער ‎ געזעפן, ‎ נישט ‎ געשלאפ/ ‎ נ  ישיט ‎ געגעסן,‎ 
אויסצו׳חשבונען ‎ דעם ‎ דשבוךהנפש;‎ 
ורעי ‎ כין ‎ איד ‎ ?  עפי* ‎ יאפי ‎ א״ז ‎ יעי,כ ‎ געווען,‎ 
איה ‎ א  טיפי ‎ פררדד, ‎ א  לרישלעלע ‎ רפש‎ ; 


"אנוכי ‎ תולעת ‎ רלא ‎ איש׳/ ‎ יאט ‎ דוד‎ 

דעי ‎ נעים ‎ זמירות ‎ יש-אד ‎ געיענם ‎ לאגן‎ - — 

עם ‎ י ,לאגן ‎ דצות׳דיר ‎ אין ‎ אים ‎ פינםטערע ‎ נעכט,‎ 
עם ‎ רויינען ‎ תדילים׳״יל ‎ איכעי ‎ אים ‎ פאיטאגן.‎ 

און ‎ תענדי ‎ דע ‎ ם  שמינית ‎ שכשמינית־כפל;‎ 
בכל־אופן ‎ נישט ‎ גערענט ‎ אים ‎ א-ייסל-יגן.‎ 
עי ‎ שמיים‎ לט‎ :  "האיש ‎ משי ‎ עניו ‎ מאד׳/‎ 
דאכט ‎ זיך ‎ איים ‎ נא* ‎ t**w1»* ‎ •*«»‎ 

א  תלמיד ‎ הכם ‎ ?  פ׳דיעפט״ע ‎ אי־ ‎ דעי־ ‎ גמרא ‎ — 
א  ווילד ‎ יינגל ‎ רואם ‎ דרעפטשעט ‎ אין ‎ -עי ‎ כלאטע.‎ 
איי, ‎ זיי ‎ האבן ‎ מיי ‎ אנגעטאן ‎ ׳ —  .,שיין ‎ אנכעללייט".‎ 
אין ‎ סטראלעם ‎ ארן ‎ אין ‎ אטלעםענע- ‎ לאפאטע‎ - - 


ם׳איר ‎ ךײײ ‎ יייצי׳ײײי ‎ יאי* ‎ יי■•* ‎ יייי^י.* ‎ >-**■**‎ 

יי ‎ יי ‎ י  1  Ht  '  -«#*■-* ‎ יי*׳ ‎ ן  ־-• ‎ I  ׳ס■ ‎ י  r  mm *• ‎ ין,‎ 

פערציל ‎ יאי ‎ א  פאייימיחטער ‎ אין ‎ זיר ‎ כעזעסן,‎ 

א  השכין ‎ ־־הנפש ‎ איײםציגעפינען‎ - 

פארטיפט ‎ אזרי, ‎ צ־מאל ‎ אין ‎ עפן ‎ פאישעסז.‎ 


אזיי ‎ אײ ‎ נאי ‎ אדיה ‎ יעי ‎ עיי, ‎ אן ‎ עישטעי ‎ ־ —  לעצטעי,‎ 

ארי,'? ‎ ״י״ייייי-יײ^י^ײ..^,,-'‎ 

״' ‎ *׳־״ ‎ -י ‎ -יי" ‎ •  ה״,׳^‎ 

א  '**יא•* ‎ "א ‎ יי'‎ •י ‎ •י ‎ יי ‎ 5  ׳*%%-^*0*^ ‎ ?V ‎ י><י ‎ «,»»»‎ 

י-" ‎ ׳*' ‎ י  י*1 ‎ יי״׳ן ‎ ■י ‎ מין ‎ י  ■ן ‎ ידן‎ 


ררצהים ‎ אים ‎ שדין ‎ געייילילט ‎ ־— ‎ אן ‎ אריפגעהענגטן.‎ 


לײזער ‎ קופערמאז‎ 

דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ אוו ‎ זייו ‎ סביבה‎ 


אסטראווצע ‎ —  ארום ‎ אגהויב ‎ פונם ‎ איצטיקן ‎ יארהונדערט.‎ 
אן ‎ אלט־איינגעפונדעוועטע ‎ יידישע ‎ קהילה ‎ אין ‎ מדינת‎ 
גרויס־פוילן. ‎ שטייט ‎ זי ‎ אויף ‎ א  בארג. ‎ אונטן, ‎ צופיפנס ‎ פינם‎ 
בארג. ‎ א  ברייטער. ‎ גרינער ‎ טאל׳ ‎ ווו ‎ פון ‎ רעכטם ‎ פליסט‎ 
א  שמאלער ‎ פלוס, ‎ מיטן ‎ נאמען ‎ "דער ‎ קאמיך. ‎ דדאס ‎ מיט ‎ אים‎ 
זענען ‎ באצייכנט ‎ געווען ‎ ארע ‎ יידישע ‎ טראדיציאנעלע ‎ אקטן,‎ 
ווי ‎ כתובות. ‎ גטן, ‎ א. ‎ אז. ‎ וו. ‎ צו ‎ לינקס ‎ —  דער ‎ גרויסער.‎ 
ברייטער ‎ טייך: ‎ דער ‎ "ליאס", ‎ וראו ‎ זומער ‎ פלעגן ‎ זיך ‎ באדן‎ 
די ‎ זכרים, ‎ און ‎ א  ביסל ‎ ווייטער‎ —  די ‎ פרײען ‎ און ‎ מיידלעך.‎ 
אין ‎ זייערע ‎ לאנגע ‎ העמדער, ‎ און ‎ די ‎ שטאט־שקצים ‎ פלעגן‎ 
דווקא ‎ אריינפארן ‎ רייטנדיק ‎ אייף ‎ זייערע ‎ קארע ‎ פערד ‎ אין‎ 
דער ‎ פרױעךמחנה. ‎ דאמאלט ‎ פלעגט ‎ זיך ‎ דערהערן ‎ א 
גרויסער ‎ רעש ‎ —  פאר ‎ ששערן ‎ זייער ‎ צגיעותדיקייט. ‎ איבערן‎ 
ליאס ‎ ציט ‎ זיך ‎ דעי ‎ לאיגער ‎ בריק. ‎ מאס ‎ פירט, ‎ פון ‎ איין‎ 
זייט, ‎ צו ‎ דער ‎ באז ‎ איז ‎ צו ‎ דער ‎ גרויסער ‎ אייזן־פאבריק ‎ אין‎ 
קלימקאוויטש ‎ מיט ‎ אירע ‎ פערצן ‎ טויזנט ‎ ארבעטעח ‎ ריט‎ 
אירע ‎ גרייסע ‎ אייזן־אח ‎ שטאל־גיסערייען; ‎ מיט ‎ די ‎ הייכע.‎ 
העלע, ‎ ציגלדיקע ‎ קיימענס, ‎ ויאס ‎ ציען ‎ זיך ‎ צי ‎ ד• ‎ דימלעז‎ 
—  וואס ‎ דאה ‎ האט ‎ איר ‎ געמאכט ‎ פאר ‎ דער ‎ .,®יטסבירג׳■‎ 
פון ‎ פוילן. ‎ לינקס. ‎ נאד ‎ *עי ‎ בריק• ‎ ציט ‎ זיר ‎ דעי־ ‎ שאסיי־‎ 
שלאך ‎ קיין ‎ אפט ‎ אץ ‎ צייזכייד. ‎ אפט, ‎ בארימט ‎ מיט ‎ דינע‎ 
גאונים ‎ און ‎ חסידישע ‎ רבי־ב; ‎ מיש ‎ די ‎ פארה־יל־קטע ‎ קברים־‎ 
אוהלים, ‎ וראם ‎ צ־ען ‎ ד־ ‎ אסטדאווצעיי ‎ בית־דמדרשניקעס,‎ 
מיט ‎ יוגנטלעכן, ‎ תירה‎ —קן ‎ יידישן ‎ ברען ‎ אין ‎ זייעדע ‎ הערצער■‎ 
און ‎ מיט ‎ פי־ערדירע, ‎ ברענענדיקע ‎ אויגן, ‎ נד ‎ ט  חסידישע‎ 
געזאנגען ‎ צו ‎ גיין ‎ אויף ‎ קבר־אבות ‎ קיין ‎ אפט, ‎ או! ‎ צינדן‎ 
לאנגע ‎ סטערינע ‎ ליכט ‎ פאר ‎ די ‎ פארהייליקטע ‎ צדיקים‎ 
וועלכע ‎ ליגן ‎ אין ‎ די ‎ אוהלים. ‎ דער ‎ זעלבער ‎ שליאך ‎ פאר־‎ 
עגדיקט ‎ זיך ‎ ביי ‎ זאמיכאסט ‎ און ‎ צויזמיר, ‎ —  ביים ‎ ראנד‎ 
פון ‎ ווייסל ‎ ~  דער ‎ דעמאלטיקער ‎ גאליציש־עסטרייכער‎ 
גרענעץ.‎ 

ביים ‎ פוס ‎ פונם ‎ בארג, ‎ וואט ‎ פירט ‎ ארויף ‎ צו ‎ דער‎ 
שטאט, ‎ וווינט ‎ אין ‎ אן ‎ אלט ‎ הייזל ‎ ר׳ ‎ מלך ‎ שענקער, ‎ א 
לאנגער, ‎ דארער ‎ ייד, ‎ מיט ‎ א  העל ‎ בערדל, ‎ וועלכער ‎ האלט‎ 
א  שטיקל ‎ אכסניה. ‎ ער ‎ געדענקט ‎ נאך ‎ די ‎ צייטן, ‎ ווען ‎ דארטן‎ 
איז ‎ געווען ‎ די ‎ "שלאגבאנק", ‎ ווו ‎ מ׳האט ‎ געצאלט ‎ מם ‎ צו‎ 
די ‎ גראפן ‎ וויעלאפאלסקי, ‎ —  די ‎ פריצישע ‎ גזע ‎ וואם ‎ האט‎ 
געהערשט ‎ דארטן ‎ בימי ‎ אלט־מלוכות־פוילן, ‎ ווו ‎ עס ‎ איז‎ 
דעמאלט ‎ נאר ‎ געבליבן ‎ די ‎ גיטער ‎ אין ‎ די ‎ וועלדער, ‎ מיטן‎ 
האלץ־טארטאק ‎ ארום ‎ דער ‎ שטאט. ‎ מיט ‎ דער ‎ וואסער־מיל,‎ 


וואס ‎ איז ‎ געהאלטן ‎ געווארן ‎ אין ‎ דער ‎ ארענדע ‎ פון ‎ רבי‎ 
שמואל ‎ דינקעווער ‎ —  דער ‎ גרויסער ‎ פזרן ‎ און ‎ בעל־צדקה,‎ 
וואס ‎ האט ‎ געפראוועט ‎ זיינע ‎ קינדער־חתונות ‎ מיט ‎ גרויסע‎ 
פייערלעכע ‎ שמחות ‎ מיט ‎ געדעקטע ‎ טישן ‎ ארום ‎ טייך ‎ פאר‎ 
ארעמע ‎ לייט ‎ —  שמחות ‎ וואס ‎ האבן ‎ אנגעהאלטן ‎ זעקם‎ 
וואכן.‎ 

די ‎ ארענדע ‎ פונם ‎ פריץ ‎ איבער ‎ דעם ‎ מאנאפאל ‎ פון‎ 
בראנפן ‎ האט ‎ געהאלטן ‎ רבי ‎ פינטשע ‎ מינצבערג, ‎ דער‎ 
יידישער ‎ אריסטאלראט ‎ פון ‎ דער ‎ באוווסטער ‎ פאמיליע ‎ אין‎ 
פוילן ‎ —  די ‎ מינצעס. ‎ דער ‎ גראף ‎ מיט ‎ זיינע ‎ מקורבים‎ 
פלעגן ‎ זיך ‎ אפט ‎ באווייזן ‎ אין ‎ שטאט ‎ מיט ‎ זיין ‎ קארעטע ‎ און‎ 
די ‎ געשפאנטע ‎ קארע ‎ פערד ‎ נאשפיץ, ‎ אפשטעלנדיק ‎ זיך ‎ אויף‎ 
די ‎ הויכע ‎ ציילן, ‎ ביי ‎ יאסעלי ‎ פעפערס ‎ עלעגאנט־פריצישן‎ 
ווייי־געשעפט, ‎ אדער ‎ ביי ‎ דער ‎ ישעיה׳כע, ‎ אויף ‎ די ‎ צייל‎ 
צום ‎ טומאה״געם< ‎ אין ‎ די ‎ צוויי ‎ רייכע ‎ שיינע ‎ שענקען‎ 
פלעגן ‎ זיי ‎ פארפארן, ‎ און ‎ טרינקען ‎ די ‎ בעסטע ‎ אונגארישע‎ 
שאיאיע־ ‎ ביז ‎ שפעט ‎ אין ‎ דער ‎ נאכט ‎ אריץ, ‎ און ‎ נאכדעם‎ 
נעמעו ‎ די ‎ ביליארד־שטעקנם, ‎ און ‎ צעברעבן ‎ אלע ‎ פלעשער‎ 
ש״יערע ‎ יייייען ‎ אץ ‎ ליקערן ‎ און ‎ באצאלן ‎ מיט ‎ א  ברייטער‎ 
האנס ‎ פאר ‎ די ‎ הזיקות. ‎ ביים ‎ סוף ‎ פון ‎ בארג, ‎ וואס ‎ האט‎ 
געפידט ‎ צי ‎ דעי ‎ ש־טאט ‎ —  ייייל ‎ דער ‎ שאסיי ‎ האט ‎ זיך‎ 
געקר־יזלט ‎ אדום ‎ א־ן ‎ פארביי ‎ דאם ‎ דענקעווער ‎ געסל ‎ — 
זיינען ‎ געויען ‎ עטלעכע ‎ גרויסע ‎ אויבסט־סעדער ‎ וואס ‎ זיינען‎ 
אויך ‎ געווען ‎ אין ‎ ארענדע ‎ פון ‎ יידן־סאדאויניקעס.‎ 

דארע, ‎ שטארקע ‎ זץ־פארברענטע ‎ יידן, ‎ ווי ‎ די ‎ שניידער־‎ 
געזעלן ‎ און ‎ אנדערע ‎ באלעמעלאכעס. ‎ דינסט־מיידלעך, ‎ פלעגן‎ 
זומער ‎ קימען ‎ אהער ‎ רייסן ‎ קארשן. ‎ שבת ‎ פלעגן ‎ זיי ‎ בייסן‎ 
די ‎ קארשן ‎ פץ ‎ די ‎ בוימער ‎ מיט ‎ די ‎ מיילער. ‎ אין ‎ הארבסט־‎ 
צייט ‎ פלעגן ‎ זיי ‎ קומען ‎ קלויבן ‎ אויבסט ‎ און ‎ פלעגן ‎ באצאלן‎ 
דעם ‎ סאדאווניק ‎ צען ‎ גראשן ‎ פאר ‎ יעדן ‎ שאקל ‎ פון ‎ אן‎ 
אויסגעוויילטן ‎ פרוכטבוים.‎ 

אויבן, ‎ אויפן ‎ בארג, ‎ שטייט ‎ די ‎ גרויסע ‎ אלטע ‎ "תיפלה׳/‎ 

מיט ‎ איר ‎ הויכן ‎ שטיינערנעם ‎ ווייסן ‎ מויער, ‎ אדום ‎ וועלכן‎ 
עס ‎ זיינען ‎ געווען ‎ באזעצט ‎ אלטע ‎ דזשאדעס ‎ —  בעטלער‎ 
—  וואם ‎ פלעגן ‎ מורמלען. ‎ מעכאניש, ‎ הייליקע ‎ קריסטלעכע‎ 
געבעטן.‎ 

יידן ‎ וואס ‎ פלעגן ‎ פארביילויפן ‎ אין ‎ מארק ‎ אריין ‎ דורך‎ 
דאס ‎ שמאלע ‎ טומאה־געסל, ‎ פלעגן ‎ נישט ‎ פארגעסן ‎ צוהאלטן‎ 
זייערע ‎ קליינע ‎ פויליש־יידישע ‎ קאשקעטלעך, ‎ כדי ‎ דער‎ 
ווינט ‎ זאל, ‎ חלילה, ‎ נישט ‎ אנטפלעקן ‎ זייער ‎ גילוי־ראש ‎ פאר‎ 


88 


ספי ‎ אוסטדובצה‎ 


דער ‎ טומאה ‎ און ‎ פלעגן ‎ דערביי ‎ נישט ‎ פארגעסן ‎ צו ‎ זאגן‎ 
"שקץ ‎ תשקצנו".‎ 

אינעווייניק ‎ אינם ‎ מארק ‎ שניידט ‎ דורך ‎ דער ‎ שאסיי.‎ 

אין ‎ דער ‎ מיט ‎ פון ‎ פיר ‎ ציילן ‎ שטייען ‎ נידעריקע ‎ און ‎ הויכע‎ 
הייזער ‎ —  ווי ‎ א  געשלאכענע ‎ פעסטונג.‎ 

צווי־ ‎ מאל ‎ אין ‎ וואך ‎ —  מאנטיק ‎ און ‎ דאנערשטיק ‎ — 

זענען ‎ די ‎ מארק־טעג, ‎ יארידים, ‎ ווו ‎ ס׳קומען ‎ אלע ‎ פויערים‎ 
פון ‎ די ‎ ארומיקע ‎ דערפער, ‎ און ‎ ברענגען ‎ צום ‎ פארקויפן‎ 
מכל ‎ טוב. ‎ יידישע ‎ שניידער, ‎ טאנדעטניקעס ‎ פון ‎ ביל־קע‎ 
צייגענע ‎ פויער־קליידער, ‎ היטל־מאכער, ‎ סטאליארעס ‎ מיט‎ 
אלערליי ‎ פויערישע ‎ הויז־חפצים, ‎ יידישע ‎ שטארק־פליי־‎ 
צעדיקע ‎ באדארעם ‎ מיט ‎ אלערליי ‎ וועגענער ‎ —  אלע‎ 
צעשטעלן ‎ זייערע ‎ סחורות ‎ אויף ‎ די ‎ אויבערשטע ‎ צייל‎ 
פונם ‎ מארק, ‎ וואס ‎ איז ‎ עטוואס ‎ בארגלעך, ‎ ווי ‎ ם׳װױנען ‎ די‎ 
פני ‎ פון ‎ יידישע ‎ סוחרים ‎ און ‎ גבירים, ‎ מיט ‎ דיערע ‎ שיינע‎ 
געוועלבער, ‎ ווי ‎ די ‎ מינצעס ‎ און ‎ פעפערס. ‎ אונטערן ‎ בערגל‎ 
אינם ‎ מארק ‎ איז ‎ א  רעש ‎ און ‎ געפילדער ‎ פון ‎ פערד ‎ און‎ 
חזירים ‎ וואם ‎ די ‎ פויערים ‎ ברענגען ‎ צים ‎ פארקויפן. ‎ דער‎ 
גרויסער ‎ מארק ‎ איז ‎ געפאקט ‎ מיט ‎ וועגענער ‎ פול ‎ ווייצן ‎ און‎ 
קארן, ‎ הענער ‎ און ‎ גענז. ‎ ביי ‎ דער ‎ זייט ‎ צייל, ‎ אנטקעגן ‎ איבער.‎ 
זיצן ‎ מיט ‎ פארלייגטע ‎ פיס, ‎ אויף ‎ די ‎ שטייענערנע ‎ טראטוארן,‎ 
די ‎ דארפס־פויערטעס, ‎ אין ‎ זייערע ‎ רויטע ‎ ציצענע ‎ קליידער,‎ 
מיט ‎ פולע ‎ שטיינערדיקע ‎ טעפ ‎ פוטער ‎ און ‎ קעזן, ‎ צוגעדעקט‎ 
מיט ‎ פריש־גרינע ‎ בלעטער. ‎ נאענט ‎ דערביי ‎ שטייען‎ 
פויערישע ‎ וועגענער ‎ מיט ‎ אלערליי ‎ קוישן ‎ אויבסטן. ‎ פולע‎ 
טעפ ‎ מיט ‎ יאגעדעס ‎ און ‎ וויינפערלעך.‎ 

אלע ‎ שענקען ‎ זענען ‎ פול ‎ מיט ‎ פויערים ‎ און ‎ פויערטעם,‎ 

אין ‎ דרויסן, ‎ פאר ‎ דער ‎ פראפאנאציע, ‎ ווערן ‎ פלעשער ‎ בראנפן‎ 
געקלאפט ‎ אין ‎ די ‎ אפענע ‎ הענט ‎ מיט ‎ פויערישער ‎ קראפט.‎ 
ווו ‎ די ‎ קארקעס ‎ פליען ‎ אין ‎ לופטן. ‎ ס׳איז ‎ א  ליארם ‎ און‎ 
געפילדער. ‎ פויערים ‎ שטייען ‎ ביי ‎ די ‎ יידישע ‎ געשטעלן,‎ 
מעסטן ‎ און ‎ דינגען ‎ זיך ‎ —  מימן ‎ צוקלאפן ‎ אין ‎ די ‎ אפענע‎ 
הענט. ‎ די ‎ געוועלבער ‎ זיינען ‎ דעמאלט ‎ פול ‎ מיט ‎ קונים■ ‎ ”דן‎ 
האנדלען ‎ מיט ‎ ברען, ‎ און ‎ קויפן ‎ אויס ‎ ביי ‎ די ‎ פו־ערים ‎ זייער‎ 
געברענגטע ‎ סחורה, ‎ קאנקורירן ‎ איינער ‎ מיטן ‎ צוויימן, ‎ וועגן‎ 
און ‎ מעסטן. ‎ צווישן ‎ זיי ‎ דרייען ‎ זיך ‎ ארום ‎ פיל ‎ ארעמעלייט,‎ 
און ‎ בעטן ‎ נדבות, ‎ מייסטנס ‎ זיינען ‎ זיי ‎ פון ‎ די ‎ פרעמדע‎ 
נאענטע ‎ שטעטלעך ‎ פון ‎ ארום.‎ 

צווישן ‎ זיי ‎ דרייט ‎ זיך ‎ אויך ‎ ארוב ‎ שכנא ‎ דער‎ 
הויקער, ‎ מיט ‎ רייטע ‎ קיילעכיקע ‎ בעקלעך, ‎ אין ‎ א  קורץ ‎ בלאנד‎ 
בערדל, ‎ מיט ‎ העלע ‎ גרויע ‎ אויגעלעך. ‎ א  קבצן ‎ אין ‎ זיבן‎ 
פאלעם ‎ צו־שטאלץ ‎ בו ‎ בעטלען, ‎ גייט ‎ ער ‎ אזוי ‎ ארום ‎ אין‎ 
די ‎ צוויי ‎ גליקלעכע ‎ טעג ‎ פאר ‎ אים ‎ און ‎ טאפט ‎ יעדע ‎ סחורה,‎ 
מעשה־סוחר, ‎ פרעגט ‎ אויף ‎ פרייזן, ‎ דינגט ‎ זיך ‎ —  אן ‎ א 
גראשן ‎ אין ‎ קעשענע. ‎ ער ‎ פארזוכט ‎ פון ‎ אלע ‎ טעפ ‎ קעזן‎ 
און ‎ יאגעדעס, ‎ פון ‎ אלע ‎ פירית ‎ אין ‎ די ‎ קוישן ‎ —  ד־ ‎ איינציקע‎ 


פריידיקע ‎ טעג ‎ פון ‎ זיך ‎ אגצועסן ‎ ביז ‎ צו ‎ זעטיקייט. ‎ ער ‎ האט‎ 
גרויס ‎ הנאה ‎ פון ‎ בלאזן ‎ מיטן ‎ מויל ‎ די ‎ געבונדענע ‎ הינער‎ 
און ‎ גענדז ‎ אין ‎ זייערע ‎ אונטערשטע ‎ טיילן ‎ —צו ‎ זאגן ‎ מבינות‎ 
אויף ‎ זייער ‎ פעטקייט. ‎ לצים ‎ און ‎ יינגלע־־קונדסים ‎ לאבן‎ 
דערביי. ‎ אין ‎ שכנא ‎ שעלט ‎ דעמאלט ‎ זיינע ‎ אויסלאבער ‎ הלמאי‎ 
מ׳פארגינט ‎ אים ‎ נישט ‎ דעם ‎ טאפן ‎ און ‎ בלאזן. ‎ און ‎ מורמלט‎ 
פארשעמט, ‎ ריט ‎ אראפגעלאזענע ‎ א־־גן‎ :  ־ואס ‎ ארט ‎ עס ‎ אײך ‎ ?!‎ 
לאמע ‎ מיינען ‎ אז ‎ כ׳האנדל ‎ —  •ואס ‎ דאם ‎ ווערט ‎ א  צינישער‎ 
שפדאך־אויסדרוק ‎ וואס ‎ גייט ‎ פין ‎ מויל ‎ צו ‎ מויל ‎ ארוס.‎ 

די ‎ שטאט ‎ אסטראויצע, ‎ ארומגער־בגלט ‎ פון ‎ די ‎ גרויסע‎ 
פאבריקן ‎ ארים ‎ אץ ‎ די ‎ רי־כע ‎ פויליעע ‎ פעלדער, ‎ שאפן‎ 
א  שפע ‎ פון ‎ גוטע ‎ פרנסות ‎ פאר ‎ די ‎ פארשיידענע ‎ בעלי־‎ 
מלאכות ‎ —  דער ‎ ריב ‎ מנין ‎ ־בנין ‎ אוגזערער ‎ —  און ‎ אויך‎ 
פאר ‎ די ‎ סוחרים ‎ און ‎ קרעמער.‎ 

דאנערשטיק ‎ שטייען ‎ שוין ‎ די ‎ פישער־הענדלער ‎ מיט‎ 
זייערע ‎ גרויסע, ‎ הויכע ‎ פעסער ‎ מיט ‎ לעשטשעס, ‎ סענדיקעס‎ 
און ‎ קארפן, ‎ און ‎ פארקויפן ‎ עס ‎ לייכט ‎ איים ‎ צו ‎ די ‎ באלע־‎ 
באסטעס. ‎ די ‎ זיצערינס, ‎ מייסטנס ‎ אלמנות, ‎ האבן ‎ א  גוטן ‎ פדיון‎ 
די ‎ צײײ ‎ טעג ‎ פון ‎ ערב־שבת. ‎ אזוי ‎ או־ך ‎ די ‎ קצבים. ‎ זיי‎ 
האקן ‎ מיט ‎ העק ‎ און ‎ לאנגע ‎ מעסערס ‎ זייערע ‎ פליישן, ‎ אויסער‎ 
די ‎ הינער ‎ און ‎ גענדז ‎ וואז ‎ פילע ‎ באלעבאסטעס ‎ האבן ‎ זיך‎ 
איינגעקויפט ‎ אויף ‎ שבת.‎ 

פרייטיק ‎ בייטאג ‎ לויפט ‎ איבער ‎ אלע ‎ פיר ‎ ציילן ‎ פונם‎ 
מארק ‎ דער ‎ שטאט־שמש ‎ מאיר ‎ פארבער, ‎ מיט ‎ קאלירט־‎ 
פארפארבטע ‎ הענט, ‎ און ‎ רופט ‎ מיט ‎ א  לאנגזאמען, ‎ אויסגע־‎ 
צויגן־זינגענדיקן ‎ קול ‎ אין ‎ באד ‎ אריץ! ‎ באלד ‎ דערנאך‎ 
קלאפט ‎ ער ‎ מיט ‎ א  הילצערנעם ‎ האמער ‎ אין ‎ די ‎ טירן ‎ פון‎ 
אלע ‎ קראמען ‎ און ‎ הייזער, ‎ אלס ‎ צייכן ‎ און ‎ אנזאג, ‎ אז ‎ דער‎ 
ליבער ‎ הייליקער ‎ שבת ‎ קומט ‎ אן, ‎ און ‎ ם־איז ‎ צ־יט ‎ צו ‎ פארמאכן‎ 
די ‎ קראמען ‎ און ‎ בעלי־מלאכהשע ‎ יוארשטאטן. ‎ דער ‎ מארק‎ 
פארנאכט־צו ‎ ווערט ‎ אויסגעליידיקט, ‎ ווי ‎ א  פוסטער ‎ חלל.‎ 
אין ‎ אלע ‎ אויבערשטע ‎ פענסטער ‎ איבער ‎ די ‎ קראמען ‎ ווערן‎ 
שוין ‎ די ‎ פארשידענע ‎ הענג־לאמפן ‎ געצונדן.‎ 

און ‎ ביי ‎ די ‎ שבת־ליכט ‎ אויף ‎ די ‎ וו־יס־געדעקטע ‎ טישן‎ 
געשטעקט ‎ אין ‎ מעע־ענע ‎ אץ ‎ זילבערנע ‎ לייכטער ‎ און ‎ קאנדע־‎ 
לאברען ‎ שטייען ‎ יידישע ‎ צניע־תד־קע ‎ מאמעס ‎ און ‎ באבעס,‎ 
ארומגערינגלט ‎ פון ‎ קליינע ‎ אץ ‎ דערוואקסענע ‎ טעכטער,‎ 
אויסגע־ואשענע ‎ און ‎ אויסגעצוואגעגע, ‎ מיט ‎ פארפלאכטענע‎ 
צעפ ‎ —  אלע ‎ פויליש־יידישע ‎ שײנהײטן•‎ 

שטייען ‎ ז־י ‎ מיט ‎ זייערע ‎ וו־יסע־הענט־באדעקטע ‎ אויגן‎ 
אץ ‎ פליסטעת ‎ הייליקע ‎ געבעטן ‎ אין ‎ אלט־יידיש, ‎ פול ‎ מיט‎ 
שטילן ‎ עקסטאז ‎ און ‎ שטילן ‎ געוויין, ‎ אץ ‎ בעטן ‎ גאט ‎ פאר‎ 
גוטע ‎ זיווגים ‎ פאר ‎ זייערע ‎ טעכטער ‎ און ‎ זין.‎ 

יידן ‎ אין ‎ שטרי־מלעך ‎ אץ ‎ אטלעסענע ‎ קאפאטעס,‎ 
אנדערע ‎ מיט ‎ שווארצע. ‎ לאנגע ‎ סירדוטן, ‎ מיט ‎ סאמעטענע‎ 
און ‎ ז־ידענע ‎ פויליש־יידישע ‎ קאשקעטן.‎ 


הגאון ‎ רבי ‎ מאיר־־יחיאל ‎ הלוי ‎ הרישטול, ‎ זצ״ד‎ 


89 


ווייבער ‎ מיט ‎ סאטען ‎ דעליאנע ‎ קליידער ‎ און ‎ קאפקעס,‎ 

אין ‎ שייטלען ‎ אויף ‎ זייערע ‎ שיינע ‎ שטאלצע ‎ קעפ ‎ מיט ‎ שנירן‎ 
פערל ‎ און ‎ דימענטענע ‎ קאליעס ‎ אויף ‎ זייערע ‎ ווייס ‎ ע  העלדזער,‎ 
אלע ‎ גייען ‎ שטיל ‎ שבתדיק, ‎ פסיעה־קטנהדיק ‎ אין ‎ דער‎ 
גרויסער ‎ אלטער ‎ שול ‎ אריץ ‎ ודאס ‎ את ‎ שיין ‎ א־בער ‎ פיר‎ 
הונדערט ‎ יאר ‎ אלט, ‎ רואס ‎ איז ‎ ערשט ‎ נישט ‎ לאנג ‎ אינטער־‎ 
געמאכט ‎ געווארן ‎ מיט ‎ א  נייעס ‎ פוגדאמענט. ‎ ס׳גייען ‎ יועגן‎ 
איר ‎ ארום ‎ מעשיות ‎ און ‎ פאנטאסטישע ‎ לע־ענדעס.‎ 

ס׳שיינען ‎ מיט ‎ שבתדיקע ‎ חדוהדיקייט ‎ די ‎ חסידים: ‎ די ‎ גע־‎ 
רער, ‎ די ‎ אלעקסאגדערער- ‎ די ‎ לובלינער, ‎ די ‎ קאזשעניצער. ‎ די‎ 
מאדזשיצער ‎ אין ‎ זייערע ‎ חסידים ‎ שטיבלעך ‎ ויאה ‎ שטייען‎ 
נישט ‎ ווייט ‎ פון ‎ דער ‎ שול. ‎ מיט ‎ אירע ‎ דריי ‎ בתי ‎ ■׳מדרשים‎ 
און ‎ ארומגערינגלטער ‎ שטיינערנע ‎ מויער ‎ מיט ‎ אירע ‎ דריי‎ 
טויערן ‎ —  אפענע ‎ אריינגאנגען, ‎ ויו ‎ אונטי ‎ געפינען ‎ זיך‎ 
די ‎ מקוד, ‎ און ‎ דער ‎ מרחץ. ‎ יידן ‎ בעלי־מלאמת ‎ אין ‎ טרעגער‎ 
בחייט ‎ פלייציקע, ‎ מיט ‎ צעפאטעלטע ‎ געקיייזלסע ‎ שבתדיק‎ 
פארקעמטע ‎ בערד, ‎ ציען ‎ אין ‎ דער ‎ שול ‎ און ‎ אין ‎ די ‎ דריי ‎ ביד־‎ 
מדרשים ‎ אריץ ‎ צום ‎ הבלח ‎ שבה. ‎ דער ‎ מארק ‎ איז ‎ חייל ‎ אין‎ 
ליידיק. ‎ די ‎ ברעגעבדידע ‎ שבת־ליכט ‎ און ‎ לאמפ ‎ פת ‎ י־י ‎ פיר‎ 
זייטן, ‎ זעען ‎ אויב ‎ ווי ‎ א  פייערלעכע ‎ אייומינאציע ‎ פארן‎ 
געטלעכן, ‎ הייליקן, ‎ קעג־גי־עכן ‎ שבת.‎ 

ווען ‎ א  פוירישעד ‎ דאגן ‎ לאזט ‎ זיך ‎ גאלאפ ‎ ארייי־ ‎ דעס‎ 
שאסיי, ‎ וואט ‎ שניידט ‎ דורך ‎ דעם ‎ מיטן ‎ מארק. ‎ העיט ‎ ויד‎ 
דעמאלט ‎ אן ‎ עיא, ‎ א  װ־דערלו־“ ‎ אינם ‎ הי־’־, ‎ אדיין• ‎ ייאב‎ 
אקצענטירט ‎ דעם ‎ מיוחת־שבה ‎ פץ ‎ >: ‎ גרויסער ‎ עדי• ‎ יידן‎ 
רואם ‎ לעבט ‎ גאנץ ‎ מיט ‎ דין ‎ גאט ‎ און ‎ זיינע ‎ הייליקע ‎ געבאכן׳‎ 
און ‎ מיט ‎ גרויס ‎ אחבר, ‎ צו ‎ זיין ‎ געשאפענעם ‎ ניסר ‎ אחי ‎ לעבנס־‎ 
שטייגער.‎ 

דער ‎ אלטער ‎ בית־המדרש. ‎ וואס ‎ שטייס ‎ פון ‎ רעכטס‎ 
אינם ‎ שולהויף, ‎ וואט ‎ שוין ‎ פון ‎ צוויי ‎ אזייגער ‎ פארטאג ‎ ציען‎ 
זיך ‎ צו ‎ אים ‎ די ‎ לומדים ‎ פוגם ‎ שטאט, ‎ ווו ‎ א  רבי ‎ פישעלע,‎ 
דער ‎ קליינער ‎ דארעי ‎ מלמד ‎ מיטן ‎ שמאלן ‎ בערדעלע. ‎ וואס‎ 
לערנט ‎ מיט ‎ די ‎ שוין ‎ דערויאקסענע ‎ בחורים, ‎ אבער ‎ קימט‎ 
דער ‎ ערשטער ‎ פארטאג, ‎ און ‎ ביי ‎ א  לאמטערן ‎ כאפט ‎ ער‎ 
דערווייל ‎ אדיין ‎ א  שווערן ‎ חושן ‎ משפט, ‎ אדער ‎ א  יורה ‎ דעה.‎ 
איידער ‎ עם ‎ קומען ‎ זיינע ‎ פיר ‎ תלמידים. ‎ אווי ‎ נאך ‎ אים ‎ פיל‎ 
אנדערע ‎ וואס ‎ ציען ‎ ספרים ‎ פון ‎ די ‎ שרענק, ‎ ויאט ‎ הענגעןאױף‎ 
שווארצע ‎ ווענט, ‎ לערנענדיק ‎ ביי ‎ נאך ‎ שיוארצערע ‎ טישן.‎ 
שפעטער, ‎ אדום ‎ זעקס ‎ אין ‎ דער ‎ פרי, ‎ זומער ‎ און ‎ וויגטער‎ 
ווערט ‎ דער ‎ אלטער ‎ בית־המדרש ‎ מיט ‎ זיינע ‎ הויכע ‎ פענצטער‎ 
און ‎ לאנגע ‎ טישן ‎ פון ‎ דריי ‎ זייטן, ‎ ווי ‎ א  חית, ‎ מיט ‎ בענק‎ 
פון ‎ ביידע ‎ זייטן, ‎ מיט ‎ דעם ‎ גרויסען ‎ ווייס‎ ־געקאלעכטען‎ 
אויוון ‎ ביים ‎ אריינגאנג, ‎ און ‎ לעבן ‎ דעם ‎ י- ‎ דער ‎ גרויסער‎ 
קופערנער ‎ קווארט, ‎ צום ‎ וואשן ‎ די ‎ הענט.‎ 

עס ‎ ציען ‎ פין ‎ אלע ‎ געסלעך ‎ אין ‎ די ‎ ווינטערדיקע ‎ פאר־‎ 

טאגן ‎ מיט ‎ די ‎ נאפט־לאמטערנעס ‎ אין ‎ זייערע ‎ הענט ‎ די ‎ יונגע‎ 


בית־המדרשניקעם ‎ אינם ‎ אלטן ‎ בית־המדרש ‎ אריץ ‎ צום‎ 
לערנען, ‎ און ‎ אלע ‎ מוזן ‎ דורך ‎ די ‎ מויער־טויערן ‎ פארבייגיין‎ 
דעם ‎ פאליש ‎ פון ‎ דער ‎ שול, ‎ ווו ‎ אין ‎ פראנט, ‎ ביים ‎ אריינגאנג,‎ 
הענגען ‎ אויפן ‎ העלצערנעם ‎ סלופ ‎ צװײ ‎ אײזערנע ‎ האלז־‎ 
קלאמערן, ‎ א  זכר ‎ נאך ‎ פון ‎ די ‎ צייטן ‎ ויען ‎ מ׳האט ‎ אמאל ‎ א 
חוטא ‎ אייגגעקלאמערט ‎ זיין ‎ האלז, ‎ צום ‎ אפקומען ‎ פאר ‎ זיינע‎ 
זינד, ‎ די ‎ באגאנגענע, ‎ און ‎ געלייטערט ‎ צו ‎ ווערן ‎ דורך ‎ דער‎ 
שא ‎ נד ‎ און ‎ צו ‎ ווערן ‎ א  חוזר ‎ למוטב.‎ 

א  ביסל ‎ ווייטער ‎ צו ‎ לינקס, ‎ לעבן ‎ ארון, ‎ ווו ‎ מ׳ווארפט‎ 
אריץ ‎ די ‎ צעריסענע ‎ שמות, ‎ שטייט ‎ אנטקעגן ‎ דאס ‎ גרויסע‎ 
טהרה־ברעט, ‎ אויבן ‎ עפעס ‎ ווי ‎ פארשפיצט ‎ —  און ‎ אימה‎ 
און ‎ פורכט ‎ פאר ‎ אלע ‎ וואס ‎ ציען ‎ מיט ‎ די ‎ לאמטערנעס ‎ אין‎ 
בית ‎ המדרש ‎ אריץ, ‎ צום ‎ לערנען ‎ און ‎ צום ‎ דאוונען.‎ 

שנעל ‎ ווערט ‎ דער ‎ בית־המדרש ‎ אויסגעפילט, ‎ אלע‎ 
טישן ‎ —  באזעצט ‎ א1 ‎ די ‎ שפעט־געקומענע ‎ מוזן ‎ זיך ‎ מיט‎ 
די ‎ פ־ס ‎ אדירכשטופן, ‎ כדי ‎ א  שטיקל ‎ פלאץ ‎ צו ‎ געפינען.‎ 
יערער ‎ —  מיט ‎ א  גמרא ‎ אין ‎ האנט. ‎ טייל ‎ לערנען ‎ זאלבע־‎ 
ציוי־ט. ‎ ביי ‎ די ‎ ראנדן ‎ פון ‎ די ‎ טישן ‎ זיצן. ‎ דירך ‎ א  חזקה,‎ 
עסייעגע ‎ שטאט־מלמדים ‎ מיט ‎ זייערע ‎ תלמידים. ‎ ביים‎ 

ערש ‎ מן ‎ טיש ‎ אויבנאן. ‎ ביים ‎ מזרח־וואנט, ‎ זיצט, ‎ דורך ‎ אן‎ 
איטי ‎ מנהג, ‎ דער ‎ רב ‎ פונם ‎ שטאט ‎ בדי ‎ מדריך ‎ צו ‎ זיין ‎ די‎ 
יייגע ‎ בימ־המדרשניקעס ‎ און ‎ אויך ‎ באחילפיק ‎ צו ‎ זיין‎ 
אלעמען ‎ מיטן ‎ ענטפערן ‎ אדיף ‎ שווערע ‎ קשיות ‎ און‎ 
היגיית ‎ קעגנאיבער, ‎ ביים ‎ אנדערן ‎ עק ‎ טיש ‎ ביים ‎ אריינגאנג,‎ 
שטי־ ‎ ■פ ‎ רב ‎ :פתל־ ‎ ־אלעםער ‎ א  דארער ‎ ווי ‎ א  לולב, ‎ ביי ‎ א 
חייכן ‎ טאמאויאר. ‎ אין ‎ בלאזט ‎ מיט ‎ א  כאלעווע ‎ די ‎ האלץ־‎ 
קויין, ‎ כדי ‎ ציציגרייטן ‎ די ‎ וואסער ‎ מיט ‎ מילך, ‎ וואם ‎ נאכדעם‎ 
ויי ‎ ער ‎ איז ‎ געווארן ‎ א  יירד, ‎ פארלירנדיק ‎ זיין ‎ וואסערמיל,‎ 
ױאס ‎ ער ‎ האט ‎ געהאלטן ‎ אין ‎ ארענדע ‎ אין ‎ דאפיס ‎ פונם‎ 
פוילישן ‎ פירשט. ‎ ער ‎ איז, ‎ חלילה. ‎ נישט ‎ מתרעם ‎ אויף ‎ זיין‎ 
ארעמער ‎ ירידה, ‎ גאר ‎ מיט ‎ א  געהויבענעם ‎ קאפ, ‎ פול ‎ מיט‎ 
התלהבות. ‎ זאגט ‎ ער ‎ פץ ‎ אייסנודיני־ ‎ קאפיטלעך ‎ תחלים.‎ 
און ‎ אחי ‎ ער ‎ קען ‎ נישט, ‎ ווי ‎ פריער, ‎ אונטערלעגען ‎ פארביי־‎ 
פארנדיקע ‎ ארעמעלייט ‎ אץ ‎ שיקן ‎ וועגענער ‎ מיט ‎ קארטאפל‎ 
אץ ‎ האלץ ‎ אלם ‎ מתן ‎ בסתר ‎ צו ‎ די ‎ פארבארגעגע ‎ אביונים‎ 
אויף ‎ ווינטער, ‎ לענט ‎ ער ‎ איצט ‎ אונטער ‎ די ‎ הערצער ‎ פון‎ 
ארעמע ‎ בית־המדרשגיקעם ‎ און ‎ ארעמע ‎ בעלי־מלאכות ‎ אויף‎ 
דער ‎ עלטער ‎ מיט ‎ גלעזער ‎ וואסער ‎ מיט ‎ מילך. ‎ אזוי ‎ רעכנט‎ 
ער ‎ צורי ‎ גראשן ‎ פאר ‎ דעם, ‎ און ‎ גיט ‎ עס ‎ אויך ‎ אויף ‎ בארג‎ 
צו ‎ די ‎ וואס ‎ האבן ‎ ניט ‎ ביי ‎ זיך ‎ די ‎ צורי ‎ גראשן. ‎ יערער ‎ איז ‎ ביי‎ 
אי ‎ ם  א  בעל־ ‎ בטוח, ‎ ווייל ‎ איבער ‎ אלעמען ‎ איז ‎ דאך ‎ גאט‎ 
דער ‎ בעל־רהמים, ‎ וואס ‎ פארגיטיקט ‎ אלעמענס ‎ שולדן.‎ 

די ‎ חסידישע ‎ גבירישע ‎ באלעבאטים ‎ פון ‎ רבי ‎ אשר‎ 
הערצה ‎ שניט, ‎ וועלכע ‎ האלטן ‎ זייערע ‎ ווייכע ‎ געטאקטע ‎ הענט‎ 
מיט ‎ ווירדיקער ‎ רחבות ‎ אין ‎ זייערע ‎ זיידענע ‎ גארטלען: ‎ די‎ 
קיגסטלער־באלעמעלאכעס ‎ פונם ‎ משתל ‎ פנחסנם ‎ שניט, ‎ וואס‎ 


90 


ספר ‎ אוסטדוכצה‎ 


זעט ‎ אויס ‎ מיט ‎ זײן ‎ ברוינעם ‎ לאנגן ‎ געזיכט, ‎ מיט ‎ זײן ‎ אדלער־‎ 
:אז ‎ און ‎ גרויסע׳ ‎ ליכטיקע ‎ וארעם־ברוינע ‎ אויגן, ‎ מיטן ‎ זוי־‎ 
בערן ‎ געקרײזלטן ‎ שװארצן ‎ בערדל ‎ ווי ‎ אן ‎ אריענטאלישער‎ 
פרינץ, ‎ און ‎ איבער ‎ װעמען ‎ מען ‎ סודות׳ט ‎ זיך, ‎ אז ‎ ער ‎ האט‎ 
יעדן ‎ שבת ‎ מחלוקתץ ‎ מיט ‎ זיין ‎ צװײטער ‎ װײב, ‎ דאכע, ‎ װאס‎ 
פאקט ‎ אים ‎ ביים ‎ צוריקקומען ‎ פון ‎ מקווה ‎ פארן ‎ דאװנען‎ 
גײן, ‎ אז ‎ ער ‎ האט ‎ פארטאכלעװעט ‎ די ‎ רײנע ‎ ױעש, ‎ אױעק־‎ 
געבנדיק ‎ עס ‎ צו ‎ אן ‎ ארעניען ‎ חסיד, ‎ און ‎ לימט ‎ אהײפ ‎ מיט‎ 
זײנע ‎ אלטע ‎ װעש ‎ אױפן ‎ לײב׳ ‎ ארן ‎ זי ‎ מוז ‎ אים ‎ געבן ‎ אנדערע‎ 
װעש ‎ זיך ‎ איבערצוטאן ‎ —  זײ, ‎ אט־די ‎ יידן, ‎ אין ‎ זײער‎ 
שפע׳דיקער ‎ רחבות, ‎ װילן ‎ נישט ‎ אנדערש, ‎ נאר ‎ ווי ‎ צו ‎ האבן‎ 
דעם ‎ גרויםן ‎ גאון ‎ פאר ‎ זײערס ‎ א  רב.‎ 

די ‎ דאזארעס, ‎ די ‎ אויסגעקליבענע. ‎ באשטיניען ‎ ב¬¬‎ 
אן ‎ אסיפה, ‎ אז ‎ זײ ‎ צאלן ‎ פאר ‎ דעם ‎ איצטיקן ‎ רב ‎ דעם ‎ חעכסטן‎ 
געהאלט ‎ —  פערציק ‎ רובל ‎ די ‎ ױאך ‎ —  מיט ‎ א  שיין ‎ געבײט‎ 
הויז ‎ און ‎ אן ‎ אײגענעם ‎ בית ‎ המדרש. ‎ זײער ‎ איצטיקער ‎ רב,‎ 
א  זון ‎ פון ‎ א  בעקער, ‎ װאס ‎ האט ‎ זוכה ‎ געװען ‎ צו ‎ האבן ‎ אזא‎ 
זון ‎ מחמת, ‎ —  ווי ‎ עס ‎ גײט ‎ אר־פ ‎ מפה ‎ לפה ‎ ד־ ‎ איגענדע‎ 
—  אז ‎ דער ‎ בעקער, ‎ דעם ‎ רב׳ס ‎ פאטער, ‎ פלעגט ‎ :אגן ‎ א 
קאפיטל ‎ תהלים ‎ בעתן ‎ ארײנרוקן ‎ ד־ ‎ ברויטן ‎ און ‎ א  קאפיטל‎ 
תהלים ‎ ביים ‎ ארויםציען ‎ די ‎ ברױטן.‎ 

פאר ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל, ‎ דעם ‎ איצטיקן ‎ רב, ‎ האבן ‎ זײ‎ 
אראפגעבראכט ‎ דעם ‎ מפורסם ‎ בכל ‎ תפוצות ‎ פ־ילן, ‎ דעם‎ 
ראדזינער ‎ רב, ‎ וואס ‎ האט ‎ געשמ׳ט ‎ מיט ‎ זיין ‎ לומדות ‎ און‎ 
חכמה. ‎ ער ‎ האט ‎ געפירט ‎ א  ברייט ‎ לעבן, ‎ ווי ‎ א  פירשט,‎ 
און ‎ פלעגט ‎ פארן ‎ מיט ‎ אן ‎ אייגענעם ‎ קאטש ‎ מיט ‎ פיר ‎ פערד‎ 
נאשפיץ. ‎ זיין ‎ נאמן, ‎ רבי ‎ גרשון ‎ העניך, ‎ וואס ‎ האט ‎ אין‎ 
אסטראווצע ‎ מגלה ‎ געווען ‎ דעם ‎ סוד ‎ צו ‎ זיינע ‎ חסידים, ‎ די‎ 
מקורבים, ‎ אז ‎ ער ‎ ציט ‎ זיין ‎ גזע ‎ העט־העט ‎ ביז ‎ צו ‎ דוד ‎ המלך,‎ 
איז ‎ געקומען ‎ אין ‎ זיינע ‎ מאדנע ‎ זוכענישן ‎ פון ‎ משיחישע‎ 
רמזים ‎ צו ‎ דער ‎ אנטפלעקונג ‎ פונם ‎ תלמודישן ‎ י־ערימל‎ 
סאלמאנדער, ‎ פון ‎ וואס ‎ מען ‎ האט ‎ געמאכט ‎ דעם ‎ תכלת,‎ 
ער ‎ מיט ‎ זיינע ‎ נאכפאלגער ‎ האבן ‎ אנגעהויבן ‎ טראגן ‎ ציצית‎ 
מיט ‎ א  תכלתדיקן ‎ פאדעם. ‎ דאס ‎ האט ‎ ארויסגערופן ‎ א  מרידה‎ 
קעגן ‎ אים ‎ מצד ‎ די ‎ גערער, ‎ אלעקסאנדערער ‎ און ‎ אלע‎ 
אנדערע ‎ חסידים ‎ און ‎ סתם ‎ באלעבאטים, ‎ און ‎ האט ‎ געמיזט‎ 
פארלאזן ‎ זיין ‎ כסא ‎ הרבנות ‎ אין ‎ אסטראווצע, ‎ און ‎ צוריקפארן‎ 
קיין ‎ ראדזין. ‎ דעמאלט, ‎ נאך ‎ אן ‎ אסיפה, ‎ פארן ‎ די ‎ דאוארעס‎ 
קיין ‎ קאזשעניץ, ‎ ווו ‎ רבי ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ איז ‎ דעמאלט ‎ געווען‎ 
אינם ‎ קאזשעניצער ‎ הויף, ‎ און ‎ מיטן ‎ קאזשעגיצערס ‎ הסכמה‎ 
נעמט ‎ ער ‎ אן ‎ די ‎ רבנות ‎ פון ‎ זיין ‎ געבוירן־שטאט.‎ 

מען ‎ פירט ‎ אריץ ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ מיט ‎ גרויס ‎ כבוד.‎ 

מען ‎ דערציילט ‎ אז ‎ די ‎ גאנצע ‎ שטאט, ‎ קינד ‎ און ‎ קייט,‎ 
זענען ‎ אים ‎ אנטקעגנגעגאנגען ‎ ביז ‎ צום ‎ אפטער ‎ בארג. ‎ די‎ 
יידישע ‎ באלעגאלעס ‎ האבן ‎ אויסגעשפאנט ‎ זייערע ‎ פערד ‎ און‎ 
האבן ‎ געריטן ‎ דעם ‎ רב ‎ אנטקעגן ‎ מיט ‎ נאפט־געצונדענע‎ 


שטורקאצן. ‎ ביי ‎ אלעמען ‎ צעצינדט ‎ זיך ‎ דער ‎ שטאלץ ‎ וואם‎ 
זיי ‎ האבן ‎ זוכה ‎ געווען, ‎ וואם ‎ פון ‎ זייער ‎ מימן ‎ האט ‎ זיי ‎ גאט‎ 
מזכה ‎ געווען ‎ מיט ‎ אזא ‎ גרייסן ‎ גאון ‎ און ‎ צדיק. ‎ וואס ‎ האט‎ 
שוין ‎ דעמאלט, ‎ צו ‎ צויאנציק ‎ יאר■ ‎ געשמ׳ט ‎ אלם ‎ חריף ‎ או‎ 
גאון, ‎ און ‎ זיין ‎ נאמען ‎ האט ‎ שוין ‎ געקלונגען ‎ בכל ‎ תפוצות‎ 
פוילן.‎ 

די ‎ אסטראיוצער ‎ גבירים, ‎ באלעבאטים ‎ ד♦ ‎ פני ‎ פון‎ 
שטאט, ‎ וואס ‎ זענען ‎ געקומען ‎ קיץ ‎ קאזשעניץ ‎ מיט ‎ זייערע‎ 
בריטשקעס, ‎ כדי ‎ צ־ ‎ האבן ‎ ד־ ‎ זכיה ‎ צו ‎ פארן ‎ מ־טן ‎ רבץ ‎ — 
האבן ‎ דאס ‎ נישט ‎ זוכה ‎ געווען. ‎ זיי ‎ האבן ‎ נאר ‎ געקענט‎ 
האבן ‎ דעם ‎ כבוד ‎ פץ ‎ נעמען ‎ זיץ ‎ יוייב ‎ מיט ‎ דעם ‎ קלייבעם‎ 
קינד ‎ —  דעם ‎ זץ. ‎ דער ‎ רב ‎ אליץ ‎ איז ‎ געפארן ‎ מיטן‎ 
ארעמען ‎ באלעגאלע ‎ מאיר ‎ יודזשי. ‎ אין ‎ א  פראסטן ‎ וואגן,‎ 
געבעט ‎ מיט ‎ שטרוי, ‎ געשפאנט ‎ מ־ט ‎ א  דאר ‎ נישט־דערעסן‎ 
פערד".‎ 

דער ‎ רב ‎ האט ‎ שוין ‎ דעמאלט ‎ געארבעט ‎ אויף ‎ זיך■ ‎ פון‎ 
שאפן ‎ זיין ‎ אייגענעש ‎ לעבגס־נוכח ‎ —  א  געמיש ‎ פץ ‎ קאצקער‎ 
אסקעטיזם ‎ מיט ‎ לאזשעניצער ‎ ההלהביתדיקעי־ ‎ חדוה.‎ 

מיט ‎ צורי ‎ יאר ‎ שפעטער ‎ באשערט ‎ אים ‎ גאס ‎ מיט ‎ א  זון,‎ 

גל־יך ‎ :אך ‎ דעם ‎ ייערט ‎ ער ‎ א  פריש ‎ פץ ‎ זיין ‎ דדים, ‎ ער‎ 
בלייבט ‎ אין ‎ דער ‎ צווייטער ‎ העלפט ‎ פונם ‎ וזריז. ‎ ליין ‎ אשד,‎ 
טאר ‎ נישט ‎ איבערטרעטן ‎ די ‎ שוועל ‎ פון ‎ זיץ ‎ הדר ‎ מיוחד.‎ 
ער ‎ הויבט ‎ אן ‎ זיין ‎ ווייטערדיקן ‎ לעבנס־סדר ‎ פץ ‎ פאסטן‎ 
די ‎ גאנצע ‎ וואך, ‎ אחוץ ‎ שבתים ‎ אץ ‎ יום־טובים. ‎ •ואס ‎ ויערן‎ 
געפראוועט ‎ אין ‎ עכטן ‎ קאזשיניצער ‎ שטייגעד ‎ פץ ‎ חסידישער‎ 
פייערלעכקייט. ‎ אלע ‎ טעג ‎ פון ‎ דער ‎ רואך ‎ דייערט ‎ דאס ‎ פאסטן‎ 
ביז ‎ פאר ‎ חצות. ‎ ער ‎ דאוונט ‎ מעריב ‎ מיט ‎ א  מנין, ‎ און ‎ נאכן‎ 
חצות־אפריכטן ‎ עסט ‎ ער ‎ וואס ‎ דאס ‎ איז ‎ אלע ‎ מאל ‎ געווען‎ 
אדום ‎ איינס ‎ ביינאכט.‎ 

סי־עלפט ‎ נישט ‎ די ‎ אר־ינמישונג ‎ פינב ‎ אלטן ‎ קאזשע־‎ 
ניצער ‎ רבין. ‎ מיטן ‎ וועלן ‎ גוזר־זיץ ‎ אויף ‎ אים, ‎ ער ‎ זאל‎ 
אויפהערן ‎ זיין ‎ אכזריות־הג־ף, ‎ אין ‎ מיט ‎ געבעטן ‎ אץ ‎ געיוייגען‎ 
פארן ‎ קאזשעניצער, ‎ אז ‎ או־ף ‎ דעם ‎ שטי-גער ‎ פץ ‎ לעבן‎ 
קאן ‎ עד ‎ ראוי ‎ זיין ‎ לעבודה ‎ הבורא. ‎ דערצי. ‎ קען ‎ ער ‎ אויך‎ 
זיך ‎ נישט ‎ מומך ‎ זיין ‎ אויף ‎ זכית ‎ אבות, ‎ ווי ‎ ער. ‎ דער‎ 
קאזש־גיצער ‎ וואס ‎ ששאמש ‎ מגזע ‎ הרבג־ם. ‎ ער ‎ אבער,‎ 
פץ ‎ פראסטן ‎ שטאב ‎ קען ‎ זיך ‎ ־ישט ‎ סימך־דץ ‎ א־יף ‎ קיינעם,‎ 
נאר ‎ אויף ‎ זיך ‎ אליין.‎ 

און ‎ מיט ‎ די ‎ טעייי, ‎ שד־יט ‎ עד ‎ אפ ‎ דעם ‎ גזר, ‎ אץ ‎ דער‎ 
אלטער ‎ קאזשיניצער ‎ איז ‎ מסכים- ‎ און ‎ לאזט ‎ אים ‎ גיץ ‎ אין‎ 
זיין ‎ אייגענעם ‎ דרך. ‎ זיצט ‎ ער ‎ יומם ‎ ולילה ‎ מייסטנס ‎ אין ‎ זיין‎ 
הדר ‎ אין ‎ לערנט. ‎ שלאפט ‎ אין ‎ די ‎ מלבושים ‎ אין ‎ דעם ‎ גרויסן‎ 
לעדערנעם ‎ פאטעל, ‎ דעם ‎ שווארצן ‎ נישט ‎ רעגעלמעסיק,‎ 
נאר ‎ ווען ‎ די ‎ אייגן ‎ שליטן ‎ זיל ‎ מיש ‎ צויאנג ‎ איבער ‎ די‎ 
ספרים ‎ וואס ‎ עד ‎ לערנט ‎ יומם ‎ ולילה,‎ 

יעדן ‎ פרימארגי ‎ נעמט ‎ ער ‎ טבילה ‎ אין ‎ דער ‎ שטאטישער‎ 


הגאון ‎ רכי ‎ מאיר־יחיאל ‎ הלוי ‎ הלשטוק ‎ זצ״ל‎ 


91 


מקוד" ‎ אפילו ‎ אין ‎ ווינטערדיקע ‎ פראסטיקע ‎ מארגנם. ‎ פון‎ 
דארטן ‎ קומט ‎ ער ‎ אריץ, ‎ אדום ‎ זעקס ‎ א  זייגער ‎ אין ‎ דערפרי,‎ 
אינם ‎ אלטן ‎ בית־המדרש, ‎ זאגט ‎ דעם ‎ עישטן ‎ גוט־מארגן‎ 
רבי ‎ נפתלי ‎ דאלעסער, ‎ גייט ‎ אי־ויף ‎ צו ‎ ויץ ‎ פלאץ. ‎ נעמט‎ 
ארויס ‎ א  ספר ‎ פון ‎ א  ספרים־שאנק. ‎ און ‎ לערנט ‎ ביז ‎ צום‎ 
ערשטן ‎ דאוונען. ‎ נאכן ‎ דאוונען ‎ זעט ‎ מען ‎ אים ‎ ארימשפאצירן‎ 
מיט ‎ אלע ‎ ארעמעלייט ‎ און ‎ גיט ‎ צדקה ‎ בסתר.‎ 

און ‎ ודעך ‎ זיין ‎ װײב ‎ די ‎ רביצין ‎ לויפט ‎ צי ‎ די ‎ דאזארעס‎ 
מיט ‎ א  געוויין, ‎ אז ‎ זי ‎ האט ‎ נישט ‎ מיט ‎ וואס ‎ מפרנס ‎ צו ‎ זיין‎ 
זיך ‎ מיט ‎ די ‎ קינדער. ‎ ודיל ‎ ער ‎ פארהולטאיעויעט ‎ במעט ‎ די‎ 
גאנצע ‎ 40  רובל, ‎ דעם ‎ געהאלט ‎ זייגעם, ‎ מיטן ‎ צעטרענציען‎ 
עס ‎ פאר ‎ אלע ‎ נויט־באדערפטיקע, ‎ אויסעד ‎ וואס ‎ עי ‎ שנארעט‎ 
נאך ‎ אויף ‎ פאר ‎ זיי ‎ ביי ‎ די ‎ באלעבאטים. ‎ אץ ‎ ויען ‎ ס  ■האבן‎ 
ניט ‎ געהאלפן ‎ זייערע ‎ טענות־ומענות■ ‎ באשליסן ‎ זי׳ ‎ אין ‎ די‎ 
גיבן ‎ אים ‎ נאך ‎ 10  רובל ‎ א  וואך ‎ פאר ‎ תויז־הצטרכיתן. ‎ איז‎ 
אים ‎ אויסגעקומען ‎ אפצוגעבן ‎ מער ‎ צייט ‎ פארן ‎ בעטן ‎ ביי‎ 
די ‎ רייכע ‎ באלעבאטים ‎ פאר ‎ תומך־עניים. ‎ וראם ‎ איז ‎ שטארקער‎ 
פון ‎ לימוד ‎ התורה.‎ 

ווען ‎ דער ‎ אלטער ‎ קאזשיגיצער ‎ אי ‎ ז  נפטי־ ‎ געדוארן‎ 
און ‎ ער ‎ איז ‎ דעמאלט ‎ געווען ‎ אין ‎ קאזשיניץ, ‎ האט ‎ זי; ‎ גלייד‎ 
נאך ‎ שבעה ‎ פאנאנדערגעטיילט ‎ די ‎ קאזשיניצער ‎ דינאהטיע‎ 
צווישן ‎ די ‎ צוויי ‎ זין ‎ זיינע ‎ און ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיא-. ‎ איין ‎ זיל‎ 
געווען ‎ רב ‎ אין ‎ גראדזייה ‎ דעי* ‎ עלטסטעי ‎ אין ‎ גצבלינן‎ 
אין ‎ קאזישיניץ. ‎ פלעגט ‎ ארומגיין ‎ א  ווערטל ‎ וואס ‎ די ‎ י:צ־־ס‎ 
האבן ‎ געשאפן, ‎ אז ‎ ב־־־פ ‎ ראזשיניצער ‎ איז ‎ געבליבו ‎ ראה‎ 
קרענצל; ‎ ביים ‎ גראדזיהקער ‎ —  דאס ‎ טענצל׳ ‎ אין ‎ ביים‎ 
אסטראווצער ‎ —  דאס ‎ ארעמע ‎ רענצל. ‎ געמיינט ‎ האט ‎ מען‎ 
מיט ‎ ״דאס ‎ ארעמע ‎ רעגצל׳י ‎ ויאס ‎ צ״ ‎ איפ ‎ האבו ‎ זי־ ‎ באדאפטן‎ 
די ‎ גרעסטע ‎ בני ‎ תירה ‎ וואס ‎ האב• ‎ נישט ‎ געיווסט ‎ פ־ן‎ 
קיץ ‎ צירת ‎ המטבע, ‎ או; ‎ האבן ‎ זיך ‎ דעי־נעענטערט ‎ צ.י ‎ דץ‎ 
לעבנס־נוסח ‎ מיט ‎ געוויסע ‎ פשרות.‎ 

ס׳האט ‎ אויך ‎ געטראפז ‎ אז ‎ א  טייל ‎ פדנם ‎ אפטראווצערס‎ 
חסידים, ‎ פונם ‎ שניט ‎ פץ ‎ רבי ‎ הערשעלע ‎ שידלאיוצער.‎ 
וועלכע ‎ זיינען ‎ נאך ‎ אוועק ‎ ווייטער ‎ פונם ‎ רבין. ‎ אזיי ‎ האט‎ 
מען ‎ געקענט ‎ זען, ‎ ווי ‎ אין ‎ הושענה ‎ רבא ‎ ביינאכט ‎ האבן ‎ זיי‎ 
אריינגעקוילערט ‎ גרייסע ‎ שטיינער ‎ אינם ‎ רבינס ‎ בית־המדרש•‎ 
צו ‎ לייגן ‎ זייערע ‎ מידע ‎ קעפ ‎ צום ‎ קירצן ‎ דרעמלען ‎ זי־ערן.‎ 
אבער ‎ ס׳פלעגן ‎ אויך ‎ קומען ‎ פילע ‎ חסידים, ‎ רייכע ‎ סוהרים‎ 
פון ‎ וואדשע ‎ און ‎ לאדזש. ‎ טאמאשאווער־זגערזיייער ‎ טעקסטיי1־‎ 
פאבריקאנטן ‎ אויף ‎ שבתים ‎ און ‎ יום־טיבים, ‎ צי ‎ הערן ‎ דעם‎ 
גאונם ‎ חריפות ‎ און ‎ זיך ‎ ווארעמען ‎ אין ‎ זיין ‎ עניוות ‎ און ‎ צדקות,‎ 
און ‎ אים ‎ —  פארן ‎ שיידן ‎ זיך ‎ מיט ‎ אים ‎ —  אוגטערשטיפן‎ 
גרויסע ‎ סומעם ‎ געלט, ‎ כדי ‎ ער ‎ זאל ‎ קענען ‎ אנגיין ‎ מיט ‎ זיין‎ 
תמיכות־עניים ‎ און ‎ צדקה ‎ בסתר.‎ 

נישט ‎ לאנג ‎ האט ‎ אויך ‎ אנגעהאלטן ‎ זיין ‎ פונקציע ‎ אלם‎ 
רב ‎ פון ‎ שטאט ‎ אינם ‎ זין ‎ פון ‎ פסקענען ‎ שאלות ‎ און ‎ דיר‎ 


תורות. ‎ מ׳האט ‎ זיו ‎ ארומגעזען, ‎ אז ‎ ער ‎ שטעלט ‎ אויף ‎ זיך‎ 
זייער ‎ פיל, ‎ אין ‎ זיין ‎ דרך ‎ פון ‎ כשרן ‎ די ‎ טריפהנסטע ‎ על־פי־‎ 
דין ‎ שאלות. ‎ ווען ‎ ס׳האט ‎ זיך ‎ געהאנדלט ‎ ביי ‎ אן ‎ ארעמען‎ 
קצב ‎ און ‎ דער ‎ שוחט־ובודק ‎ פלעגט ‎ געפינען ‎ א  סירכא ‎ און‎ 
עם ‎ טריף ‎ מאכן, ‎ פלעגט ‎ דער ‎ קצב ‎ לויפן ‎ צום ‎ רב ‎ מיט ‎ א 
געוויין, ‎ אז ‎ ראם ‎ זייגען ‎ זיינע ‎ לעצטע ‎ פאר ‎ גראשן, ‎ ער ‎ וועט‎ 
ווערן ‎ בדלות ‎ און ‎ וועט ‎ נאך, ‎ חלילה, ‎ מוזן ‎ אגקומען ‎ צו ‎ קצבה‎ 
—  דעמאלט ‎ האט ‎ דער ‎ רב ‎ דאס ‎ גלייך ‎ געכשרט.‎ 

און ‎ ווען ‎ רבי ‎ בערל ‎ דער ‎ שוחט ‎ איז ‎ פריער ‎ מיט ‎ דער‎ 
סירכא ‎ געלאפן ‎ צו ‎ די ‎ דיינים, ‎ און ‎ זיי ‎ האבן ‎ באשטעטיקט‎ 
דעם ‎ פסק ‎ פון ‎ רבי ‎ בערל, ‎ האט ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ זיי‎ 
איבערצייגט, ‎ דורך ‎ פלפול ‎ און ‎ חריפות, ‎ אז ‎ ס׳איז ‎ כשר.‎ 
אזויאיזגעווען ‎ מיטאלע ‎ שאלות ‎ און ‎ דין ‎ תורות. ‎ די ‎ אויבער*‎ 
האגם ‎ האט ‎ נישט ‎ גענומען ‎ דער ‎ געשריבעיער ‎ געזעץ. ‎ זיין‎ 
שולחן־ערוכ׳דיקער ‎ צוגאנג ‎ איז ‎ געווען ‎ די ‎ מידה ‎ הרחמים,‎ 
ריידן ‎ צום ‎ הארץ ‎ פץ ‎ דעם ‎ מענטשן. ‎ נאר ‎ דורך ‎ דער ‎ פריזמע‎ 
האט ‎ ער ‎ געפסקגט ‎ אץ ‎ געאורטיילט.‎ 

אין ‎ שטאט ‎ האט ‎ מען ‎ אנגעהויבן ‎ מורמלען ‎ קעגן ‎ אונטער־‎ 
דוארפן ‎ זיך ‎ צי ‎ אזעלכע ‎ דרכים. ‎ פריעד ‎ די ‎ לומדים, ‎ מיט‎ 
עינסטע ‎ וויכוחים ‎ אויפצױדיזן, ‎ אז ‎ נאר ‎ עד, ‎ מיט ‎ זיין‎ 
הייריקן ‎ גייסי; ‎ אץ ‎ געפייניקטן ‎ גוף ‎ קען ‎ זיך ‎ פארגיגען ‎ אזוי‎ 
צי ‎ שטע־1ן ‎ אויף ‎ ויד ‎ אבער ‎ א  גאנצע ‎ עדה ‎ קען ‎ דאד ‎ ניט‎ 
אפטרעטן ‎ פין ‎ בפיי־ושדיקע ‎ געזעצן ‎ און ‎ נאד ‎ אן ‎ אסיפה,‎ 
האט ‎ די ‎ שטאס ‎ געשיקט ‎ צו ‎ אים ‎ אירע ‎ פארשטייער ‎ מיט ‎ א 
החלטה, ‎ אז ‎ היות, ‎ מיר ‎ זענען ‎ חלילה ‎ נישט ‎ פוגע ‎ כבוד‎ 
אין ‎ אי ‎ ס  אין ‎ רבץ. ‎ נאר ‎ מיר ‎ קענען ‎ עם ‎ מער ‎ נישט, ‎ מיר‎ 
זענען ‎ נישט ‎ ראוי ‎ צו ‎ זיינע ‎ דרכים, ‎ דערפאר ‎ בעטן ‎ מיר ‎ ביי‎ 
אים ‎ אז ‎ מהיום ‎ והלאה ‎ זאל ‎ ער ‎ מער ‎ קיץ ‎ שאלוה ‎ ניט‎ 
פכקענען, ‎ אץ ‎ מער ‎ מיס ‎ קיץ ‎ דין־תירית ‎ זיך ‎ נישט ‎ פארנעמען.‎ 

אי? ‎ די ‎ אסטראווצער ‎ פארשסייער ‎ האבן ‎ אץ ‎ גרויס‎ 
פייערלעכקייט ‎ פארענדיקט ‎ זײער ‎ שליחות ‎ צום ‎ רבץ ‎ בהאי‎ 
לישנא‎ : 

—  איר ‎ בלייבס ‎ אינזער ‎ רב, ‎ אינזער ‎ קרוין, ‎ אונזער‎ 
באשייגונג. ‎ זיצט ‎ און ‎ לערנט ‎ תורה. ‎ און ‎ זי־ט ‎ אונזער ‎ וועג־‎ 
װײזער ‎ מיט ‎ אײערע ‎ מידות ‎ טובות ‎ און ‎ אין ‎ אייער ‎ זכות‎ 
און ‎ באשיצונג ‎ פילן ‎ מיר ‎ זיד ‎ ניט ‎ פאריתומט ‎ ביי ‎ גאט.‎ 
מיר ‎ בעמן ‎ אייך, ‎ רבי, ‎ אנצונעמען ‎ אונזער ‎ החלטה•‎ 

דער ‎ רבי ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ האט ‎ זיך ‎ אונטערגעווארפן‎ 
צום ‎ דעת ‎ הקהל, ‎ און ‎ זיך ‎ מער ‎ מיט ‎ קיץ ‎ שאלות ‎ און ‎ דין‎ 
תורות ‎ נישט ‎ אפגעגעגעבן, ‎ חוץ ‎ מיט ‎ שאלות ‎ ותשובות ‎ וואס‎ 
רבנים ‎ פון ‎ גאנץ ‎ פוילן ‎ האבן ‎ זיך ‎ געווענדט ‎ צו ‎ אים. ‎ די‎ 
אסטראייצער ‎ עדה ‎ האט ‎ זיך ‎ געפרייט ‎ וואם ‎ דער ‎ רבי ‎ האט‎ 
אנגענומען ‎ איר ‎ החלטה, ‎ און ‎ די ‎ גרויסע ‎ פארערונג ‎ צו ‎ אים‎ 
איז ‎ נאך ‎ אױסגעװאקםן ‎ שטארקער ‎ ווי ‎ פריער. ‎ פון ‎ קליין ‎ ביז‎ 
גרויס ‎ איז ‎ ביים ‎ פאלק ‎ געווען ‎ אזא ‎ אתבהדיקע ‎ באציאונג‎ 
צום ‎ רבין, ‎ אז ‎ ביים ‎ לייענען ‎ קריאת־־שמע, ‎ פארן ‎ שלאפן‎ 


92 


ספר ‎ אוס‎ גזר‎ ובצד!‎ 


גיין, ‎ ווען ‎ מ׳גיט ‎ איבער ‎ די ‎ נשמה ‎ אלס ‎ פקדון ‎ צו ‎ גאט, ‎ האבן‎ 
אלעמענס ‎ בליקן ‎ און ‎ הערצער, ‎ אין ‎ יענע ‎ מאמענטן. ‎ די‎ 
נאכטיקע, ‎ געגאנגען ‎ שלאפן ‎ רוהיק, ‎ מיטן ‎ טיפן ‎ גלויבן ‎ און‎ 
זיכערקייט, ‎ אז ‎ איבער ‎ זיי ‎ וואכט ‎ דער ‎ שומר ‎ ישראל.‎ 

און ‎ כאטש ‎ עס ‎ זעבען ‎ געווען ‎ אזוי ‎ פיל ‎ כיתות ‎ פץ ‎ חסי¬‎ 
דים, ‎ און ‎ —  ויי ‎ דער ‎ שטייגער ‎ פון ‎ יענער ‎ צייט ‎ —  פלעגן‎ 
זיך ‎ שאפן ‎ מחליקתן ‎ צווישן ‎ די ‎ פארשידענע ‎ הסיד־ם ‎ א־בער‎ 
זייערע ‎ רביים ‎ איז ‎ דאס ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ קיינמאל ‎ נישט‎ 
פארגעקומען. ‎ ווייל ‎ נישט ‎ קוקנדיק ‎ ייאס ‎ זיי ‎ פלעגן ‎ פארן‎ 
על ‎ פי ‎ טראדיציע. ‎ קיץ ‎ גער, ‎ צי ‎ ק־ץ ‎ אלעקסאנדער, ‎ קיץ‎ 
לובלין, ‎ צי ‎ קיץ ‎ מאדזשיץ, ‎ —  אבער ‎ ביי ‎ זיי ‎ אלעמען ‎ איז‎ 
געווען ‎ דאס ‎ געפיל ‎ אז ‎ זייער ‎ רבי ‎ איז ‎ גישט ‎ סתם ‎ א  רבי‎ 
וואם ‎ פארטרעט ‎ א  שיטה, ‎ אדער ‎ א  דרך, ‎ נאר ‎ אז ‎ ער ‎ שטייט‎ 
איבער ‎ אלע ‎ שיטות ‎ און ‎ איבער ‎ אלע ‎ דרכים.‎ 

אט־די ‎ באציונג ‎ פלעגט ‎ קומען ‎ צום ‎ העכסטן ‎ אויסדרוק‎ 
יעדן ‎ ערב ‎ יום ‎ כפור. ‎ פאר ‎ כל ‎ נדרי.‎ 

עס ‎ איז ‎ שוין ‎ געווארן ‎ א  טראדיציע. ‎ אז ‎ ווען ‎ רבי ‎ מאיד‎ 
יחיאל ‎ פלעגט ‎ ערב ‎ יום ‎ כפור ‎ גיץ ‎ פין ‎ זיין ‎ בית ‎ המדרש‎ 
צום ‎ דאוונען ‎ אין ‎ דער ‎ אלטער ‎ שול, ‎ פלעגן ‎ אלע ‎ יידישע‎ 
שטיבער ‎ זיך ‎ אויסליידיקן, ‎ און ‎ יעדער ‎ יידישער ‎ נפש ‎ האי*‎ 
זיך, ‎ אין ‎ איילעניש, ‎ געצויגן ‎ צום ‎ רבין. ‎ דאס ‎ איז ‎ געווען‎ 
א  ספאנטאנע ‎ הערלעכע ‎ דעמאנסטראציע ‎ פון ‎ פארגעטערונג‎ 
פון ‎ רבין. ‎ די ‎ גאנצע ‎ יידישע ‎ געמיינדע, ‎ פץ ‎ קליין ‎ ביז‎ 
גרוים, ‎ פלעגט ‎ זיך ‎ אויסשטעלן ‎ אין ‎ צוויי ‎ רייען; ‎ און ‎ ווען‎ 
דער ‎ רבי ‎ אין ‎ ווייסן, ‎ מיטן ‎ געלבן ‎ פנים ‎ און ‎ זיינע ‎ גרויסע‎ 
ליכטיגע ‎ אויגן ‎ פלעגט ‎ זיך ‎ באווייזן, ‎ פלעגט ‎ אויסבדעכן‎ 
א  געיאמער ‎ עד ‎ לב ‎ השמים, ‎ מיט ‎ געבעטן ‎ און ‎ יללהדיקע‎ 
געשרייען, ‎ אז ‎ ער, ‎ דער ‎ רבי, ‎ זאל ‎ זיך ‎ אננעמען ‎ ביי ‎ גאט‎ 
פאר ‎ זייערע ‎ מוראם, ‎ זייערע ‎ תפילות, ‎ זייערע ‎ פארלאנגען,‎ 
און ‎ ווען ‎ דער ‎ רבי, ‎ מיט ‎ זיין ‎ שוואכע ‎ שטימע, ‎ פלעגט ‎ ארוים־‎ 
מורמלען‎ :  ״גוט ‎ יום ‎ טוב‎ !  בעט ‎ זיך ‎ אויס ‎ א  גוט־יאר",‎ 
פלעגן ‎ זיך ‎ אלע ‎ דעמאלט ‎ פאנאנדערגיץ ‎ אין ‎ זייערע ‎ הסידים־‎ 
שטיבלעך, ‎ אין ‎ די ‎ בתי־מדרשים, ‎ אין ‎ די ‎ שולן.‎ 

די ‎ גאנצע ‎ עדה ‎ יידן ‎ האט ‎ פלוצלינג ‎ דערפיייט ‎ א  דער־‎ 
לייכטערונג ‎ און ‎ א  דערלויכטונג ‎ פון ‎ זיינע ‎ ברכות ‎ פאר‎ 
דעם ‎ יום ‎ הדין.‎ 

ס׳האט ‎ איינמאל ‎ פאסירט ‎ אין ‎ 1906  ויען ‎ רבי ‎ משה׳ל‎ 
פנחסנס ‎ איז ‎ ארעסטירט ‎ געווארן ‎ פון ‎ דעם ‎ זשאנדארמסקן‎ 
פאלקאווניק ‎ פאן ‎ גליק, ‎ און ‎ אים ‎ געפייניקט ‎ מיט ‎ אייקווי־‎ 
זיציע־פיינען, ‎ ער ‎ זאל ‎ זיי ‎ זאגן, ‎ ווו ‎ עס ‎ געפינט ‎ ויד ‎ זיין ‎ זונדל‎ 
דער ‎ רעוואלוציאנער־פע־פע־עסניק, ‎ וואס ‎ האט ‎ זיך ‎ דעמאלט‎ 
באהאלטן ‎ ביי ‎ זיינע ‎ פוילישע ‎ חברים ‎ אויפן ‎ סטאוו. ‎ אץ‎ 
שפעטער ‎ אנטלאפן ‎ מיט ‎ א  פאלשן ‎ פאספארט ‎ קיץ ‎ ווארשע.‎ 
משה״ל ‎ פנחסנס ‎ האט ‎ זיין ‎ זץ ‎ נישט ‎ אויסגעגעבן, ‎ אונמערן‎ 
דורכגיין ‎ אלע ‎ שבעה ‎ מדורי ‎ גיהנום. ‎ און ‎ ווען ‎ דער ‎ רב ‎ האט ‎ זיך‎ 
פון ‎ דעם ‎ דערוווסט, ‎ האט ‎ ער ‎ א  פארציטערטער, ‎ פארלאזן‎ 


זיינע ‎ ספרים, ‎ און ‎ זיך ‎ געלאזן ‎ גיין ‎ צום ‎ מאגיסטראט, ‎ וואס‎ 
איז ‎ געווען ‎ א  ווייטע ‎ שטרעקע ‎ פאר ‎ אים ‎ —  דעם ‎ אויסגע־‎ 
צערטן. ‎ און ‎ ווען ‎ מען ‎ האט ‎ אים ‎ געבעטן, ‎ אז ‎ ער ‎ זאל ‎ זיך‎ 
אריינזעצן ‎ אין ‎ מאירל ‎ י־דזשים ‎ זועגעלע, ‎ אים ‎ צוצופירן,‎ 
האט ‎ ער ‎ געענטפערט, ‎ אז ‎ װען ‎ א  ײד ‎ װערט ‎ געפײניקט ‎ — 
ווי ‎ קען ‎ איך ‎ פארן? ‎ האט ‎ ער ‎ זיך ‎ אזוי ‎ צופום ‎ געשלעפט‎ 
מיט ‎ אלע ‎ זיינע ‎ כוחות, ‎ און ‎ נאך ‎ אים ‎ זיינען ‎ טויזנטער ‎ יידן,‎ 
פ־ן ‎ פאישיידענע ‎ שיכטן, ‎ פארלאזנדיק ‎ זייערע ‎ ווארשטאטן‎ 
און ‎ קראמען ‎ גאכגעגאנגען. ‎ מיט ‎ די ‎ פגי ‎ פון ‎ שטאט ‎ איז‎ 
ער ‎ אר־יף ‎ צו ‎ מלכות ‎ —  בעטן ‎ פאר ‎ דער ‎ באפרייאונג ‎ פון‎ 
משה׳ל ‎ פגהסנם. ‎ ער ‎ האט ‎ ערוב ‎ געווען ‎ פאר ‎ אים, ‎ אים‎ 
ארויסגעפירט ‎ א  באפרייטן ‎ און ‎ אים ‎ אהיים ‎ געפירט, ‎ ביז ‎ צום‎ 
הויז. ‎ יידן ‎ האבן ‎ זיך ‎ אנדערציילט ‎ פארשיידענע ‎ מעשיות ‎ וועגן‎ 
דעם‎ :  וועגן ‎ זיין ‎ אויפנאמע ‎ ביי ‎ דער ‎ זשאנדארמעריע, ‎ און‎ 
פון ‎ זיין ‎ באפעל, ‎ אז ‎ ער ‎ וועט ‎ נישט ‎ ארויס, ‎ סיידן ‎ מ׳גיט ‎ אים‎ 
ארויס ‎ א  באפרייטן ‎ גלייך ‎ אויפן ‎ ארט.‎ 

די ‎ לעצמע ‎ יארן ‎ זי־נע ‎ גרינדעט ‎ ער ‎ א  מאדערנע ‎ ישיבה.‎ 

נישט ‎ מיט ‎ ״טעג״ ‎ עסן ‎ בײ ‎ בעלי ‎ הבתים. ‎ נאר ‎ מיט ‎ אלע‎ 
באקייעמלעכקייטן ‎ און ‎ יוויגונגען ‎ פאר ‎ די ‎ ישיבה־לייט. ‎ ער‎ 
דערט ‎ באך ‎ א  גרויסער ‎ בעטער ‎ פאר ‎ גאט. ‎ מען ‎ גיט ‎ איבער,‎ 
אז ‎ ער ‎ האט ‎ טאקסירט ‎ אלע ‎ זיינע ‎ רייכע ‎ חסידים ‎ פאר ‎ דעם‎ 
און ‎ פלעגט ‎ נאך ‎ ארומגיין ‎ אליין ‎ יעדע ‎ וואך ‎ צו ‎ די ‎ שטאט־‎ 
בעלי־בתים ‎ און ‎ קלייבן ‎ געלט ‎ פאר ‎ די ‎ עקסטרע ‎ באדער־‎ 
פעגישן ‎ פון ‎ דער ‎ ישיבה. ‎ דער ‎ ישוב ‎ איז ‎ געווארן ‎ קלענער,‎ 
צוליב ‎ די ‎ רדיפות ‎ וואס ‎ האבן ‎ זיך ‎ אנגעהויבן ‎ אין ‎ פוילן ‎ אין‎ 
זייער ‎ א  פארשארפטער ‎ פארם, ‎ זינט ‎ דעם ‎ יאגעלא־‎ 
אינצידענט, ‎ ווו ‎ די ‎ ענדעקעס, ‎ נאך ‎ דער ‎ דורכגעפאלענער‎ 
רעוואלוציע, ‎ האבן ‎ געקראגן ‎ די ‎ אויבערהאנט. ‎ א  האלבע‎ 
שטאט ‎ וואנדערט ‎ אריס ‎ קיץ ‎ קאנאדע. ‎ מייסטנס, ‎ קיין‎ 
טאראנטא. ‎ דער ‎ יידישער ‎ מצב ‎ ווערט ‎ ערגער. ‎ ווערן ‎ זיינע,‎ 
ר׳ ‎ יחיאלס, ‎ זארגן ‎ גרעסערע. ‎ אין ‎ ווען ‎ עס ‎ פאגגט ‎ זיך ‎ אן‎ 
דער ‎ ערשטער ‎ וועלט־קריג ‎ און ‎ די ‎ יידישע ‎ לאגע ‎ אין‎ 
פוילן ‎ ווערט ‎ שווערער ‎ און ‎ יידן, ‎ אויס ‎ פארצווייפלונג ‎ און‎ 
אלטער ‎ שנאה ‎ צו ‎ די ‎ רוסן, ‎ נעמען ‎ אויף ‎ די ‎ עסטרייכישע‎ 
דייטשן ‎ מיט ‎ פריינטלעכקייט. ‎ וואגט ‎ ער ‎ ארויסצוטרעטן‎ 
קעגן ‎ דעם ‎ און ‎ ווארנט ‎ די ‎ •ידן ‎ קעגן ‎ דער ‎ געפאר ‎ מיט ‎ די‎ 
ווערטער ‎ אויב ‎ די ‎ ריסן ‎ האבן ‎ אונז ‎ נאר ‎ געיואלט ‎ פייגיקן‎ 
אונזערע ‎ גופים, ‎ וועלן ‎ די ‎ דייטשן ‎ צוגעמען ‎ ביי ‎ אונז ‎ דעם‎ 
רוח ‎ השם. ‎ עפעס ‎ ענלעכע ‎ ווערטער ‎ פין ‎ אונזער ‎ ד״ר ‎ נחמן‎ 
סירקין ‎ צו ‎ יענער ‎ צייט.‎ 

פאר ‎ זיין ‎ פטירה ‎ וועקט ‎ ער ‎ דעם ‎ גייסט ‎ פון ‎ בטחון‎ 
אין ‎ זיין ‎ שטאט ‎ און ‎ צווישן ‎ די ‎ יידן ‎ פון ‎ גאנץ ‎ פוילן, ‎ ווו‎ 
זיין ‎ איינפלוס ‎ איז ‎ געווען ‎ זייער ‎ גרוים. ‎ די ‎ לעצטע ‎ טעג‎ 
באװירקט ‎ ער ‎ קהל ‎ א־ן ‎ דאזארעם, ‎ וואט ‎ איינער ‎ פון ‎ זיי ‎ איז‎ 
דעמאלט ‎ געװען ‎ דער ‎ זעלבער ‎ משה׳ל ‎ פינחסנס. ‎ ער ‎ אין‎ 


93 


רו״אץ ‎ רכי ‎ מאיד־יהיאל ‎ הלוי ‎ דדשצול ‎ זצ״ר‎ 

געדוען ‎ געוויילט ‎ פון ‎ די ‎ בעדי ‎ מלאכית. ‎ ויאס ‎ זיינען ‎ שוין‎ 
דעמאלט ‎ געווען ‎ ארגאגיזירט ‎ אין ‎ א  האנטווערקער ‎ פאראיין,‎ 
מיט ‎ אן ‎ אייגענעם ‎ באנק־וועזן ‎ און ‎ אנדערע ‎ קאאפעראטיווע‎ 
אינסטיטוציעם.‎ 

ער ‎ האט ‎ געפאדערט ‎ אז ‎ זיי ‎ זאלן ‎ אים ‎ צוזאגן, ‎ אז ‎ נאך‎ 
זיין ‎ פטירה ‎ וועלן ‎ זיי ‎ מאכן ‎ פארן ‎ רבי ‎ פין ‎ אסטראווצע ‎ זיין‎ 
זון ‎ ר׳ ‎ יהזקאל׳ה ‎ און ‎ זיי ‎ גיבן ‎ אים ‎ אזא ‎ הבטחה.‎ 

רבי ‎ יחזקאל׳ה ‎ פארנעמט ‎ דעם ‎ כסא ‎ הרבנות ‎ נאכן ‎ טייט‎ 
פון ‎ זיין ‎ פאטער. ‎ מען ‎ דערציילט, ‎ אז ‎ כאטש ‎ ער ‎ איז ‎ גישט‎ 
געווען ‎ אזא ‎ גאון, ‎ ווי ‎ זיין ‎ פאטער, ‎ איז ‎ ער ‎ אבער ‎ געגאנגען‎ 
אין ‎ זיינע ‎ וועגן. ‎ אז ‎ מען ‎ פלעגט ‎ פרעגן ‎ רבי ‎ יחזקאל• ‎ ה 


י. ‎ אפאטאשו‎ 

דער ‎ אסטראווצער‎ 


דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ האט ‎ "באארבעט ‎ די ‎ טבע׳ ‎ עי‎ 
האט ‎ געפייניקט ‎ העם ‎ גוף. ‎ אים ‎ אויסגעהינגערט. ‎ אין ‎ יישר‎ 
קיץ ‎ חדשים, ‎ נישט ‎ קי־ץ ‎ •אין ‎ האם ‎ עד ‎ אפגעריכט ‎ תענײ״ים‎ 
—  דאס ‎ האט ‎ ביי ‎ אים ‎ אנגעהאלטי ‎ א  האייבי ‎ יאדהיניערט‎ 
אין ‎ די ‎ אוונטן ‎ פיעגט ‎ ער ‎ עפעס ‎ איבערכאפן ‎ אב' ‎ צי‎ 
דערהאלטן ‎ די ‎ נשמה ‎ •און ‎ אזי' ‎ פון ‎ שבר. ‎ צי ‎ שבת. ‎ פין ‎ א 
ייד ‎ א  גבר, ‎ וואס ‎ האט ‎ יונגערהייט ‎ ביים ‎ פאטער ‎ אין ‎ דער‎ 
בעקעריי, ‎ געקענט ‎ פארקנעטן ‎ איינער ‎ אליין, ‎ א  געבעקס‎ 
ברויט, ‎ איז ‎ איצט ‎ קיץ ‎ זכר ‎ נישט ‎ געבליבן. ‎ די ‎ פייייצעם־‎ 
די ‎ הענט, ‎ די ‎ פיס ‎ —  אלץ ‎ איז ‎ קלענער ‎ געווארן, ‎ אלץ ‎ איז‎ 
איינגעפאלן. ‎ אפילו ‎ ס׳בערדל, ‎ וואס ‎ איז ‎ אמאל ‎ געווען ‎ רויט׳‎ 
האט ‎ איצט ‎ אינגאנצן ‎ קיץ ‎ קאליר ‎ נישט ‎ געהאט. ‎ ס׳בערדל‎ 
איז ‎ געוואקסן ‎ שיטער ‎ און ‎ בלויז ‎ ארום ‎ דער ‎ גאמבע.‎ 

דעם ‎ רבין ‎ האט ‎ מען ‎ נישט ‎ געקענט ‎ דערווארעמען.‎ 

פון ‎ קעלט ‎ איז ‎ ער ‎ גאנצע ‎ טעג ‎ געלעגן ‎ אין ‎ בעט. ‎ אויף ‎ די‎ 
אויסגעדארטע ‎ פיס ‎ —  פיטערנע ‎ זאקן, ‎ אויף ‎ די ‎ טרוקענע‎ 
הענט ‎ —  פוטערנע ‎ הענטשקעם. ‎ וואם ‎ ס׳לייב ‎ איז ‎ ביי ‎ אים‎ 
קאלט, ‎ האט ‎ ער ‎ זייך ‎ קיינמאל ‎ נישט ‎ באקלאגט. ‎ ער ‎ האט‎ 
אבער ‎ יא ‎ שטארק ‎ געליטן, ‎ רואם ‎ ס׳איז ‎ אים ‎ קאלט ‎ אויף‎ 
דער ‎ נשמה, ‎ וואס ‎ ער ‎ איז ‎ נישט ‎ קיץ ‎ "בר־אבהך. ‎ איז ‎ דאך‎ 
דער ‎ פאטער ‎ זיינער ‎ געווען ‎ א  בעקער, ‎ וואלטן ‎ זיי ‎ כאטש‎ 
געווען ‎ "תהילים־יידך, ‎ איז ‎ דאם ‎ אויך ‎ נישט. ‎ מען ‎ האט‎ 
זיך ‎ אויפגעכאפט ‎ מיטן ‎ שפראץ ‎ אויפן ‎ טאג, ‎ זיך ‎ אפגעגאסן‎ 
די ‎ נעגל, ‎ געזאגט ‎ א  פאר ‎ יידישע ‎ ווערטער ‎ און ‎ צו ‎ דער‎ 
ארבעט ‎ מיט ‎ פארקאטשערטע ‎ ארבל, ‎ פארזארגט ‎ א  שטעטל‎ 
יידן ‎ מיט ‎ זעמל, ‎ מיט ‎ לאבנס ‎ ברויט, ‎ געהאלפן ‎ שטאפן ‎ דעם‎ 


ויארום ‎ וויינט ‎ ער ‎ אזוי ‎ פיל ‎ ביים ‎ דאוונען, ‎ בעת ‎ זיין ‎ פאטער‎ 
פלעגט ‎ דאוונען ‎ אזוי ‎ שטיל. ‎ פלעגט ‎ ער ‎ ענטפערן ‎ מיט‎ 
ענוות: ‎ ״כ׳װײן ‎ צו ‎ גאט, ‎ ער ‎ זאל ‎ מיך ‎ שטארקן ‎ אין ‎ מיין‎ 
קליינקייט, ‎ אום ‎ ניט ‎ צו ‎ פארשעמען ‎ מיץ ‎ טאטנם ‎ גרױסקײט״‎ 

אין ‎ יענער ‎ צייט ‎ האב ‎ איך ‎ מיר ‎ אדורכגעשריבן ‎ מיט‎ 
אים, ‎ אלס ‎ זיין ‎ חבר, ‎ ווען ‎ מיר ‎ האבן ‎ צוזאמען ‎ געלערנט ‎ ביי‎ 
א  מלמד. ‎ ער ‎ און ‎ יעקאלע ‎ ביירעכס ‎ און ‎ איך ‎ זיינען ‎ געווען‎ 
אונטער ‎ דער ‎ השגחה ‎ פון ‎ זיין ‎ גרויסן ‎ פאטער ‎ דעם ‎ צדיק‎ 
הדור, ‎ רבי ‎ יחיאל ‎ זכרונו ‎ לברכה.‎ 

ניו־יארקער ‎ יואכנכלאט, ‎ י  195.‎ 


הימי ‎ די ‎ י־יעבעדיקע ‎ מאגנס. ‎ דערפאר ‎ האט ‎ דער ‎ אסטראוו־‎ 
צעד ‎ ייי ‎ אפגעריכט ‎ תעניתים ‎ א  האלב ‎ יארהונדערט.‎ 
געײא־ט ‎ אפגעוװינען ‎ דעם ‎ מאגן ‎ פון ‎ עסן, ‎ דערמיט ‎ ארזים־‎ 
שלעפז• ‎ דעם ‎ טאטן ‎ פץ ‎ חומריית ‎ געוואלט ‎ זיי ‎ דערהייבן‎ 
צ־ ‎ א  העכערעי ‎ כדרגה. ‎ דאס ‎ האבן ‎ געוווסט ‎ דעם ‎ אסטראוו־‎ 
צערס ‎ מקורבים ‎ ד־ ‎ לייב־חסידים ‎ ױאס ‎ זענען ‎ נישט‎ 
אפגעטראטן ‎ פון ‎ אים.‎ 

צווישן ‎ די ‎ לייב־חסידים ‎ האט ‎ פנחסל ‎ פארנומען ‎ דעם‎ 
אויבנאן. ‎ ער ‎ איז ‎ גראד ‎ געווען ‎ א  גבר. ‎ א  יונגערמאן, ‎ א 
הויכער. ‎ ברייט ‎ אין ‎ די ‎ פלייצעס. ‎ ברייט ‎ אין ‎ געזעם. ‎ די‎ 
האר ‎ —  שיוארץ ‎ די ‎ גרויסע ‎ אויגן, ‎ תאווה־אייגן ‎ —  שווארץ,‎ 
און ‎ ס׳זיידענע ‎ בערדל ‎ —  שווארץ ‎ ווי ‎ פעך, ‎ די ‎ ליפן ‎ — 
רויט. ‎ ווי ‎ זיי ‎ וואלטן ‎ נאר ‎ רואם ‎ טועם ‎ געווען ‎ א  געבראטנס.‎ 

אן ‎ פגחטלן ‎ האט ‎ דער ‎ רבי ‎ זיך ‎ גישט ‎ גערירט ‎ פון ‎ ארט.‎ 

דא ‎ האט ‎ פנחסל ‎ געדאוונט ‎ פארן ‎ עמוד, ‎ דא ‎ —  געלייענט‎ 
די ‎ תורה, ‎ דא ‎ —  געזאגט ‎ מי ‎ ט  א  ברען ‎ א  שטיק ‎ זוהר. ‎ דאם‎ 
אלץ ‎ האט ‎ ער ‎ געטאן ‎ פארן ‎ רבין. ‎ דער ‎ רבי ‎ האט, ‎ דאכט ‎ זיך,‎ 
צו ‎ קיץ ‎ זאך ‎ זיך ‎ נישט ‎ צוגעהערט. ‎ פון ‎ טיפער ‎ עלטער, ‎ פון‎ 
גרויס ‎ שוואכקייט, ‎ איז ‎ ער ‎ געלעגן ‎ איינגעטוליעט ‎ אין ‎ קאלד־‎ 
רעם ‎ און ‎ געדרעמלט. ‎ פון ‎ מאל ‎ צו ‎ מאל ‎ האט ‎ ער ‎ זיך ‎ א 
וועק ‎ געטון, ‎ צעעפנט ‎ די ‎ קליינע ‎ גרויע ‎ אויגן, ‎ טרויעריקע‎ 
אויגן, ‎ וואם ‎ געזעגענען ‎ זיך ‎ מיט ‎ דער ‎ וועלט. ‎ פנחס ‎ האט‎ 
זיך ‎ א  בויג ‎ געטאן ‎ איבערן ‎ רבין, ‎ אים ‎ אנטקעגן־געטראגן‎ 
די ‎ רויטע ‎ תאווה־ליפן:‎ 

האי‎ 

—  הערסט, ‎ פנחסל, ‎ ווי ‎ לאנג ‎ דער ‎ מענטש ‎ לעבט ‎ דארף‎ 


94 


ספר ‎ א  ו  ס  צ  ר  ו  ב  צ  ה 


ער ‎ באארבעטן ‎ די ‎ טבע, ‎ דארף ‎ אפגעװויגען ‎ ״די ‎ כלי ‎ פון‎ 
עסך...‎ 

פנחסל ‎ האט ‎ דאס ‎ געוווסט. ‎ ער ‎ האט ‎ געוווסט, ‎ אז ‎ דער‎ 
רבי ‎ האלט ‎ אין ‎ איין ‎ אפגעוולינען ‎ די ‎ "כלי", ‎ האלט ‎ אין ‎ איין‎ 
"באארבעטן ‎ די ‎ טבע". ‎ ער ‎ האט ‎ אויך ‎ געיווסט, ‎ אז ‎ דער‎ 
רבי ‎ דרימלט ‎ שוין ‎ ווידער,‎ 

צו ‎ זעקס־און־זיבעציק ‎ יאר ‎ איז ‎ דער ‎ אסטראווצער‎ 
אינגאנצן ‎ געווען ‎ פארביי. ‎ האט ‎ שוין ‎ גאר ‎ קיץ ‎ כוה ‎ נישט‎ 
געהאט.‎ 

פנחסל ‎ האט ‎ געטאן ‎ זיינם. ‎ ער ‎ איז ‎ זעלטן ‎ אויסגעקומען‎ 
מיטן ‎ טא:. ‎ דא ‎ האט ‎ ער ‎ געדאוונט, ‎ דא ‎ —  געלערנט, ‎ דא‎ 
געזאגט ‎ חסידות. ‎ און ‎ אלץ ‎ האט ‎ ער ‎ געטאן ‎ מיט ‎ א  ברען,‎ 
ווי ‎ ער ‎ וואלט ‎ איבערן ‎ קאפ ‎ געזעםן ‎ אין ‎ דער ‎ עבודה, ‎ וואלט‎ 
געהאלפן ‎ דעם ‎ רבין ‎ זיך ‎ אויסטאן ‎ פון ‎ חימר. ‎ און ‎ אז ‎ פנחסל‎ 
דער ‎ קנאפער ‎ למדן, ‎ מיט ‎ די ‎ רויטע ‎ ליפן, ‎ מיט ‎ די ‎ תאווה*‎ 
אויגן, ‎ איז ‎ געשטאנען ‎ איבערן ‎ אסטראווצער. ‎ האט ‎ ער ‎ נישט‎ 
אויפגעזען ‎ ווי ‎ דעם ‎ רבינס ‎ א  לייב־מענטש, ‎ נאר ‎ ווי ‎ א 
סיטרא ‎ אחרא ‎ וואלט ‎ חוזק ‎ געמאכט ‎ פונעם ‎ אסטראווצעי־.‎ 

דערפאר ‎ האט ‎ העגעך ‎ חריף, ‎ אליין ‎ א  גרויסער ‎ בעל־‎ 
תענית, ‎ א  פאסטער, ‎ איינגעלייגט ‎ וועלטן. ‎ ער ‎ האט ‎ געזוכט‎ 
עצות ‎ דער ‎ רבי ‎ זאל ‎ אויפהערן ‎ פאסטן, ‎ זאל ‎ זיך ‎ אליין ‎ נישט‎ 
אומברענגען ‎ פון ‎ דער ‎ וועלט. ‎ הענעך ‎ האט ‎ נישט ‎ ליב‎ 
געהאט ‎ פנחסן. ‎ ער ‎ האט ‎ אים ‎ פיינט ‎ געהאט. ‎ ויאס ‎ פאר ‎ א 
האפט ‎ האט ‎ פנחס׳עס ‎ נגינה, ‎ ווען ‎ דאס ‎ קול ‎ זיינם ‎ ווורצלט‎ 
אין ‎ דער ‎ תאווה, ‎ פירט ‎ צו ‎ מרידה. ‎ און ‎ אויב ‎ פנחם ‎ איז ‎ דעם‎ 
רבינס ‎ יצר־הרע, ‎ איז ‎ ער ‎ —  הענעך, ‎ דער ‎ יצר־טוב.‎ 

און ‎ הענעך, ‎ דער ‎ יצר־טוב, ‎ האט ‎ צוגערעדט ‎ דעם ‎ רבין‎ 
ער ‎ זאל ‎ נישט ‎ האלטן ‎ קיץ ‎ ברוגז ‎ מיט ‎ גער. ‎ אין ‎ דעס ‎ םכסיך‎ 
איז ‎ גערעכט ‎ דער ‎ אסטראווצער, ‎ נישט ‎ דער ‎ גערער. ‎ טאקע‎ 
דערפאר ‎ דארף ‎ דער ‎ רבי ‎ פארבייגיץ ‎ זיינם, ‎ דארף ‎ וי־יזן ‎ דער‎ 
וועלט, ‎ אז ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ קען ‎ בייקומען ‎ די ‎ גאווה,‎ 
קען ‎ זי ‎ מבזה ‎ זיין. ‎ אזוי ‎ האט ‎ הענעך ‎ גערעדט. ‎ אין ‎ דער‎ 
אמתן ‎ האט ‎ ער ‎ געהאפט, ‎ אז ‎ ווי ‎ נאר ‎ זיי ‎ וועלן ‎ זיך ‎ באקענען,‎ 
וועט ‎ דער ‎ גערער ‎ פועלן ‎ ביים ‎ אסטראווצער ‎ ער ‎ זאל‎ 
אויפהערן ‎ פאסטן.‎ 

פנהסל ‎ האט ‎ זיך ‎ אנטקעגנגעשיטעלט ‎ —  אזוי ‎ אין ‎ אזוי‎ 
—  אזא ‎ נסיעה, ‎ קאטשן, ‎ באנען, ‎ און ‎ דער ‎ רבי ‎ איז ‎ א  ה ‘יש,‎ 
א  גרויסער ‎ חלוש.‎ 

דאס ‎ מאל ‎ האט ‎ הענעך ‎ הריף ‎ אויסגעפירט. ‎ דער‎ 
אסטראווצער ‎ האט ‎ צו ‎ זעקס־און־זיבעציק ‎ יאי ‎ איינגעיויליקט‎ 
צו ‎ פארן ‎ קיין ‎ גער.‎ 

ווו ‎ א  שטאט, ‎ ווו ‎ א  שטעטל, ‎ גאנץ ‎ קריין־פײין ‎ האט‎ 
א  סך ‎ דערווארט ‎ פון ‎ דער ‎ באגעגעניש.‎ 

אסטראווצער ‎ חסידים ‎ האבן ‎ אפגעדינגען ‎ א  באזונדערן‎ 
וואגאן. ‎ ווו ‎ דער ‎ רבי ‎ איז ‎ געלעגן ‎ אויף ‎ אן ‎ אייסגעבעט‎ 
געלעגער. ‎ אויף ‎ די ‎ פיס ‎ —  פוטערנע ‎ זאקן. ‎ אייף ‎ די ‎ הענט‎ 


—  פוטערנע ‎ הענטשקעס, ‎ אץ ‎ אינגאנצן ‎ האט ‎ ער ‎ אויסגעזען‎ 
ווי ‎ א  יינג ‎ בחורל ‎ נאך ‎ א  פארשלעפטער ‎ קרענק. ‎ צוקאפנם‎ 
איז ‎ געזעסן ‎ פנחסל. ‎ ער ‎ האט ‎ געשיילט ‎ א  פאמעראנץ,‎ 
געלייגט ‎ די ‎ פעניצלעך ‎ זיו ‎ אין ‎ מויל ‎ אריץ ‎ און ‎ אונטער־‎ 
געברומט ‎ א  ניגון. ‎ צופוסנס ‎ דעם ‎ רבץ ‎ איז ‎ געזעסן ‎ הענעך‎ 

—  דאר ‎ און ‎ בייז, ‎ ווי ‎ א  הונגעריקער ‎ וואלף. ‎ ער ‎ האט ‎ אויף‎ 
שטום־לשון ‎ געטריבן ‎ די ‎ חסידים, ‎ וואס ‎ זענען ‎ געשטאנען‎ 
פון ‎ ביידע ‎ זייטן ‎ אריינגאגג ‎ קאפ ‎ אויף ‎ קאפ.‎ 

אין ‎ גער ‎ האט ‎ מען ‎ זיך ‎ געריכט ‎ אויפן ‎ אסטראווצער.‎ 
הענעכס ‎ ״מענטשן״ ‎ זענען ‎ שוין ‎ געװען ‎ אין ‎ גערער ‎ הויף.‎ 
זיי ‎ האבן ‎ געבעטן ‎ דעם ‎ גערער ‎ רבץ ‎ ער ‎ זאל ‎ זיך‎ 
באמיען, ‎ אז ‎ עם ‎ זאל ‎ נעמען ‎ א  סוף ‎ צ־ ‎ די ‎ תעניתים. ‎ אנדערש‎ 
איז ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ פארביי,‎ 

דער ‎ גערער ‎ האש ‎ צוגעזאגט.‎ 

גאנץ ‎ גער ‎ האט ‎ זיך ‎ געלאזט ‎ צו ‎ דער ‎ באן, ‎ איז ‎ געגאנגען‎ 
מקבל־פנים ‎ זיין ‎ דעם ‎ אסטראווצער. ‎ די ‎ שענסטע ‎ גערער‎ 
חסידים ‎ האבן ‎ אריינגעזעצט ‎ דעם ‎ אסטראווצער ‎ אין ‎ א 
פלישענעם ‎ פאטעל, ‎ אים ‎ געטראגן ‎ מיט ‎ געזאנג ‎ אין ‎ הויף‎ 
אריין. ‎ אטלעסענע ‎ פאלעם ‎ זיינען ‎ זיך ‎ צעפלויגן ‎ ביז ‎ די‎ 
געפלאכטענע ‎ גארטלען. ‎ ס׳האט ‎ געבלאנקט ‎ מיט ‎ טלית־‎ 
קטנס, ‎ מיט ‎ ווייסע ‎ זאקן, ‎ מיט ‎ געלאקטע ‎ פאות. ‎ א  חסיד,‎ 
"קרוע ‎ בלוע", ‎ האט ‎ זיך ‎ דורכגעריסן ‎ צווישן ‎ די ‎ אטלעסענע‎ 
קאפאטעס ‎ און ‎ זיו ‎ צעשריגן ‎ דעם ‎ רבץ ‎ אין ‎ פנים ‎ אריץ:‎ 

״ - אוי, ‎ ס׳איז ‎ טאקע ‎ נצח ‎ ישראל".‎ 

פון ‎ הויף ‎ איז ‎ מען ‎ אנטקעגנגעגאנגען ‎ דעם ‎ אסטראווצער‎ 
מיט ‎ זיבן־רעריקע ‎ ליכטער. ‎ די ‎ בלייכע ‎ ליכט־פלעמעלעך‎ 
האבן ‎ זיך ‎ געשפיגלט ‎ אינעם ‎ אטלעס. ‎ אויף ‎ א  פריער ‎ האט‎ 
געשפרייזט ‎ דער ‎ גערער ‎ רבי, ‎ געשפרייזט ‎ מיט ‎ גרויס ‎ פרייד,‎ 
געשפרייזט ‎ צום ‎ אסטראווצער.‎ 

—  שלום ‎ עליכם, ‎ אסטראויצער ‎ רבי.‎ 

—  שלום ‎ עליכם, ‎ גערער ‎ רבי.‎ 

דער ‎ אסטראװצער ‎ האט ‎ אויסגעטאן ‎ די ‎ פוטערנע‎ 
הענטשקעש ‎ אץ ‎ דערלאנגט ‎ א  הענטל, ‎ ווי ‎ א  קינד. ‎ ביידע‎ 
האבן ‎ זיך ‎ א  ווייל ‎ אנגעקוקט. ‎ דעם ‎ אסטראווצערס ‎ האנט‎ 
איז ‎ געווען ‎ קליין ‎ און ‎ קאלט. ‎ העם ‎ גערערם ‎ —  פוכלע ‎ און‎ 
ווארעם. ‎ דער ‎ אסטראויצער ‎ האט ‎ פון ‎ תענוג ‎ אזש ‎ פארמאכט‎ 
די ‎ אויגן ‎ אץ ‎ שטיל ‎ געזאגט‎ : 

—  ס׳איז ‎ מיר. ‎ לא ‎ עליכם, ‎ קאלט.‎ 

—  מען ‎ זאגט ‎ —  האט ‎ דער ‎ גערער ‎ אנגעהויבן ‎ _  אז‎ 
דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ פי־ניקט ‎ זיך ‎ צו ‎ פיל, ‎ עסט ‎ נישט...‎ 
דער ‎ "שפת ‎ אמת" ‎ האט ‎ עס ‎ נישט ‎ געטאן. ‎ דער ‎ "חידושי‎ 
הרי״מ״ ‎ האט ‎ עס ‎ נישט ‎ געטאן. ‎ אץ ‎ דער ‎ קאצקער ‎ האט ‎ עס‎ 
אויר ‎ נישט ‎ געטאן...‎ 

"—און ‎ איך, ‎ דער ‎ אסטראווצער, ‎ זאג• ‎ אז ‎ מען ‎ קען‎ 
באאדבעטן ‎ די ‎ טבע, ‎ אז ‎ גלייכער ‎ אפצוגעוווינען ‎ די ‎ כלי ‎ פון‎ 
עמן.‎ 


הגאון ‎ רבי ‎ מאיר־יחיאל ‎ הלוי ‎ הלשטוק ‎ זצ״ל‎ 

—  פיקוח־נפש ‎ איז ‎ וויכטיקער ‎ ווי ‎ תענית, ‎ ס׳איז ‎ דוחה‎ 
א  תענית... ‎ — 

—  אייך, ‎ נערער ‎ רבי, ‎ איז ‎ גוט ‎ —  האט ‎ דער ‎ אסטראוו־‎ 

צער ‎ אריינגעשטעקט ‎ רעם ‎ נערער ‎ ביידע ‎ קאלטע ‎ הענט,‎ 
זיך ‎ געווארעמט ‎ אן ‎ אים, ‎ ווי ‎ א  געפרוירן ‎ קינד ‎ ווארעמט‎ 
זיך ‎ אן ‎ א  מוטער ‎ —  איר, ‎ נערער ‎ רבי, ‎ האט ‎ "זכות ‎ אבות".‎ 
ס׳איז ‎ דא ‎ א  פאדפארע, ‎ א  יחוס ‎ —  דער ‎ "שפת ‎ אמת" ‎ איז‎ 
א  זיידע, ‎ דער ‎ ״חידושי ‎ הרי״מ״ ‎ איז ‎ אן ‎ עלטער־זיידע ‎ און‎ 
דער ‎ קאצקער ‎ איז ‎ א  פעטער. ‎ און ‎ אז ‎ דער ‎ טאטע ‎ איז ‎ א 
בעקער, ‎ דער ‎ זיידע ‎ א  בעקער ‎ און ‎ פון ‎ אן ‎ עלטער־זיידן‎ 
ווייס ‎ איך ‎ שוין ‎ אין ‎ גאנצן ‎ נישט, ‎ דארף ‎ אזא ‎ ייד ‎ ווי ‎ איך‎ 
באארבעטן ‎ די ‎ טבע, ‎ דארף ‎ אפגעװוינען ‎ די ‎ "כלי". ‎ הא?‎ 
וואם ‎ זאגט ‎ איר, ‎ נערער ‎ רבי? ‎ וואם ‎ שווייגט ‎ איר?‎ 

די ‎ לעצטע ‎ ווערטער ‎ האט ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ ארויס־‎ 
געזאגט ‎ שוין ‎ גארנישט ‎ ווי ‎ קיץ ‎ חלוש. ‎ אז ‎ איר ‎ ווילט, ‎ אפילו‎ 
מיט ‎ רוגזה. ‎ אויפן ‎ הויף ‎ איז ‎ געווען ‎ שטיל. ‎ דער ‎ עולם, ‎ א 
צונויפגעפרעסטער, ‎ איז ‎ גשטאנען ‎ א  פארגאפטער, ‎ מויל ‎ און‎ 
אויערן ‎ אפן. ‎ און ‎ ווי ‎ אלע ‎ האבן ‎ געווארט ‎ אויפן ‎ גערערם‎ 
תשובה, ‎ האט ‎ הענעך ‎ ״חריף״ ‎ זיך ‎ ארויםגערוקט ‎ אין ‎ זיין‎ 
קרוע־בלוע ‎ הולך. ‎ ער ‎ האט ‎ א  צי ‎ געטאן ‎ רעם ‎ לאנגן ‎ האלדז׳‎ 
פאריסן ‎ רעם ‎ קאפ ‎ און ‎ זיך ‎ גיכער ‎ צעוואיעט, ‎ ווי ‎ צעשריען‎ : 

—  אסטראווצער ‎ רבי, ‎ ווי ‎ לאנג ‎ וועט ‎ איר ‎ נאך ‎ אזוי‎ 
מבזה ‎ זיין ‎ א  לייבלעכן ‎ טאטן?‎ 

די ‎ שטילקייט ‎ אויפן ‎ הויף ‎ איז ‎ געווארן ‎ טיפער,‎ 
שווערער, ‎ די ‎ שטילקייט ‎ וואם ‎ הענגט ‎ צווישן ‎ איין ‎ דונער ‎ און‎ 
א  צווייטן. ‎ פון ‎ ענגשאפט ‎ האבן ‎ זיך ‎ די ‎ ליכט ‎ געלאשן. ‎ דער‎ 
נערער ‎ האט ‎ א  הויב ‎ געטון ‎ די ‎ בארד, ‎ ווי ‎ ער ‎ וואלט ‎ זיך‎ 
געקליבן ‎ פארשטעלן ‎ די ‎ אויגן. ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ האט ‎ זיך‎ 
צעוויינט...‎ 


95 


הרב ‎ האדמו״ר ‎ הגאון ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ ד ,לוי ‎ בשנותיו ‎ האחרונות‎ 


ד״ר ‎ חיים ‎ שאשקעם‎ 

דער ‎ אסטראווצער ‎ זעט ‎ פארויס ‎ דעם ‎ חורבן‎ 


דאסמאל ‎ בין ‎ איך ‎ געפארן ‎ אלטמאדיש, ‎ מיט ‎ א  געוועגלעכן‎ 
אייזנבאן ‎ קיץ ‎ טאראנטע, ‎ קאנאדע. ‎ די ‎ דארטיקע ‎ יידן ‎ האבן‎ 
געוואלט ‎ איך ‎ זאל ‎ זיי ‎ דערציילן ‎ וואם ‎ איך ‎ האב ‎ זיך ‎ אנגעזעען‎ 
אין ‎ פארשידענע ‎ וועלט־טיילן ‎ און ‎ איבערהויפט ‎ אפגעבן‎ 
א  גרוס ‎ פון ‎ מיין ‎ לעצטן ‎ באזוך ‎ אין ‎ קעמפענדיקן ‎ ארץ־‎ 
ישראל.‎ 

שטיי ‎ איך ‎ אזוי ‎ און ‎ קוק ‎ זיך ‎ אתם ‎ אין ‎ גרויסן ‎ זאל‎ 
״אמאלגעמײטעד״ ‎ ווי ‎ די ‎ טייערע ‎ געסט ‎ זיצן ‎ ארום ‎ די ‎ לאנגע‎ 


טישן ‎ און ‎ באפן ‎ איבער ‎ דאם ‎ הארץ ‎ מיט ‎ מילכיקם ‎ און ‎ פרוכט.‎ 

ס׳קומט ‎ אריץ ‎ אין ‎ זאל ‎ מיין ‎ פריינט ‎ —  דער ‎ אדוואקאט‎ 
ר׳ ‎ לייבוש ‎ צוקער, ‎ וואם ‎ שטאמט ‎ פון ‎ דער ‎ חסידיש־‎ 
יחסנ׳דיקער ‎ שטאט ‎ אסטראווצע. ‎ און ‎ ווי ‎ איך ‎ זע ‎ אים ‎ דא‎ 
אין ‎ ווייטן ‎ קאנאדע ‎ באפאלן ‎ מיר ‎ זכרונות ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט‎ 
און ‎ פון ‎ גרויסן ‎ פאסטער, ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי, ‎ רבי‎ 
מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי.‎ 

מיט ‎ אייניקע ‎ און ‎ צוואנציק ‎ יאר ‎ צוריק ‎ בין ‎ איך ‎ צום‎ 


96 


:8־ ‎ א  ו  ס  צ  ד  ד  כ  צ  ה 


ערשטן ‎ מאל ‎ געקומען ‎ אין ‎ דער ‎ דאזיקער ‎ אלטער ‎ קהילה‎ 
מיט ‎ אירע ‎ זעכצן ‎ טויזנט ‎ יידן. ‎ איך ‎ בין ‎ פארפארן ‎ צו ‎ יחיאל‎ 
צוקערמאן ‎ אין ‎ ״האטעל׳/ ‎ װאס ‎ איז ‎ געװען ‎ אין ‎ א  קעלער.‎ 
און ‎ דער ‎ שלאף־צימער ‎ איז ‎ באשטאנען ‎ פון ‎ איין ‎ גרויפן‎ 
"קאמער", ‎ אין ‎ וועלכן ‎ עס ‎ זענען ‎ געשטאנען ‎ ארים ‎ צען‎ 
אייזערנע ‎ בעטן. ‎ ארום ‎ מיר ‎ האבן ‎ זיך ‎ געדרייט ‎ יידן ‎ מיט‎ 
צעקאלאטשעטע ‎ בערד ‎ פץ ‎ אלע ‎ קאלירן, ‎ אין ‎ קאפאטעס‎ 
און ‎ סאמעטענע ‎ יארמולקעס, ‎ דאס ‎ זענען ‎ זיי ‎ געקומען ‎ א־יף‎ 
א  באזוך ‎ בא ‎ זייער ‎ גרויסן ‎ רבין. ‎ און ‎ ווייל ‎ אזא ‎ באזיך ‎ איז‎ 
דאך ‎ א  יום־טוב, ‎ טרינקט ‎ מען ‎ צוביסל ‎ "לחיים" ‎ אמתע‎ 
פינף־און־ניינציקער ‎ ספירט ‎ און ‎ מען ‎ פארבייסט ‎ מיט ‎ דעם‎ 
בארומטן ‎ געבראטעגעם ‎ "גענזנם", ‎ צו ‎ וועלכן ‎ —  אויסער‎ 
אין ‎ לובלינער ‎ אץ ‎ קאלצער ‎ קרייז ‎ —  איז ‎ קיץ ‎ גלייכן ‎ נישט‎ 
געווען ‎ אין ‎ דער ‎ גאנצער ‎ וועלט... ‎ אזא ‎ מין ‎ געבראטענע‎ 
גאנז ‎ מיט ‎ קנאקעדיקן ‎ הויט ‎ פון ‎ סאמע ‎ גריווענעס ‎ מיט ‎ דעם‎ 
פיקאנט־געזאלצענעם ‎ גשמאק ‎ פון ‎ ברוינלעכן ‎ פלייש, ‎ האב‎ 
איך ‎ שוין ‎ מער ‎ אין ‎ ערגעץ ‎ נישט ‎ געטראפן.‎ 

אט ‎ אין ‎ דעם ‎ קעלער ‎ האב ‎ איך ‎ זיך ‎ אגגעהערט ‎ פאר־‎ 
כאפענדיקע ‎ מעשיות ‎ פץ ‎ אסטראווצער ‎ הויף. ‎ וועלכע ‎ זענען‎ 
דאן ‎ געווען ‎ א  רעאלע ‎ ווירקלעכקייט, ‎ אבער ‎ זענען ‎ אריבער‎ 
צו ‎ די ‎ שפעטערדיקע ‎ דורות ‎ אלם ‎ ווארשייגלעכע ‎ לעגענדעם.‎ 

—  דער ‎ רבי ‎ פאסט ‎ שוין ‎ כמעט ‎ 40  יאר‎ !  —  האבן ‎ מיר‎ 
באשטעטיקט ‎ סיי ‎ חסידים ‎ און ‎ סיי ‎ די ‎ אפיקורסים ‎ פון‎ 
שטאט.‎ 

—  וואם ‎ הייסט? ‎ —  פרעג ‎ איך ‎ —  ער ‎ עסט ‎ גארניט‎ 
דעם ‎ גאנצן ‎ טאג?‎ 

—  טאקע ‎ ניין! ‎ נאר ‎ נאך ‎ מעריב ‎ דערלאנגט ‎ אים ‎ די‎ 
רביצן ‎ א  טעלער ‎ מילך ‎ מיט ‎ וואסער ‎ און ‎ א  גלאז ‎ טיי...‎ 
פרייטיק ‎ צו ‎ נאכטס ‎ עסט ‎ דער ‎ רבי ‎ א  קיייין ‎ שמיקל ‎ פיש,‎ 
א  פליגעלע ‎ פון ‎ א  הון׳ ‎ און ‎ אויף ‎ מארגן. ‎ כאטש ‎ שבת, ‎ איז‎ 
ער ‎ כמעט ‎ גארניט ‎ טועם.‎ 

זיצט ‎ ער ‎ ביים ‎ טיש ‎ און ‎ זינגט ‎ מיט ‎ חסידים ‎ זמירות‎ 
"אזמר ‎ בשבחיך, ‎ וויינט ‎ ער ‎ זיך ‎ פלוצלינג ‎ פאנאנדער. ‎ פרעגט‎ 
מען ‎ פארוואס ‎ וויינט ‎ ער? ‎ קרעכצט ‎ ער: ‎ "איך ‎ זע ‎ נישט‎ 

קיץ ‎ שמחה ‎ אין ‎ אונזער ‎ וועלט. ‎ די ‎ שכינה ‎ איז ‎ אין ‎ גלות.‎ 

מיר ‎ אלע ‎ זענען ‎ פארטריבן ‎ פון ‎ גאטס ‎ קױאל...״ ‎ אץ ‎ ק־קט‎ 

דערביי ‎ אזוי ‎ אומעטיק ‎ ארום ‎ זיך, ‎ אזוי ‎ •וי ‎ ער ‎ וואלט ‎ געפילט,‎ 
אז ‎ אלע, ‎ אלע ‎ ארוס. ‎ חסידים, ‎ זיינע ‎ קינדער. ‎ אץ ‎ קינדס־‎ 
קינדער, ‎ זענען ‎ פאר׳משפט, ‎ אזוי ‎ ווי ‎ ער ‎ וואלט ‎ געזען ‎ דעם‎ 
מארש ‎ צו ‎ די ‎ קאלך־אויװנם... ‎ ״אזמר ‎ בשבחין״ ‎ —  זינגט‎ 
דער ‎ רבי ‎ דורך ‎ טרערן ‎ —  פארט ‎ שבת...‎ 

אורחים ‎ פלעגט ‎ דער ‎ רבי ‎ ברענגען ‎ פץ ‎ שול ‎ נאד‎ 

אזעלכע, ‎ וועלכע ‎ קיין ‎ בעל־בית ‎ האט ‎ נישט ‎ געװאלט ‎ נעמען:‎ 
קאליקעס ‎ אדער ‎ פארשמוצטע...‎ 

דער ‎ מקובל, ‎ ר' ‎ לייבוש ‎ אזשעראווער, ‎ האט ‎ אמאל‎ 
פארגעווארפן ‎ דעם ‎ רבין, ‎ פארוואס ‎ ער ‎ פייניגט ‎ זי ‎ ך  אזוי‎ 


דורך ‎ פאסטן. ‎ אויף ‎ דעם ‎ האט ‎ ער ‎ באקומען ‎ א  תשובה‎ : 
"אט ‎ פאסט ‎ איך ‎ שוין ‎ צענטליקער ‎ יארן ‎ און ‎ דאך ‎ העלפט‎ 
מיו ‎ גאט ‎ מיט ‎ כוחות, ‎ איך ‎ זע ‎ גארנישט, ‎ אז ‎ אנדערע ‎ רבנים,‎ 
וועלכע ‎ האלט! ‎ פץ ‎ עסן, ‎ זאלן ‎ זיין ‎ געזונטער ‎ פון ‎ מיר"."‎ 

צי ‎ פין ‎ נישט ‎ דערעסן, ‎ צי ‎ פון ‎ נישט ‎ דערשלאפן ‎ (דער‎ 
אסטראווצער ‎ איז ‎ געווענלעך ‎ געש־לאפן ‎ נאר ‎ צוויי ‎ שעה‎ 
א  נאכטז, ‎ פלעגן ‎ דעם ‎ רבין ‎ מאטערן ‎ בייזע ‎ הלומות, ‎ ווי ‎ דער‎ 
מנהג ‎ איז, ‎ האט ‎ ער ‎ איינגעארדנט ‎ דאן ‎ א  "הטבת ‎ חלום".‎ 
(אויסטייטשן ‎ א  חלום ‎ צום ‎ ג־טן).‎ 

דאס ‎ איז ‎ געווען ‎ א  גאנצע ‎ צערעמאניע. ‎ דריי ‎ פשוטע‎ 
חסידים, ‎ דווקא ‎ נישט ‎ קיץ ‎ לימדים, ‎ נאר ‎ וועלכע ‎ דער ‎ רבי‎ 
האט ‎ געהאלטן ‎ פאר ‎ איבערגעגעבענע ‎ פריינט, ‎ האבן ‎ זיך‎ 
געזעצט ‎ אנטקעגן ‎ צדיק ‎ אין ‎ ער ‎ האט ‎ זיך ‎ געקלאגט ‎ פאר‎ 
זיי• ‎ איבער׳הזרנ׳דיק ‎ פיל ‎ מאל ‎ די ‎ ווערטער‎ :  "חלמא ‎ טבא‎ 
חזאי" ‎ (א ‎ גוטן ‎ חלום ‎ האב ‎ איך ‎ געזען), ‎ און ‎ די ‎ דריי ‎ יידן‎ 
האבן ‎ אויך ‎ אין ‎ פארשידענע ‎ קאמבינאציעס ‎ ווידערהאלט‎ 
די ‎ פארטיקע ‎ תשובה, ‎ וועלכע ‎ הויבט ‎ זיך ‎ אן ‎ מיט: ‎ "חלמא‎ 
דידך ‎ טבא ‎ הוא" ‎ (דיין ‎ חלום ‎ איו ‎ טאקע ‎ א  גוטער).‎ 

אינטערעפאנט, ‎ אז ‎ צווישן ‎ די ‎ דריי ‎ אמאליקע ‎ ״פםיבא־‎ 
אנאליכטן". ‎ וואס ‎ האבן ‎ פארשטאנען ‎ דעם ‎ רבינס ‎ שווערע‎ 
חלומות, ‎ איז ‎ לאנג ‎ געזעסן ‎ א  גרויסער ‎ עם־הארץ, ‎ א 
געוועזענער ‎ צארישער ‎ סאלדאט, ‎ חאצקל ‎ קאווקאזער. ‎ ער ‎ איז‎ 
געווען ‎ א  ביסל ‎ א  צעדרייטער, ‎ אבער ‎ ערלעכער ‎ ארימאן,‎ 
נאך ‎ וועלכן ‎ יינגלעך ‎ האבן ‎ זיך ‎ געיאגט ‎ אין ‎ די ‎ גאסן,‎ 
נאכגעווארפן ‎ שטיינער, ‎ אבער ‎ דער ‎ רבי ‎ האט ‎ עפעם ‎ אויס־‎ 
פילט ‎ אין ‎ אים ‎ אזעלכעס, ‎ וואס ‎ סימבאליזירט ‎ דעם ‎ אומשול־‎ 
דיק ‎ פארפאלגטן ‎ פשוטן ‎ ייד. ‎ האט ‎ ער ‎ אים ‎ דאריבער ‎ מקרב‎ 
געווען, ‎ געזעצט ‎ נעבן ‎ זיך ‎ ביים ‎ טיש ‎ צוזאמען ‎ מיט ‎ די‎ 
שענכטע ‎ חסידים.‎ 

דער ‎ אסטראווצער ‎ איז ‎ געווען ‎ דער ‎ איינציקער ‎ גרויסער‎ 
רבי ‎ אין ‎ פוילן, ‎ וואס ‎ איז ‎ גלייכצייטיק ‎ געווען ‎ אויך ‎ רב ‎ אין‎ 
שטאט. ‎ אבער ‎ צוויי ‎ רבנישע ‎ פינקציעס ‎ האט ‎ זיך ‎ דער‎ 
רבי ‎ שטענדיק ‎ אפגעזאגס ‎ אויסצופירן‎ :  ער ‎ האט ‎ קיץ ‎ גט‎ 
נישט ‎ געגעבן ‎ און ‎ נישט ‎ דערלויבט ‎ אפיאזן ‎ קיץ ‎ תנאים,‎ 
כדי ‎ נישט ‎ מבייש ‎ דין ‎ א  יידישע ‎ טאכטער. ‎ אויב ‎ די ‎ זאך ‎ איז‎ 
געווען ‎ נויטווענדיק ‎ צויייב ‎ געזונט־טעמים ‎ האט ‎ דער ‎ רבי‎ 
אפגעשיקט ‎ די ‎ צדדים ‎ צו ‎ זיינע ‎ דיינים.‎ 

מיר ‎ איז ‎ זייער ‎ געפעלן ‎ דער ‎ מנהג ‎ וואם ‎ מען ‎ האט‎ 
איינגעפירט ‎ אין ‎ די ‎ לעצטע ‎ יארן ‎ פון ‎ אסטראווצערס ‎ לעבן,‎ 
צו ‎ טראגן ‎ יום ‎ כיפור ‎ צו ‎ "כל ‎ נדרי" ‎ דעם ‎ אפגעשוואכטן‎ 
רבין ‎ איבער ‎ די ‎ גאסן ‎ אין ‎ שול ‎ אריץ. ‎ טויזנטער ‎ חסידים,‎ 
צווישן ‎ זיי ‎ רבנים ‎ און ‎ גדולי ‎ התורה ‎ פון ‎ גאנצן ‎ לאנד, ‎ האבן‎ 
זיך ‎ באטייליקט ‎ אין ‎ דער ‎ פראצעכיע, ‎ ווען ‎ דער ‎ רבי ‎ ווינטשט‎ 
אלעמען ‎ א  ״גוט ‎ יאר״...‎ 

זיין ‎ ליבע ‎ צו ‎ ציון ‎ האט ‎ דער ‎ רבי ‎ אויסגעדריקט ‎ מיט‎ 
דעם, ‎ וואס ‎ דריי ‎ מאל ‎ א  יאר ‎ צו ‎ די ‎ שלוש ‎ רגלים, ‎ האט ‎ ער‎ 


97 


«»Mjjj ‎ י״'■' ‎ ■**אי*,‎ “ *״or$‎ *  •*•י*‎ 

געשיקט ‎ קיץ ‎ ארץ• ‎ ישראל ‎ צו ‎ דריי ‎ הונדערט ‎ רובל. ‎ אזוי‎ 
ייי ‎ דעי־ ‎ אסטראווצער ‎ האט ‎ זעלטן ‎ פארמאגט ‎ אזא ‎ סומע ‎ (ער‎ 
אריץ ‎ האט ‎ פון ‎ ליין ‎ צורת ‎ מטבע ‎ נישט ‎ געוווסט), ‎ האט ‎ ער‎ 
דאב ‎ געבארגט ‎ פון ‎ שוחטים ‎ אויפן ‎ חשבון ‎ פון ‎ זיין ‎ שכירות.‎ 

דער ‎ רבי ‎ האט ‎ איבערגעלאזט ‎ א  סאך ‎ שריפטן, ‎ פון‎ 
דעלכע. ‎ שוין ‎ גאך ‎ זיץ ‎ טויט ‎ איז ‎ דערשינען ‎ דער ‎ ספר‎ 
,  אור ‎ תורה". ‎ בלעטערנדיק ‎ אין ‎ דאם ‎ דאזיקע ‎ ווערק, ‎ שטויסט‎ 
מען ‎ זיך ‎ אן ‎ אויף ‎ אריגינעלע ‎ מאטעמאטישע ‎ אויפגאבן,‎ 
װעלבע ‎ זאגן ‎ עדות ‎ אויף ‎ דעם ‎ שארפן ‎ חוש ‎ פאר ‎ חשבון ‎ פון‎ 
אסטראווצער ‎ גאון. ‎ איז ‎ איין ‎ פלאץ ‎ האב ‎ איך ‎ געפונען ‎ א 
קאמפליצירטע ‎ אויסרעכענונג ‎ וועגן ‎ דעם, ‎ ווי ‎ אזוי ‎ דער‎ 
אויבערשטער, ‎ נאך ‎ דעם ‎ ווי ‎ ער ‎ ארבעט ‎ אפ ‎ זײנע ‎ פאר ‎ שעה‎ 
א  טאג ‎ אין ‎ הימל ‎ "לויפנדע ‎ עניבים״ ‎ הויבט ‎ אן ‎ בארייזן‎ 
די ‎ אלע ‎ וועלטן ‎ פון ‎ קאסמאם ‎ אויף ‎ זיין ‎ לייכטן ‎ וואלקן. ‎ עם‎ 


ש. ‎ פיעטתשקא‎ 

דער ‎ אסטראווצער ‎ גאוו‎ 


איך ‎ וויל ‎ דא ‎ איבערגעבן ‎ א  ביסל ‎ פערזענלעכע ‎ זכריגות‎ 
וועגן ‎ דעם ‎ מערקווירדיקן ‎ אסטראווצער ‎ רבין. ‎ יואס ‎ איז ‎ די‎ 
טעג ‎ נפטר ‎ געווארן, ‎ איך ‎ האב ‎ אלס ‎ יינגל ‎ געלערנט ‎ אין‎ 
אסטראווצע. ‎ איך ‎ האב ‎ דעם ‎ רבין ‎ גוט ‎ געקענט, ‎ געהערט‎ 
פון ‎ אים ‎ איגטערעסאנטע ‎ עפיזאדן ‎ פון ‎ זיין ‎ לעבן, ‎ געהערט‎ 
אויך ‎ פון ‎ אלטע ‎ חסידים, ‎ איך ‎ וויל ‎ דאריבער ‎ אויפצייכנען,‎ 
וואם ‎ איך ‎ געדענק.‎ 

וועגן ‎ געבוירן ‎ ווערן ‎ פון ‎ אסטראווצער ‎ רבין ‎ האב ‎ איך‎ 
געהערט ‎ אזא ‎ מעשה.‎ 

זיין ‎ פאטער, ‎ א  פשוטער ‎ ייד, ‎ א  בעקער ‎ אין ‎ א  קליין‎ 
שטעטל ‎ סאבין, ‎ פלעגט ‎ פארן ‎ צום ‎ אלטן ‎ מאגלניצער ‎ רבין.‎ 
דער ‎ מאגלניצער ‎ רבי ‎ האט ‎ געהאט ‎ א  מערקווירדיקן ‎ מנהג:‎ 
יעדעס ‎ יאר ‎ פורים ‎ ביינאכט ‎ נאך ‎ דער ‎ סעודה, ‎ פלעגט ‎ ער‎ 
מאכן ‎ פון ‎ זיין ‎ פאטשיילע ‎ א  קנויל, ‎ אנבינדן ‎ עס ‎ אין ‎ א  גארטל,‎ 
און ‎ בשעת ‎ דער ‎ עולם ‎ האט ‎ שטארק ‎ געטאנצט, ‎ פלעגט ‎ ער‎ 
ווארפן ‎ דעם ‎ קנויל ‎ אויפן ‎ עולם. ‎ מען ‎ האט ‎ עס ‎ גערופן,‎ 
די ‎ דאזיקע ‎ קנויל, ‎ די ‎ "פיטקע". ‎ ווער ‎ עס ‎ האט ‎ געכאפט ‎ די‎ 
פיטקע, ‎ האט ‎ זיך ‎ געקאנט ‎ אויסבעטן ‎ וואס ‎ ער ‎ האט ‎ נאר‎ 
געוואלט. ‎ איינמאל ‎ פורים ‎ האט ‎ דער ‎ פשוטער ‎ בעקער ‎ פון‎ 
סאבין ‎ געכאפט ‎ די ‎ ״פיטקע׳/ ‎ און ‎ ער ‎ האט ‎ זיך ‎ אויסגעבעטן,‎ 
אז ‎ ער ‎ זאל ‎ האבן ‎ א  גוטן ‎ זון, ‎ און ‎ דער ‎ מאגלניצער ‎ רבי‎ 
האט ‎ דאס ‎ אים ‎ צוגעזאגט...‎ 

די ‎ דאזיקע ‎ ברכה ‎ איז ‎ נישט ‎ אזוי ‎ שנעל ‎ מקויים ‎ געווארן,‎ 


וויקלען ‎ זיך ‎ אסטראנאמישע ‎ ציפערן, ‎ וועלכע ‎ שטימען ‎ איינע‎ 
מיט ‎ די ‎ אנדערע. ‎ דערביי ‎ דארף ‎ מען ‎ נישט ‎ פארגעסן, ‎ אז‎ 
דעם ‎ רבין ‎ זענען ‎ געווען ‎ אומבאקאנט ‎ די ‎ לאגאריטמישע‎ 
טאבעלן ‎ און ‎ דיפערענציאלע ‎ און ‎ אינטעגראלע ‎ מעטאדן ‎ פון‎ 
הויכער ‎ מאטעמאטיק. ‎ ער ‎ פלעגט ‎ די ‎ ריכטיקע ‎ תשובות‎ 
באקומען ‎ מיט ‎ פרימיטיווע ‎ מיטלען ‎ פון ‎ געווענלעכן ‎ אריט־‎ 
מעטיק ‎ און ‎ געניאלע ‎ מוח־ארבעט.‎ 

א  בן־יחיד ‎ האט ‎ דער ‎ רבי ‎ געהאט, ‎ ר׳ ‎ יחזקאל, ‎ אדער‎ 
חאצקעלע, ‎ וועלכער ‎ האט ‎ איבערגענומען ‎ דאם ‎ רבנות ‎ אין‎ 
שטאט ‎ אלס ‎ זיין ‎ ממלא ‎ מקום ‎ נאכן ‎ טויט ‎ פון ‎ זיין ‎ פאטער‎ 
אין ‎ יאר ‎ תרפ״ח ‎ (1928). ‎ צוועלף ‎ יאר ‎ שפעטער ‎ איז ‎ ר׳‎ 
יחזקאל ‎ מיט ‎ זיינע ‎ צען ‎ קינדער ‎ אומגעקומען ‎ צוזאמען ‎ מיט‎ 
אלע ‎ יידן ‎ אין ‎ היסטארישן ‎ צויזמיר ‎ (ביים ‎ ווייסלז.‎ 

.,דער ‎ מארגן־זשורנאל״, ‎ ינואר ‎ 1448.‎ 


וױיל ‎ לער ‎ מאגלניצער ‎ רבי ‎ איז ‎ נפטר ‎ געווארן ‎ אין ‎ יאר‎ 
תר״ט, ‎ און ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ איז ‎ געבוירן ‎ געווארן‎ 
מיט ‎ 5  יאר ‎ שעטער. ‎ אין ‎ יאר ‎ תרי״ד, ‎ ויען ‎ ער ‎ איז ‎ געבוירן‎ 
געווארן, ‎ האט ‎ אים ‎ דער ‎ פאטער ‎ א  נאמען ‎ געגעבן ‎ נאך ‎ דעם‎ 
מאגי־יניצער ‎ רבין ‎ "חיים ‎ מאיר ‎ יחיאל".‎ 

ביי ‎ וועמען ‎ האט ‎ דער ‎ אסטראװצער ‎ רבי ‎ געלערנט ‎ אין‎ 
זיינע ‎ יוגנט־יארן?‎ 

איך ‎ געדענק: ‎ איינמאל ‎ האט ‎ אינז ‎ דער ‎ אסטראווצער‎ 
רבי ‎ דערציילט ‎ אזא ‎ געשיכטע: ‎ ווען ‎ ער ‎ איז ‎ געווען ‎ א 
יינגל, ‎ האט ‎ ער ‎ געלערנט ‎ אין ‎ גראחשיסק, ‎ אין ‎ דעם ‎ בית־‎ 
המדרש ‎ פונם ‎ פאריקן ‎ גראדזשיסקער ‎ רבין ‎ רבי ‎ אלימלך.‎ 
אין ‎ גראדזשיסק ‎ איז ‎ געווען ‎ א  יינגער־מאן, ‎ א  גרויסער ‎ למדן.‎ 
מען ‎ האט ‎ אים ‎ גערופן ‎ "בערל ‎ עילוי". ‎ ווען ‎ דער ‎ אסטראווצער‎ 
רבי ‎ פלעגט ‎ רעדן ‎ פונם ‎ דאזיקן ‎ בערל ‎ עילוי, ‎ האט ‎ ער ‎ נישט‎ 
געהאט ‎ גענוג ‎ לויב־ווערטער ‎ וועגן ‎ זיין ‎ גרויס ‎ לומדות. ‎ ביים‎ 
דאזיקן ‎ יינגערמאן ‎ האט ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ יינגלווייז‎ 
געלערגט, ‎ און ‎ פון ‎ אים ‎ האט ‎ ער ‎ גענומען ‎ זיין ‎ גאנצן ‎ דרך־‎ 
הלימוד. ‎ דערביי ‎ האט ‎ אונז ‎ דער ‎ אסטרארוצער ‎ רבי ‎ אויך‎ 
דערציילט ‎ פאלגנדיקן ‎ עפיזאד: ‎ אייגמאל ‎ האט ‎ אים ‎ בערל‎ 
עילוי ‎ אויפגעגעבן ‎ צו ‎ טרעפן ‎ א  קשיא ‎ (ער ‎ האט ‎ אונז ‎ זאגאר‎ 
געזאגט ‎ די ‎ קשיא, ‎ אין ‎ דער ‎ גמרא ‎ שבת, ‎ אין ‎ דער ‎ שיטה‎ 
פון ‎ י "ח ‎ דבר ‎ "לא ‎ אלו ‎ מטהרין ‎ אלא ‎ אלו ‎ ואלו ‎ מטהריך).‎ 
דערווייל ‎ האבן ‎ די ‎ חסידים ‎ פון ‎ בית־מדרש ‎ געדארפט‎ 


98 


ספר ‎ אוסטרובצה‎ 


בראנפן, ‎ האבן ‎ זיי ‎ אים, ‎ דעם ‎ יונגען ‎ חיים ‎ יחיאל, ‎ געגעבן‎ 
א  פלעשל ‎ מיט ‎ א  זעקסער, ‎ ער ‎ זאל ‎ גיין ‎ ברענגען ‎ בראנפן.‎ 
צוריקגייענדיק ‎ מיט ‎ דעם ‎ בראנפן, ‎ איז ‎ ער ‎ געווען ‎ פארטאן‎ 
אין ‎ דער ‎ גמרא ‎ און ‎ טאקע ‎ געטראפן ‎ די ‎ קשיא. ‎ אבער ‎ דערווייל‎ 
איז ‎ ער ‎ געפאלן ‎ אויף ‎ א  שטיין ‎ און ‎ צעבראכן ‎ דאס ‎ פלעשל‎ 
מיטן ‎ בראנפן. ‎ ווי ‎ ער ‎ איז ‎ אריינגעקומען ‎ אין ‎ בית־המדרש‎ 
און ‎ די ‎ חסידים ‎ האבן ‎ דאס ‎ דערזעען. ‎ האבן ‎ זיי ‎ אים ‎ ארויפ־‎ 
געצויגן ‎ אויפן ‎ טיש ‎ און ‎ אים ‎ מקיים ‎ פסק ‎ געווען. ‎ אראפ־‎ 
קריכנדיק ‎ פוגם ‎ טיש. ‎ איז ‎ ער ‎ צוגעלאפן ‎ צו ‎ בערלען ‎ אץ‎ 
אויסגערופן: ‎ "אבער ‎ די ‎ קשיא ‎ האב ‎ איד ‎ געטראפן", ‎ אץ‎ 
געזאגט ‎ די ‎ קשיא. ‎ פון ‎ דאמאלס ‎ אן ‎ האבן ‎ די ‎ חסידים ‎ אים‎ 
שוין ‎ מער ‎ נישט ‎ באנוצט ‎ אין ‎ קיינע ‎ שליחות.‎ 

דאס ‎ ״לערנען״ ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ פלעגט ‎ פארקומען‎ 
אזוי‎ : 

יעדן ‎ אינדערפרי ‎ פלעגן ‎ מיר, ‎ יונגע ‎ בחורימ׳לעך ‎ מיט‎ 
גוטע ‎ קעפ ‎ (איך ‎ בין ‎ דאמאלט ‎ נאך ‎ נישט ‎ געווען ‎ בר־מצוה).‎ 
אריינקומען ‎ צום ‎ רבין ‎ אין ‎ צימער. ‎ דער ‎ רבי ‎ איז ‎ האלב־‎ 
ליגנדיק ‎ געזעסן ‎ אויף ‎ א  שטול, ‎ די ‎ פיס ‎ זענען ‎ געווען‎ 
אויסגעצויגן ‎ אויף ‎ א  צווייטער ‎ שטול, ‎ אדער ‎ גאר ‎ האלב ‎ אויפן‎ 
טיש; ‎ דער ‎ רבי ‎ איז ‎ געווען ‎ סיי ‎ זומער ‎ און ‎ סיי ‎ ווינטער‎ 
איינגעטוליעט ‎ אין ‎ ווארעמע ‎ פוטער־מלבושים. ‎ נעבן ‎ אים‎ 
אויפן ‎ טיש ‎ איז ‎ שטענדיק ‎ געלעגן ‎ א  גמרא. ‎ ווי ‎ מיר ‎ זענען‎ 
אריינגעקומען, ‎ האט ‎ אייגער ‎ פון ‎ אונדז ‎ געפרעגט ‎ א  קשיא.‎ 
דער ‎ רבי ‎ האט ‎ דארויף ‎ געפרוווט ‎ אפענטפערן ‎ מיט ‎ א 
פשעט׳ל; ‎ אינמיטן ‎ האט ‎ איינער ‎ פון ‎ אונדז ‎ איבערגעריסן‎ 
דאם ‎ פשט׳ל ‎ און ‎ געפרוווט ‎ אפווענדן. ‎ דער ‎ רבי ‎ האט ‎ זיך‎ 
נישט ‎ געלאזט ‎ און ‎ גענומען ‎ ווייזן ‎ אז ‎ ער ‎ איז ‎ גערעכט.‎ 
דארויף ‎ האט ‎ ווידער ‎ אן ‎ אנדערער ‎ געהאט ‎ עפעס ‎ אפצופרעגן.‎ 


און ‎ אזוי ‎ האט ‎ דער ‎ פלפול־שמועס ‎ זיך ‎ געצויגן ‎ א  צווי ‎ שעה.‎ 
אין ‎ ד־ ‎ פשט׳לעך ‎ פלעגט ‎ דער ‎ רבי ‎ ארויסווייזן ‎ א  געוואלטיקע‎ 
חריפות, ‎ קאמביגירטע ‎ צונויפפארונגען ‎ פון ‎ פארשידענע‎ 
גמרות, ‎ וואס ‎ זענען ‎ בעצם ‎ געווען ‎ פרעמד ‎ איינע ‎ צו ‎ דער‎ 
צווייטער. ‎ דאם ‎ זענען ‎ דער ‎ בארימטער ‎ טיפ ‎ ״אסטראװצער‎ 
פשט׳לעך", ‎ וואס ‎ טייל ‎ לומדים, ‎ ספעציעל ‎ די ‎ ליטי־ישע,‎ 
באציען ‎ זיך ‎ דערצו ‎ זייער ‎ קריטיש. ‎ דער ‎ רבי ‎ פלעגט ‎ די‎ 
זעלבע ‎ פשט׳ל־מעטאדיע ‎ אויך ‎ אנווענדן ‎ און ‎ אויסקאמבי־‎ 
בירן ‎ פארשידענע ‎ רעכנוגגען ‎ אין ‎ דער ‎ גמרא ‎ און ‎ מדרש.‎ 
די ‎ רעכנונגען ‎ פלעגן ‎ זיין ‎ אז־י ‎ אייסגעקאמבינירט, ‎ אז ‎ זיי‎ 
האבן ‎ געשטימט ‎ פונקט ‎ אויף ‎ א  האר.‎ 

דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ האט ‎ געהאט ‎ א  מערקווירדיקן‎ 
מנהג‎ :  שבת ‎ און ‎ יום־טוב ‎ האט ‎ ער ‎ נישט ‎ גערעדט ‎ יידיש,‎ 
נאר ‎ לשון־קודש. ‎ אויך ‎ אין ‎ מיטן ‎ דער ‎ רואך ‎ פארן ‎ דאוונען‎ 
פלעגט ‎ ער ‎ רעדן ‎ נאר ‎ לשון־קודש. ‎ דער ‎ לשון־קודש ‎ זיינער‎ 
איז ‎ געווען ‎ נישט ‎ דיער ‎ רייך ‎ אין ‎ ווערטער, ‎ און ‎ דאריבער‎ 
פלעגט ‎ ער ‎ די ‎ נישט־דערזאגטע ‎ ווערטער ‎ צומאכן ‎ מיט ‎ דער‎ 
האנט‎ :  "נו, ‎ נו", ‎ מילא, ‎ ווען ‎ מען ‎ האט ‎ געלערנט ‎ די ‎ פשט׳לעך‎ 
איז ‎ עם ‎ נישט ‎ געווען ‎ קיין ‎ גרויסע ‎ שטערונג, ‎ ווארום ‎ די ‎ אלע‎ 
בחורימ׳לעך, ‎ וואס ‎ זענען ‎ אריינגעגאנגען ‎ צום ‎ רבין, ‎ האבן‎ 
געהאט ‎ גוטע ‎ קעפ, ‎ און ‎ עם ‎ איז ‎ גענוג ‎ געווען ‎ פאר ‎ זיי ‎ איין‎ 
ווארט, ‎ אז ‎ מען ‎ זאל ‎ זיך ‎ משער ‎ זיין ‎ די ‎ רעשט. ‎ נאר ‎ אזוי,‎ 
אין ‎ געוויינלעכע ‎ געשפרעכן, ‎ איז ‎ דער ‎ "לשון ‎ קודש" ‎ מיט‎ 
דעם ‎ זאפאס־ווערטער ‎ און ‎ דקדוק. ‎ וואס ‎ דער ‎ רבי ‎ האט‎ 
באנוצט, ‎ נישט ‎ געווען ‎ זייער ‎ גענוג. ‎ אבער ‎ עם ‎ איז ‎ א  פאקט,‎ 
אז ‎ ער ‎ איז ‎ פון ‎ דעמדאזיקן ‎ מנהג ‎ ניט ‎ אפגעטרעטן. ‎ ביי ‎ אים‎ 
איז ‎ עס ‎ ווירקלעך ‎ געווען ‎ די ‎ הייליקע ‎ שפראך.‎ 

מיט ‎ דעם ‎ פאסטן ‎ איז ‎ ביים ‎ אסטראווצער ‎ רבין ‎ באמת‎ 


גוטע ‎ ווערטער ‎ פונם ‎ אסטראווצער ‎ רבין‎ 

ו״תטענו ‎ בגבולנו"‎ 

ו״תטענו ‎ בגבולנו״ ‎ —  רבונו ‎ של ‎ עולם, ‎ זאלסט ‎ זיך ‎ אויסטענהן ‎ מיט‎ 
אונז ‎ "בגבולנו", ‎ אין ‎ אונזערע ‎ גרענעצן, ‎ ד. ‎ ד,. ‎ אין ‎ אונזער ‎ אייגן ‎ לאנד,‎ 
נאר ‎ נישט ‎ אין ‎ גלות; ‎ נאר ‎ דאן ‎ ווען ‎ מיר ‎ וועלן ‎ האבן ‎ א  בית־המקדש‎ 
וועט ‎ זיין ‎ ״ושם ‎ נעשה ‎ לפניך ‎ את ‎ קרבנות ‎ חובותינו״ ‎ —  װעלן ‎ מי¬‎ 
דיד ‎ באצאלן ‎ אלע ‎ חובות, ‎ אבער ‎ יעצט ‎ ווען ‎ מיר ‎ זענען ‎ אין ‎ גלית‎ 
האבן ‎ נישט ‎ קיץ ‎ צוועק ‎ אלע ‎ טענות ‎ קעגן ‎ אונדז: ‎ נייר ‎ האבן ‎ נ־שט‎ 
פון ‎ וואנען ‎ צו ‎ באצאלען, ‎ ווייל ‎ מיר ‎ זענען ‎ דא ‎ :ישב ‎ קיין ‎ בעלי־בתיב‎ 

אפילו ‎ איבער ‎ זיו ‎ אליין; ‎ יעדן ‎ טאג ‎ זענען ‎ נייר ‎ ":חשבנו ‎ כצאן ‎ לטבח‎ 
יובל", ‎ "להרוג ‎ ולאבד ‎ ולמכה ‎ ולחרפה" ‎ "ובכל ‎ זאת ‎ לא ‎ שכחת"‎ 
—  און ‎ דאס ‎ טארסטו ‎ נישט ‎ פארגעסען...‎ 

"נתן ‎ ת  ת  ו  לו", ‎ "ולא ‎ ירע ‎ לבבך ‎ בתתך ‎ לו"‎ 

זאגט ‎ רש״י ‎ כל ‎ נתון ‎ תתן ‎ לו ‎ אפילו ‎ מאה ‎ פעמים. ‎ דערויף ‎ באמערקט‎ 
דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי‎ :  אויב ‎ וועסט ‎ צוגעוווינען ‎ דיין ‎ האנט ‎ צו ‎ געבן‎ 


יועט ‎ דער ‎ הרגל ‎ ווערן ‎ א  טבע ‎ וממילא ‎ ו״לא ‎ ירע ‎ לבבך ‎ בתתך ‎ לו"‎ 
—  אפילו ‎ ווען ‎ דו ‎ וועטט ‎ געבן ‎ חונדערט ‎ מאל ‎ אזויפיל ‎ יזעט ‎ עס ‎ דיר‎ 
אנקומען ‎ לייכט ‎ ווי ‎ גארנישט.‎ 

"והאיש ‎ משה ‎ עניו ‎ נזבל ‎ האדם"‎ 

״אדם״ ‎ איז ‎ די ‎ ראשי־היבית ‎ פיי ‎ אברהם, ‎ ויד, ‎ משה ‎ —  וואט ‎ האבן‎ 
ייך ‎ אויטגעצייכנט ‎ מיט ‎ זייער ‎ עניוות. ‎ אברהם ‎ האט ‎ געזאגמ: ‎ "ואנכי‎ 
עפר ‎ ואפר״; ‎ דוד ‎ האט ‎ געזאגט ‎ ;  "ואנכי ‎ תולעת ‎ יילא ‎ איש"; ‎ משה‎ 
אי־ ‎ געווען ‎ דער ‎ גרעסטער ‎ עיי־ ‎ פון ‎ ציו־שן ‎ ד־ ‎ דריי ‎ "והאיש ‎ משה‎ 
עניי ‎ מאד"; ‎ ער ‎ האט ‎ געזאגט ‎ ,.ונחנו ‎ מה*,"‎ 

"קדושים ‎ תהיי"‎ 

די ‎ פרשה ‎ הייבט ‎ זיך ‎ אן ‎ מיט ‎ די ‎ װערטער ‎ "קדושים ‎ תהיו" ‎ און‎ 
ענדיקט ‎ זיר ‎ מיט ‎ די ‎ ווערטער ‎ "דמיהם ‎ הם", ‎ כלימר ‎ אפילו ‎ עם ‎ זאל‎ 
איין ‎ וארפן ‎ קאסטן ‎ בלוט ‎ זאלט ‎ איר ‎ אויך ‎ זיין ‎ קדושים...‎ 

ר׳ ‎ בז־־ציין ‎ ראמטער‎ 


99 


דו.אין ‎ רבי ‎ :א״־יר־אל ‎ הלוי ‎ הלשטוק ‎ זצ״לי‎ 

געװען ‎ אן ‎ אומגעװײנלעכע ‎ זאך. ‎ װען ‎ איך ‎ דערמאן ‎ מיך‎ 
איצט ‎ דאס ‎ דאזיקע ‎ פאסטן, ‎ איז ‎ עס ‎ ביי ‎ מיר ‎ באמת ‎ א  דבר‎ 
פלא.‎ 

דער ‎ אסטראװצער ‎ רבי ‎ פלעגט ‎ דערצײלן ‎ אז ‎ אלס‎ 
ײנגל ‎ איז ‎ ער ‎ געװען ‎ א  גיבור ‎ און ‎ געבראכן ‎ אייזן. ‎ אבער‎ 
דער ‎ דאזיקער ‎ מאן ‎ האט ‎ דאך ‎ באמת ‎ כמעט ‎ גארנישט‎ 
געגעםן. ‎ נאר ‎ אמאל ‎ פלעגט ‎ ער ‎ איינפאך ‎ פאסטן ‎ ״משבת‎ 
לשבת׳/ ‎ פשוט ‎ פון ‎ שבת־צו־נאכטם ‎ ביז ‎ פרײטיק־צו־נאכטס,‎ 
נישט ‎ טועם ‎ געװען ‎ אפילו ‎ א  קאלט ‎ ביסל ‎ וואסער. ‎ װען ‎ איך‎ 
בין ‎ געװען ‎ אין ‎ אםטראװצע, ‎ געדענק ‎ איך ‎ נישט ‎ ״אזעלכע‎ 
״תעניתים״. ‎ אבער ‎ אפילו ‎ געװײנלעך ‎ האט ‎ ער ‎ דאך ‎ כסדר‎ 
געפאסט ‎ א  גאנצן ‎ טאג. ‎ און ‎ אויך ‎ אויף ‎ דער ‎ נאכט. ‎ װען‎ 
װען ‎ מען ‎ פלעגט ‎ שוין ‎ צוגרײטן ‎ פאר ‎ אים ‎ דאם ‎ ביסל ‎ מילך‎ 
מיט ‎ אן ‎ אלט ‎ שטיקל ‎ אײנגעװײקטן ‎ זעמל, ‎ האט ‎ ער ‎ אינמיטן‎ 
אײנגעדרעמלט, ‎ געהאט ‎ עפעם ‎ א  חלום, ‎ און ‎ װידער ‎ באש־‎ 
לאסן ‎ גישט ‎ צו ‎ עסן. ‎ אין ‎ װאם ‎ די ‎ דאזיקע ‎ "חלומות" ‎ זענען‎ 
באשטאנען, ‎ האט ‎ ער ‎ קײנמאל ‎ נישט ‎ געזאגט. ‎ די ‎ דאזיקע‎ 
תעניתים ‎ זײנע ‎ האבן ‎ געװירקט ‎ אויך ‎ אויף ‎ זײנע ‎ חסידים.‎ 
עם ‎ זענען ‎ געװען ‎ א  סאך ‎ אסטראװצער ‎ חסידים, ‎ װאס ‎ האבן‎ 
פראקטיצירט ‎ דאס ‎ פאסטן ‎ גאר ‎ אויפן ‎ הויכן ‎ שטײגער. ‎ איך‎ 
געדענק ‎ א  װארשעװער ‎ ייד, ‎ יחזקאל ‎ מעט, ‎ פלעגט ‎ ער‎ 
נאכטאן ‎ דעם ‎ רבין ‎ אין ‎ פאםטן ‎ משבת ‎ לשבת, ‎ גארנישט‎ 
גענומען ‎ אין ‎ מױל ‎ און ‎ מען ‎ האט ‎ אים ‎ אײנמאל ‎ קוים ‎ אפגע־‎ 
ראטעװעט. ‎ די ‎ חסידים ‎ װאס ‎ פלעגן ‎ קומען ‎ צום ‎ רביז ‎ אויף‎ 
ראש־השנה ‎ און ‎ ױם־כיפור, ‎ האבן ‎ געהאט ‎ אין ‎ הויף ‎ אן‎ 
אלגעמײנע ‎ קיך. ‎ מיט ‎ דער ‎ ״קיך״ ‎ האט ‎ ״פארויאלטעט״ ‎ אז‎ 
אלטער ‎ חסיד ‎ חיים ‎ יחיאל ‎ סטאבניצער, ‎ װעלכער ‎ פלעגט‎ 
צונויפנעמען ‎ בײ ‎ די ‎ רײכע ‎ חסידים ‎ געלט ‎ און ‎ קאכן ‎ לארטאפל‎ 
מיט ‎ מילך ‎ און ‎ געבן ‎ יעדן ‎ א  טעלער ‎ מיט ‎ קארטאפל ‎ און‎ 
א  האלב ‎ ברויטל. ‎ אבער ‎ דאס ‎ פלעגט ‎ מען ‎ געבן ‎ נאד‎ 
בײיאכט; ‎ בײטאג ‎ האבן ‎ אלע ‎ געפאסט. ‎ פאסטן ‎ —  דאם‎ 
האט ‎ דאמינירט ‎ אין ‎ אסטראװצער ‎ חסידות, ‎ פאסטן ‎ און‎ 
פשט׳לעך.‎ 

איצט, ‎ װען ‎ דער ‎ אםטראװצער ‎ רבי ‎ איז ‎ נפטר ‎ געװארן‎ 
װעט ‎ יעדער ‎ װעלן ‎ אין ‎ אים ‎ געפינען ‎ רמזים ‎ און ‎ םימפאטיעס‎ 
פאר ‎ זײן ‎ צד, ‎ פאר ‎ "מזרחי", ‎ ״אגודה״ ‎ וכדומה. ‎ דער ‎ אמת‎ 
איז, ‎ אז ‎ ער ‎ איז ‎ געװען ‎ א  שארפער ‎ קעגנער ‎ פון ‎ יעדער‎ 
מאדערנער ‎ באװעגונג, ‎ פון ‎ יעדען ‎ סארט ‎ השכלה, ‎ פון ‎ צױניזם‎ 


אװדאי ‎ און ‎ אװדאי. ‎ דער ‎ אסטראװצער ‎ רבי ‎ פלעגט ‎ אלס‎ 
רב ‎ פירן ‎ די ‎ גרעסטע ‎ דין־תורה׳ס ‎ און ‎ האט ‎ גאנץ ‎ גוט‎ 
פארשטאנען ‎ אלץ, ‎ באר ‎ ער ‎ איז ‎ געװען ‎ באמת ‎ א  שארפער‎ 
קעגנער ‎ פון ‎ יעדער ‎ מאדערנער ‎ באװעגונג. ‎ איך ‎ ווייס ‎ נישט,‎ 
װי ‎ װײט ‎ ער ‎ האט ‎ געהאלטן ‎ פון ‎ דער ‎ ״אגודה״. ‎ מעגלעך,‎ 
אז ‎ ער ‎ האט ‎ אויך ‎ פון ‎ איר ‎ נישט ‎ געהאלטן. ‎ אבער ‎ פון‎ 
צױניזם ‎ און ‎ ״מזרחי״ ‎ איז ‎ ער ‎ געװען ‎ א  שטרענגער ‎ קעגנער.‎ 
װער ‎ שמועםט ‎ ״השכלה׳/ ‎ בילדונג ‎ —  איז ‎ געװען ‎ פאר ‎ אים‎ 
טריפה. ‎ װען ‎ ער ‎ איז ‎ געוװיר ‎ געװארן ‎ װעגן ‎ אײגעם ‎ פון‎ 
זײנע ‎ תלמידים, ‎ אז ‎ ער ‎ איז ‎ נעבער ‎ ארויס ‎ "לתרבות ‎ רעה",‎ 
גענומען ‎ זיך ‎ צו ‎ בילדונג, ‎ האט ‎ ער ‎ געהאט ‎ גרויס ‎ צער. ‎ װען‎ 
זײן ‎ אײדעם. ‎ דער ‎ פארשטארבענער ‎ גאםטינינער ‎ רב, ‎ רבי‎ 
דויד ‎ סילמאן, ‎ איז ‎ געװארן ‎ א  מזרחיסט, ‎ האט ‎ ער ‎ געהאט‎ 
דערפון ‎ עגמת־נפש. ‎ איך ‎ געדענק, ‎ אז ‎ א  גרופע ‎ יונגעלייט,‎ 
אסטראװצער ‎ תלמידים ‎ (צװישן ‎ זײ ‎ אויך ‎ דער ‎ מזרחישער‎ 
דעפוטאט ‎ הרב ‎ שמואל ‎ בראט ‎ פון ‎ ליפנאי!, ‎ האבן ‎ אויסגעהאלטן‎ 
אין ‎ פלאצק ‎ דעמ ‎ רוסישן ‎ עקזאמען ‎ אויף ‎ רבנים, ‎ האבן ‎ זײ‎ 
דעם ‎ רבין ‎ דעפעשירט. ‎ האט ‎ ער ‎ זיך ‎ שטארק ‎ געבייזערט:‎ 
״א ‎ בשורה ‎ טובה, ‎ א  שמחה, ‎ זײ ‎ קענען ‎ שוין ‎ רושיש!״ ‎ די‎ 
אסטראװצער ‎ חסידים ‎ פלעגן ‎ אפילו ‎ דאגן. ‎ אז ‎ דער ‎ רבי ‎ אלײן‎ 
קאן ‎ יא ‎ רוסיש; ‎ ער ‎ האט ‎ אויסגעהאלטן ‎ דעם ‎ עקזאמען,‎ 
אננעמענדיק ‎ דאס ‎ כסא ‎ הרבנית ‎ אין ‎ םקערניעװיץ. ‎ אבער ‎ איך‎ 
געדענק• ‎ אז ‎ װען ‎ מען ‎ האט ‎ געדארפט ‎ רעדן ‎ מיט ‎ די‎ 
״נאטשאלסטװא״, ‎ פלעגט ‎ זײן ‎ או ‎ איבערזעצער.‎ 

א  כאראקטעריסטישער ‎ עפיזאד:‎ 

דער ‎ רבי ‎ פלעגט ‎ דאװנען ‎ אין ‎ אםטראװצע ‎ ראש־השנה‎ 
און ‎ ײם ‎ כיפור ‎ נישט ‎ מיס ‎ די ‎ חסידים ‎ אין ‎ זיין ‎ בית־המדרש,‎ 
נאר ‎ אין ‎ דער ‎ שטאט־שיל ‎ מיט ‎ די ‎ בעלי־בתים, ‎ אלם ‎ רב‎ 
פון ‎ דער ‎ שטאט. ‎ אײנמאל ‎ איז ‎ געקימען ‎ א  חזן ‎ מיט ‎ א  באר‎ 
און ‎ געדאװנט ‎ כל־גדרי. ‎ ביים ‎ ״כי ‎ הנה ‎ כחומר״, ‎ װאס ‎ ענדיגט‎ 
זיך ‎ מיט ‎ ״לברית ‎ הבט ‎ ואל ‎ תפן ‎ לייצר״, ‎ האט ‎ דער ‎ חזן ‎ זיך‎ 
אויסגעדרײט ‎ צום ‎ באר ‎ און ‎ גענומען ‎ דיריגירן ‎ א  גאנצע‎ 
קאמפאזיציע. ‎ דער ‎ רבי ‎ איז, ‎ אן ‎ אויפגערעגטער, ‎ צוגעלאפן‎ 
צום ‎ חזן ‎ און ‎ אים ‎ געזאגט, ‎ װײזנדיק ‎ אויפן ‎ מחזור ‎ צום‎ 
עמוד‎ :  ״לברית ‎ הבט״- ‎ —  און ‎ דערנאך, ‎ װײזנדיק ‎ צום ‎ כאר,‎ 
—  ואל ‎ תפן ‎ ליצר״...‎ 

״הײנס״ ‎ װארשא, ‎ ד־ ‎ ניםן ‎ תרפ״ח.‎ 


הלל ‎ צייטלין‎ 

דער ‎ גרויםער ‎ קדוש ‎ פון ‎ אםטראװצע‎ 


אויב ‎ מען ‎ איז ‎ מחויב ‎ צו ‎ נוהג ‎ כבור ‎ זיין ‎ אין ‎ א  מעגטשן,‎ 
וואם ‎ מען ‎ האט ‎ פון ‎ אים ‎ געלערנט ‎ איין ‎ פרק ‎ איין ‎ הלכה,‎ 
איין ‎ פסוק ‎ און ‎ אפילו ‎ איין ‎ דיבור ‎ און ‎ איין ‎ אות. ‎ וויפיל ‎ בין‎ 
איך ‎ מחויב ‎ צו ‎ נוהג ‎ כבוד ‎ זיין ‎ דעם. ‎ וואס ‎ זינט ‎ איך ‎ האב‎ 
אים ‎ דערקענט ‎ איז ‎ ער ‎ תמיד ‎ געשטאנען ‎ פאר ‎ מייגע ‎ אויגן‎ 
ווי ‎ א  געשטאלט ‎ פון ‎ עקסטער ‎ קדושה, ‎ טיפסטער, ‎ ערנסטער‎ 
עניוות, ‎ אהבת ‎ ישראל, ‎ וואם ‎ האט ‎ צו ‎ זיך ‎ קיץ ‎ גלייכן ‎ נישט‎ 
אין ‎ גרויסן ‎ פחד ‎ ה׳, ‎ וואס ‎ דערמאנט ‎ אין ‎ דעם ‎ פחד ‎ פון‎ 
"מלאכי ‎ השרת".‎ 

נישט ‎ פיל ‎ מאל ‎ האב ‎ איך ‎ אים ‎ באזוכט, ‎ צו ‎ איך ‎ בין‎ 
גערעכט. ‎ צו ‎ אומגערעכט. ‎ נאר ‎ מיין ‎ טבע ‎ איז ‎ שוין ‎ אזא‎ : 
איך ‎ האב ‎ נישט ‎ ליב ‎ דאם ‎ קריכעריי, ‎ דאס ‎ וועלן ‎ אויסזעען‎ 
צווישן ‎ חסידים ‎ דווקא ‎ אלס ‎ "אחד־משלנו׳דיקער", ‎ דאס‎ 
אנציען ‎ אויף ‎ זיך ‎ דעם ‎ לבוש ‎ פון ‎ אן ‎ אדוק ‎ אין ‎ דעם ‎ אדער‎ 
יענעם ‎ רבין ‎ דווקא ‎ און ‎ מיטמאכן ‎ אלע ‎ תנועות ‎ און ‎ העוויות‎ 
פון ‎ די ‎ אדער ‎ יענע ‎ חסידים, ‎ ובפרט ‎ נאך ‎ פין ‎ די, ‎ וואס ‎ האלטן‎ 
זיך ‎ פאר ‎ ״שארפע״ ‎ און ‎ "מקורבים".‎ 

איך ‎ האב ‎ אים ‎ דאך ‎ אייניקע ‎ מאל ‎ באזוכט ‎ און ‎ טיילמאל‎ 
פארבראכט ‎ מיט ‎ אים ‎ אין ‎ א  שמועם; ‎ וואס ‎ האט ‎ זיך ‎ געצויגן‎ 
לאנגע ‎ שעות ‎ און ‎ האט ‎ בארירט ‎ פיל ‎ עומקי ‎ תורה ‎ און‎ 
איבערהויפט ‎ —  דעם ‎ גרויסן ‎ צער ‎ פון ‎ ישראל, ‎ די ‎ רוח־‎ 
ניות׳דיקע ‎ סיבות ‎ פונם ‎ לאנגן ‎ גלות ‎ און ‎ די ‎ גרויסע ‎ האפנונגען‎ 
אויף ‎ גאולה.‎ 

איך ‎ ווייס ‎ נישט ‎ צו ‎ עס ‎ איז ‎ דא ‎ צווישן ‎ די ‎ צדיקי ‎ הדור‎ 
(אויסער ‎ דער ‎ "חפץ ‎ חיים") ‎ נאך ‎ איינער, ‎ וואס ‎ זאל ‎ אזיי‎ 
אויסווארטן, ‎ ממש ‎ ויי ‎ מיטן ‎ זייגערל ‎ אין ‎ האנט, ‎ ציילנדיק‎ 
יעדע ‎ מינוט, ‎ ביאת ‎ המשיח.‎ 

ער ‎ האט ‎ פארפאלגט ‎ מיט ‎ א  באזונדערער ‎ ערנסמקייט‎ 
אלע ‎ גרויסע ‎ געשענישן ‎ פון ‎ דער ‎ וועלט, ‎ כאטש ‎ ער ‎ האט ‎ קיץ‎ 
צייטונגען ‎ נישט ‎ געלייענט ‎ און ‎ האט ‎ אין ‎ אט ‎ די ‎ אלע ‎ געשע־‎ 
ענישן ‎ געוואלט ‎ זעען ‎ נאר ‎ סימנים ‎ פון ‎ דער ‎ גאולה ‎ ש־־מה‎ 
וואס ‎ ווערט ‎ אלץ ‎ נענטער ‎ און ‎ נענטער...‎ 

און ‎ ווען ‎ ער ‎ האט ‎ דערזעען, ‎ אז ‎ אויף ‎ דעם ‎ ארט ‎ פון‎ 
דער ‎ דערווייטערטער ‎ גאולה ‎ קומען ‎ נאך ‎ אן ‎ צרות ‎ אויף‎ 
צרות, ‎ אומאויפהערלעכע ‎ רדיפות, ‎ פאגראמען, ‎ שחיטות,‎ 
ארעמקייט, ‎ דערנידערטקייט, ‎ חרפה ‎ און ‎ שאנד, ‎ האט ‎ ער‎ 
עס ‎ צוגעשריבן ‎ נאר ‎ דער ‎ גרויסער ‎ זינד ‎ פון ‎ שנאת־חינם,‎ 
וואס ‎ ציט ‎ זיך, ‎ לויט ‎ זיין ‎ שימה ‎ פון ‎ שנאה, ‎ זינט ‎ יוספ׳ם‎ 
ברידער ‎ האבן ‎ פיינט ‎ געהאט ‎ יוספן, ‎ און ‎ גייט ‎ דורך ‎ אלע‎ 
דורות; ‎ ווערט ‎ באזוגדערס ‎ פארשטארקט ‎ אין ‎ דער ‎ צייט ‎ פון‎ 
"עקבתא ‎ דמשיחא", ‎ און ‎ וועט ‎ פארשווינדען ‎ נאד ‎ דאן, ‎ ווען ‎ עס‎ 


וועט ‎ אנהויבן ‎ אריינשיינען ‎ אין ‎ יידישע ‎ נשמות ‎ די ‎ אמתע‎ 
הארה ‎ פון ‎ משיחן.‎ 

אמאל ‎ האט ‎ ער ‎ ביי ‎ מיין ‎ געזעגנען ‎ זיך ‎ מיט ‎ אים ‎ אנגע־‎ 

נומען ‎ מיץ ‎ האנט ‎ אין ‎ זיינע ‎ ביידע ‎ הענט, ‎ זייער ‎ הארציק‎ 
געדריקט ‎ זי ‎ און ‎ פארענדיקט ‎ דערביי ‎ זיין ‎ לאנגן ‎ שמועס‎ 
וועגן ‎ גאולה ‎ מיטן ‎ פסוק ‎ אין ‎ פ' ‎ יתרו‎ :  "ה׳ ‎ דבר ‎ טוב ‎ על‎ 
ישראל".‎ 

אלע ‎ מיינע ‎ שפעטערדיקע ‎ באזיכן ‎ ביי ‎ אים ‎ פלעג ‎ איך‎ 
דאריבער ‎ אנהויבן ‎ מיט ‎ די ‎ ווערטער‎ :  ״רבי‎ !  איך ‎ האב ‎ צו‎ 
אייך ‎ א  טענה. ‎ איר ‎ האט ‎ דאך ‎ פארזיכערט ‎ "ה׳ ‎ דבר ‎ טוב‎ 
על ‎ ישראל". ‎ ווו ‎ זעט ‎ מען ‎ יעצט ‎ עפעס ‎ אט ‎ דעם ‎ טוב".‎ 

איך ‎ האב ‎ גוט ‎ באמערקט. ‎ אז ‎ ער ‎ פלעגט ‎ זיך ‎ פילן‎ 
דערביי ‎ ווי ‎ ער ‎ אליץ ‎ וואלט ‎ טאקע ‎ שולדיק ‎ זיין ‎ דערין, ‎ וואם‎ 
דער ‎ צוגעזאגטער ‎ "טוב" ‎ איז ‎ נישט ‎ געקומען... ‎ ער ‎ פלעגט‎ 
שווייגן ‎ א  צייט, ‎ דערנאך ‎ פלעגט ‎ ער ‎ אנהויבן ‎ זיפצן, ‎ ווי‎ 
זיין ‎ שטייגער ‎ איז ‎ געווען ‎ אץ ‎ אנהויבן ‎ אונטערמורמלען‎ : 
"וואס ‎ קאן ‎ מען ‎ מאכן... ‎ אלץ ‎ דער ‎ אלטער ‎ חטא... ‎ אז‎ 
מען ‎ קאן ‎ אלץ ‎ איינע ‎ די ‎ אנדערע ‎ נישט ‎ סובל ‎ זיין...‎ 
שנאת ‎ ח ־נם"... ‎ דאן ‎ פלעגט ‎ זיך ‎ אנהויבן ‎ א  ברייט‎ 
פארצווייגטער ‎ שמועם, ‎ וואם ‎ פלעגט ‎ ארומנעמען ‎ פיל ‎ תקופות‎ 
פון ‎ דער ‎ יידישער ‎ געשיכטע, ‎ פלעגט ‎ בארירן, ‎ אגב ‎ אורחא,‎ 
פיל ‎ ענינים ‎ פון ‎ דער ‎ קבלה, ‎ פלעגט ‎ אנרירן ‎ צייטנווייז‎ 
פארשידענע ‎ סוגיות ‎ אין ‎ ש״ס, ‎ פלעגט ‎ באלויכטן ‎ אויף ‎ א 
גאנץ ‎ אייגנארטיקן ‎ גאוניש־חסידישן ‎ אופן ‎ פארשידענסטע‎ 
מדרשים, ‎ און ‎ די ‎ לעצטע ‎ שורה ‎ פלעגט ‎ אלץ ‎ זיין, ‎ אז ‎ דער‎ 
עוון ‎ פון ‎ מכירת ‎ יוסף, ‎ כאטש ‎ ער ‎ איז ‎ געשעען ‎ מיט ‎ טויזנטער‎ 
יארן ‎ צוריק, ‎ האט ‎ ער ‎ נאך ‎ עד ‎ היום ‎ נישט ‎ באקומעו ‎ זיין‎ 
פולן ‎ תיקון, ‎ מחמת ‎ אין ‎ יעדן ‎ דור ‎ ווערט ‎ ער ‎ כסדר ‎ באנייט‎ 
דורך ‎ אונדזער ‎ אלעמענס ‎ אוימאויפהערלעכע ‎ שנאת־אחים.‎ 
עם ‎ איז ‎ יעצט, ‎ פלעגט ‎ ער ‎ זאגן, ‎ געוויס ‎ געקומען ‎ די ‎ צייט‎ 
פון ‎ תיקון ‎ השלם... ‎ מיר ‎ זענען ‎ אבער ‎ אליץ ‎ מדחה ‎ בידיים‎ 
דעם ‎ תיקון. ‎ לאמיר ‎ אויפהערן ‎ צו ‎ פיינט ‎ האבן ‎ איינע ‎ די‎ 
צווייטע. ‎ לאמיר ‎ אויפהערן ‎ צו ‎ מיינען ‎ תמיד, ‎ אז ‎ מיר ‎ אליין‎ 
זענען ‎ גערעכט ‎ און ‎ אלע ‎ אנדערע ‎ זענען ‎ אומגערעבט. ‎ לאמיר‎ 
אויפהערן ‎ צו ‎ זוכן ‎ חטאים ‎ איינע ‎ אויף ‎ די ‎ צווייטע ‎ אזוי ‎ ווי‎ 
יוספס ‎ ברידער ‎ האבן ‎ געזוכט ‎ אויף ‎ יוספן, ‎ און ‎ מיר ‎ וועלן‎ 
אלע ‎ דערזען, ‎ אז ‎ די ‎ גאולה ‎ שלימה ‎ קען ‎ טאקע ‎ קומען ‎ במהרה‎ 
בימינו.‎ 

איך ‎ וועל ‎ דא ‎ נישט ‎ מאריך ‎ זיין ‎ וועגן ‎ וואס ‎ עס ‎ איז‎ 
אלעמען ‎ באוווסט, ‎ וועגן ‎ דער ‎ געוואלטיקער ‎ גאונות ‎ פונם‎ 
נפטר, ‎ וועגן ‎ זי־ן ‎ חריפות, ‎ וואס ‎ האט ‎ ווייט ‎ איבערגעשטיגן‎ 


חגאדן ‎ רבי ‎ מאיר־יחיאד ‎ הלוי ‎ הלשטו? ‎ זצ״ל‎ 


101 


אלץ ‎ ויאס ‎ מען ‎ קען ‎ זיך ‎ פארשטעלן ‎ װעגען ‎ דעם‎ ;  וועגן ‎ די‎ 
אומצייליקע ‎ חידושי־תורה ‎ זיינע. ‎ וואס ‎ זענען ‎ צעזייט ‎ און‎ 
צעשפרייט ‎ אין ‎ פיל ‎ געדרוקטע ‎ ספרים ‎ און ‎ אין ‎ פיל ‎ כתבי־‎ 
יד ‎ וואס ‎ זענען ‎ געשריבן ‎ געווארן ‎ דורך ‎ וייגע ‎ פילע ‎ תלמידים‎ 
און ‎ חסידים! ‎ וועגן ‎ זיינע ‎ תעניהים ‎ און ‎ סיגופים ‎ אין ‎ משך‎ 
פון ‎ 45  יאר, ‎ וועגן ‎ זיין ‎ דאוונען ‎ תמיד ‎ מיט ‎ הארצרייסנדע‎ 
בכיות; ‎ וועגן ‎ זיין ‎ גאנצער ‎ עבודה ‎ מיט ‎ עקסטער ‎ מסירות־‎ 
נפש; ‎ וועגן ‎ זיינע ‎ פיל ‎ צדקות ‎ און ‎ גמילות ‎ הסדים ‎ א.ד.גל.‎ 

איך ‎ וועל ‎ דא ‎ נאר ‎ אנצייכנען ‎ דאס, ‎ וואס ‎ איז ‎ אפשר‎ 
נישט ‎ אלעמען ‎ גוט ‎ באוווסט, ‎ אז ‎ דער ‎ הייליקער ‎ נפטר ‎ איז‎ 
מיט ‎ אלע ‎ זיינע ‎ חושים ‎ און ‎ מחשבות, ‎ מיט ‎ אלע ‎ זיינע ‎ גרעסטע‎ 
און ‎ קלענסטע ‎ מעשים ‎ און ‎ מיט ‎ אלע ‎ זייינע ‎ התנהגותן ‎ געווען‎ 
ענג ‎ פארבונדן ‎ מיטן ‎ גאנצן ‎ כלל־ישראל ‎ און ‎ האט ‎ זיך‎ 
געהאלטן ‎ אלס ‎ איינער ‎ פון ‎ די, ‎ וואס ‎ טראגן ‎ אויף ‎ זיך ‎ די‎ 
אחריות ‎ פארן ‎ גאנצן ‎ דור; ‎ זיינע ‎ פילע ‎ תעניתים ‎ און ‎ סיגופים‎ 
זייגען ‎ ארויסגערופן ‎ געווארן ‎ נישט ‎ נאר ‎ דורך ‎ דער ‎ שטרעבונג‎ 
צו ‎ דער ‎ גאולה, ‎ ווי ‎ ער ‎ האט ‎ זי ‎ פארשטאנען, ‎ נאר ‎ אויך, ‎ און‎ 
איבערהויפט. ‎ אלס ‎ קבלת ‎ יסורים ‎ פאר ‎ כל ‎ ישראל.‎ 

ער ‎ האט ‎ קיינעם ‎ נישט ‎ דערציילט ‎ וועגן ‎ זיינע ‎ חלומות,‎ 
וועלכע ‎ האבן ‎ אים ‎ געצווונגען ‎ צו ‎ מיטיב־חלום ‎ זיין ‎ טאג־‎ 
טעגליך ‎ און ‎ אמאל ‎ א־יך ‎ אייניקע ‎ מאל ‎ אין ‎ איין ‎ גאכט. ‎ עם‎ 
איז ‎ זייער ‎ לייכט ‎ צ' ‎ דעדקייערן ‎ אט ‎ די ‎ שווערע ‎ חלומות ‎ מיטן‎ 
שטענדיקן ‎ הונגערן ‎ און ‎ מיט ‎ שטענדיקן ‎ איגערליכן ‎ פחד. ‎ די‎ 
גרויסע ‎ באדייטינג, ‎ וואס ‎ ער ‎ האט ‎ אבער ‎ צוגעגעבן ‎ זיינע‎ 
חלומות, ‎ כאטש ‎ ער ‎ איז ‎ אין ‎ תוך ‎ געווען ‎ זייער ‎ לא־ג ‎ אין‎ 
האט ‎ אויסגעצייכנט ‎ געוויסט ‎ די ‎ ריין־פיזיאלאגישע ‎ סיבה‎ 
פון ‎ זיינע ‎ שווערע ‎ חלומית ‎ באווייזט, ‎ אז ‎ זי־ ‎ זענען ‎ ביי ‎ אים‎ 
שטענדיק ‎ פארבינדן ‎ געווען ‎ מיט ‎ דינע ‎ אינערלעכסטע‎ 
זעאונגען ‎ און ‎ זייער ‎ טיפע. ‎ שטארקע ‎ זארגן ‎ פארן ‎ גירל ‎ פון‎ 
אלע ‎ יידן.‎ 

מיטן ‎ זייגערל ‎ אין ‎ האנט‎ 

איך ‎ האב ‎ שוין ‎ אויבן ‎ געשריבן, ‎ אז ‎ אויסער ‎ דעם ‎ "חפץ‎ 
חיים" ‎ ווייס ‎ איך ‎ נישט ‎ נאך ‎ איינעם ‎ פון ‎ די ‎ צדיקי ‎ הדור■‎ 
וואס ‎ זאל ‎ איינפאך ‎ שטיין ‎ מיטן ‎ זייגערל ‎ אין ‎ האנט ‎ און ‎ איים־‎ 
קוקן ‎ ממש ‎ די ‎ מינוט ‎ —  אט, ‎ אט ‎ קומט ‎ משיח...‎ 

זיינע ‎ פיל ‎ פשט׳לעך ‎ און ‎ גמטריאות ‎ וועגן ‎ ביאת ‎ המשיח‎ 
זענען ‎ אלזא ‎ נישט ‎ ווי ‎ מען ‎ מיינט ‎ סתם ‎ חריפות. ‎ נאר ‎ א  פועל‎ 
יוצא ‎ פון ‎ דער ‎ אומאויפהערלעכער ‎ דערווארטונג‎ :  ער ‎ קומט■‎ 
ער ‎ קומט...‎ 

אמאל ‎ האט ‎ ער ‎ געשמועסט ‎ מימן ‎ סטריקאווער ‎ רבין,‎ 

דער ‎ וואס ‎ האט ‎ זיך ‎ אין ‎ די ‎ לעצטע ‎ יארן ‎ שטארק ‎ אפגעגעבן‎ 
מיט ‎ דער ‎ שמירת־שבת־אקציע ‎ אין ‎ לאדז ‎ און ‎ וועלכער‎ 
גייט ‎ אין ‎ פיל ‎ הויכע ‎ ענינים ‎ אין ‎ זיינע, ‎ דעם ‎ אסטראווצערס,‎ 
דרכים, ‎ וועגן ‎ דער ‎ וועלט־מלחמה ‎ און ‎ דעם ‎ דערווארטעטן‎ 
שלום. ‎ דאס ‎ איז ‎ פארגעקומען ‎ אין ‎ די ‎ לעצטע ‎ יארן ‎ פון‎ 


דער ‎ וועלט־מלחמה ‎ און ‎ מען ‎ האט ‎ דערווארטעט ‎ דעם ‎ שלום‎ 
פון ‎ טאג ‎ אויף ‎ טאג. ‎ דער ‎ שמועס ‎ איז ‎ פארענדיקט ‎ געווארן‎ 
מיט ‎ די ‎ ווערטער:‎ 

"מיר ‎ זענען ‎ נישט ‎ מתפלל ‎ סתם ‎ אויף ‎ שלום. ‎ שלום...‎ 
מענטשן ‎ קערן ‎ זיך ‎ אום, ‎ זה ‎ לזיתו, ‎ זה ‎ לכרמו... ‎ צו ‎ וואס‎ 
וועלן ‎ זיך ‎ אבער ‎ יידן ‎ אומקערן ‎ ?  ווו ‎ זענען ‎ זיי ‎ עפעם, ‎ אונזערע‎ 
זיתים ‎ וכרמים?... ‎ ניין! ‎ מיר ‎ זענען ‎ מתפלל ‎ אויפן ‎ סוף...‎ 
נאר ‎ אויפן ‎ סוף... ‎ אויף ‎ ביאת ‎ המשיח..."‎ 

א  קליינער ‎ שטריך ‎ דערצו:‎ 

מיט ‎ א  וואך ‎ צוריק ‎ קומט ‎ אריין ‎ א  ייד ‎ אין ‎ רעדאקציע‎ 
מיט ‎ א  מכתב־מליצה ‎ פונם ‎ אסטראווצער ‎ זצ״ל ‎ (ער ‎ האט‎ 
געגעבן ‎ מכתבי־המלצה ‎ יעדן ‎ ארימאן). ‎ דער ‎ בריף ‎ איז‎ 
געשריבן ‎ מיט ‎ א  פאר ‎ מאנאטן ‎ צוריק. ‎ אויבן ‎ שטייט ‎ א 
"לפ״ק", ‎ ווי ‎ דער ‎ שטייגער ‎ איז ‎ אין ‎ רבנישע ‎ און ‎ רביאישע‎ 
בריוו. ‎ ווייסט ‎ איר ‎ אבער, ‎ וואס ‎ פאר ‎ א  ״לפ״ק״ ‎ דער‎ 
אסטראווצער ‎ רבי ‎ האט ‎ געפונען ‎ פאר ‎ נויטיק ‎ צו ‎ שרייבן‎ 
היינטיגעס ‎ יאר ‎ אפילו ‎ אין ‎ א  געווענלעכסטן ‎ וואכדיגסטן‎ 
בריף ‎ ?  —  "של ‎ משיח"...‎ 

זיין ‎ באציאונג ‎ צו ‎ ארץ ‎ ישראל ‎ און ‎ ציוניזם‎ 

אז ‎ ער ‎ איז ‎ נישט ‎ געווען ‎ קיין ‎ ציוניסט ‎ —  דאס ‎ איז ‎ געווים.‎ 
אז ‎ ער ‎ האט ‎ אויך ‎ נישט ‎ גורם ‎ געיוען ‎ דעם ‎ ״מזרחי״, ‎ — 
דאס ‎ איז ‎ אייך ‎ געוויס. ‎ אז ‎ ער ‎ זאל ‎ זיד ‎ אבער ‎ האבן ‎ באצויגן‎ 
גלייבגילטיק ‎ אדער ‎ גאר ‎ פיינטלעך ‎ צי ‎ דער ‎ ציוניסטישער‎ 
אדער ‎ מזרחישער ‎ ארבעט ‎ פאר ‎ או־ץ־ישראל ‎ —  דאם ‎ איז‎ 
בפירוש ‎ פאלש. ‎ ער ‎ האט ‎ נישט ‎ גורס ‎ געווען ‎ דעם ‎ ציוניזם‎ 
איים ‎ שיטה ‎ און ‎ האט ‎ אויך ‎ נישט ‎ גורס ‎ געווען ‎ דעם ‎ מזרחי‎ 
אלס ‎ שיטה. ‎ ער ‎ האט ‎ אבער ‎ ממש ‎ פארגעטערט ‎ יעדע ‎ ארבעט‎ 
וואס ‎ יוערט ‎ געטאן ‎ לטובת ‎ דעם ‎ ישיב ‎ אין ‎ ארץ־ישראל. ‎ אין‎ 
יאר ‎ תרפ״ה, ‎ בעת ‎ דער ‎ פערטער ‎ עליה ‎ זענען ‎ די ‎ אסטראוו־‎ 
צער ‎ חסידים, ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ געוויס ‎ קיץ ‎ מינדעסטע ‎ זאך‎ 
נישט ‎ געטאן ‎ אן ‎ דער ‎ דעה ‎ פון ‎ זייער ‎ רבין, ‎ געווען ‎ פון ‎ די‎ 
ערשטע ‎ וואס ‎ האבן ‎ געגרינדעט ‎ אן ‎ ארץ־ישראל ‎ חברה.‎ 

ווען ‎ איך ‎ האב ‎ אים ‎ צום ‎ לעצטן ‎ מאל ‎ באזוכט ‎ אין‎ 
אטוואצק ‎ האב ‎ איך ‎ אליין ‎ געהערט ‎ פון ‎ אים ‎ פאלגענדען‎ 
דיבור‎ ; 

"וואס ‎ וויל ‎ מען ‎ פארט ‎ האבן ‎ פון ‎ די ‎ היינטיקע ‎ שבי־‎ 
הגולה ‎ אין ‎ ארץ־ישראל? ‎ צו ‎ וואם ‎ פייניקט ‎ מען ‎ זיי ‎ מיט‎ 
מחלוקת? ‎ זענען ‎ דען ‎ די ‎ שבי־הגולה ‎ אין ‎ די ‎ צייטן ‎ פון‎ 
עזרא ‎ ונחמיה, ‎ צווישן ‎ וועלכע ‎ עס ‎ האבן ‎ זיך ‎ געפונען ‎ פיל‎ 
נושאי ‎ נשים ‎ נכריות ‎ און ‎ מחללי ‎ שבת, ‎ געווען ‎ שענערע ‎ יידן‎ 
פון ‎ די ‎ היינטיקע?"‎ 

מיט ‎ אייניקע ‎ יארן ‎ צוריק ‎ האב ‎ איך ‎ אים ‎ איבערגעגעבן‎ 
א  שמועס ‎ פון ‎ א  זשורנאליסט ‎ מיטן ‎ בעלזער ‎ רבין ‎ זצ״ל׳‎ 
אין ‎ וועלכן ‎ דער ‎ בעלזער ‎ האט ‎ געזאלט ‎ אויסדריקן ‎ זיך, ‎ ווי‎ 


102 


שפר ‎ א  ו  ס 


וכצ ‎ ה 


עם ‎ איז ‎ איבערגעגעבן ‎ געווארן ‎ אין ‎ די ‎ צייטונגען, ‎ אז ‎ די‎ 
ציוניסטן ‎ זענען ‎ נישט ‎ קיץ ‎ לאיאלע ‎ בירגער ‎ פון ‎ לאנד.‎ 

ער ‎ האט ‎ בשום ‎ אופן ‎ נישט ‎ געוואלט ‎ גל־יבן, ‎ אז ‎ דער‎ 
בעלזער ‎ רבי ‎ האט ‎ עס ‎ געזאגט. ‎ דער ‎ בעלזער ‎ רבי, ‎ האט ‎ ער‎ 
געטענהט, ‎ איז ‎ א  צדיק. ‎ ווי ‎ קען ‎ עס ‎ זיין. ‎ אז ‎ א  פה ‎ לדיש‎ 
זאל ‎ אזעלכעס ‎ זאגן ‎ אויף ‎ יידן ‎ י 

און ‎ דא ‎ האט ‎ ער ‎ אגגעהויבן ‎ צו ‎ פירן ‎ א  שנייעס ‎ ייעגן‎ 
שנאת ‎ חינם. ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ האט ‎ דאן ‎ גערעדט‎ 
איבער ‎ 4  שעה, ‎ און ‎ ווען ‎ איך ‎ וואלט ‎ דאן ‎ נישט ‎ געמוזט ‎ גיץ‎ 
אהיים ‎ וואלט ‎ איך ‎ געקענט ‎ הערן ‎ נאך ‎ עטלעכע ‎ שעה ‎ יענעם‎ 
שמועס, ‎ וועלכער ‎ איז ‎ שוין ‎ אריץ ‎ אין ‎ גאר ‎ הויבע ‎ דרכים,‎ 
אין ‎ צירופי ‎ אותיות, ‎ מילואים ‎ און ‎ מילואים ‎ דמילואים...‎ 

דערמיט ‎ ווערט ‎ אבער ‎ גישט ‎ אויסגעשעפט ‎ די ‎ גאנצע‎ 
באציאונג ‎ פוגם ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ זצ״ל ‎ צו ‎ ארץ־ישראל‎ 
און ‎ צו ‎ דער ‎ ארבעט ‎ אץ ‎ ארץ־ישראל. ‎ זיין ‎ באציאונג ‎ צו‎ 
ארץ־ישראל ‎ איז ‎ געווען ‎ זייער ‎ א  קאמפליצירטע. ‎ פון ‎ איין‎ 
זייט ‎ —  ברענענדע ‎ תשוקה ‎ צו ‎ ארץ־ישראל ‎ און ‎ גרוים ‎ ליב־‎ 
שאפט ‎ צו ‎ אלע ‎ וואם ‎ ארבעטן ‎ דארט, ‎ און ‎ פון ‎ דער ‎ צווייטער‎ 
זייט ‎ —  גרויס ‎ פחד ‎ פאר ‎ ארץ־ישראל.‎ 

צו ‎ ארץ־ישראל, ‎ פלעגט ‎ ער ‎ טעהנען, ‎ באדארף ‎ מען‎ 
באזונדערס ‎ זוכה ‎ זיין. ‎ ארץ־ישראל ‎ איז ‎ אזא ‎ גרויסע ‎ קדושה,‎ 
אז ‎ מען ‎ קען ‎ פשוט ‎ פארברענט ‎ ווערן ‎ אין ‎ איר ‎ פייער. ‎ דער‎ 
מינדעסטער ‎ פגם ‎ דארט ‎ מאכט ‎ חרוב ‎ עולמות. ‎ די ‎ וואם‎ 
גרייטן ‎ זיך ‎ צו ‎ ארץ־ישראל ‎ באדארפן ‎ דאריבער ‎ באזונדערם‎ 
עולה ‎ זיין ‎ אין ‎ קדושה ‎ וטהרה. ‎ ער ‎ האט ‎ אזוי ‎ ווייט ‎ פערהיי־‎ 
ליקט ‎ ארץ־ישראל ‎ דאס ‎ ער ‎ האט ‎ געצווייפלט ‎ צו ‎ איז ‎ ער‎ 
אליין ‎ אפילו ‎ ראוי ‎ פאר ‎ ארץ־ישראל...‎ 

עם ‎ זענען ‎ דא, ‎ האט ‎ ער ‎ מיר ‎ אמאל ‎ געזאגט. ‎ דרייערליי‎ 
מענטשן‎ :  א) ‎ אמתע ‎ קדושים ‎ וטהורים; ‎ ב) ‎ אזעלכע ‎ מענטשן‎ 


ווי ‎ מיר. ‎ מיר ‎ זענען ‎ נישט ‎ קיץ ‎ רשעים, ‎ חלילה, ‎ אבער ‎ אויך‎ 
נישט ‎ קיץ ‎ קדושים ‎ וטהורים; ‎ ג) ‎ מענטשן, ‎ וואס ‎ זענען ‎ נעבאך‎ 
גאר ‎ אריינגעפאלן ‎ אין ‎ קליפה ‎ ר״ל. ‎ די ‎ "קדושים ‎ וטהורים"‎ 
הייסן ‎ עולים, ‎ ווייל ‎ זיי ‎ זענען ‎ אנאויפהער ‎ עולה ‎ אין ‎ קדושה‎ 
וטהרה; ‎ די ‎ !ואס ‎ זענען ‎ אין ‎ קליפה ‎ ר״ל ‎ הייסן ‎ "יורדים".‎ 
ויאס ‎ קאן ‎ זיין ‎ א  גרעסערע ‎ ירידה ‎ פון ‎ עמקי ‎ שאול ‎ ד 

ווי־זשע ‎ הייסן ‎ מיר, ‎ מיטעלע ‎ מענטשןי ‎ —  מיר ‎ הייסן‎ 
״י־שבים״. ‎ נישט ‎ מיר ‎ גײען ‎ אין ‎ דער ‎ יזויך, ‎ נישט ‎ מיר ‎ פאלן‎ 
אין ‎ דער ‎ גידער ‎ ח״ו.‎ 

אין ‎ ארץ־ישראל ‎ קאנען ‎ זיך ‎ איינהאלטן ‎ "עולים" ‎ אדער‎ 
״יורדים״. ‎ עולים ‎ —  דורך ‎ גרויסער ‎ קדישה; ‎ יורדים‎ 
—  ווייל ‎ מען ‎ רעכנט ‎ זיך ‎ לגמרי ‎ נישט ‎ מיט ‎ זיי ‎ און ‎ זיי ‎ זענען‎ 
אין ‎ או־ץ־ישראל ‎ בבחינת ‎ "גויים ‎ מרקדים ‎ בהיכלו"...‎ 

שלעכט ‎ איז ‎ איבערהויפט ‎ מיט ‎ אונח ‎ "יושבים". ‎ מען‎ 
רעכנט ‎ זיך ‎ מיט ‎ אונדז ‎ זייער ‎ שטארק, ‎ און ‎ עס ‎ פעלט ‎ אונדז‎ 
דער ‎ כוח ‎ צו ‎ זיין ‎ אמתע ‎ "עולים".‎ 

די ‎ מרגלים ‎ האבן ‎ דאריבער ‎ געטענהט, ‎ אז ‎ ארץ־ישראל‎ 
איז ‎ אן ‎ "ארץ ‎ אוכלת ‎ יושביה". ‎ ארץ־ ‎ ישראל ‎ קאן ‎ נישט‎ 
אריבערטראגן ‎ די ‎ "יושבים", ‎ די ‎ מיטעלע ‎ מענטשן...‎ 

וואם ‎ האט ‎ אבער ‎ דארויף ‎ כלב ‎ בן ‎ יפונה ‎ געזאגט ‎ ?  "עלה‎ 
נעלה ‎ וירשנו ‎ אותה". ‎ מיר ‎ ווילן ‎ גאר ‎ נישט ‎ זיין ‎ פון ‎ די‎ 
"יושבים". ‎ מיר ‎ ווילן ‎ גיץ ‎ אלץ ‎ העכער ‎ און ‎ העכער...‎ 

האט ‎ עמעצער ‎ גערעדט ‎ עטוואס ‎ שלעכטם ‎ אויף ‎ די ‎ שבי‎ 
הגולה ‎ איז ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ געקומען ‎ מיט ‎ זיין ‎ לימוד‎ 
זקות: ‎ האט ‎ אים ‎ אבער ‎ עמעץ ‎ ערנסט ‎ געפרעגט ‎ וועגן‎ 
באזעצן ‎ זיך ‎ אין ‎ ארץ־ישראל, ‎ האט ‎ ער ‎ געהייסן ‎ קודם ‎ כל‎ 
מכין ‎ זיין ‎ זיך ‎ צו ‎ דעם ‎ דורך ‎ תשובה ‎ מעומקא ‎ דליבא‎ 
און ‎ אומאויפהערליכע ‎ "עליה"...‎ 

״דער ‎ מאמענט״. ‎ 30  מערץ ‎ 928ז.‎ 


ש. ‎ פלמוני‎ 

א  פערציק־יאריקער ‎ קאמף ‎ קעגו ‎ גוף‎ 


דער ‎ באקאנטער ‎ ווארשעווער ‎ מאגן־דאקטאר. ‎ ד״ר ‎ פאפיערני,‎ 
וועלכער ‎ האט ‎ לעצטנס ‎ כסדר ‎ געהיילט ‎ דעם ‎ אסטראווצער‎ 
רבין, ‎ גיט ‎ איבער ‎ א  ריי ‎ אינטערעסאנטע ‎ פרטים ‎ וועגן ‎ דעם‎ 
לעבן ‎ פון ‎ דער ‎ אזוי ‎ אייגענארטיקער ‎ פערזענליכקייט, ‎ װעלכע‎ 
עס ‎ איז ‎ געווען ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ עילוי.‎ 

ווי ‎ באוווסט, ‎ האט ‎ דער ‎ נפטר ‎ געפירט ‎ א  לעבן ‎ פון ‎ אן‎ 
אסקעט. ‎ ביז ‎ זון־אונטערגאנג ‎ פלעגט ‎ ער ‎ נישט ‎ טועם ‎ זיין‎ 
קיץ ‎ שום ‎ זאך, ‎ אפילו ‎ נישט ‎ קיץ ‎ געטראנקען. ‎ נאך ‎ מעריב,‎ 


פיעגט ‎ ער ‎ ערשט ‎ נעמען ‎ עפעס ‎ אין ‎ מײל ‎ אריץ, ‎ און ‎ דאם‎ 
בלויז ‎ פליסיגקייט. ‎ שבת ‎ און ‎ יום־טוב, ‎ ווען ‎ מען ‎ טאר ‎ נישט‎ 
פאסטן, ‎ פלעגט ‎ ער ‎ זיו ‎ וואשן ‎ צום ‎ עסן. ‎ אבער ‎ ער ‎ פלעגט‎ 
קיץ ‎ פלי־ש ‎ נישט ‎ עסן, ‎ נאר ‎ בלויז ‎ איינטינקן ‎ א  שטיקל ‎ חלה‎ 
אין ‎ פיש־יויך, ‎ וואס ‎ פלעגט ‎ דינען ‎ אלס ‎ סעודה.‎ 

בעת ‎ מען ‎ פלעגט ‎ צו ‎ אים ‎ צישטיין, ‎ פלעגט ‎ ער ‎ אפ־‎ 
סמאטשקען ‎ א  ביינדל, ‎ און ‎ דאס ‎ האט ‎ אים ‎ געדינט ‎ אלס‎ 
נולי ‎ יש.‎ 


הגאון ‎ רכי ‎ מאיר־ ‎ יחיאל ‎ דילדי ‎ הלשטוד, ‎ זצ״ל‎ 


103 


די ‎ לעצטע ‎ יארן ‎ האט ‎ דער ‎ נפטר ‎ געליטן ‎ אויף ‎ סקלעראז.‎ 
אויפן ‎ הארץ, ‎ און ‎ דערביי ‎ איז ‎ ער ‎ געווען ‎ אנעמיש. ‎ נאר ‎ פון‎ 
דעם ‎ אלעמען ‎ פלעגט ‎ ער ‎ זיך ‎ נישט ‎ מאכן ‎ וויסן ‎ און ‎ עם‎ 
האט ‎ אים ‎ אבפאלוט ‎ נישט ‎ געארט. ‎ דאקעגן ‎ האט ‎ ער ‎ געליטן‎ 
אויף ‎ שטארקע ‎ עצירות. ‎ װאפ ‎ עס ‎ האט ‎ אים ‎ פערשאפט‎ 
גרוים ‎ צער. ‎ מיט ‎ 3  יאר ‎ צוריק ‎ —  דערציילט ‎ ד״ר ‎ פאפיערני‎ 
—  איז ‎ ער ‎ ארויסגעריפן ‎ געווארן ‎ צום ‎ רבין, ‎ וועלכער ‎ האט‎ 
געוויילט ‎ אין ‎ ווארשע ‎ און ‎ איז ‎ געווען ‎ קראנק. ‎ נאכן ‎ אונטער־‎ 
זוכן ‎ דעם ‎ חולה ‎ איז ‎ פארן ‎ דאקטאר ‎ אנטשטאנען ‎ זייער ‎ א 
שווערע ‎ פראגע: ‎ פון ‎ איין ‎ זייט ‎ איז ‎ דער ‎ חולה ‎ געווען‎ 
שרעקלעך ‎ אויפגעמאגערט ‎ און ‎ אפגעשוואכט ‎ און ‎ וואלט‎ 
בעדארפט ‎ באקומען ‎ דערנערונג. ‎ פון ‎ דער ‎ צווייטער ‎ זייט‎ 
אבער ‎ האט ‎ ד״ר ‎ פאפיערני ‎ מורא ‎ געהאט ‎ צו ‎ ווירקן ‎ צו‎ 
פארשטארקן ‎ די ‎ דערנערונג, ‎ ווייל ‎ די ‎ קישקעס ‎ ביים ‎ חולה‎ 
זענען ‎ געווען ‎ שרעקליך ‎ איינגעדארט ‎ און ‎ יעדע ‎ גרעסערע‎ 
גארמע ‎ דערנערונג, ‎ ווי ‎ דער ‎ חולה ‎ פלעגט ‎ כסדר ‎ ניצן.‎ 
וואלט ‎ זיך ‎ געקענט ‎ זייער ‎ פאטאל ‎ אפרופן ‎ אויפן ‎ געזונט־‎ 
צושטאנד ‎ פון ‎ רבץ.‎ 

אצוו־יט ‎ מאל ‎ —  דערציילט ‎ ד״ר ‎ פאפיערני ‎ —  איו‎ 
ער ‎ ארויסגערופן ‎ געװארן ‎ צום ‎ רבץ ‎ שפעט ‎ ביינאכט. ‎ דער‎ 
רבי ‎ האט ‎ זיך ‎ געקלאגט, ‎ אז ‎ ער ‎ ליידט ‎ שטארק ‎ אויף‎ 
עצירות.‎ 

—  פארוואס ‎ זאלט ‎ איר ‎ נישט ‎ ליידן. ‎ אז ‎ איר ‎ עסט‎ 
נישט?‎ 

—  וואס ‎ הייפט, ‎ איך ‎ עס ‎ נישטי ‎ איך ‎ עס ‎ א  כך ‎ א  סך..‎ 

ווען ‎ ד״ר ‎ פאפיערני ‎ האט ‎ שפעטער ‎ געפרעגט ‎ דעס ‎ שמש■‎ 

וואס ‎ דער ‎ רבי ‎ האט ‎ געגעסן ‎ א  גאנצן ‎ טאג ‎ האס ‎ ער ‎ געגנט־‎ 
פערט, ‎ אז ‎ אייגנטליך ‎ נאי• ‎ גאריישט, ‎ נאר ‎ אי־ף ‎ דער ‎ קיד‎ 
איז ‎ פאראן ‎ א  פיינער ‎ בארשט...‎ 


מיט ‎ 2  יאר ‎ צוריק ‎ —  דערציילט ‎ ווייטער ‎ ד״ר ‎ פאפיערני‎ 
—  האט ‎ זיך ‎ דער ‎ רבי ‎ געפונען ‎ אין ‎ אטוואצק. ‎ עם ‎ איז ‎ דאן‎ 
געווען ‎ א  הייסער ‎ זומער־טאג. ‎ ווען ‎ מען ‎ האט ‎ אים, ‎ ד״ר‎ 
פאפיערני, ‎ ארויסגערופן ‎ צום ‎ רבץ ‎ האט ‎ ער ‎ אים ‎ געטראפן‎ 
זיצן ‎ אין ‎ פוטער ‎ און ‎ שטריימל ‎ און ‎ דערביי ‎ איז ‎ אים ‎ געווען‎ 
שרעקלעך ‎ קאלט.‎ 

דער ‎ רבי ‎ האט ‎ דאן ‎ דערקלערט ‎ דעם ‎ דאקטאר, ‎ אז ‎ די‎ 
לעצטע ‎ טעג ‎ איז ‎ אים ‎ זייער ‎ קאלט ‎ און ‎ לויט ‎ דעם ‎ שמשם‎ 
מיינונג ‎ קלאפט ‎ דער ‎ דופק ‎ זייער ‎ שוואך. ‎ ער ‎ פרעגט ‎ דאריבער‎ 
דעם ‎ דאקטאר, ‎ וואם ‎ זאל ‎ דאם ‎ באדייטן.‎ 

ד״ר ‎ פאפיערני ‎ האט ‎ דאן ‎ אונטערזוכט ‎ דעם ‎ רבין ‎ און‎ 
געפונען, ‎ אז ‎ דער ‎ דופק ‎ איז ‎ אין ‎ ארדנונג, ‎ נאר ‎ די ‎ קעלט‎ 
איז ‎ פון ‎ נישט ‎ דערנערן ‎ זיך.‎ 

ביים ‎ געזעגענען ‎ זיך ‎ האט ‎ דער ‎ רבי ‎ געזאגט ‎ צום‎ 
דאקטאר: ‎ "עם ‎ גייט ‎ יום־כפור. ‎ מען ‎ דארף ‎ תשובה ‎ טאך.‎ 

דער ‎ דאקטאר ‎ האלטענדיק, ‎ אז ‎ דער ‎ רבי ‎ מיינט ‎ אים,‎ 

האט ‎ געענטפערט‎ . 

—  איך ‎ האב ‎ נישט ‎ אזוי ‎ פיל ‎ עבירות¬‎ 

—  ניץ, ‎ איך ‎ מיין ‎ נישט ‎ אייך ‎ —  האט ‎ דער ‎ רבי‎ 
געענטפערט ‎ —  איך ‎ מיין ‎ זיך, ‎ זיך ‎ מיין ‎ איך...‎ 

—  אויפן ‎ רבץ ‎ וועט ‎ קיינער ‎ נישט ‎ זאגן, ‎ אז ‎ ער ‎ איז‎ 
זינדיק ‎ —  האט ‎ דער ‎ דאקטאר ‎ געזאגט.‎ 

—  ווייס ‎ איך ‎ —  האט ‎ דער ‎ רבי ‎ געגעבן ‎ צו ‎ פארשטיין‎ 
דעם ‎ דאלטאר ‎ —  עס ‎ איז ‎ א  גרויסער ‎ טעית. ‎ מיר ‎ זענען‎ 
מער ‎ זיגייק ‎ פון ‎ יעדן ‎ בשר־ודם. ‎ אויף ‎ אונז ‎ גיט ‎ מען ‎ מער‎ 
אכט־ני... ‎ מען ‎ האט ‎ אונדז ‎ אויפן ‎ אויג.‎ 

,,מאמענמ׳• ‎ ײארשא• ‎ 11  מערץ ‎ 92s!.‎ 


י. ‎ בראנשטייז‎ 

די ‎ לעצטע ‎ מינוטן ‎ פון ‎ אסטראווצער ‎ גאון‎ 


ביי ‎ קריאת ‎ התורה‎ 

"זאלסט ‎ וויסן, ‎ עס ‎ איז ‎ נישט ‎ היינט ‎ אזוי ‎ ווי ‎ שטענדיק".‎ 

די ‎ דאזיקע ‎ ווערטער ‎ האט ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי‎ 
געזאגט ‎ דער ‎ רביצין ‎ שבת ‎ 4  א  זייגער ‎ בייטאג. ‎ די ‎ רביצץ‎ 
האט ‎ זיך ‎ פונאנדערגעוויינט ‎ און ‎ דער ‎ רבי ‎ האט ‎ געהייסן‎ 
דאווגען ‎ מנחה. ‎ דאם ‎ געוויין ‎ פון ‎ דער ‎ זקנה ‎ האט ‎ אויף ‎ די‎ 
חסידים ‎ געמאכט ‎ א  שווערן ‎ איינדרוק, ‎ און ‎ אין ‎ גרוים ‎ בהלה‎ 
האט ‎ מען ‎ זיך ‎ געשטעלט ‎ דאוונען.‎ 


בעת ‎ קריאת ‎ התורה, ‎ ווען ‎ מען ‎ האט ‎ דעם ‎ רבין ‎ אויפגע־‎ 

רופן ‎ צום ‎ ספר, ‎ זענען ‎ אלע ‎ אויפגעציטערט ‎ געווארן: ‎ דער‎ 
רבי ‎ האט ‎ זיך ‎ פלוצלינג ‎ אויפגעזעצט ‎ פונם ‎ בעט ‎ און ‎ א  מאך‎ 
געטאן ‎ מיט ‎ דער ‎ האנט‎ :  ״וואס ‎ טוט ‎ ער ‎ ן  —  איך ‎ בין ‎ דאך‎ 
א  לוי, ‎ און ‎ ער ‎ האט ‎ מיך ‎ גאר ‎ אויפגערופן ‎ ישראל ‎ במקום‎ 
כהן"•‎ 

דער ‎ עולם ‎ האט ‎ נישט ‎ געוווסט ‎ וואם ‎ דאס ‎ זאל ‎ בעדייטן,‎ 

ודיל ‎ אלע ‎ האבן ‎ דייטליך ‎ געהערט ‎ ווי ‎ מען ‎ האט ‎ אויפגע־‎ 
רופן ‎ "לוי ‎ במקום ‎ כהן".‎ 


104 


ספי ‎ אוסטרוסצה‎ 


מען ‎ האט, ‎ פארשטייט ‎ זיך׳ ‎ נאכאמאל ‎ אויפגערופן,‎ 
צוגעטראגן ‎ דאס ‎ ספר ‎ צום ‎ בעט ‎ און ‎ ער ‎ האט ‎ געמאכט‎ 
א  ברכה. ‎ דאס ‎ דאזיקע ‎ געשעעניש, ‎ וואס ‎ האט ‎ געטראפן‎ 
דאס ‎ ערשטע ‎ מאל, ‎ האט ‎ זיך ‎ שנעל ‎ פארשפרייט ‎ איבער ‎ דער‎ 
גאנצער ‎ שטאט, ‎ און ‎ דעם ‎ רבינס ‎ הויף ‎ איז ‎ באלאגערט‎ 
געווארן ‎ פון ‎ מענטשן.‎ 

ווען ‎ דער ‎ רבי ‎ האט ‎ אבער ‎ שפעטער ‎ אליין ‎ געמאכט‎ 
"הבדלה" ‎ און ‎ הויך ‎ געזאגט ‎ "־מבדיל" ‎ האבן ‎ זיך ‎ אלע‎ 
בערואיקט ‎ און ‎ זענען ‎ געווען ‎ זיכער ‎ אז ‎ דער ‎ אסטראווצער‎ 
רבי, ‎ "דער ‎ קעמפער ‎ קעגן ‎ מעדיציך, ‎ וועט ‎ נאך ‎ מאריך‎ 
ימים ‎ זיין.‎ 

—  וואס ‎ פאר ‎ א  ראלע ‎ שפילן ‎ ביי ‎ אים־זאל־לעבן,‎ 
דאקטוירים ‎ —  רעדט ‎ א  חסיד, ‎ וועלכער ‎ איז ‎ געשטאנען‎ 
אין ‎ רבינס ‎ הויף ‎ ארומגערינגלט ‎ פון ‎ נייגעריקע; ‎ פאר ‎ די‎ 
דאקטוירים ‎ עקזיסטירט ‎ ער ‎ דאך ‎ שוין ‎ לאנג ‎ נישט: ‎ שוין‎ 
צענדליקער ‎ יארן ‎ ווי ‎ ער ‎ האט ‎ נישט ‎ קיין ‎ הארץ, ‎ נישט ‎ קיין‎ 
לונגען ‎ און ‎ דאו ‎ —  טריומפירט ‎ װײטער ‎ דער ‎ חסיד ‎ —  לאכט‎ 
דער ‎ רבי ‎ פון ‎ זיי.‎ 

אין ‎ אוונט ‎ האט ‎ דער ‎ רבי ‎ זיך ‎ געהייסן ‎ דעדלאנגען ‎ דעם‎ 
טערמאמעטער. ‎ דער ‎ עולם ‎ שטייט ‎ אויף ‎ די ‎ שפיץ ‎ נעגל.‎ 
פלוצלינג ‎ —  39.‎ 

נישט ‎ קוקנדיק ‎ וואם ‎ אויסערלעך ‎ האט ‎ זיך ‎ דער ‎ רבי‎ 
גארנישט ‎ געענדערט, ‎ האט ‎ מען ‎ דאך ‎ שוין ‎ קיץ ‎ מינוט ‎ נישט‎ 
געווארט ‎ און ‎ גערופן ‎ די ‎ שטאטישע ‎ דאקטוירים: ‎ שאפעל‎ 
און ‎ אבראמאוויטש.‎ 

—  טעלעפאנירט ‎ קיץ ‎ ווארשע ‎ נאך ‎ ד״ר ‎ גרשון ‎ לעווין‎ 
—  האט ‎ דער ‎ רבי ‎ באפוילן.‎ 

מען ‎ איז ‎ געלאפן ‎ טעלעפאנירן. ‎ עס ‎ איז ‎ אבער ‎ שוין‎ 
געווען ‎ צו ‎ שפעט. ‎ דער ‎ רבי ‎ האט ‎ געהייסן ‎ מען ‎ זאל ‎ אים‎ 
אראפנעמען ‎ פון ‎ בעט, ‎ און ‎ ווען ‎ מען ‎ האט ‎ אים ‎ צוריק‎ 
ארויפגעטראגן ‎ אויפן ‎ בעט ‎ —  א  געשיכטע ‎ פון ‎ עטלעכע‎ 
מינוט ‎ איז ‎ ער ‎ נסתלק ‎ געווארן.‎ 

דער ‎ נאשעלסקער ‎ רב ‎ רויינט‎ 

בעת ‎ דער ‎ אסיפה ‎ וואס ‎ איז ‎ פארגעקומען ‎ אין ‎ דער ‎ נאכט ‎ פון‎ 
זונטיק ‎ אויף ‎ מאנטיק, ‎ ווו ‎ די ‎ פארשטייער ‎ פון ‎ דער ‎ ־־ילה‎ 
אין ‎ אסטראווצע ‎ האבן ‎ פארגעלייגט ‎ אז ‎ דעם ‎ נפטרס ‎ זון‎ 
דער ‎ נאשעלסקער ‎ רב ‎ רבי ‎ יחזקאל ‎ זאל ‎ אונטערשרייבן ‎ דעם‎ 
כתב ‎ הרבנות, ‎ איז ‎ געקומען ‎ צום ‎ פאלגענדען ‎ טראגישן‎ 
מאמענט‎ : 

איינער ‎ פון ‎ די ‎ חסידים ‎ וועלכער ‎ איז ‎ געקומען ‎ אויף‎ 
דער ‎ אסיפה, ‎ האט ‎ זיך ‎ קעגנגעשטעלט ‎ דעם ‎ באשלום ‎ פון‎ 
דער ‎ קהילה ‎ און ‎ דערקלערט, ‎ אז ‎ צוליב ‎ דעם ‎ יואס ‎ נאשעלסק‎ 
איז ‎ נישט ‎ ווייט ‎ פון ‎ ווארשע ‎ און ‎ לאדז ‎ זאל ‎ רבי ‎ יחזקאל‎ 
בלייבן ‎ רבי ‎ אין ‎ נאשעלסק, ‎ און ‎ דאם ‎ רבנות ‎ אין ‎ אסטראווצע‎ 


זאל ‎ איבערנעמען ‎ אן ‎ אייניקל ‎ פון ‎ נפטר ‎ ר ׳  משה ‎ ישראל.‎ 
די ‎ פארשטייער ‎ פון ‎ דער ‎ קהילה ‎ וועלכע ‎ האבן ‎ געוואלט ‎ אז‎ 
דער ‎ נאשעלסקער ‎ רב ‎ זאל ‎ איבערנעמען ‎ דאס ‎ רבנות ‎ אין‎ 
אסטראווצע, ‎ זענען ‎ געווארן ‎ שטארק ‎ אויפגעבראכט ‎ און‎ 
דערקלערט, ‎ אז ‎ אויב ‎ מען ‎ וועט ‎ זיי ‎ נישט ‎ נאכגעבן ‎ נעמן‎ 
זיי ‎ אראפ ‎ פון ‎ זיך ‎ די ‎ אחריות ‎ און ‎ עס ‎ וועט ‎ קומען ‎ אין ‎ שטאט‎ 
צו ‎ שטארקע ‎ מחלוקת. ‎ בעת ‎ די ‎ דאזיקע ‎ אונטערהאנדלונגען‎ 
איז ‎ דער ‎ נאשעלסקער ‎ רב ‎ נישט ‎ געווען ‎ און ‎ די ‎ קהילה‎ 
פארשטייער ‎ האבן ‎ זיו ‎ געווענדעט ‎ צו ‎ ד־ ‎ אנוועזנדע ‎ רבנים‎ 
פון ‎ וואלבראם ‎ און ‎ גריצע ‎ זיי ‎ זאלן ‎ מעלדן ‎ דעם ‎ נאשעלסקער‎ 
רב ‎ וועגן ‎ זייער ‎ באשלוס.‎ 

די ‎ רבנים ‎ זענען ‎ אריץ ‎ אין ‎ צווייטן ‎ צימער ‎ און ‎ געמאלדן‎ 
וועגן ‎ דעם ‎ דעם ‎ נאשעלסקער ‎ רב. ‎ ווען ‎ דער ‎ רב ‎ האט ‎ דאס‎ 
דערהערט ‎ האט ‎ ער ‎ זיך ‎ שרעקלעך ‎ צעוויינט. ‎ עם ‎ האט‎ 
געדויערט ‎ לערך ‎ א  האלבע ‎ שעה ‎ ביז ‎ ער ‎ האט ‎ זיך ‎ בארואיקט‎ 
און ‎ ענדלעך ‎ אונטערגעשריבן.‎ 

די ‎ לוויה ‎ פון ‎ אסטראווצער ‎ רבין‎ 

אין ‎ אויטאבום ‎ מיט ‎ וועלכן ‎ איך ‎ בין ‎ זונטיק ‎ אינדערפרי‎ 
געפארן ‎ קיץ ‎ אסטראווצע ‎ זיצן ‎ צוואנציק ‎ אסטראווצער‎ 
חסידים. ‎ די ‎ שטימונג ‎ איז ‎ זייער ‎ א  געדריקטע. ‎ די ‎ ידיעה‎ 
וועגן ‎ דער ‎ פטירה ‎ איז ‎ געווען ‎ א  שרעקלעך ‎ איבעראשנדע,‎ 
ווייל ‎ קיינער ‎ האט ‎ נישט ‎ געוווסט ‎ אפילו, ‎ אז ‎ דער ‎ רבי ‎ איז‎ 
קראנק. ‎ אין ‎ אויטאבוס ‎ איז ‎ שטיל. ‎ קיינער ‎ רעדט ‎ נישט ‎ אוים‎ 
א  ווארט. ‎ איינער ‎ זאגט ‎ שטיל ‎ "תפילת ‎ הדרך", ‎ אן ‎ אנדערער‎ 
קוקט ‎ אריץ ‎ אין ‎ א  "ליקוטי ‎ צבי". ‎ אנדערע ‎ וויינען ‎ שטיל.‎ 

מען ‎ באפעלט ‎ דעם ‎ שאפער ‎ ער ‎ זאל ‎ פארן ‎ וואם ‎ שנעלער,‎ 

ווייל ‎ מען ‎ קאן ‎ נאך ‎ אמאל ‎ פארשפעטיקן ‎ צו ‎ דער ‎ לויה.‎ 

די ‎ שטילקייט ‎ רייסט ‎ איבער ‎ א  ייד ‎ מיט ‎ א  געלער‎ 
בארד ‎ און ‎ לאנגע ‎ פיאות.‎ 

—  ווייסט, ‎ אברהם ‎ —  ווענדעט ‎ ער ‎ זיך ‎ צו ‎ א  חסיד‎ 
וואס ‎ איז ‎ געזעסן ‎ נעבן ‎ אים. ‎ —  אונז ‎ האט ‎ געטראפן ‎ נאך‎ 
אן ‎ אומגליק‎ :  א  סך ‎ חסידים ‎ וועלן ‎ היינט ‎ נישט ‎ קענען‎ 
גיץ ‎ צו ‎ די ‎ וואלן, ‎ און ‎ דער ‎ 33  וועט ‎ דאריבער ‎ זיכער ‎ פאר־‎ 
לירן ‎ א  מאנדאט"...‎ 

—  ״מן ‎ הסתם ‎ וויל ‎ מען ‎ דאך ‎ פון ‎ הימל״ ‎ —  מישט‎ 
זיך ‎ אריץ ‎ א  צווייטער ‎ —  אז ‎ ״יענע״ ‎ זאלן ‎ זיגן... ‎ דא ‎ װערט‎ 
פלוצצלינג ‎ שטיל. ‎ מען ‎ האט ‎ ווייזט ‎ אויס ‎ אנגעוויזן, ‎ אז‎ 
אין ‎ אויטא ‎ זיצט ‎ א  ״דײטשל״ ‎ (מען ‎ האט ‎ דאס ‎ געמיינט‎ 
מיין ‎ כבוד), ‎ און ‎ עם ‎ איז ‎ גלייכער ‎ נישט ‎ צו ‎ רעדן.‎ 

דער ‎ שלימזלדיקער ‎ שאפער‎ 

קיץ ‎ אסטראווצע ‎ זענען ‎ מיר ‎ אנגעקומען ‎ האלב ‎ 6  פארנאכט.‎ 
גאנץ ‎ אסטראווצע ‎ שטייט ‎ ווי ‎ איין ‎ מענטש ‎ אין ‎ רבינס ‎ גאס‎ 
און ‎ ווארט ‎ אפ ‎ דאס ‎ אנקומען ‎ פון ‎ נפטר׳ס ‎ איינציקן ‎ זון, ‎ דעם‎ 


הגאון ‎ רכי ‎ מאיר־יחיאל ‎ הלױ ‎ הלשטוק ‎ זצ״ל‎ 


105 


נאשעלסקער ‎ רב. ‎ דער ‎ עולם ‎ איז ‎ געוואלטיק ‎ דענערווירט‎ 
ווען ‎ ער ‎ זעט ‎ אז ‎ פון ‎ אלע ‎ זייטן ‎ קומען ‎ אן ‎ אויטאם ‎ מיט‎ 
מאסן ‎ חסידים ‎ פון ‎ די ‎ ארומיקע ‎ שטעט ‎ און ‎ פון ‎ גאליציען,‎ 
און ‎ דעם ‎ נאשעלסקער ‎ רב ‎ זעט ‎ מען ‎ אלץ ‎ נישט. ‎ אין ‎ שטאט‎ 
פערשפרייטן ‎ זיך ‎ אומרואיקע ‎ קלאנגען, ‎ ענדלעך ‎ 11  א 
זייגער ‎ אין ‎ אוונט ‎ זעט ‎ מען ‎ פון ‎ ווארשעווער ‎ שאסיי ‎ צוויי‎ 
שטארק ‎ לייכטנדע ‎ לאמפן ‎ פון ‎ אן ‎ אויטאמאביל. ‎ יונגווארק‎ 
לויפט ‎ אקעגן. ‎ דער ‎ נאשעלסקער ‎ רב ‎ איז ‎ דא.‎ 

די ‎ רייזע ‎ פון ‎ נאשעלסקער ‎ רב ‎ האט ‎ געדויערט ‎ 17  שעה:‎ 

דער ‎ ווארשעווער ‎ שאפער ‎ האט ‎ געטאן ‎ איין ‎ קלייניקייט.‎ 
ארויספארנדיק ‎ פון ‎ ראדאם ‎ האט ‎ ער ‎ אנשטאט ‎ צו ‎ פארן‎ 
אויפן ‎ שאסיי ‎ וואס ‎ פירט ‎ קיין ‎ אסטראווצע, ‎ געפארן ‎ קיץ‎ 
זוואלין ‎ און ‎ פון ‎ דארט ‎ קיין ‎ פילעוו. ‎ דא ‎ האט ‎ מען ‎ זיך ‎ ערשט‎ 
געכאפט ‎ אז ‎ מען ‎ איז ‎ שלעכט ‎ פארפארן ‎ און ‎ געקירעוועט‎ 
צוריק ‎ קיץ ‎ ראדאם. ‎ קומענדיק ‎ 17  קילאמעטער ‎ פאר‎ 


אסטראווצע ‎ איז ‎ דער ‎ אויטאמאביל, ‎ וועלכער ‎ איז ‎ גע־‎ 
גאנגען ‎ מיט ‎ דער ‎ גרעסטער ‎ שנעלקייט, ‎ אריץ ‎ אין ‎ א  גראבן‎ 
און ‎ זיך ‎ אויפגעהאלטן ‎ נאך ‎ 2  שעה. ‎ דאס ‎ אלץ ‎ איז ‎ מען‎ 
געוװיר ‎ געװארן ‎ פון ‎ שאפער ‎ וועלכער ‎ איז ‎ געווען ‎ ארומגע־‎ 
ריגגלט ‎ פון ‎ מענטשן ‎ און ‎ זיך ‎ געהאלטן ‎ אין ‎ איץ ‎ פארענט־‎ 
פערן, ‎ אז ‎ ער ‎ איז ‎ נישט ‎ שולדיק.‎ 

אין ‎ דער ‎ לויה ‎ האבן ‎ זיך ‎ באטייליקט ‎ 20  טויזנט‎ 
מענטשן, ‎ דארונטער ‎ העכער ‎ 10  טויזגט ‎ אנגעפארענע. ‎ די‎ 
שטאטישע ‎ באפעלקערונג ‎ האט ‎ ארויסגעוויזן ‎ דעם ‎ פרעמדן‎ 
עולם ‎ די ‎ העכסטע ‎ גאסטפריינטלעכקייט, ‎ און ‎ א  סך ‎ האבן‎ 
אויסגעליידיקט ‎ זייערע ‎ שטיבן ‎ כדי ‎ די ‎ פרעמדע ‎ זאלן ‎ האבן‎ 
ווו ‎ איבערצונעכטיקן. ‎ א  מוסטערהאפטע ‎ ארדנונג ‎ האט ‎ אויך‎ 
געהאלטן ‎ די ‎ פאליציי.‎ 

״מאמענט״ ‎ ווארשא, ‎ 15  מערץ ‎ 1928.‎ 


די ‎ רעשטלעך ‎ פון ‎ אוהל ‎ אויפן ‎ קבר ‎ פון ‎ גאון ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל, ‎ וואט ‎ די ‎ נאצים ‎ האבן ‎ צעשטערט.‎ 


שרידי‎ :האהל ‎ של ‎ הגאון ‎ ר׳ ‎ מאיר־יחיאל, ‎ שנהרס ‎ ■על־ידי ‎ מנאצים‎ 


מ. ‎ ש. ‎ גשורי‎ 


ביבליוגרפיה ‎ על ‎ הגאוו ‎ מאוסטרובצה‎ 


לתועלתם ‎ של ‎ אלה ‎ שירצו ‎ להעשיר ‎ אר. ‎ ידיעי־‎ 

תיהם ‎ על ‎ האישיות ‎ המופלאה ‎ הזאת, ‎ אני ‎ מב¬¬‎ 
אים ‎ רשימה ‎ ממצה ‎ של ‎ חיבירים ‎ שנרשמו ‎ מפ־ו‎ 
של ‎ הרבי ‎ מאוסטרובצה ‎ ומאמרי ‎ הערכה ‎ שנב־‎ 

תבו ‎ עליו.‎ 

1. ‎ ספר ‎ "אור ‎ תורה" ‎ ע״ס ‎ בראשית, ‎ חידושים ‎ ודרושים,‎ 
דברי ‎ מוסר ‎ וחסידות ‎ מאת ‎ הרב ‎ הגאון ‎ וכו׳ ‎ רבי ‎ מאיר‎ 
יחיאל ‎ הלוי ‎ אבד״ק ‎ אוסטרובצה. ‎ נמסר ‎ והובא ‎ לדפיס‎ 
ע״י ‎ תלמידו ‎ ר׳ ‎ יוסף ‎ יהודה ‎ לייבוש ‎ דומ״צ ‎ בלודז,‎ 
פיוטרקוב, ‎ תרפ״א. ‎ בדפוס ‎ מרדכי ‎ יהודה ‎ צדרבוים,‎ 
עמודים ‎ 30+262.‎ 

2. ‎ הקדמה ‎ לספר ‎ "אור ‎ תורה" ‎ מאת ‎ ר׳ ‎ יוסף ‎ יהודה‎ 
לייבוש ‎ דומ״ץ ‎ בלודז, ‎ התנצלות ‎ המסדר ‎ ומוציא‎ 
הספר ‎ לאור.‎ 

3. ‎ ספר ‎ "אור ‎ תורה" ‎ ע״ס ‎ בראשית... ‎ מכ״ק... ‎ רבי ‎ מאיר‎ 
יחיאל ‎ הלוי ‎ בן ‎ אברהם ‎ יצחק ‎ נדפס ‎ שנית... ‎ ירושלים‎ 
(דפוס ‎ התחיה), ‎ תשי״ח, ‎ רע״ג ‎ עמודים.‎ 

4. ‎ ספר ‎ "מאיר ‎ עיני ‎ חכמים", ‎ מאת ‎ האדמו״ר ‎ הרב ‎ הצדיק‎ 
וכו׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ זצ״ל ‎ אב״ד ‎ דק״ק ‎ אוסטרובצה,‎ 
בןהרה״הר׳ ‎ אברהם ‎ יצחק ‎ הלוי, ‎ ובו ‎ שלושה ‎ ספרים:‎ 

חלק ‎ ראשון‎ :  חידושים ‎ על ‎ קל״ד ‎ עגינים ‎ שבש״ס,‎ 

וכל ‎ עגין ‎ וענין ‎ מחולק ‎ לסעיפים ‎ אשר ‎ כל ‎ סעיף ‎ הוא‎ 
פלפול ‎ בפני ‎ עצמו, ‎ כולם ‎ מלאים ‎ חריפות ‎ ובקיאות,‎ 
דברים ‎ נחמדים ‎ משמחי ‎ לב ‎ ומאירי ‎ עינים, ‎ נעתק‎ 
ונסדר ‎ והובא ‎ לביה״ד ‎ ע״י ‎ הצעיר ‎ שבתלמידיו ‎ ר׳‎ 
יחיאל ‎ ראובן ‎ מנדלבוים, ‎ שנת ‎ תש״י, ‎ ביו־יורק.‎ 

חחלק ‎ שני‎ :  חלק ‎ הדרוש ‎ מחולק ‎ לסעיפים.‎ 

חלק ‎ שלישי: ‎ מבנו ‎ הרב ‎ יחזקאל ‎ הלוי ‎ בשם ‎ "קדשי‎ 
יחזקאל", ‎ י״ט ‎ ענינים ‎ מלאי ‎ חריפות ‎ ובקיאות. ‎ חלק‎ 
ראשון ‎ —  238  עמודים ‎ גדולים, ‎ חלק ‎ שני ‎ —  52,‎ 

חלק ‎ שלישי ‎ —  38  עמ.‎ 

5. ‎ ״בית ‎ מאיר״ ‎ —  לתולדות ‎ האדמו״ר ‎ מאוסטרובצה.‎ 
בספר ‎ "מאיר ‎ עיני ‎ חכמים", ‎ כנ״ל ‎ מהדורה ‎ תנייגא,‎ 
ניו־יורק, ‎ דפוס ‎ הדר, ‎ תשי״ב.‎ 

6. ‎ ספר ‎ "מאיר ‎ עיני ‎ חכמים", ‎ כנ״ל, ‎ מהדורה ‎ תניינא,‎ 
ניו־יורק. ‎ דפוס ‎ הדר, ‎ תשי״ב.‎ 

7. ‎ ספר ‎ "קדשי ‎ יחזקאל", ‎ פלפולים ‎ נחמדים ‎ על ‎ עניני‎ 
קדשים, ‎ מאת ‎ רבי ‎ יחזקאל ‎ בן ‎ רבינו ‎ מאיר ‎ יחיאל,‎ 


,־,עתק ‎ והוגה ‎ ע״י ‎ רבי ‎ יחזקאל ‎ ראובן ‎ מדלבוים, ‎ ניו־‎ 

יורק. ‎ תש״י.‎ 

8. ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ מאוסטרובצה, ‎ חייו, ‎ שיטתו ‎ ותורתו,‎ 
מאת ‎ הרב ‎ איסר ‎ פרנקל, ‎ תל־אביב, ‎ "נצח׳/ ‎ תשי״ג,‎ 

149  עמודים.‎ 

9. ‎ נפטר ‎ געווארן ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ זצ״ל ‎ (עם‎ 
תמונתו). ‎ ״דער ‎ מאמענט״, ‎ ורשה, ‎ כ׳ ‎ אדר ‎ תרפ״ה ‎ — 

12  מערץ ‎ 1928.‎ 

סו. ‎ די ‎ לוויה ‎ פון ‎ אסטראווצער ‎ רבין ‎ זצ״ל, ‎ "דער ‎ מא־‎ 
מענם״, ‎ 13  מערץ ‎ 1928.‎ 

1  ו. ‎ נאך ‎ דער ‎ פטירה ‎ פון ‎ אסטראווצער ‎ עילוי ‎ װואס ‎ דער־‎ 
ציילט ‎ זיין ‎ שטוב־דאקטאר ‎ וועגן ‎ נפטרם ‎ לעבן, ‎ תעני־‎ 

תים ‎ און ‎ מידות:, ‎ ״דער ‎ מאמענט׳/ ‎ 14  מערץ ‎ 1928.‎ 

12. ‎ די ‎ לעצטע ‎ מינ״טן ‎ פון ‎ אסטראווצער ‎ רבין ‎ זצ״ל: ‎ ביי‎ 
קריאת ‎ התורה ‎ —  י. ‎ בארנשטיין. ‎ "דער ‎ מאמענט",‎ 

15  מערץ ‎ 1928.‎ 

13. ‎ "דער ‎ גרויסער ‎ קדוש ‎ פון ‎ אסטראווצע ‎ זצ״ל ‎ (אייניקע‎ 
שטריכן ‎ צו ‎ זיין ‎ גייסטיקער ‎ געשטאלט ‎ און ‎ עטוואס‎ 
פון ‎ זיינע ‎ תורות)״ ‎ —  הלל ‎ צייטלין, ‎ "דער ‎ מאמענט",‎ 

16  מערץ ‎ 1928.‎ 

14. ‎ נאד ‎ וועגן ‎ דעם ‎ אסטראווצער ‎ רבין ‎ זצ״ל ‎ —  הלל‎ 
צייטלין, ‎ ״דער ‎ מאמענט״, ‎ 30  מערץ ‎ 1928.‎ 

15. ‎ נפטר ‎ געווארן ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי, ‎ ״הײנט״, ‎ 12 
מערץ ‎ 1928.‎ 

16. ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ (שטריכן) ‎ —  י. ‎ מ. ‎ ניימאן, ‎ ״הײנט׳/‎ 
23  מערץ ‎ 1928.‎ 

17. ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ (אינטערעסאנטע ‎ פערזענליכע‎ 
זכרונות) ‎ —  ש. ‎ פעטרושקא ‎ <תד ‎ אביב!, ‎ ״הײנט״ ‎ 25 
מערץ ‎ 1928.‎ 

18. ‎ נפטר ‎ געווארן ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ זצ״ל, ‎ "דער‎ 
יוד״■ ‎ ווארשא ‎ 12  מערץ ‎ 1928.‎ 

19. ‎ נאך ‎ דער ‎ פטירה ‎ פון ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ זצ״ל. ‎ "דער‎ 
יוד״, ‎ 12  מערץ ‎ 1928.‎ 

20. ‎ די ‎ אימפאזאנטע ‎ לוויה ‎ פון ‎ אסטראווצער ‎ רבין ‎ זצ״ל,‎ 
״דער ‎ יוד״, ‎ 13  מערץ ‎ 1928.‎ 

21. ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ זצ״ל ‎ (שטריכן ‎ צו ‎ זיין ‎ כאראק־‎ 
טעריסטיק), ‎ ״דער ‎ יוד״, ‎ 16  מערץ, ‎ 23  מערץ ‎ 1928.‎ 

22. ‎ פטירת ‎ הרב־ ‎ מאוסטרובצה, ‎ ״הצפירה״, ‎ וורשה, ‎ 12 
למרץ ‎ 1928.‎ 


107 


הגאול ‎ דכי ‎ מאיר־יחיאל ‎ הלױ ‎ רלשימול ‎ זצ״ל‎ 

23. ‎ האדמו״ר ‎ רבי ‎ יחיאל ‎ מאיר ‎ הלוי ‎ זצ״ל ‎ מאוסטרובצה‎ 
"ההד", ‎ ירושלים. ‎ שנה ‎ שלישית ‎ תרפ״ח, ‎ גליון ‎ ז.‎ 

24. ‎ עת ‎ ספוד ‎ —  הרב ‎ הגאון ‎ הקדוש ‎ שר ‎ התורה ‎ וכו׳‎ 
האדמו״ר ‎ מאוסטריבצה ‎ איננו ‎ —  מאת ‎ הרב ‎ שמואל‎ 
אהרן ‎ הלוי ‎ פרדס, ‎ "הפרדס", ‎ קובץ ‎ חדשי ‎ רבני,‎ 
שיקאגו, ‎ תרפ״ח. ‎ חוברת ‎ ב׳, ‎ עמ. ‎ 1—4.‎ 

25. ‎ דיךתורה, ‎ מאה ‎ יהושע ‎ אלטמן, ‎ "הדואר". ‎ ניו־יורק,‎ 
לח ‎ (א' ‎ תקצט).‎ 

26. ‎ נאך ‎ דאטן ‎ וועגן ‎ די ‎ פאלקסטימלעכע ‎ אויפפירונגען‎ 
פונעם ‎ רבי ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ פון ‎ יאסקע ‎ אפטער,‎ 
"אסטראווצע". ‎ בוענאס ‎ אײרעם ‎ (ארגענטינע) ‎ 1949 
ז. ‎ 30—32.‎ 

27. ‎ א  שבח ‎ דעם ‎ אלטן ‎ אסטראווצער ‎ צדיק ‎ ז״ל ‎ —  פון‎ 
יחזקאל ‎ וויינבערגער, ‎ ״אסטראװצע״• ‎ בוענאס־אײרעס‎ 
1949, ‎ ז. ‎ 33 —34.‎ 

28. ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ זדערציילונג) ‎ —  י. ‎ אפאטאשו ‎ !עם‎ 
תמונתו) ‎ ״אסטראװצע״, ‎ בוענאס־איירעס, ‎ 1949, ‎ ז.‎ 
105—110.‎ 

29. ‎ עשור ‎ להסתלקות ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ זצ״ל ‎ — 
הרב ‎ ש. ‎ ז. ‎ זוין, ‎ "הציפה", ‎ תל־אביב, ‎ אדר ‎ א׳ ‎ תרצ״ח.‎ 

30. ‎ דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי ‎ אלס ‎ קאנדידאט ‎ אייף ‎ לובליגער‎ 
רבנות, ‎ ׳,לובלין" ‎ לנ. ‎ שמן, ‎ טורונטו‎ —קנדה, ‎ עט.‎ 
89—90, ‎ 488,‎ 

31. ‎ רבי ‎ מאיר ‎ ־היא'‘. ‎ ,.אמאליקע ‎ דירות" ‎ פץ ‎ אליעזר‎ 
קופפערמאן, ‎ ייו־־ודק, ‎ 1955■ ‎ ז. ‎ 219—229.‎ 

32. ‎ זכרונות ‎ און ‎ בילדער, ‎ "גייע ‎ און ‎ אלטע ‎ חיים" ‎ פון ‎ מלכה‎ 
אפלבוים, ‎ ריא ‎ דע ‎ זשאנעירא ‎ 1955. ‎ ז. ‎ 219—229,‎ 

33. ‎ זכרונות ‎ פון ‎ מילד ‎ שטעטל, ‎ "נייע ‎ און ‎ אלטע ‎ היים"‎ 
פון ‎ מלכה ‎ אפ^ביים, ‎ ריא ‎ דע ‎ זשאגעירא ‎ 1955, ‎ ז.‎ 
81—82.‎ 

34. ‎ נוסח ‎ אסטראווצע. ‎ "דא0 ‎ געזאנג ‎ פון ‎ חסידות", ‎ פץ ‎ נ.‎ 
שמן, ‎ צווייטער ‎ באנד, ‎ בוענאס־איירעס, ‎ 1959, ‎ ז.‎ 
127—138.‎ 

35. ‎ תולדות ‎ האדמו״ר ‎ מאוסטרובצה, ‎ "בית ‎ מאיר", ‎ קובץ‎ 
תלמודי־פלפולי, ‎ בעריכת ‎ חיים ‎ יצחק ‎ וואלגעלערנטער‎ 
הי״ו, ‎ חוברת ‎ ד, ‎ תרצ״ו, ‎ שבת־אדר, ‎ עמ. ‎ ג —ט.‎ 

36. ‎ "עומר ‎ מן ‎ כולל ‎ קץ ‎ הפלאות ‎ על ‎ הגאולה ‎ העתידה,‎ 
לקוטי ‎ אומר ‎ ודברי ‎ קודש ‎ מהאדמו״ר ‎ מאוסטרובצה"‎ 

וכר, ‎ מחוברים ‎ ע״י ‎ מאיר ‎ נאמבערג ‎ מזוואלין, ‎ ווארשא,‎ 
תרע״ב.‎ 

37. ‎ "אור ‎ הגנוז" ‎ להאדמו״ר ‎ מאוסטרובצה, ‎ פיוטרקוב,‎ 
תרפ״ח, ‎ בספר ‎ "ויקהל ‎ משה", ‎ דרשות ‎ לשבתות ‎ ולרג¬‎ 
לים, ‎ מאת ‎ משה ‎ האלטער.‎ 

38. ‎ הספר ‎ "עמודי ‎ שש" ‎ על ‎ הרה״ג ‎ מאוסטרובצה ‎ מאת‎ 
הרב ‎ משה ‎ האלטער, ‎ פיוטרקוב, ‎ תרפ״ט.‎ 


39. ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ זצ״ל ‎ מאוסטרובצה, ‎ מאת ‎ י. ‎ י.‎ 
בוימינגר, ‎ "הצופה" ‎ יז ‎ אדר ‎ תש״ה.‎ 

40. ‎ אוסטרובצי‎ :  בית ‎ צדיקים ‎ הולצשטיק, ‎ קונטרס ‎ "שם‎ 
ושארית" ‎ מאת ‎ הרב ‎ לוי ‎ הלוי ‎ גרוסמן, ‎ תל־אביב,‎ 
תש״ג, ‎ עמ. ‎ י/‎ 

41. ‎ שושלת ‎ אוסטרובצה ‎ (הלשטוק), ‎ "ספר ‎ האדמו״רים"‎ 
מאת ‎ יצחק ‎ אלפסי, ‎ הוצאת ‎ "אריאל", ‎ תל־אביב, ‎ תשכ״א,‎ 

עמ. ‎ 106.‎ 

42. ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ מאוסטרובצה, ‎ "מדור ‎ דור" ‎ מאת ‎ מ.‎ 
ליפסון, ‎ כרך ‎ שלישי, ‎ הוצאת ‎ ״דורות״, ‎ מס. ‎ 1876,‎ 
1931, ‎ 1932, ‎ 2463.‎ 

43. ‎ אסטראווצע ‎ א  שטאט ‎ פון ‎ חסידים. ‎ למדנים ‎ און ‎ רעווא־‎ 
לוציאגערן, ‎ "בית ‎ הכנסת ‎ הגדול ‎ אנשי ‎ אסטראווצע",‎ 
טאראנטא, ‎ 1950.‎ 

44. ‎ קליינע ‎ עפיזאדן ‎ פון ‎ אסטראווצע ‎ ״בית ‎ הכנסת ‎ הגדול‎ 
אנשי ‎ אסמראווצע". ‎ טאראנטע, ‎ 1950.‎ 

45. ‎ זכרינות ‎ פון ‎ אסטראווצע, ‎ פון ‎ מעגדל ‎ הארטשטיין,‎ 
"ביח ‎ הכנסת ‎ הגדול ‎ אנשי ‎ אסטראווצע", ‎ שאראנטא,‎ 
1950.‎ 

46. ‎ אסטראוױעץ־אסטראװצע‎ :  אין ‎ ג. ‎ שמן׳ס ‎ ארטיקל‎ : 
דרייסיק ‎ יאר ‎ אסטראווצער ‎ סאסייטי, ‎ ״אסטראװצער‎ 
סו־יעריקער ‎ יוביליי־בוך״, ‎ טאראנטא. ‎ 1954.‎ 

47. ‎ איה ‎ תולדות ‎ יעקב; ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ מאוסטרובצה,‎ 
"הצופה", ‎ יט ‎ כסליו ‎ תשי״ז.‎ 

48. ‎ מים ‎ שלנו, ‎ מרבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ מאוסטרובצה,‎ 
"הצופה". ‎ יד ‎ ניסן. ‎ תשב״א.‎ 

49. ‎ שלושה ‎ אנשים, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה",‎ 
יד ‎ מרחשון ‎ תשכ״א.‎ 

50. ‎ על ‎ שמיני ‎ עצרת. ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה",‎ 
בא ‎ תשרי ‎ תשט״ז,‎ 

51. ‎ על ‎ פסוק ‎ כל ‎ זהב ‎ התרומה, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה,‎ 
"הצופה", ‎ כב ‎ תמוז ‎ תשי״ד.‎ 

52. ‎ על ‎ אבא ‎ אברהם, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה"‎ 
בו ‎ חשוון ‎ תשט״ז.‎ 

53. ‎ מקוה ‎ מים, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה", ‎ כד‎ 
אדר ‎ ב׳ ‎ תשכ״ב.‎ 

54. ‎ לא ‎ יסור ‎ שבט ‎ מיהודה, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה,‎ 
"הצופה", ‎ טו ‎ טבת ‎ תשט״ז.‎ 

55. ‎ ויחי ‎ יעקב, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה",‎ 
יא ‎ טבת ‎ תשי״ח.‎ 

56. ‎ לכם ‎ בעצרת, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ ב  סיון‎ 
תשכ״א.‎ 

57. ‎ ויקרא ‎ אל ‎ משה, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ כט ‎ אדר‎ 
תשי״ח.‎ 


108 


ספר ‎ אופטרוגצה‎ 


58. ‎ ארבע ‎ מאות ‎ שקל׳ ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ כו‎ 
חשוון ‎ תש״ך.‎ 

59. ‎ יומא ‎ דעצרת ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה",‎ 
א׳ ‎ סיון ‎ תש״ך.‎ 

60. ‎ לא ‎ תרצח, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה", ‎ י׳‎ 
אב ‎ תשכ״ב.‎ 

61. ‎ יהודה ‎ אתה ‎ יודוך, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה,‎ 
,׳הצופה", ‎ כד ‎ כסליו ‎ תש״ך.‎ 

62. ‎ כי ‎ גנוב ‎ גונבתי, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה",‎ 
ט׳ ‎ תשרי ‎ תשכ״א.‎ 

63. ‎ בעשור ‎ לחודש, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאומטרובצה, ‎ "הצופה",‎ 
ט׳ ‎ תשרי ‎ תשכ״א.‎ 

64. ‎ ואחרי ‎ כן ‎ יצא ‎ אחיו, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה,‎ 
"הצופה", ‎ ג׳ ‎ כסליו ‎ תשט״ז.‎ 

65. ‎ והכסיל ‎ בחושך, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה",‎ 
יט ‎ תשרי ‎ תשכ״ב.‎ 

66. ‎ איש ‎ מצרי, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה", ‎ כב‎ 
טבת ‎ תשכ״ג.‎ 

67. ‎ מהרי ‎ שלש ‎ סאה ‎ קמח, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה,‎ 
"הצופה", ‎ יט ‎ חשוון ‎ תשט״ז.‎ 

68. ‎ ויחפרו ‎ באר ‎ אחרת, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה,‎ 
"הצופה", ‎ כח ‎ חשוון ‎ תשי״ז.‎ 

69. ‎ ורחץ ‎ בשרו ‎ במים, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה,‎ 
"הצופה", ‎ מ׳ ‎ ניסן ‎ תשכ״ב.‎ 

70. ‎ ירק ‎ בפניה, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה", ‎ יג‎ 
אייר ‎ תשכ״ב.‎ 

71. ‎ לא ‎ יסור ‎ שבט ‎ מיהודה, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה,‎ 
"הצופה", ‎ י, ‎ טבת ‎ תשי״ז.‎ 

72. ‎ אדוני ‎ זקן, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה" ‎ י״ט‎ 
מרחשוון ‎ תשכ״ג.‎ 

73. ‎ שלושה ‎ אנשים, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה",‎ 
יז ‎ מרחשוון ‎ תשכ״ב.‎ 

74. ‎ אין ‎ כאלקינו, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה, ‎ "הצופה",‎ 
יב ‎ אב ‎ תשי״ז.‎ 

75. ‎ עפ״י ‎ ויקרא ‎ אל ‎ משה, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה,‎ 
"הצופה", ‎ ב׳ ‎ גיסן ‎ תשט״ו.‎ 

76. ‎ עפ״י ‎ דרשי ‎ ה, ‎ בהמצאו, ‎ מדברי ‎ רמ״י ‎ מאוסטרובצה,‎ 
"הצופה", ‎ כט ‎ אלול ‎ תשט״ו.‎ 

77. ‎ זכרונות‎ :  ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ מאוסטרובצה, ‎ שערים,‎ 
יט ‎ אדר ‎ תש״ך, ‎ תשכא, ‎ תשכב.‎ 

78. ‎ זכרונות: ‎ ר׳ ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ מאוסטרובצה, ‎ המודיע, ‎ ב׳‎ 
ניסן ‎ תשי״א; ‎ יט ‎ אדר ‎ תשי״ב.‎ 


79. ‎ האוסטרובצאי‎ (סיפור), ‎ י. ‎ אופטושו, ‎ "הצופה" ‎ כ׳ ‎ אלול,‎ 
תרצ״ח.‎ 

80. ‎ הרב ‎ יחזקאל ‎ האלשטוק ‎ —  האדמו״ר ‎ מאוסטרובצה:‎ 
העיר ‎ והרבי, ‎ הרב ‎ נעשה ‎ לאדמו״ר, ‎ בנו ‎ יחידו ‎ של‎ 
הרבי ‎ מאוסטרובצה, ‎ רבנות ‎ ראשונה ‎ באינווולודז, ‎ רב¬‎ 
נות ‎ שניה ‎ בנאשלסק, ‎ רב ‎ ואדמו״ר ‎ באוסטרובצה,‎ 

דרכו ‎ של ‎ ר׳ ‎ יחזקאלה, ‎ בימי ‎ הזעם ‎ והשואה, ‎ "אלה‎ 
אזכרה״, ‎ כרך ‎ רביעי, ‎ עמודים ‎ 47—57.‎ 

81. ‎ כך ‎ נרצח ‎ האדמו״ר ‎ מאוסטרובצה ‎ —  י. ‎ וורוצלבסקי.‎ 
"הצופה", ‎ ו׳ ‎ כסליו ‎ תשכ״א.‎ 

82. ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ אלימלך ‎ האלשטוק ‎ —  גאשלסק: ‎ תולדותיו,‎ 
שושלת ‎ אוסטרובצה, ‎ הרבנות ‎ בנאשלסק, ‎ רודף ‎ צדקה‎ 
וחסד, ‎ נגדע ‎ עץ ‎ באבו ‎ "אלה ‎ אזכרה", ‎ אוסף ‎ תולדות‎ 
קדושי ‎ תש‎ —תשג, ‎ כרך ‎ שלישי, ‎ ניו־יורק, ‎ תשי״ט,‎ 

עמ. ‎ 117—121.‎ 


האב ‎ —  האדמו״ר ‎ הגאון ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ הלוי ‎ זצ״ל‎ 


חיים ‎ ש. ‎ פלמרן‎ 

האדמו״ר ‎ רבי ‎ יחזקאל ‎ -  אחרון ‎ רבני ‎ אוסטרובצה‎ 


רבי ‎ יחזקאל׳י, ‎ הרבי ‎ השני ‎ מאוסטרובצה, ‎ דומה ‎ היה‎ 
לאביו ‎ הגדול ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל. ‎ גם ‎ בזיו־פניו ‎ וגם ‎ בהלי־‎ 
כותיו־בקודש, ‎ הליכות ‎ גאון ‎ וצדיק, ‎ בלטו ‎ הקווים ‎ המשותפים‎ 
של ‎ האב ‎ והבן. ‎ גדלותו ‎ התורנית ‎ מצאה ‎ לה ‎ כלי־ביטוי‎ 
בישיבה ‎ הגדולה ‎ "בית ‎ מאיר" ‎ שיסד ‎ לזכר ‎ אביו. ‎ בתור‎ 
מנהיג ‎ מורם־מעם ‎ וקדוש־עליון ‎ התבלט ‎ בשבתו ‎ על ‎ כסא‎ 
אביו ‎ כרבה ‎ של ‎ העיר ‎ אוסטרובצה ‎ וכאדמו״ר ‎ לעדת ‎ החסידים‎ 
הגדולה.‎ 

בדרשתו ‎ הראשונה ‎ שהשמיע ‎ אחרי ‎ הכתרתו, ‎ הזכיר‎ 
הרבי ‎ את ‎ סיפור ‎ חז״ל‎ :  "בית ‎ מדרשו ‎ של ‎ רבי ‎ אליעזר ‎ היה‎ 
עשוי ‎ כמין ‎ ריס ‎ ואבן ‎ אחת ‎ היתה ‎ שם ‎ ומיוחדת ‎ לו ‎ לישיבה.‎ 


הבן ‎ —  האדמו״ר ‎ רבי ‎ יחזקאל׳ה ‎ הי״ד‎ 


פעם ‎ אחת ‎ נכנס ‎ רבי ‎ יהושע ‎ והתחיל ‎ נושק ‎ אותה ‎ האבן‎ 
ואמר‎ :  האבן ‎ הזאת ‎ דומה ‎ להר ‎ סיני". ‎ במקום ‎ הזה, ‎ הוסיף‎ 
הרבי, ‎ עמד ‎ אבי ‎ הגדול ‎ להורות ‎ תורה ‎ לעמו ‎ והרי ‎ זה‎ 
כמעמד ‎ הר ‎ סיני ‎ —  איך ‎ אעיז ‎ ואינני ‎ ראוי ‎ לעמוד ‎ במקום‎ 
קדוש ‎ כזה?!...‎ 

קהל ‎ האלפים ‎ שהאזין ‎ לדברו ‎ נפעם ‎ ונרגש. ‎ הרושם‎ 
היה ‎ כביר. ‎ הכל ‎ הרגישו ‎ ברגע ‎ זה ‎ שרבי ‎ יחזקאל׳י ‎ ראוי‎ 
למלא ‎ מקום ‎ אביו.‎ 

בקולות ‎ וברקים‎ 

מתפלל ‎ היה ‎ רבי ‎ יחזקאל׳י ‎ בהתלהבות ‎ גדולה, ‎ בשפיכת־‎ 
לב ‎ ונפש ‎ כמים. ‎ מספרים ‎ עליו: ‎ פעם, ‎ בשהותו ‎ באוטבוצק,‎ 
נאות־הקיט ‎ שליד ‎ ווארשה, ‎ התפלל ‎ בקול ‎ אדיר ‎ ובוקע‎ 
שחקים, ‎ שהרעיד ‎ את ‎ הלבבות. ‎ פנה ‎ אליו ‎ רבי ‎ חיים ‎ פוזנר,‎ 
מרבני ‎ ווארשה, ‎ ואמר‎ :  מדוע ‎ תפילתו ‎ של ‎ מר ‎ בקולי ‎ קולות,‎ 
ואילו ‎ אני ‎ מתפלל ‎ בשקט?‎ 
ענה ‎ לו ‎ רבי ‎ יחזקאל׳י:‎ 

—  כבודו ‎ מתפלל ‎ לעצמו, ‎ לכן ‎ יכול ‎ הוא ‎ להנמיך ‎ את‎ 
קולו, ‎ ואילו ‎ מגרוני ‎ בוקעים ‎ קולות ‎ של ‎ יהודים ‎ למאות,‎ 
המתחננים ‎ כי ‎ אתפלל ‎ עבורם.., ‎ מה, ‎ איפוא, ‎ כל ‎ פלא ‎ אם‎ 
אני ‎ שואג ‎ בקול?...‎ 

בימי ‎ עברה ‎ וזעם‎ 

את ‎ דגל ‎ החסידות ‎ נשא ‎ הרבי ‎ מאוסטרובצה ‎ ברמה ‎ עד‎ 
לשנות ‎ השואה, ‎ ועד ‎ בכלל! ‎ הוא ‎ לא ‎ שינה ‎ מעבודתו ‎ הקדושה,‎ 
גם ‎ על ‎ סף ‎ הכליון ‎ ממש.‎ 

בעיני־רוחו ‎ חזה ‎ את ‎ מוראות ‎ השואה ‎ עוד ‎ בראשית‎ 
ניצניה, ‎ ולא ‎ נתפס ‎ לאשליות. ‎ עוד ‎ בטרם ‎ לבשו ‎ מבצעי*‎ 
ההשמד ‎ של ‎ הנאצים ‎ ממדים ‎ רציניים ‎ ניבא ‎ הרבי ‎ כי ‎ גזר־‎ 
דינה ‎ של ‎ יהדות ‎ פולין ‎ נחתם ‎ לשבט. ‎ הוא ‎ ניבא ‎ גם ‎ לתבוסתו‎ 
של ‎ היטלר. ‎ באחת ‎ משיחותיו ‎ האחרונות ‎ עם ‎ חסידיו, ‎ אמר‎ 
הרבי ‎ את ‎ הדברים ‎ הבאים, ‎ כפי ‎ שנמסרו ‎ על ‎ ידי ‎ אחד‎ 
ממקורביו, ‎ מר ‎ רובינסון ‎ באמריקה.‎ 

הרבי ‎ אמר: ‎ "יודע ‎ אנכי ‎ כי ‎ הצורר ‎ ינחול ‎ בסופו‎ 
של ‎ דבר ‎ מפלה ‎ גדולה. ‎ אך ‎ ירא ‎ אנכי, ‎ כי ‎ גזר־הדין ‎ שלנו,‎ 
של ‎ יהודי ‎ פולין, ‎ כבר ‎ נחתם ‎ לרעה. ‎ אינני ‎ מתפלל ‎ יותר‎ 
עבורנו, ‎ אני ‎ מתפלל ‎ בעד ‎ אחינו ‎ בני ‎ ישראל ‎ באמריקה‎ 
ובארץ ‎ ישראל. ‎ חוששני ‎ שיהודי ‎ אירופה ‎ אבודים ‎ כבר,‎ 
אך ‎ עלינו ‎ לתפלל ‎ שיהודים ‎ ממקומות ‎ אחרים ‎ יבלו ‎ את‎ 
הרשע. ‎ שייכרת ‎ עמלק ‎ זה ‎ עוד ‎ בטרם ‎ יספיק ‎ להגיע ‎ אל‎ 
אחינו ‎ ואחיותינו ‎ מעבר ‎ לאוקיינוס"!...‎ 


110 


ספר ‎ א  ו  ס  ט  ד  ו  ב  צ  ה 


במצור ‎ ובמצוק‎ 

בפרוץ ‎ השואה ‎ :מצא ‎ הרבי ‎ בנווה־הקיץ ‎ של ‎ אוטבוצק‎ 
לתקופת־נופש. ‎ מיד ‎ נחפז ‎ לשוב ‎ לאוסטרובצה, ‎ כי ‎ לבו‎ 
לא ‎ נתנו ‎ להיפרד ‎ מבני ‎ קהילתו ‎ ואמר ‎ לחלוק ‎ אתם ‎ גורל.‎ 

יהודי ‎ אוסטרובצה, ‎ שאהבוהו ‎ אהבת־נפש. ‎ נצרו ‎ עליו‎ 
כעל ‎ אישון־עינם. ‎ השיגו ‎ עבורו ‎ דירה ‎ מוסתרת ‎ היטב• ‎ שם ‎ ישב‎ 
על ‎ התורה ‎ ועל ‎ העבודה ‎ בלי ‎ הפסק. ‎ אפילו ‎ שכרו ‎ בשבילו‎ 
אנשי־משמר ‎ מזויינים, ‎ שהוליכו ‎ אותו ‎ בכל ‎ ערב־שבת‎ 
למקוה. ‎ בדירתו ‎ המוסתרת ‎ סידר ‎ "מנין" ‎ מיוחד. ‎ כל ‎ זה‎ 
נמשך ‎ עד ‎ לטבח.‎ 

מחזה ‎ קורע־לבבות ‎ התרחש ‎ יומיים ‎ לפני ‎ הטבח ‎ הגדול‎ 
בקיץ ‎ תש״ג, ‎ כאשר ‎ הרבי ‎ ועדתו ‎ יצאו ‎ להטמין ‎ את ‎ ספרי‎ 
התורה ‎ בבית־העלמין ‎ העתיק ‎ ונפרדו ‎ ביללות ‎ מקבר ‎ רבם‎ 
האהוב, ‎ האדמו״ר ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ זצ״ל.‎ 

בניסי־ניסים ‎ ניצל ‎ הרבי ‎ מטבח־המונים ‎ אכזרי ‎ זה.‎ 
אחרי־כן ‎ עבר ‎ מיד ‎ בחשאי־חשאין ‎ לצויזמיר. ‎ ישם ‎ התכונן‎ 
לעקידה ‎ הנוראה. ‎ עדת ‎ יהודים ‎ דוויה ‎ שהצטופפה ‎ סביבו,‎ 
שאבה ‎ ממנו ‎ חיות ‎ ועידוד ‎ ברגעים ‎ האחרונים.‎ 

על ‎ קידוש ‎ השם‎ 

מספר ‎ עד ‎ הראייה, ‎ אהרן ‎ פרידנטל, ‎ על ‎ שעותיו ‎ האח¬‎ 
רונות ‎ של ‎ הרבי ‎ בצויזמיר.‎ 

—  היה ‎ זה ‎ בימים ‎ הראשונים ‎ של ‎ חודש ‎ טבת, ‎ לשנת‎ 
תש״ג. ‎ במשרדי ‎ ה״יודנראט" ‎ הופיעו ‎ ראשי ‎ הגיסטאפו ‎ ודרשו‎ 
להסגיר ‎ לידיהם ‎ את ‎ הרבי ‎ מאוסטרובצה, ‎ עד ‎ השעה ‎ 12 
בצהרים, ‎ אחרת ‎ הם ‎ יתנקמו ‎ בכל ‎ יהודי ‎ העיר. ‎ הם ‎ קראו‎ 
לו: ‎ ״דער ‎ וואונדער־ראביי ‎ פון ‎ אוסטראװיץ״ ‎ (״עושה־הנפ״‎ 
לאות ‎ מאוסטרובצה").‎ 


הצו ‎ של ‎ הגיסטאפו ‎ עורר ‎ בהלה ‎ גדולה ‎ בעיר. ‎ הכל‎ 
רצו ‎ להציל ‎ את ‎ הרבי, ‎ להסתירו, ‎ להבריחו ‎ או ‎ לפדותו‎ 
תמורת ‎ שוחד ‎ וכופר־נפש.‎ 

אולם ‎ הרבי ‎ ביקש ‎ להתפלל. ‎ התעטף ‎ בטלית־ותפילין‎ 
*שפך ‎ צקון ‎ לחשו ‎ בפגי ‎ קונו. ‎ טבל ‎ במקוה ‎ ולבש ‎ קיטל ‎ לבן.‎ 
ברגע ‎ האחרון ‎ ניסו ‎ יהודים ‎ להסתכן ‎ ולהכריחו ‎ לצד ‎ הארי‎ 
שיל ‎ הגיטו, ‎ אולם ‎ הרבי ‎ התנגד ‎ לכד. ‎ חלילה ‎ לי, ‎ אמר ‎ לסכן‎ 
את ‎ חייהם ‎ של ‎ 30  אלף ‎ יהודי ‎ העיר. ‎ אם ‎ אברח ‎ יתנקמו ‎ בהם‎ 
הנאצים, ‎ מוטב ‎ שאהיה ‎ קרבן־הקהל, ‎ ולא ‎ להיפך‎ ! 

כשהופיעו ‎ המרצחים ‎ לקחת ‎ את ‎ הרבי, ‎ אמר ‎ להם‎ :  "כבר‎ 
עידן ‎ ועידנים ‎ שאגי ‎ מצפה ‎ לזכיה ‎ זו, ‎ הריני ‎ מוכן ‎ ומזומן!".‎ 
20  יהודים ‎ פנו ‎ אל ‎ ראש ‎ הגיסטאפו ‎ בבקשה ‎ מזעזעת: ‎ הם‎ 
מוכנים ‎ למסור ‎ חייהם ‎ בכדי ‎ להציל ‎ את ‎ הרבי‎ !  אך ‎ הרשע‎ 
המרושע ‎ פרץ ‎ בצחוק ‎ שטני‎ :  טוב ‎ מאוד‎ !  תמותו ‎ ביחד‎ 
עם ‎ הרבי!‎ 

הוא ‎ ציווה ‎ לז׳נדרמים ‎ הנאציים ‎ לתפוס ‎ את ‎ 20  היהודים,‎ 

אחר ‎ פקד ‎ להעמיד ‎ את ‎ הרבי ‎ בככר ‎ בית־הכגסת ‎ מול ‎ הקיר,‎ 
ואחרי ‎ שהמיתו ‎ ביריות ‎ פקד ‎ על ‎ 20  היהודים ‎ לקברו ‎ בבית־‎ 
העלמין ‎ ולחפור ‎ גם ‎ לעצמם ‎ קבר, ‎ שלתוכו ‎ נורו ‎ כעבור‎ 
שעות ‎ ספורות.‎ 

ברגע ‎ האחרון, ‎ מספר ‎ עד־הראיה, ‎ כשהרוצח ‎ כיוון ‎ את‎ 
אקדחו ‎ אל ‎ הרבי, ‎ קידש ‎ וטיהר ‎ רבי ‎ יחזקאל׳י ‎ את ‎ עצמו‎ 
בסילודין ‎ וקרא ‎ בגאון ‎ ובעוז: ‎ "שמע ‎ ישראל ‎ ה׳ ‎ אלקינו‎ 
ה׳ ‎ אחד!"‎ 

כה ‎ עלה ‎ הכורת ‎ על ‎ חסידות ‎ אוסטרובצה ‎ המעטירה,‎ 
שעלתה ‎ בלהבות־קודש ‎ השמימה.‎ 


רבי ‎ יחזקאל ‎ בימי ‎ הזעם ‎ והשואה‎ 


כשפרצה ‎ מלחמת ‎ העולם ‎ השנייה, ‎ נמצא ‎ מרן ‎ הגה״ק ‎ ר׳‎ 
יחזקאל׳ה ‎ זצ״ל ‎ בדרך ‎ מקרה ‎ בוארשה ‎ הבירה, ‎ שם ‎ עברו‎ 
עליו ‎ ימים ‎ קשים ‎ של ‎ הפצצות ‎ קשות ‎ ושל ‎ רעב ‎ ומחסור.‎ 
בקיץ ‎ של ‎ שנת ‎ ת״ש ‎ עלה ‎ בידי ‎ חסידיו ‎ להעבירו ‎ לאוסטרוב־‎ 
צה ‎ במכונית ‎ של ‎ "עזרה ‎ ראשונה". ‎ חשש ‎ הרבי ‎ לדור ‎ בביתו‎ 
ועבר ‎ לגור ‎ בבית ‎ בנו ‎ בכורו ‎ הרב ‎ הצעיר ‎ ר׳ ‎ יעקיל׳ה.‎ 

על ‎ אף ‎ הסכנה ‎ המיוחדת ‎ הצפויה ‎ לחרדים ‎ בעלי ‎ זקן‎ 
ופיאות ‎ להיראות ‎ ברחובות ‎ העיר, ‎ מתאספים ‎ היו ‎ בדירת‎ 
הרבי ‎ חסידים ‎ רבים ‎ ובשבתות ‎ היה ‎ עורך ‎ שולחן ‎ ומשמיע‎ 
דברי ‎ תורה. ‎ אך ‎ אפשר ‎ היה ‎ לראות ‎ כמה ‎ הוא ‎ מתייסר‎ 
ביסורים ‎ על ‎ שאיננו ‎ יכול ‎ לעבוד ‎ את ‎ השם ‎ כראוי ‎ ובקול‎ 


רם ‎ כפי ‎ שנהג ‎ בעבר, ‎ מחשש ‎ שמא ‎ יישמעו ‎ הדברים ‎ בחוץ.‎ 

הרבי ‎ ■סרב ‎ לקיים ‎ מגע ‎ כלשהו ‎ עם ‎ ה״יודנראט". ‎ כמעט‎ 
כל ‎ חברי ‎ ־"יודנראט" ‎ באוסטרובצה ‎ היו ‎ פשוטי ‎ עם, ‎ אבל‎ 
למרות ‎ זאת ‎ נהגו ‎ כבוד ‎ ברבי, ‎ והמציאו ‎ לו ‎ משכורתו‎ 
כמקודם. ‎ משכורת ‎ זו ‎ לא ‎ הספיקה ‎ מחמת ‎ רבוי ‎ הצרכים, ‎ כי‎ 
בניו ‎ הרבנים ‎ עם ‎ משפחותיהם ‎ נמלטו ‎ ממושבותיהם ‎ מחמת‎ 
המציק ‎ והגיעו ‎ אל ‎ אביהם ‎ לאוסטרובצה. ‎ מקורבי ‎ הרבי‎ 
השתדלו ‎ לעזור ‎ לו ‎ בכל ‎ אשר ‎ מצאה ‎ ידם, ‎ אך ‎ זה ‎ לא ‎ הספיק.‎ 
ומרן ‎ ז״ל ‎ שרגיל ‎ היה ‎ להתנהג ‎ בהרחבה ‎ התחיל ‎ לחיות ‎ חיי‎ 
צמצום ‎ ודחק.‎ 

בשורות ‎ איוב ‎ שהגיעו ‎ אליו ‎ מכל ‎ עבר ‎ דיכאו ‎ את‎ 


הרכ ‎ ידאדמו״ר ‎ רב• ‎ ידזלןאל ‎ הלוי ‎ די״ד‎ 


111 


רוחו, ‎ הוא ‎ התהיל ‎ לצום ‎ ולהרבות ‎ בתפילה ‎ וניכר ‎ היה ‎ בו‎ 
כי ‎ זקנה ‎ קפצה ‎ עליו. ‎ לא ‎ יצא ‎ מפתח ‎ ביתו, ‎ שם ‎ לילות ‎ כימים‎ 
בלימודיו ‎ ובתפילותיו ‎ ובבכיותיו ‎ על ‎ שבר ‎ בת־עמו.‎ 

והנה ‎ התקרבה ‎ שנת ‎ תש״ב ‎ מצב ‎ היהודים ‎ הלך ‎ ורע‎ 
מיום ‎ ליום. ‎ מקורביו ‎ של ‎ הרבי ‎ נמנעו ‎ מלספר ‎ לו ‎ את ‎ כל‎ 
האמת ‎ המרה ‎ כדי ‎ לא ‎ להוסיף ‎ צער ‎ על ‎ צערו. ‎ חדשים‎ 
אחדים ‎ לפני ‎ ה״אוסזידלונג" ‎ של ‎ יהודי ‎ אוסטרובצה ‎ התחילו‎ 
יהודי ‎ המקום ‎ משתדלים ‎ להשיג ‎ ״כרטיסי־עבודה״ ‎ בכדי‎ 
להנצל ‎ מן ‎ הגירוש ‎ שפירושו ‎ היה ‎ השמדה.‎ 

היה ‎ לי ‎ מקום ‎ עבודה ‎ במפעלי ‎ "הרמן ‎ גרינג״ ‎ וביום‎ 
ז׳ ‎ דחול ‎ המועד ‎ סוכות ‎ תש״ג ‎ בטרם ‎ יצאתי ‎ לעבודה ‎ נכנסתי‎ 
אל ‎ הרבי ‎ כי ‎ גרתי ‎ בשכנותו. ‎ כשראה ‎ אותי ‎ מרן ‎ ר׳ ‎ יחזקאל׳ה‎ 
בלבושי ‎ הקצר ‎ נאנח ‎ קשות ‎ ואמר ‎ "האם ‎ אתה ‎ הולך ‎ לעבודה,‎ 
איך ‎ זה? ‎ הלא ‎ אישפוזא ‎ שלך ‎ אהרן ‎ היום, ‎ גם ‎ הילולא ‎ של ‎ זקנך‎ 
היוד ‎ הקדוש ‎ היום ‎ מוטב ‎ שתשאר ‎ אצלי. ‎ אף ‎ שיראתי‎ 
להפסיד ‎ את ‎ מקום ‎ העבודה ‎ שלי ‎ נשמעתי ‎ להרבי ‎ ונשארתי‎ 
אותו ‎ היום ‎ בביתו.‎ 

ימי ‎ הגירוש ‎ האיומים ‎ התקרבו, ‎ הרבי ‎ ובני ‎ משפחתו‎ 
שלא ‎ היו ‎ להם ‎ כרטיסי־עבודה ‎ הסתתרו ‎ במרתף. ‎ יומיים ‎ אחרי‎ 
הגירוש, ‎ בא׳ ‎ דראש ‎ חידש ‎ מרחשוון ‎ תש״ג, ‎ היציאו ‎ אנשי‎ 
המשטרה ‎ היהודית ‎ גם ‎ אד. ‎ הרבי ‎ ומשפחתי ‎ ל"‎ יודנראט‎ 
פלאטץ", ‎ במקום ‎ שבו ‎ אמרו ‎ לחלק ‎ מקומות־עבידה ‎ ליהודים‎ 
"הבלתי ‎ ליגאליים". ‎ בתחבולה ‎ זי ‎ הוני ‎ הנאצים ‎ ימ״ש ‎ יחידים‎ 
רבים ‎ לצאת ‎ ממחבאותיהם ‎ ־1מען ‎ יוכלו ‎ אחר ‎ כך ‎ לגרשם,‎ 

בדרך ‎ מקרה ‎ מוצלח ‎ עלה ‎ בידי ‎ השיטרים ‎ היהודים‎ 
להציל ‎ את ‎ הרבי ‎ ישני ‎ בניי ‎ הרב ‎ ד׳ ‎ אלימלך ‎ מנשלסק‎ 
והרב ‎ ר׳ ‎ אברהם ‎ יצחק ‎ ממונחיוב, ‎ ולהסתירם ‎ מעיני ‎ הגרמנים‎ 
עד ‎ יעבור ‎ זעם, ‎ הבן ‎ הבכור ‎ ר׳ ‎ יעקילה ‎ כבר ‎ היה ‎ לו ‎ אז‎ 
מקום ‎ עבודה ‎ בבודזכוב ‎ הסמוכה ‎ לאוסטרובצה. ‎ גם ‎ לשני‎ 
בניו ‎ הנותרים ‎ המציאו ‎ מקומות ‎ עבודה ‎ שם ‎ וכך ‎ ניצלו‎ 
לעת ‎ עתה ‎ מגירוש.‎ 

מקום ‎ עבודה ‎ שלי ‎ היה ‎ מחוץ ‎ לגיטו ‎ אך ‎ שלמתי ‎ כסף‎ 
רב ‎ לבריונים ‎ היהודים ‎ המושלים ‎ כדי ‎ להכנם ‎ לגיטו. ‎ את‎ 
ביקורי ‎ הראשון ‎ עשיתי ‎ בבית ‎ הרבי, ‎ ונזדעזעתי ‎ לראות‎ 
את ‎ מרן ‎ ר׳ ‎ יחזקאל׳ה ‎ בלי ‎ זקן ‎ ופיאות ‎ ועוטה ‎ מעיל ‎ פשוט‎ 
מעל ‎ לאדרת ‎ המשי ‎ הרבנית ‎ שלו ‎ וכובע ‎ פולני ‎ חבוש ‎ לראשו‎ 
מעל ‎ לכיפתו. ‎ המלים ‎ הראשונות ‎ שלו ‎ היו: ‎ אהרן! ‎ הרואה ‎ אתה‎ 
כיצד ‎ נראה ‎ אני? ‎ ... ‎ מאחר ‎ שלא ‎ הנחתי ‎ תפילין ‎ במשך ‎ כמה‎ 
ימים ‎ הושיט ‎ לי ‎ הרבי ‎ את ‎ הטלית ‎ והתפילין ‎ שלו ‎ ועמדתי‎ 
להתפלל ‎ תפילה ‎ קצרה. ‎ למטה ‎ חיכו ‎ לי ‎ השוטרים ‎ האוקריינים‎ 
שעמדו ‎ להחזירני ‎ לבית ‎ החרושת. ‎ עמדתי ‎ כך ‎ מתפלל ‎ תפילת‎ 
"שמונה ‎ עשרה" ‎ ושמעתי ‎ מאחורי ‎ גבי ‎ את ‎ קול ‎ אנחות ‎ הרבי‎ 
"או ‎ ואבוי! ‎ למרות ‎ כל ‎ אלה ‎ מתפללים ‎ הלאה"!... ‎ גמרתי ‎ את‎ 
תפילתי ‎ בחפזון ‎ והתחלתי ‎ להפרד ‎ מהרבי. ‎ על ‎ שאלתו ‎ משום‎ 
מה ‎ אינני ‎ מניח ‎ את ‎ תפילין ‎ דר״ת? ‎ אמרתי ‎ לו ‎ שקשה ‎ לי‎ 
ליטול ‎ עלי ‎ עול ‎ של ‎ הנחת ‎ ב׳ ‎ זוגות ‎ תפילין ‎ במקום ‎ עבודה‎ 


שלי, ‎ ועל ‎ זה ‎ ענה ‎ הרבי ‎ מתוך ‎ שברון ‎ הלב ‎ "במה ‎ אשם‎ 
רבינו ‎ תם ‎ נעביך ‎ ?״‎ 

כעבור ‎ זמן ‎ מה ‎ הצלחתי ‎ שוב ‎ לבוא ‎ לגיטו ‎ שבו ‎ נשאר‎ 
קומץ ‎ קטן ‎ של ‎ יהודים, ‎ ביניהם ‎ היו ‎ גם ‎ יהודים ‎ "בלתי‎ 
ליגליים", ‎ כלומר ‎ יהודים ‎ בלי ‎ כרטיסי־עבודה. ‎ המשטרה‎ 
היהודית ‎ סיפקה ‎ להרבי ‎ כרטיסי־עבודה ‎ אלא ‎ הוא ‎ לא ‎ הלך‎ 
לעבוד ‎ רק ‎ הסתתר ‎ בעליית ‎ גג ‎ והיה ‎ לומד ‎ ומתפלל. ‎ חיפשתיו‎ 
ומצאתיו! ‎ היה ‎ לו ‎ עמו ‎ טלית ‎ ותפילין ‎ וש״ס ‎ קטן ‎ מהוצאת‎ 
חורב. ‎ מיד ‎ התחיל ‎ משוחח ‎ עמי ‎ בדברי ‎ תורה ‎ בסוגיא ‎ של‎ 
"יאוש ‎ שלא ‎ מדעת". ‎ שאלתי ‎ אותה ‎ השאלה ‎ הנושנה ‎ שמקשה‎ 
העולם, ‎ "זו ‎ תורה ‎ וזו ‎ שכרה"? ‎ "מה ‎ אירע ‎ כאן" ‎ השיב ‎ לי‎ 
הרבי: ‎ "כל ‎ אדם ‎ יכול ‎ להבין ‎ לרוח ‎ חברו, ‎ אך ‎ אין ‎ אדם ‎ בשר‎ 
ודם ‎ יכול ‎ להבין ‎ דרכי ‎ השם ‎ יתב"/ ‎ הייתי ‎ מלא ‎ מרירות ‎ ולא‎ 
הוספתי ‎ לשאול ‎ עוד ‎ דבר.‎ 

לא ‎ יכולתי ‎ לראות ‎ בצערי ‎ ובבדידותו ‎ של ‎ מרן ‎ הרבי‎ 
שישב ‎ בודד ‎ בעליית־הקיר ‎ העזובה ‎ והעשנה, ‎ והלכתי ‎ אל‎ 
המשטרה ‎ היהודית ‎ לבקש ‎ שיסדרו ‎ לו ‎ איזו ‎ דירה ‎ קטנה,‎ 
אבל ‎ בשל ‎ ההפקרות ‎ ששררה ‎ אז ‎ בגיטו ‎ חששו ‎ רבים ‎ מלהב־‎ 
ניסו ‎ לדירתם ‎ שמא ‎ יקפיד ‎ על ‎ חילול ‎ שבת ‎ וכדומה.‎ 
כשהודעתי ‎ זאת ‎ להרבי ‎ אמר ‎ לי ‎ כי ‎ מבטיח ‎ הוא ‎ שלא ‎ יפריע‎ 
לשים ‎ בן ‎ אדם. ‎ אין ‎ את ‎ נפשו ‎ אלא ‎ פינה ‎ קטנה ‎ ומיטה ‎ כלשהי‎ 
שיוכל ‎ לשכב ‎ ולהציץ ‎ בש״ס ‎ הקטן ‎ שלו ‎ וזה ‎ הכל... ‎ אולם,‎ 
מהײתי ‎ יידע ‎ כי ‎ הרבי ‎ לא ‎ יוכל ‎ לראות ‎ בהפקרות ‎ שתביא‎ 
איתי ‎ עד ‎ דכדוכה ‎ של ‎ נפש, ‎ עשיתי ‎ מאמץ ‎ רב ‎ וסידרתי‎ 
בשביבי ‎ חדר ‎ קטן ‎ ד׳ ‎ על ‎ ד,. ‎ אכן ‎ מאושר ‎ היה ‎ במציאה ‎ זו‎ 
שמצא ‎ ואני ‎ הייתי ‎ מבשל ‎ עבורו ‎ משהו ‎ מזמן ‎ לזמן.‎ 

בהיותי ‎ בקרבת ‎ הרבי ‎ מצאתי ‎ כי ‎ הוא ‎ רוצה ‎ להאמין‎ 
שהיהודים ‎ המגורשים ‎ עדיין ‎ בחייי! ‎ נמצאים ‎ ולא ‎ עלו ‎ באש‎ 
בכבשני ‎ הגז. ‎ לא ‎ רצה ‎ להשלים ‎ עם ‎ הרעיון ‎ על ‎ גודל ‎ האסון‎ 
שקרה ‎ לאחיו ‎ בני ‎ עמו. ‎ נזכר ‎ אנכי ‎ בעובדה ‎ אחת ‎ מאותם‎ 
הימים: ‎ בגיטו ‎ אוסטרובצה ‎ התהלך ‎ נכד ‎ של ‎ הרבי ‎ מגור‎ 
(בנו ‎ של ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ יצחק ‎ מאיר ‎ אלטר ‎ חתנו ‎ של ‎ הרבי ‎ מגור).‎ 
הנכד ‎ היה ‎ נכנס ‎ אל ‎ הרבי, ‎ והרבי ‎ מצווה ‎ עלי ‎ להאכילו ‎ ואמר:‎ 
"כשארחם ‎ על ‎ נכדו ‎ של ‎ הרבי ‎ מגור ‎ אזכה ‎ שירחמו ‎ על ‎ נכדי‎ 
באשר ‎ הם ‎ שם".‎ 

עוד ‎ עובדה ‎ אחת ‎ כהוכחה ‎ לזה. ‎ בערב ‎ חנוכה ‎ תש״ז‎ 
התאמץ ‎ לחזור ‎ לכוחותיו ‎ הרוחניות ‎ וביקש ‎ ממני ‎ שאגיש ‎ לו‎ 
"פתקא". ‎ הגשתי ‎ לו ‎ פתק ‎ שעליו ‎ היה ‎ כתוב ‎ שמי ‎ לבד,‎ 
אותה ‎ שעה ‎ כבר ‎ ידעתי ‎ שאבדתי ‎ את ‎ כל ‎ בני ‎ משפחתי‎ 
ולכן ‎ העתרתי ‎ אלא ‎ על ‎ עצמי ‎ בלבד. ‎ אמר ‎ לי ‎ הרבי ‎ ז״ל ‎ מדוע‎ 
לא ‎ רשמת ‎ גם ‎ את ‎ שמות ‎ כל ‎ בני ‎ משפחתך? ‎ הוסף ‎ נא ‎ את‎ 
שם ‎ כלאחד ‎ ואחד ‎ מהם ‎ בלווית ‎ המלים ‎ "אשר ‎ הלכו ‎ בשבי"‎ 
—  אכן ‎ אין ‎ להבין ‎ דעת ‎ חכמים ‎ בשעת ‎ החורבן!‎ 

בימי ‎ חנוכה ‎ תש״ז ‎ התחילו ‎ רבים ‎ אצים ‎ לסנדומיר.‎ 

הרבי ‎ דיבר ‎ על ‎ לבי ‎ שאבוא ‎ עמו ‎ לשם, ‎ ושמה ‎ נלמד ‎ תורה‎ 
ונשכח ‎ קצת ‎ מן ‎ הצרות. ‎ לוויתי ‎ את ‎ הרבי ‎ ובניו ‎ שנשארו‎ 


112 


s  e 


א  ו  ס  ט  ר  ד  ב  צ  ר 


עוד ‎ בחיים ‎ בצאתם ‎ מגיטו ‎ אוסטרובצה. ‎ היה ‎ בדעתי ‎ להצטרף‎ 
אליהם ‎ אחר ‎ כך׳ ‎ אבל ‎ כעבור ‎ יומיים ‎ שמעתי ‎ כי ‎ הרוצחים‎ 
זממו ‎ שמה ‎ תחבולת־השמדה־חדשה ‎ ולא ‎ הלכתי ‎ לשם.‎ 

ביום ‎ ד׳ ‎ ח׳ ‎ טבת ‎ תש״ז ‎ נאסף ‎ הצדיק ‎ הקדוש ‎ ר׳‎ 
יחזקאל׳ה ‎ זצ״ל ‎ ממשיך ‎ ראשון ‎ של ‎ שושלת ‎ בית ‎ אוסטרובצה‎ 
וכעבור ‎ יומיים ‎ קיבלתי ‎ הודעה ‎ משני ‎ בניו ‎ על ‎ גודל ‎ החורבן‎ 
ועל ‎ החתום ‎ "ונשארנו ‎ לאנחה".‎ 

מקץ ‎ חודש ‎ ימים ‎ בערך ‎ חוסלה ‎ קהילת ‎ סנדומיר ‎ כולה‎ 
(בד ‎ בשבט) ‎ ויהודי ‎ המקום ‎ נשלחו ‎ לטרבליגקה ‎ וביניהם ‎ גם‎ 
ג׳ ‎ הבנים ‎ של ‎ מרן ‎ ז״ל ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ יעקילה ‎ מו״ץ ‎ והרב ‎ הצעיר‎ 
של ‎ אוסטרובצה ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ אלימלך ‎ הרב ‎ מנשלסק, ‎ הרב ‎ n 
אברהם ‎ יצחק ‎ הרב ‎ ממונדזיוב. ‎ ד׳ ‎ ינקום ‎ דמם.!‎ 

עלינו ‎ אנשי ‎ עיר ‎ אוסטרובצה ‎ הנשארים ‎ להזכיר ‎ את:‎ 


רבינו ‎ הגה״ק ‎ ר׳ ‎ יחזקאל׳ה ‎ האב״ד ‎ והאדמו״ר ‎ מאוסטרובצה;‎ 
בנו ‎ בכורו ‎ הרב ‎ הצעיר, ‎ יעקילה ‎ מאוסטרובצה:‎ 
בנו ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ אלימלך ‎ הרב ‎ מנשלסק;‎ 

בנו ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ אברהם ‎ יצחק, ‎ הרב ‎ מיינדדיוב;‎ 

בנו ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ חיים:‎ 

בנו ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ נפתלי:‎ 

בני ‎ הבהיר ‎ אלעזר;‎ 
בנו ‎ הבחיר ‎ מיהם ‎ מנדל:‎ 
ימם ‎ דבורה:‎ 

ואמם ‎ הרבנית ‎ נייא ‎ מירל.‎ 
ד׳ ‎ ינקום ‎ דמם!‎ 

נמסר ‎ לדפוס ‎ ע״י ‎ א. ‎ ר.‎ 


השעות ‎ האחרונות ‎ לפני ‎ הוצאתו ‎ להורג‎ 


עד ‎ ראיה ‎ אחד, ‎ ר׳ ‎ ישעיה ‎ זויברמאן ‎ מסנדומיר, ‎ מסר ‎ פרטים‎ 
אלה ‎ על ‎ שעותיו ‎ האחרונות ‎ של ‎ הרבי ‎ ר׳ ‎ יחזקאל׳ה‎ 
מאוסטרובצה. ‎ אחרי ‎ הטבח ‎ הגדול ‎ שאירע ‎ באוסטרובצה‎ 
בשנת ‎ 1942  נשארו ‎ עוד ‎ בעיר ‎ כאלף ‎ וחמש ‎ מאות ‎ יהודים,‎ 
שהיו ‎ עובדים ‎ בבית ‎ החרושת ‎ בבודזכוב, ‎ בריחוק ‎ 6  ק״מ‎ 
מאוסטרובצה. ‎ בין ‎ הניצולים ‎ היה ‎ הרבי ‎ ר׳ ‎ יחזקאל׳ה.‎ 
יום ‎ אחד ‎ התחילו ‎ אנשי ‎ הגיסטאפו ‎ עורכים ‎ חיפושים ‎ במקום‎ 
העבודה ‎ ואומרים ‎ כי ‎ מסתתר ‎ שם ‎ הרבי ‎ מאוסטרובצה. ‎ מיד‎ 
החליטו ‎ להעביר ‎ את ‎ הרבי ‎ לסנדומיר, ‎ שם ‎ היה ‎ הגיטו ‎ השני.‎ 

בימים ‎ ההם ‎ כבר ‎ לא ‎ נשאר ‎ שריד ‎ לגיטו ‎ הראשון.‎ 
השלטונות ‎ הגרמניים ‎ הוציאו ‎ "איגרת ‎ ברזל" ‎ אל ‎ כל ‎ היהודים‎ 
המסתתרים ‎ בשדות ‎ וביערות, ‎ במרתפים ‎ ובעליות ‎ גג ‎ והבטיחו‎ 
להם, ‎ שאם ‎ יחזרו ‎ מרצונם ‎ הטוב ‎ לצוזמיר ‎ לא ‎ יאונה ‎ להם ‎ כל‎ 
רע, ‎ ושהם ‎ ימצאו ‎ שם ‎ עבודה, ‎ לחם ‎ ודירה. ‎ כן ‎ הפיצו ‎ שלטונות‎ 


זעקת ‎ רבים‎ 

רבי ‎ יחזקאל ‎ מאוסטרובצה ‎ הגיע ‎ פעם ‎ לאוטבוצק, ‎ לנוח ‎ בימי ‎ הקיץ‎ 
וגר ‎ באכסניה ‎ אחת ‎ עם ‎ רבי ‎ חיים ‎ פוזנר, ‎ מרבני ‎ ורשה.‎ 

רבי ‎ יחזקאל ‎ היה ‎ צועק ‎ בתפילתו ‎ בקולי ‎ קולות. ‎ לא ‎ סבל‎ 
רבי ‎ חיים ‎ את ‎ הדבר, ‎ ניגש ‎ אליו ‎ ואמר ‎ : 

—  גם ‎ אני ‎ מתפלל ‎ בכוונה ‎ ואינני ‎ צווח. ‎ זעקתי ‎ של ‎ מד‎ 
לשם ‎ מה?‎ 

—  מר ‎ מתפלל ‎ בעד ‎ עצמו. ‎ לכן ‎ אינו ‎ משמיע ‎ קילו. ‎ מפי‎ 
מתפרצות ‎ זעקות ‎ מאות ‎ חסידים. ‎ לכן ‎ מרים ‎ אני ‎ את ‎ קולי ‎ — 
החזירו ‎ רבי ‎ יחזקאל...‎ 


הרשע ‎ שמועה. ‎ כי ‎ כל ‎ אלה ‎ שיבואו ‎ לצ״מיר ‎ יונח ‎ להם ‎ לשבת‎ 
בשלווה ‎ עד ‎ אחרי ‎ תום ‎ המלחמה. ‎ אלפי ‎ יהודים ‎ התחילו‎ 
נוהרים ‎ לשם. ‎ האומנם ‎ האמינו ‎ היהודים ‎ הללו ‎ להבטחת‎ 
הרוצחים ‎ t  לא ‎ ולא. ‎ אבל ‎ לא ‎ היתד, ‎ להם ‎ ברירה, ‎ כי ‎ נרדפו‎ 
על ‎ צואר ‎ ולא ‎ יכלו ‎ לעמוד ‎ בסבלות ‎ הרעב ‎ והכפור. ‎ החורף‎ 
היה ‎ קשה ‎ מאד, ‎ ולא ‎ נותר ‎ בהם ‎ כוח ‎ להחזיק ‎ מעמד‎ 
במחבואיהם. ‎ בימים ‎ ההם ‎ שלט ‎ בגיטו ‎ צוזמיר ‎ המרצח ‎ הנאצי‎ 
לשר. ‎ פעמיים ‎ ביום ‎ היו ‎ מתיצבים ‎ לפניו ‎ כל ‎ דרי ‎ הגיטו,‎ 
והוא ‎ ציוה ‎ לספור ‎ ולמנות ‎ את ‎ כולם ‎ לבל ‎ ייעדר ‎ איש.‎ 

בתנאים ‎ אלה ‎ הובא ‎ הרב ‎ ר׳ ‎ יחזקאל׳ה ‎ לסנדומיר‎ 
(היא ‎ צוזמיר ‎ ביידיש ‎ של ‎ יהודי ‎ פולין). ‎ ראשו ‎ היה ‎ חבוש‎ 
בתחבושת. ‎ הצליחו ‎ להכניסו ‎ לגיטו ‎ ולהושיבו ‎ בבית ‎ סגור‎ 
שהכניסה ‎ אליו ‎ היתד, ‎ חסומה ‎ בחומת ‎ לבנים. ‎ דרך ‎ חור‎ 
שבריצפה ‎ היו ‎ מביאים ‎ לו ‎ מזון ‎ ומשרתים ‎ אותו. ‎ היה ‎ זה‎ 
במחצית ‎ השניה ‎ של ‎ כסליו ‎ תש״ג ‎ (19-12).‎ 

כעבור ‎ שבועיים ‎ הגיע ‎ לגיטי ‎ ציזמיר ‎ ראש ‎ הגיסטאפו‎ 
בדאון, ‎ שקיבל ‎ את ‎ הגיטו ‎ לרשותו. ‎ הוא ‎ נכנס ‎ לבית ‎ הקהילה‎ 
ודרש ‎ שהרבי ‎ מאוסטרובצה ‎ יומצא ‎ לידו ‎ תוך ‎ שעה ‎ אחת.‎ 
כשנאמר ‎ לו ‎ שהרבי ‎ אינו ‎ נמצא ‎ בגיטו ‎ צוזמיר, ‎ הודיע ‎ כי‎ 
אם ‎ לא ‎ יימצא ‎ לו ‎ הרבי ‎ ת־ך ‎ שעה ‎ ישרוף ‎ חיים ‎ מאתיים‎ 
מבני ‎ העיר, ‎ אנשים ‎ נשים ‎ וטף. ‎ בבית ‎ הכנסת ‎ העירוני.‎ 

מיד ‎ התקשרו ‎ ראשי ‎ הקהל ‎ עם ‎ הרבי, ‎ שציוה ‎ עליהם‎ 
להוליכו ‎ ללא ‎ דחיות ‎ אל ‎ ראש ‎ הגיסטאפו. ‎ הרבי ‎ לא ‎ השיב‎ 
אף ‎ מלה ‎ לשאלת ‎ המרצח. ‎ הלה ‎ צילם ‎ את ‎ הרבי ‎ פעמים‎ 
אחדות ‎ ואחר ‎ כך ‎ אמר. ‎ כי ‎ אנשי ‎ הקהילה ‎ יקבלו ‎ את ‎ הרבי‎ 
״תחת ‎ חסותם ‎ ושמירתם״ ‎ עד ‎ למחרת ‎ היום ‎ בשעה ‎ 9  בבוקר.‎ 


113 


הרב ‎ ודאדמד״ר ‎ רבי ‎ ױזזר,אד ‎ דלױ ‎ הי״ד‎ 

אז ‎ יבוא ‎ הוא. ‎ בראון. ‎ לקחתו. ‎ אם ‎ הרבי ‎ יימלט ‎ בינתיים‎ 
יקיים ‎ בדאון ‎ את ‎ איומו ‎ וישרוף ‎ מאתיים ‎ יהודים.‎ 

הרבי ‎ מתכונן ‎ לקידוש ‎ השם‎ 

הרבי ‎ הרגיש, ‎ כי ‎ הגיעה ‎ שעתו, ‎ טבל ‎ במקווה ‎ לאחר ‎ שבקע‎ 
את ‎ מעטה ‎ הקרח, ‎ והתחיל ‎ מתפלל ‎ על ‎ נפשו ‎ ועל ‎ נפשות‎ 
בני ‎ עמו ‎ הנרדף. ‎ בבית ‎ הקהילה ‎ שבו ‎ נמצא ‎ הרבי ‎ התחילו‎ 
מתאספים ‎ כמה ‎ וכמה ‎ יהודים ‎ שאמרו ‎ "תהילים". ‎ יהידי‎ 
צוזמיר ‎ לא ‎ עצמו ‎ עין ‎ כל ‎ אותו ‎ לילה. ‎ הכל ‎ העתירו ‎ תפילה‎ 
וביקשו ‎ רחמים.‎ 

משעלה ‎ עמוד ‎ השחר ‎ (בעשרה ‎ בטבת ‎ תש״ג) ‎ לבש ‎ הרבי‎ 
קיטל ‎ לבן ‎ והתפלל, ‎ אמר ‎ סליחות ‎ וגם ‎ "על ‎ חטא", ‎ וכל‎ 
בני ‎ הגיטו ‎ בכו ‎ עמו ‎ בכי ‎ מר.‎ 

בתשע ‎ בבוקר ‎ הופיע ‎ המרצח ‎ הנאצי, ‎ ראש ‎ הגיסטאפו‎ 
בראון, ‎ עם ‎ אנשי ‎ פמליתן.‎ 

אז ‎ פנו ‎ אל ‎ המרצח ‎ עשרים ‎ מיהודי ‎ הגיטו ‎ בבקשה‎ ! 

הם ‎ מוכנים ‎ למסור ‎ את ‎ חייהם ‎ בעד ‎ הרבי. ‎ בראון ‎ פרץ ‎ בצחוק‎ 
שטני‎ :  ״טוב ‎ מאד ‎ י  בקשתכם ‎ תתמלא‎ !  אתם ‎ תמותו ‎ ביריה‎ 
יחד ‎ עם ‎ הרבי!"...‎ 


ש. ‎ אלמוני‎ 

קינה ‎ על ‎ הרב ‎ רבי ‎ יחזקאל‎ 

אחרי ‎ הרצאה ‎ עי1 ‎ החסידות ‎ בסאן־פראנציסק• ‎ ישבתי‎ 
במסעדה ‎ של ‎ "מלון ‎ דוד" ‎ ושוחחתי ‎ עם ‎ בעל ‎ המלון, ‎ יהודי‎ 
צעיר ‎ בשנות ‎ השלושים, ‎ פניו ‎ עדינים ‎ ועיניו ‎ עצובות. ‎ מיהודי‎ 
זה, ‎ דוד ‎ אפלבוים, ‎ שמעתי ‎ פרטים ‎ על ‎ מות־קדוש־השם ‎ של‎ 
הרבי ‎ מאוסטרובצה, ‎ ר׳ ‎ יהזקאל׳ה ‎ האלשטאק ‎ הי״ד, ‎ שהושמד‎ 
יחד ‎ עם ‎ שבעת ‎ ילדיו ‎ בצוזמיר, ‎ גליציה, ‎ בחודש ‎ שבט ‎ שנת‎ 
תש״ג ‎ (1942),‎ 

כיצד ‎ חי ‎ הרבי ‎ בימים ‎ שלפני ‎ מותו? ‎ זה ‎ לא ‎ הוברר‎ 


הוא ‎ ציוה ‎ לז׳נדרמים ‎ הנאציים ‎ לעצור ‎ את ‎ עשרים‎ 
היהודים. ‎ ואחר ‎ כך ‎ פקד ‎ להעמיד ‎ את ‎ הרבי ‎ בככר ‎ בית‎ 
הכנסת ‎ מול ‎ הקיר. ‎ כשכיוון ‎ את ‎ אקדחו ‎ אל ‎ הרבי ‎ ר׳ ‎ יחזקאל,‎ 
קרא ‎ הרבי ‎ בקול ‎ רם ‎ ובעוז: ‎ "שמע ‎ ישראל ‎ ה׳ ‎ אלקינו‎ 
ה׳ ‎ אחד".‎ 

המרצח ‎ הנאצי ‎ ירה ‎ ששה ‎ כדורים ‎ באותו ‎ קדוש, ‎ שגופתו‎ 
הועמסה ‎ על ‎ עגלת ‎ איכרים ‎ והובלה ‎ לבית ‎ החיים. ‎ עשרים‎ 
היהודים ‎ שנאסרו ‎ אולצו ‎ כעבור ‎ שעה ‎ לחפור ‎ לעצמם ‎ קבר‎ 
אחים ‎ גדול. ‎ מיד ‎ לאחר ‎ כך ‎ נורו ‎ כולם ‎ על ‎ ידי ‎ המרצחים‎ 
הנאציים.‎ 

כל ‎ זה ‎ אירע ‎ בעשרה ‎ בטבת ‎ תש״ג ‎ (13 ‎ בדצמבר ‎ 1942).‎ 
״ארץ, ‎ אל ‎ תכסי ‎ דמם‎ !״‎ 

כך ‎ מספר ‎ עד ‎ ראיה ‎ על ‎ שעות ‎ חייו ‎ האחרונות ‎ של ‎ קדוש‎ 
ישראל, ‎ הרבי ‎ האחרון ‎ מאוסטרובצה.‎ 

נכתב ‎ על ‎ ידי ‎ משה ‎ פרידנזון‎ 

פורסם ‎ ב.‎ ,אלד. ‎ אזכרה" ‎ אוסף ‎ חולדית ‎ קדושי ‎ ת״ש‎ —תש״ה‎ 
בעריכת ‎ יצחק ‎ לוין, ‎ כרך ‎ רביעי, ‎ ניו־יירק, ‎ תשכ״א.‎ 


לנו. ‎ ידוע ‎ לנו ‎ רק ‎ כי ‎ ר׳ ‎ חיים ‎ יצחק ‎ וואלגעלערנטער, ‎ תלמידו‎ 
הנאמן ‎ של ‎ ר׳ ‎ יחזקאל׳ה, ‎ חיבר ‎ על ‎ אודות ‎ רבו. ‎ קינה ‎ מיוחדת,‎ 
באשר ‎ התחבא ‎ בבונקר, ‎ על ‎ עליית ‎ גג ‎ של ‎ רפת ‎ השייכת‎ 
לאיכר, ‎ בעליה ‎ זו ‎ ישב ‎ ר׳ ‎ חיים ‎ "שבעה" ‎ על ‎ אביו ‎ ואמו‎ 
ואחיותיו ‎ שנרצחו ‎ בידי ‎ הגרמנים. ‎ לפתע ‎ הגיעה ‎ לאוזניו‎ 
הידיעה ‎ המעציבה ‎ כי ‎ הרבי ‎ שלו, ‎ ר׳ ‎ יחזקאל׳ה, ‎ מת ‎ על ‎ קדוש‎ 
השם ‎ יחד ‎ עם ‎ כל ‎ משפחתו. ‎ לשמע ‎ הידיעה ‎ חיבר ‎ ר׳ ‎ חיים ‎ על‎ 
רבו ‎ קינה ‎ שנשמרה ‎ על ‎ ידי ‎ אחיו ‎ של ‎ ר׳ ‎ חיים:‎ 


הספד ‎ וקינה ‎ על ‎ הרה״צ ‎ הגאון ‎ ר׳ ‎ יחזקאל ‎ הלוי ‎ זצ״ל‎ 

מאת ‎ תלמידו ‎ חיים ‎ יצחק ‎ וואלגלרנטער ‎ ז״ל.‎ 

רטוב ‎ ומתבוסס ‎ בדמי ‎ אבי ‎ —  אמי ‎ —  ואחותי ‎ שנקטפו ‎ בימי ‎ קציר ‎ הדמים,‎ 
בדד ‎ עטוף ‎ באבלות ‎ כפולה ‎ —  לבבי ‎ הנקרע ‎ לגזרים,‎ 
יושב ‎ אני ‎ בעיית ‎ רפת ‎ כקד ‎ נחבא, ‎ במסתרים ‎ תבכה ‎ נפשי,‎ 
נדהמתי ‎ פתאים ‎ מהרצח ‎ הנורא ‎ של ‎ רבינו ‎ ושבעה ‎ בניו ‎ ביום ‎ אחד ‎ עמו,‎ 
ואת ‎ הטורים ‎ האלה ‎ לזכרו ‎ הקדוש ‎ —  הקדשתי.‎ 


114 


פ  פ  ר  א  ו  ס  ט  ר  ד  כ  צ  ה 


יושכ ‎ דו ‎ רכינו ‎ שרוע ‎ ברעױנוהױ ‎ וספר ‎ הזוהר ‎ לפנױ^‎ 
לבוש ‎ תפילין ‎ ב־אשו ‎ וטרי־.־ ‎ מערטל ‎ עד ‎ כתפי,‎ 
rT  ש* ‎ לשיה ‎ ‘1יצויס ‎ רצופייס ‎ שרוי ‎ סהע^רה ‎ זצס** ‎ ^"פו,‎ 
קבלה ‎ הוא ‎ עושר, ‎ למצוא ‎ פתרון ‎ לשאלות ‎ המנקרות ‎ גטו!‎ 
אותו ‎ ואת ‎ בנו ‎ —  תא ‎ חזי ‎ ר׳ ‎ אבא ‎ פתה ‎ האי ‎ שמעתתא,‎ 
לא ‎ תשהוט ‎ יום ‎ אחד ‎ —  למה ‎ נזרה ‎ אורייתא ‎ ? 


i 


הרהורים ‎ ומחשבות ‎ מתרוצצים ‎ במוחו ‎ של ‎ אותו ‎ צדיק,‎ 
למה ‎ אני ‎ ?  מד ‎ פעלתי ‎ בחיי ‎ ?  וכי ‎ לא ‎ איגע ‎ לריר, ‎ ? 
ואכן, ‎ אנחנו ‎ תלמידיו ‎ המתאבקים ‎ תהת ‎ השפעתו ‎ הכבירה,‎ 
ימי ‎ הייו ‎ ופעולותיו ‎ הם ‎ לנו ‎ לסמל ‎ מזהיר ‎ ולאפפקלריה ‎ מאירה.‎ 
בן ‎ יחיד ‎ לאביו ‎ רבינו ‎ הקדוש ‎ מאיר ‎ יחיאל ‎ מאוסטרובצה,‎ 
נצנצו ‎ בו ‎ עוד ‎ מילדותו ‎ כשרונות ‎ נעלים ‎ והתמדה ‎ נפרזה.‎ 

למדו ‎ אביו ‎ תלמוד ‎ ופוסקים ‎ וגנזי ‎ הקבלה,‎ 
את ‎ מוהו ‎ שנן ‎ בדרכו ‎ המחודד ‎ בשיטת...‎ 
דלה ‎ דלה ‎ הנער ‎ מים ‎ התלמוד ‎ והעלה ‎ ציצים ‎ ופרחים,‎ 
מהרה ‎ נתפרסם ‎ שמו ‎ בעולם ‎ התלמוד ‎ והרבנים,‎ 
ויהי ‎ טרם ‎ מלאת ‎ לו ‎ שמונה ‎ עשרה ‎ שנה,‎ 
לבני ‎ וגדולי ‎ ארץ ‎ תארוהו ‎ בתואר ‎ גאון ‎ וגדול.‎ 

לבינו ‎ אביו ‎ הקדו׳ט ‎ —  את ‎ בת ‎ הרב ‎ ממעליץ ‎ —  השיאו ‎ לאשה,‎ 
במעליץ ‎ שם ‎ מצא ‎ כר ‎ נרחב ‎ לעבודתו ‎ הקדושה,‎ 
ישב ‎ על ‎ התורה ‎ ועבודה ‎ בטהרה ‎ בפרישות ‎ יתרה,‎ 
נדר ‎ שינה ‎ מעיניו ‎ ולן ‎ בעמקה ‎ של ‎ הלכה,‎ 
ואמנם ‎ משם ‎ נתכהן ‎ רבינו ‎ לרב ‎ באינאו־לאדז ‎ העיירה.‎ 


לאטמוספירה ‎ האוסטרובצאית ‎ הצלולה ‎ שספוגה ‎ היתה ‎ בקרבו,‎ 
קסמו ‎ את ‎ כל ‎ הבאים ‎ אליו ‎ לדרשו,‎ 
דרשותיו ‎ ברבים ‎ השאירו ‎ רושם ‎ בלב ‎ שומעם,‎ 
ויהי ‎ אד ‎ ייד ‎ דבינו ‎ כאינאוולאדז ‎ על ‎ משמרתו ‎ החדשה,‎ 
שלחה ‎ עיר ‎ נאשעלפק ‎ אהריו ‎ ומינוהו ‎ לרבם ‎ ומנהיגם.‎ 

מעת ‎ נצהו ‎ אראלים ‎ את ‎ המציקים ‎ ונגנז ‎ הארי• ‎ "  י״ט ‎ אדר ‎ תרפ״ה,‎ 
אז ‎ מלא ‎ מקומו ‎ רבינו ‎ והתהיל ‎ לנהג ‎ עדת ‎ ישורין,‎ 

ישיבה ‎ "בית ‎ מאיר" ‎ ה־שיב ‎ על ‎ קבר ‎ אביו ‎ ואופטרובצה ‎ נעשתה ‎ למרכז ‎ רוחני,‎ 
לבים ‎ הושיב ‎ מעון ‎ ונתעטר ‎ בתואר ‎ אדמו״ר ‎ ורבינו.‎ 

יחיד ‎ היה ‎ רבינו ‎ במינו ‎ בעבודתו ‎ בעת ‎ עמדו ‎ בתפילה ‎ ותחנונים,‎ 
לוצב ‎ בלהבות ‎ אש, ‎ התפשטות ‎ הגשמיות ‎ ממש, ‎ ־התדפקות ‎ בחיי ‎ עולמים,‎ 
יתמרמר ‎ בדמעות ‎ ובלב ‎ מלא ‎ געגועים‎ —  הייליגער, ‎ דערבארמדיקער ‎ פאטער,‎ 
אם ‎ לכד ‎ קשה ‎ אפילו ‎ כאבן ‎ —  אוזן ‎ זו ‎ ששמעה,‎ 
לא ‎ יתכן ‎ איפוא ‎ שלא ‎ יתפוצץ ‎ לרסיסים ‎ ויהרהר ‎ בתשובה.‎ 


הרב ‎ יהאדמו״ר ‎ דכי ‎ יהזהאר ‎ הלױ ‎ הי״ד‎ 


115 


ההוד ‎ לנו ‎ דבי;• ‎ דיכו ‎ ש־ ‎ אכיו ‎ הקדוש ‎ כשיטה ‎ הפלפול,‎ 
להדור ‎ לתיד ‎ תוכו ‎ של ‎ כל ‎ דבר ‎ בסקירה ‎ זכה ‎ ובהירה,‎ 
שנן ‎ וחידד, ‎ עקר ‎ הרים ‎ וטוחנן ‎ זה ‎ כזה ‎ בסברה,‎ 
תל* ‎ תליס ‎ של ‎ הלכות ‎ והרושים ‎ על ‎ כל ‎ מקצוע ‎ בנגלה ‎ ובנסתר,‎ 
ואכן ‎ העידו ‎ בו ‎ תלמידיו ‎ —  שלא ‎ איקלע ‎ מעולם,‎ 
קושיא ‎ שהציעו ‎ לפניו ‎ ־ —  שלא ‎ יעמידנה ‎ על ‎ בוריה ‎ על ‎ אתר.‎ 

מסירת ‎ נפש, ‎ עניוות, ‎ התבטלות ‎ האנכיות,‎ 
אהבת ‎ ישראל, ‎ לכל ‎ איש ‎ פשוט ‎ ותמים,‎ 
סגולות ‎ האלה, ‎ העניוות ‎ והפשטות,‎ 
טבע ‎ בלב ‎ תלמידיו ‎ ובל ‎ הבאים ‎ אליו ‎ לדרשו,‎ 
רגש ‎ טמיר ‎ והערצה ‎ מיוהדת ‎ היה ‎ לו ‎ להדושיו ‎ שבנגלה ‎ ונסתר,‎ 
וזכורני ‎ בעת ‎ סמכנו ‎ בהוראתו ‎ —  כד ‎ הוינא ‎ כר ‎ שיבסר,‎ 
בחר ‎ כי ‎ רבינו ‎ —  מבין ‎ תלמידיו ‎ ־ —  לסדר ‎ חידושיו ‎ ולהעתיקם ‎ כספר,‎ 
צרור ‎ מפתחות ‎ של ‎ ארגז ‎ הכתבים ‎ מסר ‎ כידי ‎ וסה ‎ לי,‎ 
הא ‎ לד ‎ —  היים ‎ יצחק ‎ —  ושמור ‎ כי ‎ זה ‎ הלקי ‎ מכל ‎ עמלי.‎ 

זמן ‎ האחרון, ‎ הרדיפות ‎ והגירושים, ‎ הרציחות ‎ והאכזריות,‎ 
צרת ‎ ישראל, ‎ הורכן ‎ עם, ‎ דכאו ‎ רוחי ‎ ודטמתי.‎ 
ויתבודד ‎ רבינו ‎ ומשוטט ‎ כעולמות ‎ הרוחניים ‎ העליוניים,‎ 
לןכרה ‎ הוא ‎ עוסק, ‎ ומחומש ‎ פתרון ‎ לאלה ‎ העניניס ‎ הנשגבים,‎ 
לדפתע ‎ פתאוןפ ‎ הה! ‎ פר־ו ‎ האויב ‎ ונרצה ‎ רב•:• ‎ ושבעה ‎ בני• ‎ עמו,‎ 
הקושיא ‎ של ‎ אותו ‎ ואת ‎ כיי ‎ —  •גם ‎ השאלה ‎ הישנה,‎ 
הזו ‎ תירה ‎ וזו ‎ •שכרה ‎ —  יא ‎ מצאו ‎ פתמנן ‎ עד ‎ דנה...‎ 

לזכר ‎ 13״‎ ר  הקדיש ‎ יבנו ‎ יחזקאל ‎ הלי* ‎ בן ‎ לאדמר״ר ‎ הקמש‎ 
רבני ‎ מאיי ‎ יחיאל ‎ דלשטרק ‎ מאוסטריבצה ‎ זצקלה״ה ‎ הי״ד.‎ 

חיים ‎ ייצח? ‎ דדאלגלרנמער‎ 


ר׳ ‎ חיים ‎ לא ‎ נספה ‎ בשנות ‎ הגיהנום ‎ של ‎ שלטין ‎ הגרמנים‎ 
בפולין. ‎ אולם ‎ משנשתחררה ‎ פולין ‎ מן ‎ החיות ‎ הנאציות ‎ על‎ 
ידי ‎ הצבא ‎ האדום ‎ ור׳ ‎ חיים ‎ יצא ‎ ממחבואו ‎ בעלית ‎ הגג ‎ של‎ 
הרפת, ‎ פגעו ‎ בו ‎ הפולנים ‎ ורצחיהו...‎ 

ר׳ ‎ חיים, ‎ תלמידו ‎ הנאמן ‎ של ‎ הרבי ‎ ר׳ ‎ יחזקאל׳ה,‎ 

היה ‎ עילוי ‎ גדול ‎ ורבו ‎ מסר ‎ לידו ‎ את ‎ הכתבים, ‎ את ‎ חדושי‎ 
התורה ‎ והחידושים ‎ שנרשמו ‎ ע״י ‎ אביו ‎ של ‎ ר׳ ‎ יחזקאל׳ה,‎ 
מרן ‎ הגאוה״ק ‎ רבי ‎ מאיר ‎ יחיאל. ‎ האח ‎ עלה ‎ על ‎ עלית־הגג‎ 
של ‎ הרפת ‎ לחפש ‎ אחרי ‎ הכתבים ‎ ובתוך ‎ ערימה ‎ של ‎ ניירות‎ 
שונים ‎ גילה ‎ את ‎ הקינה.‎ 

דוד ‎ אפלבוים ‎ סיפר ‎ כי ‎ ר׳ ‎ יעקב ‎ מורה ‎ הוראה, ‎ בנו‎ 
הבכור ‎ של ‎ הרבי, ‎ עבד ‎ יחד ‎ עמו ‎ בבוחכוב, ‎ כחמשה ‎ קילו¬‎ 
מטרים ‎ מאוסטרובצה. ‎ השניים ‎ סללו ‎ מסילת ‎ ברזל ‎ חשמלית.‎ 

אפלבוים ‎ ברח ‎ ממחנות ‎ העבודה ‎ הנאציים, ‎ נעשה‎ 


פרטיזן ‎ ופוצץ ‎ רכבות ‎ גרמניות. ‎ כן ‎ רכש ‎ אצל ‎ הפולנים‎ 
נשק ‎ בשביל ‎ הפרטיזאנים ‎ שפעלו ‎ ביער ‎ המשתרע ‎ בין‎ 
אוסטרובצה ‎ ובין ‎ צוזמיר. ‎ ביקר ‎ תכופות ‎ בצוזמיר, ‎ כשהוא‎ 
מהופש ‎ כפולני, ‎ ובהזדמנויות ‎ אלה ‎ נכנס ‎ לגיטו ‎ של ‎ צוזמיר,‎ 
מקום ‎ שם ‎ הסתתר ‎ הרבי ‎ בתוך ‎ בונקר.‎ 

פעם ‎ ביקש ‎ הרבי ‎ את ‎ דוד ‎ שיביא ‎ לו ‎ קצת ‎ מים. ‎ דוד ‎ שם‎ 
את ‎ נפשו ‎ בכפו ‎ ומלא ‎ אחר ‎ בקשת ‎ הרבי. ‎ כשהודה ‎ לו ‎ ר׳‎ 
יחזקאל׳ה ‎ בירך ‎ אותו ‎ ואיחל ‎ לו ‎ שיזכה ‎ להיות ‎ בין ‎ שארית‎ 
הפליטה...‎ 

דוד ‎ סיפר ‎ לי ‎ כי ‎ באשר ‎ אמר ‎ לו ‎ הרבי ‎ "שארית‎ 
הפליטה" ‎ היתד, ‎ זו ‎ הפעם ‎ הראשונה ‎ בה ‎ שמע ‎ את ‎ הביטוי‎ 
הזה, ‎ שגעשה ‎ מקובל ‎ מאד ‎ בשנים ‎ שאחרי ‎ המלחמה. ‎ דוד‎ 
בטוח ‎ כי ‎ נשאר ‎ בחיים ‎ בזכות ‎ ברכתו ‎ של ‎ הרבי.".‎ 


אהרן ‎ צייטלין‎ 

דער ‎ קידוש ‎ השם ‎ פון ‎ לעצטו ‎ אםטראװצער ‎ רביו‎ 


עשרה ‎ בטבת, ‎ איז ‎ דאס ‎ יארצייט ‎ נאך ‎ א  רביץ, ‎ רואם ‎ איז‎ 
אין ‎ דעם ‎ טאג ‎ אומגעקומען ‎ על ‎ קידוש ‎ השם ‎ אין ‎ היטלער־‎ 
פוילן.‎ 

עם ‎ איז ‎ דער ‎ רבי ‎ ר׳ ‎ יחזקאל ‎ הי״ד, ‎ דער ‎ זון ‎ און ‎ יורש‎ 
פון ‎ דעם ‎ אלטן ‎ אסטראווצער ‎ רבין.‎ 

עשרה ‎ בטבת ‎ פאלט ‎ אוים ‎ דער ‎ יארצייט ‎ נאך ‎ דעם‎ 
רבי׳ן ‎ —  און ‎ נאך ‎ צוואנציק ‎ חסידים ‎ זייגע, ‎ וואט ‎ זיעען‎ 
אומגעבראכט ‎ געווארן ‎ דעם ‎ זעלבן ‎ טאג.‎ 

כ׳וויים ‎ עם ‎ פון ‎ א  דאקומעגט, ‎ פון ‎ א  בריף, ‎ וואם ‎ געפינט‎ 
זיך ‎ אין ‎ מיין ‎ רשות ‎ און ‎ וואם ‎ איך ‎ פארעפנטלעך ‎ אים ‎ דא.‎ 
דעם ‎ בריף ‎ האט ‎ מיר ‎ אריינגעשיקט ‎ מיט ‎ א  צייט ‎ צוריקא‎ 
ייד ‎ פון ‎ צויזמיר ‎ (סאנדאמיעזש), ‎ וואס ‎ האט ‎ זיף ‎ געראטעוועט‎ 
און ‎ וווינט ‎ די ‎ לעצטע ‎ יארן ‎ אין ‎ קאנאדע ‎ —  ר׳ ‎ ישעיה‎ 
זאבערמאן.‎ 

אט ‎ איז ‎ דער ‎ אויפטרייסלענדיקער ‎ בריףזיינער, ‎ װאס‎ 
שילדערט ‎ דעם ‎ קידוש־השם ‎ פון ‎ דעם ‎ רבי׳ן ‎ און ‎ פון ‎ אן‎ 
עדה ‎ יידן:‎ 

"נאך ‎ דער ‎ שחיטה ‎ אין ‎ אסטראווצע ‎ זענען ‎ פארבליבן‎ 
נאף ‎ א  פופצן ‎ הונדערט ‎ יידן, ‎ וואס ‎ האבן ‎ געארבעט ‎ אין ‎ א 
פאבריק, ‎ זעקס ‎ קילאמעטער ‎ פון ‎ דער ‎ שטאט, ‎ אין ‎ באד־‎ 
זשעכאוו. ‎ צווישן ‎ די ‎ פארבליבענע ‎ איז ‎ געווען ‎ באהאלטען‎ 
דער ‎ אסטראווצער ‎ רבי, ‎ ר׳ ‎ יחזקאל. ‎ פלוצלונג ‎ האט ‎ די‎ 
געסטאפא ‎ דורכגעזוכט ‎ דעם ‎ גאנצן ‎ ארבעטס־פלאץ, ‎ געזוכט‎ 
דעם ‎ רבי׳ן ‎ אבער ‎ גישט ‎ געפונען. ‎ מ׳האט ‎ באשלאסן ‎ ארי-‎ 
בערצופירן ‎ דעם ‎ רבי׳ן ‎ קיץ ‎ צויזמיר. ‎ אין ‎ צויזמיר ‎ איז‎ 
דאמאלט ‎ געווען ‎ דאס ‎ צווייטע ‎ געטא ‎ —  דאם ‎ ערשטע ‎ איז‎ 
שוין ‎ געווען ‎ אויסגעראטן. ‎ די ‎ דייטשע ‎ מאכט ‎ האט ‎ פאר־‎ 
עפנטלעכט ‎ אן ‎ אזוי־גערופענעם ‎ אייזערנעם ‎ דעקרעט ‎ צו‎ 
אלע ‎ יידן, ‎ וואס ‎ האבן ‎ זיך ‎ אויסבאהאלטן ‎ אין ‎ וועלדער ‎ און‎ 
פעלדער, ‎ אויף ‎ בוידעמער ‎ און ‎ קעלערס, ‎ אז ‎ אויב ‎ זיי ‎ וועלן‎ 
זיף ‎ פרייוויליק ‎ אומקערן ‎ קיץ ‎ צויזמיר, ‎ וועט ‎ זיי ‎ גארנישט‎ 
געשען ‎ און ‎ זיי ‎ וועלן ‎ קריגן ‎ ארבעט, ‎ ברויט ‎ אץ ‎ א  דירה.‎ 
די ‎ דייטשן ‎ האבן ‎ פארשפרייט ‎ א  קלאנג, ‎ אז ‎ די ‎ וואם ‎ וועלן‎ 
צוריקקומען, ‎ וועלן ‎ איבערלעבן ‎ די ‎ מלחמה. ‎ טויזנטער‎ 
יידן, ‎ וואם ‎ זענען ‎ גערוען ‎ אויסבאהאלטן, ‎ האבן ‎ פון ‎ אלע ‎ זייטן‎ 
גענומען ‎ ציען ‎ קיץ ‎ צויזמיר. ‎ האבן ‎ זיי ‎ געגלויבט ‎ דעם‎ 
נאצישן ‎ רוצח? ‎ ניץ. ‎ ס׳איז ‎ אבער ‎ נישט ‎ געווען ‎ קיין ‎ אויס־‎ 
וועג. ‎ מ׳איז ‎ געווען ‎ פארמאטערט ‎ צום ‎ טויט, ‎ דער ‎ הונגער‎ 
האט ‎ שרעקלעך ‎ געפייניקט, ‎ דער ‎ ווינטער ‎ איז ‎ געווען ‎ א 


מורא׳דיק ‎ קאלטער ‎ —  גישט ‎ געווען ‎ מער ‎ קיץ ‎ כוח ‎ זיך‎ 
צו ‎ פייניקן.‎ 

איבער ‎ דעם ‎ צויזמירער ‎ געטא ‎ האט ‎ דאמאלט ‎ געהערשט‎ 
הער ‎ נאצישער ‎ מערדער ‎ לעשער. ‎ צוויי ‎ מאל ‎ א  טאג ‎ האט‎ 
זיף ‎ דאם ‎ געטא ‎ געדארפט ‎ אויסשטעלן ‎ פאר ‎ אים ‎ אויף‎ 
"אכטונג ‎ צו ‎ געבך ‎ און ‎ ער ‎ האט ‎ איבערגעצעלט, ‎ צי ‎ אלע‎ 
געטא־לייט ‎ זיינען ‎ דא. ‎ ווען ‎ מ׳האט ‎ א  קראנקן, ‎ א  קימפע־‎ 
טארין, ‎ א. ‎ ד.גל" ‎ געטראפן ‎ אין ‎ שטוב, ‎ האט ‎ מען ‎ זיי ‎ אויפ׳ן‎ 
ארט ‎ דערשאסן. ‎ א  האפגונג ‎ האט ‎ פארט ‎ ערגעץ־ווו ‎ געטליעט‎ 
אין ‎ יידישע ‎ הערצער, ‎ אז ‎ מ׳וועט ‎ די ‎ מערדער ‎ ווי־עם־איז‎ 
איבערלעבן.‎ 

ביי ‎ אזעלכע ‎ באדינגונגען ‎ האט ‎ מען ‎ געבראכט ‎ דעם‎ 
רבי׳ן ‎ קיץ ‎ צויזמיר. ‎ דעם ‎ גאנצן ‎ קאפ ‎ פארבאנדאזשירט,‎ 
מ׳זאל ‎ נישט ‎ ארויסזען ‎ די ‎ בארד. ‎ פאר ‎ גוט ‎ געלט ‎ האט ‎ מען‎ 
דעם ‎ רבי׳ן ‎ אריינגע׳גנב׳עט ‎ אין ‎ געטא ‎ אריץ, ‎ אריינגעזעצט‎ 
אין ‎ א  פארמאכטער ‎ שטוב, ‎ ווו ‎ דער ‎ אריינגאנג ‎ אין ‎ געווען‎ 
פארמויערט, ‎ און ‎ דורך ‎ א  לאף ‎ אין ‎ פאדלאגע ‎ האט ‎ מען ‎ אים‎ 
באדינט ‎ און ‎ ארייגגעגעבן ‎ עסן.‎ 

דאם ‎ אי ‎ ז  געווען ‎ אין ‎ דער ‎ צווייטער ‎ העלפט ‎ כסלו.‎ 

צוויי ‎ וואכן ‎ שפעטער ‎ איז ‎ אבגעקומען ‎ אין ‎ געטא ‎ דער‎ 
געסטאפא־שעף ‎ בראון. ‎ צויזמירער ‎ געטא ‎ איז ‎ געווען ‎ אין‎ 
זיין ‎ רשות. ‎ ער ‎ איז ‎ אריץ ‎ אין ‎ דער ‎ יידישער ‎ גמינע ‎ און‎ 
געפאדערט, ‎ מ׳זאל ‎ אים ‎ אין ‎ משך ‎ פון ‎ איין ‎ שעה ‎ צושטעלן‎ 
דעם ‎ אסטראווצער ‎ רבי׳ן. ‎ ויען ‎ מען ‎ האט ‎ אים ‎ געזאגט,‎ 
אז ‎ דער ‎ רבי ‎ איז ‎ אין ‎ געטא ‎ גישטא ‎ האט ‎ געלאזט ‎ וויסן,‎ 
אז ‎ אויב ‎ מ׳שטעלט ‎ אים ‎ נישט ‎ צו ‎ דעם ‎ רבי׳ן ‎ אין ‎ משך‎ 
פון ‎ איין ‎ שעה, ‎ וועט ‎ ער ‎ צוויי ‎ הונדערט ‎ יידן ‎ מיט ‎ זייערע‎ 
פרויען ‎ און ‎ קינדער ‎ לאזען ‎ לעבעדיקערהייט ‎ פארברענען ‎ אין‎ 
שול.‎ 

די ‎ גמינע ‎ האט ‎ זיך ‎ פארשטענדיקט ‎ מיט׳ן ‎ רבי׳ן. ‎ דער‎ 
רבי ‎ האט ‎ זיף ‎ געהייסן ‎ פירן ‎ צום ‎ געסטאפא־שעף. ‎ אויף‎ 
דעם ‎ מערדער׳ס ‎ פראגן ‎ האט ‎ דער ‎ רבי ‎ גארנישט ‎ געענט־‎ 
פערט. ‎ דער ‎ געסטאפא־שעף ‎ האט ‎ אים ‎ עטלעכע ‎ מאל ‎ פאטא־‎ 
גראפירט ‎ אין ‎ פארשידענע ‎ פאזיציעם. ‎ דערנאך ‎ האט ‎ ער‎ 
באפוילן, ‎ אז ‎ די ‎ גמינע ‎ זאל ‎ איבערנעמען ‎ דעם ‎ רבי׳ן ‎ אונטער‎ 
איר ‎ אחריות ‎ ביז ‎ מארגן ‎ ניץ ‎ אזייגער ‎ אינדערפרי, ‎ ווען ‎ ער׳‎ 
בראון. ‎ וועט ‎ קומען ‎ נאף ‎ אים. ‎ טאמער ‎ וועט ‎ דער ‎ רבי‎ 
אנטלויפן ‎ וועט ‎ ער ‎ אויספיהרען ‎ זיין ‎ "צוזאג": ‎ ער ‎ וועט‎ 
פארברענען ‎ צורי ‎ הונדערט ‎ יידן.‎ 

אין ‎ דער ‎ גמינע, ‎ ווו ‎ דער ‎ רבי ‎ איז ‎ געזעסן, ‎ האבן ‎ זיף‎ 


הרב ‎ וחאדמו״ר ‎ רפי ‎ יחזקאל ‎ תלוי ‎ הי״ד‎ 


117 


פארזאמלט ‎ יידן, ‎ געזאגט ‎ תהלים. ‎ דער ‎ רבי ‎ האט ‎ זיו ‎ טובל‎ 
געווען ‎ אין ‎ דער ‎ מקוד" ‎ וואט ‎ איז ‎ געווען ‎ אין ‎ געטא. ‎ ער‎ 
האט ‎ אויסגעהאקט ‎ דאם ‎ אייז ‎ און ‎ זיך ‎ טובל ‎ געווען.‎ 

א  גאנצע ‎ נאכט ‎ איז ‎ קיץ ‎ ייד ‎ אין ‎ צויזמירער ‎ געטא‎ 
נישט ‎ געשלאפן. ‎ אלע ‎ האבן ‎ תפילה ‎ געטאן.‎ 

אזוי ‎ ווי ‎ עם ‎ ס׳איז ‎ נאר ‎ טאג ‎ געווארן ‎ (ס׳איז ‎ געווען‎ 
עשרה ‎ בטבת) ‎ האט ‎ דער ‎ רבי ‎ אנגעטאן ‎ א  ווייסן ‎ קיטעל,‎ 
געדאוונט, ‎ געזאגט ‎ סליחות, ‎ על ‎ חטא ‎ —  דאם ‎ גאגצע ‎ געטא‎ 
האט ‎ מיטגעוויינט.‎ 

פונקט ‎ ניין ‎ אזייגער ‎ האט ‎ זיך ‎ געיאוועט ‎ דער ‎ געסטא־‎ 
פא־מערדער ‎ בראון, ‎ באגלייט ‎ פון ‎ נאצישע ‎ זשאנדארמען.‎ 
צוואנציק ‎ יידן ‎ האבען ‎ זיך ‎ צום ‎ רוצח ‎ געווענדעט ‎ מיט ‎ א 
בקשה‎ :  זיי ‎ וועלן ‎ פרייוויליק ‎ אוועקגעבן ‎ זייער ‎ לעבן ‎ פאר׳ן‎ 
רבי׳ן. ‎ בראון ‎ האט ‎ זיך ‎ צולאכט: ‎ זייער ‎ גוט, ‎ ער ‎ וועט ‎ די‎ 


בקשה ‎ אויספירן; ‎ ער ‎ וועט ‎ זייאלע ‎ אויסשיסן, ‎ אבער ‎ מיטץ‎ 
רבי׳ן ‎ צוזאמען. ‎ און ‎ ער ‎ האט ‎ באפוילן ‎ די ‎ זשאנדארמען ‎ צו‎ 
פארהאלטן ‎ די ‎ צוואנציק ‎ יידן. ‎ דערנאך ‎ האט ‎ ער ‎ געהייסן‎ 
שטעלן ‎ דעם ‎ רבי׳ן ‎ אויפן ‎ שול־פלאץ ‎ ביי ‎ דער ‎ וואנט. ‎ ווען‎ 
ער ‎ האט ‎ אנגעשטעלט ‎ זיין ‎ רעוואלווער ‎ אויפן ‎ רבי׳ן ‎ האט‎ 
דער ‎ רבי ‎ אויסגערופן ‎ הויך ‎ און ‎ פעסט: ‎ "שמע ‎ ישראל, ‎ ד׳‎ 
אלקינו, ‎ ד׳ ‎ אחד". ‎ זעקם ‎ קוילן ‎ האט ‎ דער ‎ נאצישער ‎ באנדיט‎ 
אריינגעשאסן ‎ אין ‎ דעם ‎ קדוש. ‎ ס׳איז ‎ שוין ‎ פון ‎ פריער ‎ געווען‎ 
צוגעגרייט ‎ א  פויערישער ‎ וואגן. ‎ מ׳האט ‎ דעם ‎ קדוש ‎ ארויפ־‎ 
געלייגט ‎ אויפן ‎ וואגן ‎ און ‎ באפוילן ‎ צו ‎ פירן ‎ אויפן ‎ בית‎ 
החיים. ‎ די ‎ צוואנציק ‎ פארהאלטענע ‎ יידן ‎ האבן ‎ אין ‎ משך ‎ פון‎ 
א  קנאפע ‎ שעה ‎ געמוזט ‎ פאר ‎ זיך ‎ אליין ‎ אויסגראבן ‎ א  גרויס‎ 
ברידער־קבר. ‎ זיי ‎ זענען ‎ באלד ‎ דערנאך ‎ דערשאסן ‎ געווארן.‎ 
דאם ‎ איז ‎ פארגעקומען ‎ עשרה ‎ בשבת, ‎ תש״ג ‎ (13־טן ‎ דע־‎ 
צעמבער, ‎ 1942)״.‎ 


די ‎ ענטהילונג ‎ פון ‎ דעם ‎ דענקמאל ‎ אויפן ‎ קבר ‎ פון ‎ ר׳ ‎ יחזקאל׳ה ‎ הי״ד‎ 


גילוי ‎ הלוט ‎ מעל ‎ מצבת ‎ הזכרון ‎ על ‎ קברו ‎ של ‎ הרבי ‎ ר׳ ‎ יהזקאל׳ה ‎ הי״ד‎ 


מות ‎ הקדושים ‎ של ‎ האדמו״ר ‎ האחרון ‎ מאוסטרובצה‎ 


הימים ‎ ימי ‎ ה״יודנשטאט" ‎ בסנדומיר, ‎ יאנואר ‎ 1943. ‎ על‎ 
שטח ‎ מצומצם ‎ ברובע ‎ היהודי ‎ נאספו ‎ יהודים, ‎ צללי‎ 
אדם, ‎ שרידי ‎ הקהילות ‎ המחוסלות ‎ במחוז ‎ קאלצה,‎ 
נרדפים ‎ מרעב ‎ ומקור. ‎ שיצאו ‎ ממחבואיהם ‎ בעיירות, ‎ מחסותם‎ 
הזמנית ‎ בבתי ‎ השכנים ‎ ה״אריים", ‎ שהספיקו ‎ למצוץ ‎ מהם‎ 
את ‎ לשדם ‎ האחרון ‎ וגרשם ‎ לאחר ‎ כך ‎ מעל ‎ פניהם, ‎ נלחצו‎ 
יחד ‎ בגיטו ‎ סנדומיר.‎ 

בעשרים ‎ בתים ‎ קטנים ‎ הצטופפו ‎ כששת ‎ אלפים ‎ נפש.‎ 

קציר ‎ המוות ‎ לא ‎ שבת ‎ גם ‎ ליום ‎ אחד. ‎ מדי ‎ יום ‎ ביומו ‎ הובלו‎ 
לקברות ‎ עשרות ‎ צעירים ‎ וזקנים.‎ 

והנה ‎ הגיעה ‎ השמועה: ‎ הרבי ‎ מאוסטרובצה ‎ בא! ‎ וראה‎ 
פלא: ‎ העינים ‎ הכבויות ‎ כאילו ‎ אורו, ‎ ושרירי ‎ הפנים ‎ שנראו‎ 
מאובנים ‎ הראו ‎ אותות ‎ חיים. ‎ התחוללה ‎ מיד ‎ תסיסה‎ 
והתעוררות ‎ נפשית ‎ שמצאה ‎ את ‎ פורקנה ‎ בדמעות... ‎ קודם‎ 
לכן ‎ נדמה ‎ היה, ‎ כי ‎ כבר ‎ יבש ‎ מקור ‎ הדמעות, ‎ והצללים ‎ ששרכו‎ 
את ‎ רגליהם ‎ ברחוב ‎ הצר, ‎ היו ‎ כאילו ‎ נטולי ‎ רגש, ‎ ואפשרות‎ 
של ‎ תגובה ‎ או ‎ ביטוי ‎ כלשהו ‎ על ‎ סבלם ‎ וצערם... ‎ והנה ‎ עברה‎ 
רוח ‎ התעוררות ‎ בין ‎ הצללים, ‎ נפתח ‎ לבם ‎ לתפילה, ‎ לתחינה,‎ 
לדמעות...‎ 

בעגלה ‎ רתומה ‎ לסוסה ‎ עלובה ‎ ישב ‎ הרבי. ‎ דמותו‎ 
שפעה ‎ אור־יקרות ‎ שלא ‎ מעלמא ‎ הדין. ‎ חיור ‎ היה, ‎ בלי ‎ טיפת‎ 
דם ‎ בפניו ‎ ורק ‎ עיניו ‎ בוערות... ‎ לעדתו ‎ החרבה, ‎ הנמקה ‎ בסבל‎ 
ועוני ‎ בא... ‎ להיפרד ‎ ממנה ‎ בפעם ‎ האחרונה...‎ 

אלפי ‎ ידים ‎ מושטות ‎ לקבלת ‎ שלום ‎ מהרבי. ‎ רועדות‎ 
הידים ‎ ומושטות ‎ כלפי ‎ מעלה ‎ בתפילה, ‎ במחאה...‎ 

הגשים ‎ והילדים ‎ מתיפחים, ‎ קולותיהם ‎ בוקעים ‎ ועולים‎ 
מול ‎ השמים ‎ הנחושים... ‎ והרבי‎ —  ארשת ‎ פניו ‎ כולה ‎ מבוכה‎ 
וחוסר ‎ אונים. ‎ ממנו ‎ הם ‎ מבקשים ‎ עזרה ‎ ומענה ‎ על ‎ סבל‎ 
זה, ‎ שבכוחו ‎ להעכיר ‎ את ‎ עין ‎ העולם... ‎ והוא ‎ —  התמוטטו‎ 
יסודותיו ‎ והוא ‎ עומד ‎ נדהם ‎ בלב ‎ החורבן... ‎ והוא ‎ שותק.‎ 
נעים ‎ דבור ‎ היה ‎ תמיד, ‎ כל ‎ מלה ‎ שיצאה ‎ מפיו ‎ ונקלטה‎ 
בקהל ‎ שומעים, ‎ הציתה ‎ להבות, ‎ הפיחה ‎ אמונה ‎ בלב ‎ רבבות,‎ 
ועתה‎ —  נסתם ‎ המעין, ‎ מה ‎ נחמה ‎ יביא ‎ להם ‎ לאומללים‎ 
אלו?‎ 

והנה ‎ נראה ‎ שליח ‎ השטן, ‎ שומר ‎ הגיטו, ‎ איש ‎ הס״ם ‎ — 

הוא ‎ אדון ‎ החיים ‎ והמות ‎ בגיטו. ‎ הוא ‎ עומד ‎ נדהם. ‎ אף ‎ פעם‎ 
לא ‎ ראה ‎ את ‎ היהודים ‎ במצב ‎ רוח ‎ של ‎ התעוררות ‎ כזה.‎ 
רגיל ‎ היה ‎ לראות ‎ אותם ‎ שותקים, ‎ מושפלים, ‎ עד ‎ עפר, ‎ נטולי‎ 
רצון ‎ ואפשרות ‎ של ‎ תגובה ‎ כלשהי, ‎ והנה ‎ הם ‎ מתרוצצים,‎ 
נסערים, ‎ הם ‎ מזמרים ‎ בהתלהבות, ‎ בשארית ‎ כוחם, ‎ נגוגים‎ 
חסידיים, ‎ נגוני ‎ מודז׳יץ... ‎ אכן, ‎ יש ‎ עוד ‎ רוח ‎ ביהודים ‎ אלה,‎ 
חשב ‎ והסתלק ‎ מהר ‎ מן ‎ המקום.‎ 

למחרת ‎ עם ‎ בוקר, ‎ שעה ‎ שהרב ‎ עמד ‎ בתפילה, ‎ עטוף‎ 


בטלית ‎ ותפילין, ‎ שופך ‎ את ‎ ציקון ‎ לחשו ‎ לפני ‎ מנהיגו ‎ של‎ 
עולם‎ —  פרצו ‎ לבית ‎ הכנסת ‎ שלשה ‎ אנשי ‎ ס״ס ‎ וצוו ‎ עליו‎ 
ללכת ‎ אחריהם. ‎ הרבי ‎ לא ‎ הוציא ‎ הגה ‎ מפיו ‎ וגם ‎ אנחה ‎ קלה‎ 
לא ‎ השמיע, ‎ שקט ‎ עמד, ‎ לא ‎ נע ‎ ולא ‎ זע ‎ ממקומו, ‎ הביט‎ 
כאילו ‎ בתמיהה ‎ על ‎ מה ‎ שמסביבו, ‎ הוריד ‎ את ‎ "עטרת"‎ 
הטלית ‎ מעל ‎ ראשו ‎ ונשאר ‎ עומד ‎ בעקשנות ‎ מול ‎ אקדוחיהם‎ 
הגטויים ‎ של ‎ הרוצחים. ‎ הוא ‎ סירב ‎ להוריד ‎ את ‎ הטלית‎ 
ותפילין ‎ שעליו...‎ 

נשמעו ‎ יריות ‎ והרבי ‎ כרע, ‎ נפל ‎ מתבוסס ‎ בדמו ‎ כשהוא‎ 
לבוש ‎ בטלית ‎ ותפילין ‎ על ‎ יד ‎ קיר ‎ המזרח ‎ בבית ‎ הכנסת...‎ 


דענקמאל ‎ אויפן ‎ קבר ‎ פון ‎ רבי ‎ יחזקאל׳ה ‎ הי״ד‎ 


גל־עד ‎ על ‎ קברו ‎ של ‎ רבי ‎ יחזקאל׳ה ‎ הי״ד‎ 


היה ‎ היתה ‎ עיר ‎ יהודית...‎ 


יהודי ‎ שבת ‎ וחג‎ 

4 

דמויות ‎ וטיפוסים‎ 

X 

חדרים, ‎ ישיבות ‎ ובתי־ספר ‎ מודרניים‎ 

4 

ארגונים ‎ ומפלגות‎ 


געוועו ‎ אמאל ‎ א  יידישע ‎ שטאט...‎ 

X 

שבת־יומטובדיקע ‎ יידו‎ 

4 

געשטאלטו ‎ אוו ‎ טיפו‎ 

4 

חדרים, ‎ ישיבות ‎ אוו ‎ מאדערנע ‎ שולו‎ 


רחוב ‎ אלייא‎ 


אלעא ‎ גאם‎ 


אוסטרובצה ‎ היתה ‎ עיר ‎ מעורבת ‎ של ‎ יהודים‎ 
ונוצרים, ‎ עם ‎ כנסיה ‎ במרכזה, ‎ שהטילה ‎ צלה‎ 
על ‎ יהודי ‎ העיר, ‎ אך ‎ היהודים ‎ הם ‎ ששיוו‎ 
לעיר ‎ את ‎ האופי ‎ החיוני ‎ המיוחד ‎ שלה ‎ של‎ 
עיר ‎ תוססת ‎ המפרנסת ‎ את ‎ עצמה ‎ בכבוד.‎ 


שמחה ‎ מינצברג‎ 

אוסטרובצה ‎ העיר ‎ בה ‎ גדלתי‎ 


מוקדש ‎ לזכר ‎ משפחרי‎ 
ולזכר ‎ המשפיזית ‎ בדיוור ‎ שעבײ‎ 

וסטרובצה ‎ עירי. ‎ בה ‎ נולדתי ‎ ובה ‎ ביליתי ‎ את‎ 
התקופה ‎ היפה ‎ ביותר ‎ בחיי ‎ —  משנית ‎ ילדותי‎ 
בסוף ‎ המאה ‎ התשע־עשרה ‎ עד ‎ אחרי ‎ מלחמת‎ 
העילם ‎ הראשונה. ‎ לנגד ‎ עיני ‎ עוברות ‎ תמו¬‎ 
נות ‎ ועולים ‎ זכרונות ‎ מחיי ‎ היהודים. ‎ שנית‎ 
ילדותי ‎ ביליתי ‎ בסימטאות ‎ שמסביב ‎ לחצר ‎ בית־הכנסת‎ 
ובתי־מדרשים. ‎ גבעת ‎ בית־הכנסת ‎ היתה ‎ צופה ‎ לעבר ‎ שדות‎ 
רחבים, ‎ שדות־מרעה ‎ ירוקים ‎ ונהר ‎ קמיננה ‎ המתפתל ‎ מרחוק,‎ 
חצר ‎ בית ‎ הכנסת ‎ וסביבתה, ‎ בית ‎ המדרש ‎ הישן, ‎ בית ‎ המדרש‎ 
החדש ‎ ובית ‎ המדרש ‎ הקטן ‎ —  שמשו ‎ מרכז ‎ לחיים ‎ יהודיים‎ 
שוקקים. ‎ מסביב ‎ לחצר ‎ בית ‎ הכנסת ‎ נמשכו ‎ הסימטאות ‎ בהן‎ 
נמצאו ‎ רוב ‎ "החדרים", ‎ בהם ‎ התחנכו ‎ דורות ‎ של ‎ תלמידים‎ 
שנועדו ‎ להיות ‎ בעלי ‎ הבתים ‎ של ‎ העיירה. ‎ ראשית ‎ חינוכם‎ 
היה ‎ אצל ‎ מלמד־הדרדקי ‎ ר, ‎ הירש־יצחק ‎ ובנו ‎ חיים ‎ דוד.‎ 
ה״חדר" ‎ נמצא ‎ בחדר ‎ גדול ‎ שרצפתו ‎ מכוסה ‎ בשכבת ‎ חול‎ 
צהוב. ‎ ילדים ‎ יושבים ‎ על ‎ ספסלים ‎ נמוכים. ‎ על ‎ הקיר‎ 

תלויה ‎ תמונתו ‎ הגדולה ‎ של ‎ "צאר" ‎ ניקוליי. ‎ הרבי׳ ‎ עם‎ 
ה״טייטל" ‎ הגדול ‎ ביד, ‎ מלמד ‎ את ‎ הילדים ‎ "קמץ ‎ אלף".‎ 
בלילות ‎ חורף ‎ הארוכים ‎ נראים ‎ הילדים ‎ הולכים ‎ הביתה ‎ עם‎ 


פנסים ‎ בידיהם. ‎ כך ‎ עבר ‎ הזמן ‎ עד ‎ לחג ‎ הפורים ‎ השמח,‎ 
שב־ ‎ נפסקים ‎ הלימודים ‎ בלילות. ‎ לציון ‎ מאורע ‎ חשיב ‎ זה‎ 
נערכת ‎ סעודה ‎ גדולה. ‎ הילדים ‎ מביאים ‎ מהבית ‎ כל ‎ המיצ־‎ 
רכים ‎ הדרושים. ‎ הרבנית ‎ מכינה ‎ חמיצה ‎ אדומה ‎ ובשיר‎ 
על ‎ שפתיהם ‎ עוזבים ‎ הילדים ‎ את ‎ "החדר". ‎ מתקרב ‎ האביב‎ 
העליז. ‎ בכל ‎ בית ‎ יהודי ‎ מתכוננים ‎ לחג ‎ הפסח ‎ הקרב.‎ 
מתחיל ‎ מיבצע ‎ הנקיון ‎ של ‎ ערב ‎ פסה: ‎ הרחובות ‎ מתמלאים‎ 
מטלטלין, ‎ המוצאים ‎ מן ‎ הבתים ‎ ועל ‎ קרשים ‎ מתאווררים‎ 
הספרים ‎ —  אבני־החן ‎ של ‎ כל ‎ בית ‎ יהודי.‎ 

הגיע ‎ ערב ‎ פסח ‎ ומצוות ‎ שריפת ‎ החמץ ‎ מתקיימת ‎ בפומבי‎ 
במאות ‎ מדורות ‎ הנדלקות ‎ בבוקר ‎ השכם ‎ בכל ‎ החצרות ‎ והסמ¬‎ 
טאות ‎ היהודיות. ‎ עבר ‎ החג ‎ וילדי ‎ ה״חדרים" ‎ מתכוננים‎ 
לחגם ‎ הגדול ‎ —  ל״ג ‎ בעומר. ‎ ה״בעהעלפערים" ‎ (עוזרי‎ 
המלמדים) ‎ מכינים ‎ מענפי ‎ עצים ‎ כלי ‎ נשק ‎ יהודיים: ‎ חצים‎ 
וקשתות, ‎ רובים ‎ וחרבות. ‎ ילדים ‎ מטיילים ‎ בסביבה ‎ ומרגישים‎ 
את ‎ טעם ‎ החופש ‎ מלימודים ‎ והתענוג ‎ מההתמזגות ‎ עם ‎ הטבע.‎ 

בחג ‎ השבועות ‎ מקשטים ‎ הילדים ‎ את ‎ החדרים ‎ בענפים‎ 
ירוקים ‎ ועל ‎ חלונות ‎ היהודים ‎ מסביב ‎ לרחובות ‎ טילנה,‎ 
זאטילנה, ‎ קינוו ‎ ושוואמה ‎ מופיעות ‎ מיגזרות ‎ של ‎ עץ ‎ בצורות‎ 
שונות. ‎ גם ‎ בית ‎ הכנסת ‎ קושט ‎ בירק, ‎ שהקיף ‎ את ‎ כל ‎ הבימה,‎ 
והתפילה ‎ נערכה ‎ בחגיגיות ‎ מיוחדת ‎ על־ידי ‎ החזן ‎ והמקהלה.‎ 

בית ‎ הכנסת ‎ הישן, ‎ אחד ‎ המקוריים ‎ מבין ‎ בתי ‎ הכנסת‎ 


122 


ספר ‎ אוםטרוכצה‎ 


היהודים ‎ בפולין, ‎ שהוקם ‎ לפני ‎ 300  שנים, ‎ מצטיין ‎ בציוריו‎ 
הססגוניים ‎ ובחיתוכי ‎ העץ ‎ האמנותיים ‎ שבארון ‎ הקודש,‎ 
התופס ‎ את ‎ הקיר, ‎ מן ‎ הרצפה ‎ ועד ‎ למתחת ‎ לגג ‎ הגבוה.‎ 
קשה ‎ היה ‎ להבין, ‎ איך ‎ הצליח ‎ האמן ‎ היהודי ‎ האלמוני ‎ לבצע‎ 
עבודה ‎ אמנותית ‎ זו ‎ באמצעים ‎ הפרימיטיביים ‎ שעמדו‎ 
לרשותו ‎ בזמן ‎ ההוא. ‎ בצדו ‎ של ‎ ארון ‎ הקודש ‎ היה ‎ קבוע ‎ לוח,‎ 
שהנציח ‎ את ‎ האמן ‎ האלמוני‎ :  "מעשי ‎ ידי ‎ רבי ‎ יחזקאל‎ 
שניצר".‎ 

בית־הכנסת ‎ נחשב ‎ מקום ‎ קדוש ‎ ממדרגה ‎ ראשונה. ‎ הרב‎ 
מאוסטרובצה ‎ זצ״ל ‎ לא ‎ הירשה ‎ במשך ‎ זמן ‎ רב ‎ להסיר ‎ את‎ 
האבק ‎ שהצטבר ‎ שם. ‎ בטענה ‎ שהוא ‎ התקדש ‎ במשך ‎ דורות.‎ 
בפרוזדור ‎ היתד. ‎ קבועה ‎ ה׳‎ ,קונה", ‎ שלפי ‎ המסורת ‎ שימשה‎ 
ל״ענישת ‎ פושעים".‎ 

אני ‎ נזכר ‎ ברבי ‎ שמאי׳לה, ‎ שמש ‎ בית ‎ הכנסת. ‎ איש ‎ זקן,‎ 

בעל ‎ הדרת ‎ פנים ‎ ובעל ‎ זקן ‎ שיבה ‎ ארוך. ‎ כשרצה ‎ ר׳ ‎ שמאי׳לה‎ 
להיכנס ‎ לבית־הכנסת ‎ בשעות ‎ הלילה, ‎ היה ‎ בא ‎ לשם ‎ עם‎ 
פנס, ‎ ובמקלו ‎ שבידו ‎ דפק ‎ שלוש ‎ פעמים ‎ בדלת ‎ (בקהל‎ 
היתד. ‎ נפוצה ‎ אגדה, ‎ שבלילה ‎ מתאספים ‎ בבית ‎ הכנסת‎ 
רוחות ‎ הנפטרים ‎ של ‎ אנשי ‎ העיירה). ‎ ר׳ ‎ שמאי׳לה ‎ היה ‎ רגיל‎ 
להכריז ‎ בקול ‎ בשבת ‎ מברכין ‎ ברחובות ‎ הראשיים: ‎ "לבית‎ 
הכנסת!". ‎ ר׳ ‎ שמאי׳לה ‎ היה ‎ גם ‎ ממונה ‎ על ‎ בית־הקברות‎ 
ושימש ‎ גם ‎ כשמש ‎ ראשי ‎ בחתונות ‎ מכובדות ‎ של ‎ יהודי‎ 
העיר. ‎ אחרי ‎ פטירתו ‎ ירש ‎ את ‎ מקומו ‎ חתנו ‎ ר׳ ‎ נחמיה,‎ 
שהמשיך ‎ במסורת ‎ חותנו. ‎ חתנו ‎ השני, ‎ זיסל ‎ "דופק ‎ לבית‎ 
הכנסת", ‎ היה ‎ נוהג ‎ כל ‎ יום ‎ ששי ‎ לפנות ‎ ערב ‎ לזרז ‎ את‎ 
החנוונים ‎ לסגור ‎ את ‎ החנויות, ‎ ואילו ‎ לפנות ‎ בוקר, ‎ בקיץ‎ 
ובחורף, ‎ היה ‎ נותן ‎ 3  דפיקות ‎ בפטישו ‎ בכל ‎ שערי ‎ העיר‎ 
כדי ‎ להעיר ‎ את ‎ היהודים ‎ לתפילת ‎ שחרית; ‎ ביום ‎ שבו ‎ היה‎ 
מת ‎ בעיירה ‎ —  נתן ‎ רק ‎ שתי ‎ דפיקות ‎ בלבד. ‎ דפיקה ‎ זו,‎ 
ובמיוחד ‎ בחורף, ‎ עוררה ‎ את ‎ יהודי ‎ העיר, ‎ ואף ‎ העצלנים‎ 
שבהם ‎ לא ‎ מלאו ‎ לבם ‎ להישאר ‎ במיטותיהם ‎ והזדרזו ‎ לקום‎ 
וללכת ‎ לבית ‎ המדרש ‎ לתפילה ‎ וללימודים.‎ 

ממלמדי ‎ הדרדקי ‎ עברו ‎ הילדים ‎ למלמדי ‎ חומש ‎ וגמרא,‎ 
שהתרכזו ‎ בסימטאות ‎ שמסביב ‎ לחצר ‎ בית ‎ הכנסת. ‎ את‎ 
הצעדים ‎ הראשונים ‎ בלימוד ‎ החומש ‎ עשו ‎ ילדים ‎ רבים ‎ אצל‎ 
ר׳ ‎ לייבל ‎ קונעס, ‎ יהודי ‎ בעל ‎ הדרת ‎ פנים ‎ שזקן ‎ לבן ‎ ארוך‎ 
עיטר ‎ את ‎ פניו. ‎ בחדר ‎ קטן ‎ וצר ‎ מסביב ‎ לשולחן ‎ ישבו ‎ נערים‎ 
שהגיעו ‎ כבר ‎ ללימוד ‎ חומש ‎ ורש״י. ‎ היו ‎ גם ‎ מלמדי ‎ חומש‎ 
אחרים, ‎ ביניהם ‎ ר׳ ‎ שמש׳לה, ‎ יהודי ‎ נמוך ‎ ומצומק, ‎ שאצלו‎ 
למדו ‎ בעיקר ‎ ילדים ‎ ממשפחות ‎ עניות. ‎ מלמדים ‎ בעלי ‎ דרגה‎ 
גבוהה ‎ יותר ‎ היו ‎ ר׳ ‎ ישראל ‎ מאיר, ‎ ר' ‎ לייבוש ‎ יאשעם ‎ ור׳‎ 
יאשע ‎ ז״ל. ‎ ר׳ ‎ ישראל ‎ מאיר ‎ היה ‎ בעל ‎ מוח ‎ חריף, ‎ מטיף‎ 
מצויץ ‎ ואחד ‎ מחסידי ‎ אלכסנדר ‎ הנודעים ‎ ביותר ‎ בעיר.‎ 
אצל ‎ ר׳ ‎ לייבוש ‎ יאשעם, ‎ שהיה ‎ מלא ‎ וגדוש ‎ ואשר ‎ מונה ‎ אחר‎ 
כך ‎ למורה־הוראה, ‎ עברו ‎ הנערים ‎ קורס ‎ גבוה ‎ יותר ‎ של‎ 
תלמוד ‎ ותוספות. ‎ המלמד ‎ ר' ‎ יאשע ‎ שידע ‎ את ‎ כל ‎ הש״ס‎ 


בעל־פה, ‎ ישב ‎ עם ‎ תלמידיו ‎ יומם ‎ ולילה ‎ בבית־המדרש‎ 
הישן, ‎ ששם ‎ לא ‎ פסקה ‎ התורה ‎ במשך ‎ כל ‎ שעות ‎ היממה.‎ 

קולם ‎ של ‎ נערי־הגמרא ‎ ומלמדיהם ‎ התערב ‎ בקולותיהם‎ 
המשתפכים ‎ של ‎ בחורים ‎ ואברכים ‎ הלומדים ‎ באופן ‎ עצמאי.‎ 
ושל ‎ סתם ‎ יהודים ‎ —  יהודי־חומש ‎ ויהודי ‎ תהילים.‎ 
כשמתקרב ‎ ערב ‎ ט״ו ‎ באב, ‎ בו ‎ נפתחת ‎ עונת ‎ החורף ‎ בחדרים‎ 
והנערים ‎ לומדים ‎ גם ‎ בערבים, ‎ מתמלא ‎ בית ‎ המדרש ‎ במאות‎ 
נערים ‎ וקול ‎ התורה ‎ מהדהד ‎ ברחובות ‎ הסמוכים. ‎ בערבי‎ 
החורף. ‎ כשבחוץ ‎ שורר ‎ הקור ‎ העז ‎ והחלונות ‎ האטומים ‎ של‎ 
בית ‎ המדרש ‎ מתכסים ‎ בשלג ‎ ובכפור ‎ היה ‎ בית ‎ המדרש ‎ מלא‎ 
מלמדים ‎ ותלמידיהם, ‎ שישבו ‎ צפופים ‎ ליד ‎ השולחנות ‎ הגדו¬‎ 
לים. ‎ היו ‎ גם ‎ טיפוסים ‎ שלא ‎ עזבו ‎ כמעט ‎ את ‎ כתלי ‎ בית‎ 
המדרש. ‎ פישעל׳ע ‎ הקטן, ‎ יהודי ‎ בעל־מוח, ‎ מסתובב ‎ שעות‎ 
על ‎ גבי ‎ שעות ‎ בין ‎ השולחנות ‎ שקוע ‎ במחשבותיו; ‎ ר׳ ‎ ישראל‎ 
יענטשעם ‎ —  יהודי ‎ זקן, ‎ בעל ‎ מזג ‎ טוב, ‎ שאינו ‎ עוזב ‎ כמעט‎ 
את ‎ בית ‎ המדרש.‎ 

מיד ‎ אחרי ‎ חצות ‎ הלילה ‎ מופיעה ‎ דמותו ‎ הידועה ‎ של‎ 
ר׳ ‎ חיים ‎ גימפל. ‎ שמש ‎ העיר ‎ מטעם ‎ העיריה. ‎ הוא ‎ מופיע‎ 
כשבידו ‎ פנס ‎ גדול ‎ ומתיישב ‎ לאמירת ‎ תהילים, ‎ —  זה ‎ מנהגו‎ 
מדי ‎ לילה. ‎ לפני ‎ עלות ‎ השחר ‎ מופיע ‎ ר׳ ‎ "נפתלי ‎ מן ‎ הטיי"‎ 
דמות ‎ עממית ‎ יקרה ‎ —  וניגש ‎ להכין ‎ תה ‎ רותח ‎ מן ‎ המיהם,‎ 
כדי ‎ להשיב ‎ את ‎ נפשם ‎ של ‎ הלומדים ‎ ושל ‎ אלה ‎ הנכנסים ‎ כדי‎ 
להימלט ‎ לשעה ‎ קצרה ‎ מן ‎ הקור ‎ העז ‎ השורר ‎ בחוץ. ‎ לפנות‎ 
בוקר, ‎ כשהשמים ‎ מתחילים ‎ להתבהר, ‎ מתמלא ‎ בית ‎ המדרש‎ 
מאות ‎ מתפללים. ‎ יהודים ‎ מכל ‎ המינים, ‎ חסידים, ‎ לומדים,‎ 
בעלי ‎ מלאכה ‎ ואנשי־עמל ‎ —  כולם ‎ נוהרים ‎ לכאן. ‎ תפילת‎ 
השחרית ‎ מתמשכת ‎ עד ‎ לצהרים. ‎ מיד ‎ אחרי ‎ הצהרים ‎ מתמלא‎ 
בית ‎ המדרש ‎ שוב. ‎ בין ‎ מנחה ‎ ומעריב ‎ נשמעות ‎ דרשות ‎ בהן‎ 
שזורות ‎ מאמרי ‎ חז״ל, ‎ סיפורי ‎ צדיקים ‎ ומילתא ‎ דבדיחותא.‎ 
"עמך" ‎ יושב ‎ ומקשיב, ‎ כשהעיניים ‎ נעצמות ‎ אחרי ‎ יום ‎ עמל‎ 
קשה.‎ 

טיפוסים ‎ מבית ‎ המדרש‎ 

ר׳ ‎ מאיר׳ל ‎ ישראל׳ס ‎ (רוזנפלד), ‎ או ‎ ר׳ ‎ מאיר׳ל ‎ חזן ‎ — 
חסיד ‎ חריף ‎ ובעל־מיסף ‎ אצל ‎ רבו ‎ האדמו״ר ‎ מאוז׳רוב, ‎ היה‎ 
ידוע ‎ כמשכיל ‎ שחיבר ‎ ספר ‎ על ‎ אלגברה. ‎ היה ‎ מבלה ‎ שעות‎ 
רבות ‎ בבית־המדרש. ‎ זכורני ‎ שבימי ‎ מלחמת ‎ רוסיה־יפאן‎ 
ניהל ‎ ר" ‎ מאיר׳ל ‎ בבית ‎ המדרש ‎ את ‎ כל ‎ האיסטרטגיה ‎ המל¬‎ 
חמתית. ‎ הקהל ‎ האזין ‎ בנשימה ‎ עצורה ‎ לשיחותיו ‎ האסטרט¬‎ 
גיות ‎ על ‎ חארבין, ‎ פורט־ארתור, ‎ גנראל ‎ נאגע ‎ והטבעת ‎ הצי‎ 
הבאלטי ‎ עם ‎ גנרל ‎ אלקסייב ‎ בליל ‎ הסדר. ‎ ר׳ ‎ מאיר׳ל ‎ מתהלך‎ 
אנא ‎ ואנא ‎ בבית ‎ המדרש ‎ כשהמקטרת ‎ בפיו. ‎ מזמן ‎ לזמן ‎ הוא‎ 
מוזמן ‎ לרב ‎ האוסטרובצאי ‎ זצ״ל ‎ כדי ‎ לפתור ‎ בעיות ‎ חשבוניות‎ 
וגימטריות ‎ שהרב ‎ היה ‎ עוסק ‎ בהן.‎ 

ר׳ ‎ יושה ‎ מלמד. ‎ גם ‎ הוא ‎ חסיד ‎ אוז׳רוב ‎ נשוא־פנים,‎ 
במשך ‎ שנים ‎ היה ‎ רבי ‎ שיי ‎ והיה ‎ מעורר ‎ אותי ‎ בלילות‎ 


היה ‎ היתד ‎ עיי ‎ יהודית...‎ 


123 


חורף ‎ הקרים ‎ בשעה ‎ שלוש־ארבע ‎ כדי ‎ ללכת ‎ אתו ‎ לבית‎ 
המדרש. ‎ ים ‎ התלמוד ‎ היה ‎ נהיר ‎ לו, ‎ כשנזדקק ‎ למאמר ‎ חז״ל‎ 
לא ‎ היה ‎ צריך ‎ לחפשו! ‎ פתח ‎ את ‎ הגמרא ‎ וניגש ‎ ישר ‎ לדף‎ 
הנכון.‎ 

כידוע ‎ שימשו ‎ הסימטאות ‎ הצרות ‎ הקטנות. ‎ בהן ‎ ביליתי‎ 
את ‎ שנות ‎ ילדותי, ‎ מקום ‎ גידולם ‎ של ‎ בעלי־בתים ‎ לעתיד.‎ 
מקום ‎ לידתי ‎ רחוב ‎ שירוקה, ‎ רחוב ‎ המינצים ‎ לשעבר, ‎ שהוא‎ 
גם ‎ מקום ‎ מוצאה ‎ של ‎ משפחת ‎ גינצבורג, ‎ החל ‎ מר׳ ‎ יעקב‎ 
לייב ‎ שבאמצע ‎ המאה ‎ הי״ט, ‎ דרך ‎ בנו ‎ ר׳ ‎ יחיאל ‎ מינצברג‎ 
ועד ‎ לסבי ‎ ר׳ ‎ פינטשה ‎ מינצברג. ‎ מן ‎ הגזע ‎ האוסטרובצאי ‎ של‎ 
משפחת ‎ מינצברג ‎ הסתעפה ‎ משפחה ‎ גדולה ‎ וענפה ‎ בערים‎ 
ועיירות ‎ כמעט ‎ ברחבי ‎ המדינה ‎ כולה. ‎ נכדו ‎ שי1 ‎ סבי, ‎ ר׳‎ 
מאיר׳ל ‎ מינצברג ‎ מצויזמיר, ‎ היה ‎ העסקן ‎ הידוע ‎ וחבר ‎ הסייס‎ 
הפולני ‎ ר׳ ‎ לייבל ‎ מינצברג! ‎ כן ‎ הצטיינו ‎ ר׳ ‎ יחיאל ‎ מינצברג‎ 
מקוז׳יניץ, ‎ שהיה ‎ אחד ‎ מנכבדי ‎ בעלי־הבתים ‎ בעירו; ‎ דודי‎ 
ר׳ ‎ ניסל ‎ ודודתי ‎ פייגל׳ה ‎ מינצברג ‎ —  אחד ‎ החסידים‎ 
הוותיקים ‎ של ‎ "תפארה ‎ שלמה" ‎ מראדומסק; ‎ דודי ‎ ר׳ ‎ איטשה‎ 
מינצברג ‎ —  חתנו ‎ של ‎ ד׳ ‎ אבא׳לה ‎ רפפורט ‎ מקאלץ, ‎ נכדו‎ 
של ‎ הש״ך; ‎ גיסו ‎ של ‎ סבי ‎ י־׳ ‎ שמעון ‎ פפר־ ‎ שממנו ‎ הסתעפה‎ 
משפחה ‎ גדולה, ‎ כמו ‎ ר׳ ‎ משה ‎ פפר, ‎ עשיר ‎ נודע ‎ מקאלץ.‎ 
שהקים ‎ את ‎ בית ‎ הכנסת ‎ הגדול ‎ בעירו; ‎ בנו ‎ ר׳ ‎ יוסי1 ‎ פפר׳‎ 
בעל ‎ הבנק ‎ הידוע ‎ של ‎ יוזף ‎ פפר ‎ באוסטרובצה; ‎ קריבים‎ 
קצת ‎ רחוקים ‎ יותר ‎ היו ‎ ר׳ ‎ שלומקה ‎ מינצברג. ‎ ראש ‎ משפרה‎ 
המינצברגים ‎ הירושלמים, ‎ ובנו ‎ ר׳ ‎ שמואל ‎ מינצברג ‎ — 
מורה־הוראה ‎ באוסטרובצה ‎ ואחד ‎ החסידים ‎ הבולטים ‎ של‎ 
הרבי ‎ מקאלושין. ‎ הסתעפויות ‎ רחוקות ‎ יותר ‎